יומא פ ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פ - א

תניא, רבי אומר כל השיעורין של אוכלין - כולן בכזית.

חוץ מטומאת אוכלין ששיעורה בכביצה.

לפי ששינה הכתוב במשמען, בלשונם של טומאות אוכלין, שכתב "מכל האוכל אשר יאכל" ולא הסתפק הכתוב במילים "מכל האוכל", וכפי שיתבאר להלן, ולכן שינו חכמים בשיעורן של הטומאות הללו.

וראיה לדבר ששינוי המשמעות בכתוב מביא לשינוי השיעור בשיעור, הוא שיעור האכילה ביום הכפורים.

ומבארת הגמרא: מאי שינה הכתוב במשמעו ביום הכיפורים?

יש לנו ללמוד את השינוי, מלשון הכתוב "כי כל הנפש אשר לא תענה", שנקט הכתוב לשון זה במקום שיאמר בפשטות, לענין אכילה ביום הכיפורים: "כי כל הנפש אשר לא תאכל".

ומאי שינו חכמים בשיעוריה של יום הכיפורים?

ששיעור אכילתו הוא ככותבת.

ומאי, למה הוצרכנו להביא ראיה, ומה ראיה יותר יש לדבר מיום הכפרים? והרי השינוי בטומאת אוכלים כשלעצמו, דיו לשנות את שיעור טומאת אוכלים כמו ביום הכיפורים?

דאי מהתם, מהשינוי במשמעות טומאת אוכלים גרידא, הוה אמינא: אורחא דקרא הוא לומר "מכל האוכל אשר יאכל", ואין מכאן ראיה לשינוי השיעור. ולכן הבאנו ראיה מיום הכיפורים, היות ששם שינוי הלשון הוא יותר משמעותי.

ועכשיו מבארת הגמרא: טומאת אוכלין שהיא בשיעור כביצה - מנלן?

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: דאמר קרא בטומאת אוכלים [ויקרא יא] "מכל האכל אשר יאכל", ומשמעותו היא שיש באוכל שיעור של "אוכל הבא מחמת אוכל"!

ואיזה זה אוכל הבא מחמת אוכל - זו ביצת תרנגולת.

והוינן בה: ואימא שיעור גדי, שגם הוא אוכל הבא מחמת אוכל.

ומשנינן: אין הגדי קרוי "אוכל", שהרי הוא מחוסר שחיטה.

ופרכינן: ואימא שיעור בן פקועה [ולד הנמצא חי במעי אמו לאחר שנשחטה, שהוא מותר באכילה בלא שחיטה]!?

ומשנינן: עדיין הוא טעון קריעה, כדי להוציא את דמו, ואסור לאוכלו חי כמות שהוא, ולכן אינו נקרא אוכל.

ותו פרכינן: ואימא שיעור ביצה גדול, כמו ביצת עוף הנקרא בר יוכני, שהוא שיעור גדול יותר מביצת עוף רגיל!?

ומשנינן: כך הוא הכלל כאשר יש ללמוד אותו ענין, בשתי אפשרויות:

תפסת מרובה - לא תפסת.

תפסת מועט - תפסת.

ועתה פרכינן לפי הכלל הזה:

ואימא שיעור קטן יותר, של ביעתא ביצה דציפורתא, של ציפור קטנה, [דזוטר טובא, ששיעורה קטן ביותר. רש"י לא גרס זאת].

ונמצא שהשיבה הגמרא על דרשתו של רבי אבהו בשם רבי אלעזר תשובה שאין לתרצה.

ומוסיפה הגמרא, כי רבי אבהו דידיה, בעצמו - אמר, דרש זאת בצורה אחרת:

"מכל האכל אשר יאכל" - אוכל שאתה אוכלו בבת אחת!

ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת.

אמר רבי אלעזר: האוכל חלב בשוגג בזמן הזה, שאינו יכול להביא קרבן חטאת על אכילתו - צריך שיכתוב לו את שיעור אכילתו. כי שמא יבא בית דין אחר, וירבה בשיעורין, וכמו שמפרשת הגמרא.

והוינן בה: מאי "ירבה בשיעורין"?

אי נימא דמחייבי בית הדין בעתיד קרבן אכזית שהוא קטן מהשיעור כזית הבינוני [הנקרא "אגורי"] הנקוט בידינו כיום.

אין לו לחשוש לכך! היות והוא לא יתחייב בעתיד להביא חטאת.

כי והתניא: נאמר בחיוב קרבן חטאת [ויקרא ד] "אשר לא תעשינה בשגגה, ואשם".

ודרשינן: אדם השב מידיעתו, שחטאו הוא רק מחסרון ידיעה, וביודעו הוא שב מחטאו, הרי הוא מביא קרבן על שגגתו.

אבל אם הוא לא שב מידיעתו, והיינו, שגם אילו ידע את אשר הוא עושה הוא גם היה חוטא - אין הוא מביא קרבן על שגגתו.

ואדם בימינו, שיודע כי עונש הכרת על אכילת חלב הוא רק באכילת כזית בינוני ["אגורי"], וכפי שמורה בית הדין בזמנינו, הרי הוא לא ימנע [מחמת חומר עונש הכרת] לאכול חלב בשיעור קטן מזה, ביודעו שאין חייבים כרת על שיעור פחות מכזית בינוני ["אגורי"].

אלא, לכן יש לו לכתוב את שיעור אכילתו, שמא לעתיד לבוא יקרה, דלא מחייבי בית דין שיהיו אז קרבן - עד דאיכא כזית גדול, ולא על זית בינוני.

ולכן, אדם בזמנינו, האוכל חלב בשיעור כזית בינוני, לא יכתוב לעצמו שהוא חייב חטאת, אלא יכתוב את שיעור אכילתו. כי שמא יהיה פטור עליו לפי הוראת בית הדין שיהיה בימים ההם, ואם יביא בכל זאת חטאת, נמצא שיביא חולין בעזרה!

ועתה מבררת הגמרא את ההוה אמינא:

ולמאי דסליק אדעתיה מעיקרא, דמחייבי בית הדין בעתיד קרבן אכזית קטן - מאי, כיצד יכולנו להבין את מה שאמר רבי אלעזר שיש לחשוש שמא בית הדין בעתיד "ירבה בשיעורין"?

ומבארת הגמרא: לפי ההוה אמינא הבנו שיש לו לכתוב את שיעור אכילתו ולא להסתפק בכתיבת חיובו בחטאת, כי שמא ירבה בקרבנות, יותר ממה שהוא חושב עתה, מחמת הקטנת השיעורין.

כי יתכן שחייב באכילתו הזאת שתי חטאות על אכילת שני כזיתים ולא חטאת אחת על אכילת זית אחד בלבד [וכגון שיש דבר המחלק את ההעלם שבין שני הכזיתים הקטנים לשני חיובי חטאות].

אמר רבי יוחנן: שעורין ועונשין - הלכה למשה מסיני. ותמהה הגמרא: וכי "עונשין" הם רק מהלכה למשה מסיני? והרי מכתב כתיבי במפורש בתורה!?

ומשנינן: אלא, הכי קאמר: שיעורים של עונשין - הלכה למשה מסיני.

תניא נמי הכי: שיעורין של עונשין - הלכה למשה מסיני.

אחרים אומרים: שיעורין של עונשין - בית דינו של יעבץ [עתניאל בן קנז, שהיה השופט הראשון בימי השופטים] תיקנום.

ותמהה הגמרא: והכתיב [ויקרא כז] "אלה המצות אשר צוה ה' בהר סיני" - מלמד הכתוב שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה! וכיצד יתכן לומר שבית דינו של יעבץ תיקן את שיעורי העונשים.

ומשנינן: אכן נמסרו השיעורים בהלכה למשה מסיני. אלא, שכחום לשיעורים בימי אבלו של משה [עיין תמורה טז א], וחזרו בית דינו של יעבץ, ויסדום.

שנינו במשנה: השותה מלא לוגמיו.

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא "מלא לוגמיו" ממש, אלא בשיעור כזה: כל שאילו יסלקנו לצד אחד, ויראה כמלא לוגמיו, חייב על שתייתו.

והוינן בה: והא אנן תנן "מלא לוגמיו", ומשמע ממש!?

ומשנינן: אימא: כמלא לוגמיו.

מיתיבי על שמואל מהא דתניא: כמה ישתה ביום הכיפורים ויהא חייב? בית שמאי אומרים: רביעית.

ובית הלל אומרים: מלא לוגמיו.

רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: כמלא לוגמיו.

רבי יהודה בן בתירא אומר: כדי גמיעה!

והרי הלכה כבית הלל, והם מחייבים במלוא לוגמיו ממש.

ומשנינן: מי עדיפא לשון הברייתא ממתניתין, דאוקימנא שאין כונת המשנה למלוא לוגמיו ממש אלא כדי שיסלק לצד אחד, שיראה כמלוא לוגמיו חייב.

הכי נמי בברייתא אמור שכונת הברייתא לומר: כדי שיראה מלוא לוגמיו כאשר יסלקנו לצידו האחד, ולא מלוא לוגמיו ממש.

ותמהינן: אי הכי - היינו רבי אליעזר, החולק על בית הלל ואומר "כמלוא לוגמיו"!

ומשנינן: איכא בינייהו, בין בית הלל לרבי אליעזר - מלא לוגמיו דחוק.

לבית הלל האומרים "מלוא לוגמיו", אין די בשיעור דחוק כדי לחייבו, אלא צריך שיראה בצד אחד מלוא לוגמיו ברווח.

אבל לרבי אליעזר די "כמלוא לוגמיו", גם בשיעור דחוק.

מתקיף לה רב הושעיא לשמואל: אם כן, כדבריך, שאין צורך במלוא לוגמיו ממש כדי לחייבו, הרי שיעור זה הוא פחות מרביעית.

ואם כן, הוה ליה דין זה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, שהרי בית שמאי מחייבים רק על רביעית ואילו בית הלל מחייבים בפחות.

והרי שנינו במסכת עדויות את כל המקומות בהם מקילים בית שמאי מבית הלל, ודין זה לא מופיע שם!?

כל השיעורין כולן האמורים בענין אכילה בתורה כולן בכזית, חוץ מטומאת אוכלין (שיעור המאכל המטמא אחרים) ששינה הכתוב במשמען, כלומר: באופן שבו ביטא איסור זה ושינו חכמים בשיעורן. וראיה לדבר זה שמשום ששינה הכתוב במשמען שינו אף חכמים את שיעורן — מיום הכפורים, שאף בו כיון ששינה הכתוב בביטוי הדברים, שינו חכמים אף בשיעורו. ושואלים: מאי [במה] שינה הכתוב במשמעו — מ" כי כל הנפש אשר לא תענה" (ויקרא כג, כט), שלא נאמר "כי כל הנפש אשר תאכל", אלא "אשר לא תעונה". ומאי [ומה] שינו חכמים בשיעוריה [בשיעורו] — שאינו עובר אלא בככותבת ולא כרגיל בכזית.

ושואלים: ומאי [ומה] צורך יש בראיה לדבר ממה שיש שינוי ביום הכפרים, הרי בטומאה עצמה שינה הכתוב מן הלשון המקובל ובגלל זה שינו חכמים את שיעורו? ומשיבים: דאי מהתם [שאם משם], מהפסוק המדבר בדיני טומאה בלבד היינו למדים, הוה אמינא אורחא דקרא [היינו אומרים כי דרך הכתוב] הוא ואין ללמוד הלכה למעשה משינוי זה, על כן בא המקרא ביום הכיפורים ומלמדנו שבכל מקום שיש שינוי בלשון הכתובים יש שינוי גם הלכה למעשה.

א ושואלים לגופו של הענין: טומאת אוכלין ששיעורה בכביצה, מנא לן [מניין לנו]? אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר: שאמר קרא [הכתוב]: "מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" (ויקרא יא, לד), ללמדנו שטומאת אוכלין חלה אף על אוכל הבא מחמת אוכל, כלומר: על דבר מאכל הבא מתוך דבר אחר הנאכל גם הוא, ואיזה זה — ביצת תרנגולת. ומקשים: ואימא [ואמור] שזה גדי, שאף הוא אוכל הבא מתוך אוכל! ומשיבים: מחוסר שחיטה, הגדי עדיין איננו נחשב כאוכל, שהרי צריך עוד לשוחטו, ורק לאחר שחיטה, כשיהיה בשר, יחשב כאוכל. ומקשים עוד: ואימא [ואמור] שמדובר פה בבן פקועה (בולד הנולד מבהמה לאחר שנשחטה) ששחיטת אימו מכשירתו באכילה ואינו טעון שחיטה! ומשיבים: אף על פי כן טעון הוא עדיין קריעה, שהרי ודאי אין אוכלין אותו חי.

ושואלים: גם אם מפרשים ששיעור טומאת אוכלין הוא בכביצה, אם כן, ואימא [ואמור] שמדובר בביצת העוף הענק בר יוכני! ומשיבים: תפסת מרובה לא תפסת, שאם אתה מניח שיעור מרובה, אינך יכול להוכיח זאת, ואפשר עדיין לומר כי השיעור מועט מזה, אולם תפסת מועט תפסת. על כך מקשים: ואם כן אימא ביעתא דציפורתא דזוטר טובא [אמור שמדובר בביצת ציפור שהיא קטנה הרבה]! ואם כן, אין הוכחה גמורה מלשון כתוב זה.

ר' אבהו דידיה [משלו], שלא משם רבותיו אמר: מן הכתוב "מכל האכל אשר יאכל" למדים: אוכל שאתה יכול לאוכלו בבת אחת. ושיערו חכמים: אין בית הבליעה מחזיק יותר מכדי שיעור ביצת תרנגולת, וזהו איפוא שיעור טומאת אוכלין.

ב אגב הדיון בשיעורי תורה, אמר ר' אלעזר: האוכל חלב בשגגה בזמן הזה צריך שיכתוב לו מהו השיעור המדוייק שאכל, שמא יבא בית דין אחר לעתיד וירבה בשיעורין.

ושואלים: מאי [מה פירוש] ירבה בשיעורין? אי נימא [אם נאמר] שבית הדין לעתיד דמחייבי [יחייב] קרבן אפילו על שיעור כזית קטן, פחות ממה שבזמננו נחשב לשיעור כזית, אולם במקרה זה לא יהא מקום להקריב קרבן חטאת, והתניא [וכן הרי שנינו בברייתא]: נאמר בפרשת חטאות: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה בשגגה ואשם" (ויקרא ד, כז. וראה גם כב), ללמד: השב מידיעתו, כלומר: אדם העושה תשובה כאשר נודע לו שחטא — הוא המביא קרבן על שגגתו.

אבל אם לא שב מידיעתו חטאו, אלא מפני סיבה אחרת — אין מביא קרבן על שגגתו. ואף כאן, מי שאכל פחות מכזית לפי השיעורים של עכשיו, אם בעתיד ישתנו השיעורים ויהיה באכילתו כשיעור כזית של אז — אינו מחויב קרבן, לפי שאדם זה יבוא להביא קרבן לא מפני שנודע לו מה שעשה, אלא שנודע לו ששינו את שיעורי התורה!

אלא, כך יש לפרש: שיתכן ובעתיד לא מחייבי [יחייבו] בית הדין של אז קרבן עד דאיכא [שיש] באכילתו שיעור כזית גדול, יותר מהשיעור של ימינו ולכן צריך לרשום כמה אכל, שמא כשיבוא בעתיד לבית הדין, יחליטו הם שהשיעור שאכל היה פחות מכזית ואינו חייב קרבן.

וחוזרים לענין הראשון: ולמאי דסליק אדעתיה מעיקרא [ולמה שעלה על דעתו מתחילה] לפרש שיתכן שבעתיד יהיו בתי הדין מחייבים קרבן על שיעור כזית קטן, הלא אין הלשון מדוייקת כלל כי מאי [מה] הלשון "ירבה בשיעורין"? שהרי צריך היה לומר "ימעט בשיעורים"! ומתרצים: אפשר היה לפרשה: שמא ירבה בקרבנות מחמת הקטנת השיעורין, ש"ירבה" איננו מתייחס לשיעורין עצמם אלא לקרבנות הבאים מחמתם.

באותו נושא אמר ר' יוחנן: שעורין ועונשין הלכה למשה מסיני הם. ותוהים: עונשין של כל העבירות הלא מכתב כתיבי [כתובים בתורה במפורש]! אלא הכי קאמר [כך אמר]: אמר ר' יוחנן: שיעורים של עונשין, כלומר: מהו שיעור העונש לגבי כל עבירה — זו היא הלכה למשה מסיני.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: שיעורין של עונשין — הלכה למשה מסיני. אחרים אומרים: שיעורים אלה בית דינו של יעבץ (עתניאל בן קנז) תיקנום. ומקשים: כיצד אפשר לומר כן? והכתיב [והרי נאמר]: "אלה המצות" (ויקרא כז, לד), ללמד: שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אלא: אלה המצות, לא פחות ולא יותר! אלא, יש לומר, כי לשיטה זו שכחום במשך הדורות, וחזרו ויסדום והודיעום לרבים בבית דינו של יעבץ.

ג במשנה שנינו כי השותה ביום הכיפורים מלא לוגמיו — חייב. אמר רב יהודה אמר שמואל: לא מלא לוגמיו ממש שימלא במשקה את שתי לחייו, אלא שיעור כל שאילו יסלקנו את המשקה לצד אחד בפיו ויראה שם כמלא לוגמיו — הרי הוא חייב עליו. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנחנו שנינו במשנה] "מלא לוגמיו" בלשון רבים, משמע: שנים! ומשיבים: אימא [אמור]: כמלא לוגמיו, כלומר כשיעור הנראה מלוא לוגמיו.

מיתיבי [מקשים] על כך מברייתא: כמה ישתה אדם ביום הכיפורים ויהא חייב? בית שמאי אומרים: רביעית, ובית הלל אומרים: מלא לוגמיו. ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר: כמלא לוגמיו. ר' יהודה בן בתירה אומר: כדי גמיעה. והרי בברייתא זו אומרים בית הלל (שבודאי משנתנו כשיטתם, שהרי הלכה כמותם) ששיעור שתיה ביום הכיפורים הוא מלוא לוגמיו דווקא!

על כך תוהים: מי עדיפא ממתניתין דאוקימנא [האם עדיפה הברייתא בגירסתה ממשנתנו, שהרי כבר העמדנוה] "כדי שיראה" כמלוא לוגמיו, הכי נמי [כך גם כן] נפרש את דברי הברייתא כי לא מלוא לוגמיו ממש אלא כדי שיראה כמלוא לוגמיו! ומסבירים: אין הקושי מלשון הברייתא, אלא אי הכי [אם כך] נפרש היינו [הרי זה] כשיטת ר' אליעזר האומר "כמלוא לוגמיו"! ומתרצים: אפשר לומר כי איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] במלא לוגמיו דחוק, שאינו ממש כשיעור זה, אלא פחות קצת. שלבית הלל צריך שיהיה כמלוא לוגמיו בריוח, ולר' אליעזר אפילו אם הוא כמלוא לוגמיו בדוחק — הרי זה חייב.

מתקיף לה [מקשה על כך] על הבנתנו זו רב הושעיא: אם כן שאתה מפרש שאין הכוונה כמלוא לוגמיו אלא לוגם אחד, הוה ליה [הרי זה] לפיכך מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל שהרי שיעור רביעית גדול ממלוא לוגמו, ואם כן מדוע אין מחלוקת זו מנויה בין שאר ההלכות שמנו במסכת עדיות שהם מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל! אמר ליה [לו]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

All the measures in the Torah connected to eating are the volume of an olive-bulk, except for the amount of food that renders objects impure, because the verse changed its expression in this case, and the Sages altered the measure accordingly. The proof of this, that the Sages gave it a different measure because the verse used different language for it, is from Yom Kippur. Also in the case of Yom Kippur the Sages assigned a different measure because the verse used a different phrase. The Gemara asks: How did the Sages learn that the verse changed its expression? They learned from: “Any soul which shall not be afflicted” (Leviticus 23:29). The verse does not state: Any soul that shall eat, but rather: “Any soul which shall not be afflicted.” How did the Sages change its measure? One does not violate the prohibition unless he has eaten the volume of a large date-bulk, as opposed to the usual olive-bulk.

The Gemara asks: And what does the baraita mean when it says: A proof for this is from Yom Kippur? Why is the verse pertaining to ritual impurity not sufficient to show that the Sages changed the measure based on the different words in the verse? The Gemara answers: If we learned it only from there, the case of impurity, I would have said that that is the style of the verse, and no halakha can be derived from it. Therefore, the verse pertaining to Yom Kippur teaches that whenever a verse deviates from the usual language, it implies a change in the halakha as well.

§ The Gemara asks: From where do we derive that the measure for impure foods is the volume of an egg-bulk? Rabbi Abbahu said that Rabbi Elazar said that the verse states: “Of all food [okhel] which may be eaten [ye’akhel], on which water comes shall be ritually impure” (Leviticus 11:34). The double usage of the root akhal teaches that the ritual impurity of food applies even to the amount which can be described as food that comes on account of food, i.e., food that comes from another food. And which food is that? A chicken egg. The Gemara asks: And say it is referring to a kid, which comes from a mother goat, and is therefore also food that comes from another food. The Gemara answers: It lacks ritual slaughter. The young goat is not yet food, since it is not edible until it has been slaughtered. The Gemara asks further: And say it is referring to a ben pekua. Since the slaughter of its mother made it fit to eat, the fetus itself need not be slaughtered, even if it survives and continues to live independently of its mother. The Gemara answers: The calf still requires cutting, since it cannot be eaten live, but it does not require ritual slaughter.

The Gemara asks: Even if we claim that the measure for impure foods is an egg-bulk, one could say it is referring to the giant egg-bulk of the bird called bar yokhani. The Gemara answers: If you grasped many, you did not grasp anything; if you grasped few, you grasped something. This means that in a case of doubt, take the smaller number, as it is included in the larger number. Therefore, the correct measure is the volume of a chicken egg. The Gemara questions this: If so, say it is referring to a very small bird’s egg. Consequently, no proof can be brought from the verse that the volume of a chicken egg is the measure for ritual impurity.

Rabbi Abbahu himself said: The verse states: “Of all food which may be eaten.” This is referring to food that you can eat at one time. The Sages estimated: The esophagus cannot hold more than the volume of a chicken’s egg, and therefore this is the measure used for the ritual impurity of foods.

Incidental to the discussion on Torah measures, Rabbi Elazar said: One who unwittingly eats forbidden fat even today must write down the exact measure that he ate, lest another court come in the future and increase the measure.

The Gemara asks: What does it mean to increase the measure? If we say that a future court will obligate him to bring an offering even for the bulk of a small olive, which is less than what is considered an olive-bulk today, he would not be liable to bring a guilt-offering. Wasn’t it taught in a baraita: It was said with regard to guilt-offerings: “And if any one of the common people sin through error, in doing any of the things which the Lord has commanded not to be done, and be guilty” (Leviticus 4:27)? This teaches that one who repents due to his awareness, i.e., one who repents following becoming aware that he performed a transgression, brings an offering for his unwitting transgression.

However, one who does not repent due to his awareness that he sinned does not bring an offering for his unwitting action. Similarly, if one eats less than an olive-bulk, based on the current measures, he will not be obligated to bring a guilt-offering in the future if the measures change, even if the amount that he ate equals the volume of a revised olive-bulk. This is because the individual would not be bringing his offering because he became aware he had sinned, but because the Torah measures had been changed.

Rather, it should be explained as follows: It is possible that in the future a court will not obligate one to bring an offering until he has eaten the bulk of a large olive, which is more than today’s amount. One should write down how much he ate, since in the future a court might rule that the amount he ate is less than the size of an olive, and therefore he will not be obligated to bring an offering.

The Gemara returns to its first suggestion: According to what entered his mind initially, that in the future a court might obligate him to bring an offering for the bulk of a small olive, what is the meaning of increase the measure? Rabbi Elazar should have said decrease the measure. The Gemara answers: The statement may have meant that perhaps there will be an increase in offerings that are brought due to the smaller measure for liability.

With regard to this topic, Rabbi Yoḥanan said: Measures and punishments are halakha transmitted to Moses from Sinai. The Gemara expresses surprise at this: The punishments for all transgressions are written explicitly in the Torah, and therefore are not part of an oral transmission from Moses. Rather, this is what was said: Rabbi Yoḥanan said: Measures that determine liability for punishments are halakha transmitted to Moses from Sinai.

The Gemara comments: This was also taught in a baraita: Measures of punishments are halakha transmitted to Moses from Sinai. Others say: These measures were instituted by the court of Jabez. The Gemara questions this: How can this be? Isn’t it written: “These are the mitzvot which the Lord commanded Moses for the children of Israel at Mount Sinai” (Leviticus 27:34). The word “these” underscores that a prophet is not permitted to introduce any new element related to the Torah and its mitzvot from here on. Rather, over the course of time, the people forgot the measures; subsequently the prophets reestablished the measures and taught them to the masses.

§ We learned in the mishna that one who drinks a cheekful on Yom Kippur is liable. Rabbi Yehuda said that Shmuel said: This does not mean two cheeks actually full. Rather, the measure that determines liability is the volume of liquid if one pushes the drink to one side of his mouth, and it appears as though his cheek were full. The Gemara questions this: Didn’t we learn in the mishna: A cheekful, in the plural form, meaning two cheeks full? The Gemara answers: Say: Like two cheeks full in appearance. If viewed from only one side, one whose cheek is full appears as if his entire mouth is full.

The Gemara raises an objection to this from a baraita: How much does one need to drink on Yom Kippur to be liable? Beit Shammai say: A quarter-log, and Beit Hillel say: Two cheeks full. Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Eliezer: Like two cheeks full in appearance from the side, i.e. a single cheekful. Rabbi Yehuda ben Beteira says: The amount that one can swallow in one gulp. In this baraita, Beit Hillel’s opinion is that the measure for drinking on Yom Kippur is a cheekful. This implies that a cheekful means an actual cheekful.

The Gemara expresses surprise: Is the baraita preferable to the mishna? Since it was established that the measure in the mishna is so that it appears like a cheekful, so too, the baraita can be explained as meaning an amount that looks like two cheeks full. The Gemara questions further: If so, Beit Hillel require an amount that appears like two cheeks full; this is identical with the opinion of Rabbi Eliezer, who says: Like two cheeks full. The Gemara answers: We could say that the practical difference between them is evident in the case of a paltry cheekful, which is not a complete mouthful but slightly less. According to Beit Hillel, one is not liable unless he drinks a full cheekful; but according to Rabbi Eliezer, one is liable even for a paltry mouthful.

Rav Hoshaya strongly objects to this understanding: If so, if Beit Hillel’s measure is a single cheekful, then this is an instance of Beit Shammai’s leniencies and Beit Hillel’s stringencies, since the measure of a quarter-log is larger than a single cheekful. If so, why isn’t this debate listed in tractate Eduyyot, which lists all the cases where Beit Shammai are more lenient than Beit Hillel? He said to him:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תניא רבי אומר כל איסורין שבתורה בכזית חוץ מטומאת אוכלין שהרי שינה הכתוב במשמעו. ושינו חכמים בשיעורן. וראיה לדבר יוה"כ ששינה הכתוב במשמעו. דלא כתיב לא תאכל ביוה"כ אלא לא תעונה. ובמקום שהיה לו לכתוב כי כל הנפש אשר לא תעונה וגו'. ושינו חכמי' בשיעורן בכותבת. ומאי ראיה לדבר יוה"כ דאי לאו יוה"כ הוה אמינא אורחיה דקרא הוא אלא למדנו דבר זה מיוה"כ ומהו ששינה הכתוב בטומאת אוכלין מדהוה ליה למיכתב כל אוכל שיבא עליו [מים] יטמא. וכתב אשר יאכל שמעינן מינה דלא שינה בו אלא להוציא מכשיעור שאר איסורין שבאכילה כגון הנותר והפיגול והנבלה וכיוצא בהן. ודייקינן מדוקייה דקרא דכתיב מכל האוכל אשר יאכל הבא מחמת אוכל ואיזה זה ביצת תרנגולת כו'. פי' בן פקועה כגון בהמה שנשחטה ובקעו כריסה ומצאו בתוכה ולד. כדתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו. והא דר' אבהו עדיף מדר' אלעזר דאמר אשר יאכל. אוכל שאתה יכול לאוכלו בבת אחת. ואיזה. זה ביצת תרנגולת. שיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזקת יותר מביצת תרנגולת. א"ר אלעזר האוכל חלב בזמן הזה צריך לכתוב שיעורו שמא יבא ב"ד אחר ויאמר דלא מיחייב עד דאיכא כזית גדול:
א' ר' [יוחנן] שיעורין של עונשין בכזית הלכה למשה מסיני. תניא נמי הכי שיעורין של עונשין הל"מ. אחרים אומרים בית דינו של יעבץ תקנום. ומקשה אלה המצות כתיב שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ושנינן היו הל"מ ושכחום וחזרו בית דינו של יעבץ ותקנום:

השותה מלא לוגמיו חייב. אוקימנא למתני' מלא לוגמיו כל שאילו יסלקם לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו. ותני מתני' כמלא לוגמיו. ואותבינן עלה כמה ישתה ויהא חייב. ב"ש אומרים רביעית ובה"א מלא לוגמיו. ושנינן תני כמלא לוגמיו.

ומ"מ שיעורו לטומאת אוכלין לטמא אחרים בכביצה וכן בכל האוכלין שנאמר מכל האוכל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת וכבר ביארנוה במסכת ברכות פרק זמון מ"ט ב' וכן ענין השב מידיעהו מביא קרבן על שגגתו שאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו ביארנו במסכת הוריות ב' א' ודין בן פקועה ברביעי של חולין ד' ב':

כל השיעורין בכזית חוץ מטומאת אוכלין כו'. לפי' רש"י שרגיל לפרש דלטמא אחרים מיירי נמי הכא לטמא אחרים ולפירוש רשב"ם ורבינו יעקב דמיירי בטומאת עצמן מיירי נמי הכא לטומאת עצמן וכל מעשה תקפם וגבורתם פי' בשבת פרק המצניע (דף צא.) ובפסחים פרק אלו עוברין (דף מו.):

שאין בית הבליעה מחזקת יותר מביצת תרנגולת. הקשה ריב"א דאמרינן בכריתות פרק אמרו לו (דף יד.) גבי יש אוכל אכילה אחת כו' שאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים ואם כן לכל היותר אינו מחזיק ג' זיתים ואילו בעירובין פרק חלון (דף פ:) אמרי' ואגב אורחא קמ"ל דשתי סעודות הוו י"ח גרוגרות ובפ' כיצד משתתפין (שם דף פב:) קאמר ר' שמעון^א)צ"ל במשנה. דמשמע דשיעור שתי סעודות לעירוב הוו שתי ידות ככר מג' לקב ואותו ככר הוי ח' ביצים שהקב הוא ארבעה ועשרים ביצים ושני שלישי הככר הם ה' ביצים ושליש אין מחזיקין לכל היותר אלא ט"ז זיתים ג' לכל ביצה ואם כן לא יהיה שתי סעודות של חמש ביצים ושליש יותר מט"ז זיתים לכל היותר ובפרק חלון קאמר י"ח גרוגרות הא בט"ז סגי וגרוגרת גדולה מכזית כדאמרינן בפרק המצניע (שבת דף צא.) גבי זרק כזית תרומה לבית טמא כו' וקאמר אי לענין שבת כגרוגרת בעינן אי לענין טומאה כביצה בעינן ואומר רבינו יצחק דבעירובין מיירי בגרוגרות שהן בלא גרעין ועל ידי כך נמעכות ונדרסות בבת אחת יותר מג' זיתים או שנים שהן עם הגרעין ואין נראה לרבי דהא הא דקאמר אין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים בבשר קאמר ליה בכריתות שהיא רכה הרבה ונוחה לאכול ועוד דגרוגרת בפרק המצניע נמי היא בלא גרעינתה מיהו יכול לומר דהני גרוגרת דפרק המצניע [לא] הוו נמעכות ונדרסות ורבי תירץ דודאי הך ברייתא די"ח גרוגרות לא מיתוקמא כרבי שמעון דאע"ג דקיימא לן כוותיה בכביצה ליטמא טומאת אוכלין היינו משום דלא אשכחן דפליג עליה בפרק כיצד משתתפין אלא לרבי יוחנן בן ברוקה אבל כולהו תנאי דהתם אזלי בשיטתיה התם בברייתא אבל מכל מקום בשיעור מזון שתי סעודות לא קיימא לן כוותיה אלא סבירא לן כמתניתין דחלון דאמר י"ח גרוגרות כר"מ או כרבי יהודה דכיצד משתתפין ורב יהודה דאמר התם תרתי ריפתא איכרייתא חדא שיעורא הוא. מ"ר. וק"ל על זה דאם כן הוה ליה לתלמודא לפרושי בהדיא דלא פליגי דאידי ואידי חד שיעורא הוא ונ"ל לתרץ דההיא דחלון מיירי בשיתוף כמו שפי' שם רבינו שמואל ומיירי בשאר פירות דהוי מזון שתי סעודות שלא הוזכר שיעורן בפרק בכל מערבין כגון מעשה אילפס אבל ההיא דפרק כיצד משתתפין מיירי בפת דוקא שאין צריך שיעור גדול כל כך למזון שתי סעודות:

אמר ר' יוחנן שיעורין ועונשין הלכה למשה מסיני עונשין מיכתב כתיבי כו'. כך גרס רש"י אבל בספרים היה כתוב שיעורין מיכתב כתיבי דא"ר חנין כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר ארץ חטה כו' ומחקו רש"י משום דקשיא ליה דהא אמרינן בעירובין (דף ד.) ובסוכה (דף ה:) דקרא דר' חנין אינו אלא אסמכתא ועוד מאי שנא דלא מייתי לה לכולה מילתא דר' חנין כמו שמביא בריש עירובין ובפרק קמא דסוכה ואני רציתי לומר דלא קשיא מידי דבברכות משמע דאיכא אמורא דאית ליה דהוו מדאורייתא לרבי חנין דקאמר התם רבי יצחק כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה ופליגא דרבי חנין דא"ר חנין כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר כו' ואידך ותיסברא שיעורין מי כתיבי משמע דלרבי חנין מיהא הוו מן התורה והא דפריך שיעורין מיכתב כתיבי הוא הדין דהוה מצי למיפרך מעונשין אלא לרבותא נקטיה והא דלא מסיים מילתיה דר' חנין כיוצא בזה מצינו בהערל (יבמות עח.) דמייתי התם מילתא דר' יצחק דרובו ואינו מקפיד עליו כו' ואינו מביא כולה ואין רבי מודה דודאי לי עלמא אית להו דשיעורין לא כתיבי ומ"מ קאמר בברכות דכיון דאסמכינהו אקרא אין לנו ללמוד משם שנכתבו כסדר המוקדם בפסוק מוקדם לברכה:

אם כן הוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. אבל אי הוה מלא לוגמיו ממש אז אזלי ב"ש לחומרא דהוי יותר מרביעית ומיכן יש ללמוד דהא דאמרינן בפסחים פרק בתרא (דף קז.) גבי קידוש ואם טעם מלא לוגמיו יצא היינו כמלא לוגמיו דבכוס של ברכה אין צריך אלא רביעית כדאמרינן בשבת בפ' המוציא (דף עו:):

ושיערו כחמים שאין בית הבליע' מחזיק יותר מביצת תרנגול' קשאי לי דבכריתות בפ' אמרו לו אמרינן ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק כביצה תרנגולת אבל אוכלין פרודין שאם חיבר השלשה וכללן ביחד ועשאן אוכל אחד הא אמרי' בפ' התערובת. אמר ריש לקיש הפיגול והנותר והטמא שכללן זה בזה ואכלן פטור. ולא תמצא שיתחייב על כל אחד ואחד אלא בזתים מפורדין. ומש"ה קאמר שאין בית הבליעה מחזיק שלשה זתים מפורדין כ"א שנים:

מתקיף לה רב הושעיא א"א הו"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה כו' פי' התינח אי אמרת דב"ה מלא לוגמיו דוקא קאמרי. יש לומר שמרכין ראשון על הכלי שלא יבלע וממלא לוגמיו ויכילו יותר מרביעית. אבל כדי שיסלקנו לעולם לא יתכן שיסלק רביעית לצד אחד וגם בשני לוגמו אם יתכן שיכילו יותר מרבייעת דוקא שירכין ראשו ולא יבלע. אבל אם עומד ראשו זקוף אין אדם בעולם שיוכל לתפוש רביעית כמלא לוגמיו שלא ירדו המים בגרונו והדבר מנוסה ובדוק. והנכון בעיני דל"ג א"כ ועל הכל מקשה אפי' אם תאמר מלא לומיו דוקא אינו רביעית משקין. ואמרי' נמי המברך אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא. וכל שיעור הנכנס היא רביעית א"כ מלא לוגמיו פחות הוא מרביעית:

בד"ה ה"נ כמלא כו' ועוד אי ס"ד מלא כו' ואמאי שיערו בכל חד כו' דעוג מלך הבשן פורתא עכ"ל הוא מגומגם דהא לגבי שתיה לא מסיק הכי אלא בדידיה מייתב דעתיה ובדחבריה לא מייתבא והיה נ"ל לחלק בין חיוב יוה"כ ולקידוש בהכי ולהגיה ואמאי לא הוי שיעורו בכל כו' ור"ל כיון דנתנו שיעור מלא לוגמיו דהתם ברביעית ע"כ לאו בכל חד וחד שיערו אלא באדם בינוני הוה שיעור כמלא לוגמיו רביעית ואי הוה מלא לוגמיו ממש תקשי אמאי לא שיערו לכל חד וחד בדידיה ולמה שיערו ברביעית דבשלמא אי הוה בכמלא לוגמיו דהיינו יתובי דעתא ניחא דאיכא למימר בכמלא לוגמיו דגבי קידוש שיעורו רביעית כדאמרינן לקמן גבי כותבת דבהכי מייתבא דעתיה כל עולם כולו טובא ועוג פורתא אבל בתוס' פרק ע"פ כתבו בהדיא דלענין קידוש נמי בדידיה מייתבא דעתיה ועוג מלך הבשן בעי טפי וצ"ע ודו"ק:

בד"ה ושיערו כו' וא"כ היכי אמרינן בכריתות פרק א"ל גבי כו' וחצי חצי חציה לטומאת כו' כצ"ל:

גמרא ומאי ראיה לדבר יוה"כ דאי מהתם כו'. לכאורה המ"ל דאי מהתם ה"א דאתא לדר"ש אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים כו' (חולין קכט):

גמ' שם ואימא בן פקועה טעון קריעה. ק"ל דהא אפי' לר"ש שהבאתיו בסמוך לענין טומאה מיקרי אוכל אף דבר שאסור באכילה. וי"ל דהא משום דכתיב כל מרבינן ליה כמש"כ התוס' במנחות (קא ב) אבל אוכל משמע דוקא הראוי לאכילת ישראל. ולכאורה הך קושיא אזלא דוקא אליבא דריה"ג בחולין (עה) דס"ל דב"פ מיטמא ט"א. ואולי ר"ל כאן שנמצא מת:

גמ' שם אלא דלא מחייבי קרבן עד דאיכא כזית גדול. נשאלתי מחכם אחד דלפ"ז ה"ל להחמיר ולאכול בליל א' ש"פ מצה כל כמה דאפשר היינו שלא לאכול דבר אחר זולתה רק ממנה לבד לשבעה מפני חשש זה כי אולי יוגדל השיעור. והשבתיו ולטעמך בזמן המקדש נמי לא ה"ל לאתויי חטאת על כזית דחלב מפני חשש חולין בעזרה. אלא עיקרא דמילתא כתיב ואל השופט אשר יהיה בימים ההם אין לך אלא שופט שבימיך (ספ"ב דר"ה) (ונ"ל דזהו דאמרינן בהוריות (ג רע"ב) או דלמא ידיעה דההוא ב"ד דהורו בעינן ור"ל כיון דהם לא חזרו קרינן בהו ואל השופט כו' בימים ההם. ומהרמב"ם פי"ג מהל' שגגות ה"ד מוכח דהאיבעיא דשם הוא בשידעו גם ב"ד הראשון שטעו וגירסא אחרת היה לפניו) אך אם יביא הקרבן על אכילת כזית בזמן שתתחדש הלכה על שיעור גדול אז ודאי הוי חולין לעזרה. ועוד דאז יחיו גם ב"ד הראשונים ויחזרו בהם. (ועי' כעין זה בסנהדרין (כט ב) בעובדא דרי"ש בר"י ור"ח) והא דהס"ד מעיקרא דאם ימעטו השיעור יהא חייב אף האוכלו בזה"ז הוא משום דבשעה שאכלו שגג ג"כ בחלב דהיה סבור שהוא שומן וס"ד דדמי להא דריו"ח רבו בריש הוריות דאף אם עשה בהוראת ב"ד פטור מ"מ אם נתחלף לו חלב בשומן ואכלו חייב ודחי והתניא כו' דזה אפי' לריו"ח נקרא לא שב מידיעתו מפני דהוה שופט שבימיך והוא כעין שכ' המל"מ רפ"ב מהל' הנ"ל ע"ש:

גמ' שם אריו"ח שיעורין ועונשין הלמ"מ. הגהת הגרי"פ למחוק אריו"ח שייכא לקמן בסמוך. אמנם לא נ"ל גם שם למחוק רק תיבת אמר:

גמ' שם שיעורין של עונשין הל"מ. ל"י כוונת אמרו של עונשין. הלא שיעורין של מ"ע כגון דאכילת מצה ופסח ג"כ הל"מ. וכן דטומאה כמו עצם כשעורה כזית מן המת ודנבלה וכעדשה מן השרץ וטפח על טפח דטומאת אהל וכדומיהם ג"כ מהל"מ. ואולי משום דס"ל ח"ש אסור מה"ת ואין בו לאו אלא איסורא בעלמא לכן קאמר של עונשין דר"ל שיש בהן עונש דמלקות או דכרת לאפוקי לאיסורא אין שיעור:

רש"י ד"ה וראיה לדבר. למה שאמרתי דלפי ששינה כו' שינו חכמים כו' שאף בו שינו בשיעוריה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מחוסר שחיטה. ולא אמו. ק"ל דבביצה נמי לא קרינן באמה אשר יאכל. דאף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת נחירה מיהא בעי כדכתבו התוס' בחולין (כ) וכן אפי' לר"מ דאית ליה שם (קב) דאמ"ה אינו נוהג בעוף. וכן למ"ד שם (בע"ב) דבחייה לאו לאברים עומדת נראה דמ"מ היא באיסור דאינה זבוחה וכ"כ התוס' שם לג ד"ה אחד. וי"ל דמ"ל בביצה שנמצאה במעיה לאחר שחיטה דומיא דבן פקועה דפריך:

רש"י ד"ה זוטר טובא ל"ג. בסוכה (ה ב) דאיתא כה"ג לא מחקו. ונ"ל משום דס"ל דבפחות מכזית א"א לאוקמי' דאשר יאכל כתיב ואכילה איננה בפחות מכזית:

אמר ר"א אר"א דאמר קרא מכל האוכל אשר יאכל אוכל הבא מחמת אוכל ואיזה זה ביצת תרנגולת. ק"ל הא תניא בפי"ב דמנחות (דף ק"ג) דר"ש מפרש טעמא דהאומר הרי עלי מנחה ס"א עשרון מביא ס' בכלי א' וא' בכלי א' דהרי הוא אומר וכל מנחה בלולה בשמן אמרה תורה הבא מנחה שיכולה להבלל א"ל ר"י ס' נבללין ס"א אינן נבללין א"ל כל מדות חכמים כן הוא במ' סאה הוא טובל במ' סאה חסר קורטוב אין יכול לטבול כביצה מטמא טומאת אוכלין כביצה חסר שומשום אין מטמא טומאת אוכלין והשתא דיליף ר"א מטעמא דאוכל הבא מחמת אוכל מה ענין מדת חכמים להא דטומאת אוכלין בשלמא לר"א דידיה דמפרש אוכל שאתה אוכלו בבת אחת יש כאן מדת חכמים ששיערו שאין בית הבליעה מחזיק יותר מזה דומיא דההיא דבילה ששיערו שיותר מס' אין נבללים אבל לר"א קשיא:

מחוסר שחיטה פירש"י כשיצא מתוך האוכל שנוצר בו לאו אוכל מקרי לענין טומאה לא הוא ולא אמו דהא מחסרי שחיטה לכאורה משמע מפירושו כיון דגדי ואמו אינן מקבלין טומאה מחיים אינן קרויין אוכל מחמת אוכל דהא לאו אוכל הן לענין טומאה דמשתעי ביה האי קרא ולפ"ז צ"ל הא דפריך אימא בן פקועה היינו אליבא דר' יוסי הגלילי בפ"ד דחולין (דף ע"ה) דס"ל בן פקועה מקבל טומאה מחיים דלרבנן דאמרי התם אינו מקבל טומאה מפני שהוא חי לאו אוכל הוא לענין טומאה א"כ תקשה מאי משני טעון קריעה מה בכך הא כיון דא"צ שחיטה ומטמא מחיים הו"ל אוכל דהא גדי אי לאו טעמא דע"י חסרון שחיטה אינו מקבל טומאה הו"ל בכלל אוכל אשר יאכל ה"נ בן פקועה כיון דחסרון קריעה אינו מצילו מלקבל טומאה אליבא דר"י הגלילי בכלל אוכל אשר יאכל הוא ואי נימא הא דמשני מחוסר קריעה הדר ביה מטעמא קמא דתלי לאשר יאכל בקבלת טומאה מחיים ל"ל לפרש דהדר ביה הא י"ל דהא דמשני מחוסר שחיטה ה"פ כיון דמחוסר תיקון דשחיטה לאו אוכל הוא והוי דמי למחוסר קריעה ולא תלה כלל בקבלת טומאה ובמחוסר קריעה פי' רש"י גופיה דתנן קורעו ומוציא את דמו אלא כיון דא"א לאכלו כמות שהוא לאו אוכל הוא מיהו אפשר לפרש ע"ד פירש"י דמחוסר שחיטה דקאמר פי' דאינו מקבל טומאה קודם שחיטה והא דפריך ואימא בן פקועה היינו אליבא דר"י הגלילי דמטמא מחיים ומשני מחוסר קריעה לא כפירש"י משום דם אלא לענין טומאה קאמר דקודם קריעה אינו מקבל טומאה אלא דא"כ הו"ל למיפרך הניחא לרבנן לריה"ג מא"ל וכן דרך הגמרא להקשות בכ"מ אבל א"צ לכ"ז דהא מחוסר שחיטה וקריעה דקאמר לא מיירי כלל לענין טומאה אלא ה"ק כיון דמחוסר שחיטה או קריעה וקודם לכן לאו בר אכילה הוי לאו אוכל מיקרי כשנוצר כיון דמחוסר מעשה ושחיטה או קריעה:

מחוסר שחיטה המ"ל תפסת מרובה לא תפסת כדמשני בסמוך אהא דאימא ביצת בר יוכני אלא דבלאו הכי משני שפיר:

אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא כו' כלומר והא האידנא לאו שב מידיעתו הוא דאי נמי ידע דחלב הוא הוה אכיל ליה כשיעור כזית קטן וק"ל הא ברפ"ק דהוריות (דף ב') אמרינן הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר פטור ר"י אומר חייב ופריך לר"י מהא דהשב מידיעתו ואם איתא הא לא שב מידיעתו הוא ושני ר"פ קסבר ר"י כיון דכי מתיידע להו לב"ד הדרי בהו והוא נמי הדר ביה שב מידיעתו קרינא ביה וחייב אלמא בכה"ג שב מידיעתו מקרי וה"נ באוכל כזית קטן כיון דכי מתידע לב"ד דהאידנא דמחייבי אכזית קטן הדרי בהו אינהו והוא שב מידיעתו קרינן ביה וחייב לר"י ואפי' לרב דעד כאן לא פטר ליה רב התם אלא משום כיון דנתחלף לו חלב בשומן לא עשה בהוראת ב"ד והא דתנן במתניתין התם יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור היינו בעשה שוגג על פיהם ממש כדאמרינן התם אבל הכא גבי כזית קטן בזמן הזה הרי [לא] עשה שוגג ע"פ ממש אפי' לרב נמי חייב ואי משום דלא שב מידיעתו מה"ט דכי מתיידע ליה שב מידיעתו קרינן ביה לכ"ע דבהא ל"ש לרב דפליג על ר"י ואע"ג דנקט ר"פ קסבר ר"י לאו למימרא דפליג עליה רב בהא דתימא דהכא אליבא דרב פריך דלא לפלוג ר"א תלמידו עליה דמנ"ל לר"פ הא [וע"כ הא] דפטר רב התם לא מה"ט הוא אלא מטעמא דפירשתי ולא נקט קסבר ר"י אלא משום דשמעינן ליה בהדיא הכי ועוד דעיקר הקושיא היא לר"י דליתא לעיקר דבריו דמחייב אבל לרב אינה קושיא כל כך דמ"מ הא קאמר פטור ועוד לרב בלאו הכי אין להקשות מברייתאדאיכא למימר רב תנא ופליג וכהאי גוונא משני הגמ' בכמה מקומות אבל ר"י לאו תנא כמו שהוכיחו התוס' מהא דפ"ק דכתובות דחתנים מן המנין ואבלים אינן מן המנין דאדרב משני רב תנא ופליג ואדר"י דחיק התם לשנויי בע"א והשתא הדרי קושיין לדוכתא ולא נתברר לי חילוק נכון לחלק בין הא דשמעתין לההיא דרפ"ק דהוריות:

[מלואים: (חסר התחלת המאמר) ולמפרע כשרים דהוי תרתי דסתרי ובע"כ צריך אתה להאמין את הני הב' לגמרי ולפסול את קמאי אפי' למפרע אבל הכא גבי ב' ב"ד אלו מורין כן ואלו מורין כן אם שניהם קיימין לפנינו הללו עושים כדברי עצמן וכן הללו כדברי עצמן דהא ע"כ לא פליגי בפ"ק דיבמות אי עשו כדבריהם או לא אלא משום טעמא דמפרש התם הא לא"ה לא וכדא' התם במקומו של ר"א וכו' במקומו של ר"ע לא והרבה אמרינן שם כיוצא בזה וזה דרכה של תורה מיום נתינתה הללו עושים כדברי רבן והללו עושין כדברי רבן לפיכך אפי' לאחר מיתת קמאי אי אפשר לבתראי לבטל דבריהם למפרע אלא מכאן ולהבא משום אין לך אלא שופט שבימיך הילכך אם בתראי מחייבי קרבן אכזית קטן מ"מ למפרע אין שב מידיעתו קרינן ביה דל"ח ידיעה אא"כ אי כשידע זה למפרע מה שיודע השתא היה שב למפרע כגון שנחלף לו חלב בשומן ואכל ואלו ידע למפרע דחלב הוא לא היה אוכלו לפיכך בהורו ב"ד וחזרו בהן עצמן [ריש הוריות] מי שנחלף לו חלב זה של הוראת ב"ד להתיר בשומן קודם חזרה ואף דלא שב מידיעתו זו אלו ידע דחלב הוא דהא חלב זה כהתירא דמי ליה ע"י הוראת ב"ד מ"מ שב מידיעתו קרינן ביה ע"י ידיעה זו שידוע לו עכשיו אחר חזרת אותו ב"ד עצמן שהוראה קמייתא הוראת טעות היתה כיון שאותו ב"ד עצמו חזרו והודו שלמפרע טעות הורו הו"ל שב מידיעתו אבל באכל חלב בזה"ז דקי"ל ע"י הוראת כל ב"ד שחלפו ועברו ושבימינו דאינו חייב אלא על כז"ג אפי' אי קיימי אחריהם ויורו שחייב על כז"ק לא קרינן בי' שב מידיעתו למפרע בשעת אכילה דאפי' אםיבא אליהו באותו פעם שאוכל וא"ל שעתיד דור אחר לחייב על כזית קטן אפ"ה לא שב מידיעה זו דאין לו אלא ב"ד שבימיו והשתא פריך [שפיר] לפיכך מהפך הגמ' שם ומפ' דברי ר"א להיפך שמא ב"ד א' ירבה בשיעורין שאינו חייב אלא על כזית גדול וכיון דאין לך אלא ב"ד שבימיך אין לו להביא קרבן על כזית בינוני כהוראת ב"ד העבר דהו"ל חולין בעזרה ובהכי ניחא נמי מה דק"ל הא בההיא דר"א לכ"ע בכד"ק אם יבא ב"ד ויורו כן אפי' למ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור [יהא חייב] שהרי ב"ד קמא לא הורו להתיר לכתחלה כ"ק דהא חצי שיעור אסור ודמי להא דהורו ב"ד להנשא וקלקלה דלא דמי דהתם בא בעלה חי קמן נתברר למפרע שהוראת טעות בודאי היה זו שהתירו להנשא ומדינא חייבת בקרבן אלא שגזה"כ הוא לפטור בתולה בב"ד הלכך אע"ג דע"י הוראתן יצאתה מאיסור א"א לכל דבר אפי' בזנות מ"מ אין לך אלא חידושו במה שהורו לה להתיר בהדיא והבו דלא לוסיף עלה לפטור משום תולה בב"ד מה שיוצא מכלל דבריהם אבל התם אף אם יבא ב"ד אחר ויחייבו בכ"ק אפ"ה כיון דב"ד קמא הורו שאינו חייב אלא אכזית בינוני מאי חזית דסמכת אבתראי סמוך אקמאי אדרבה גזה"כ הוא אפי' מכאן ולהבא לחייבו בכזית קטן הלכך חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו לחייבו בכ"ק מכאן ולהבא אבל לא למפרע אפי' הא דלא התירו קמאי בהדיא בהוראתן להתיר לכתחלה אפ"ה כיון דהכל סברו ששיעורין של עונשין בכזית בינוני נראה להם שעל כזית קטן אינו חייב קרבן אין כח בהוראת בתראי לחייבו למפרע בכ"ק דאין לך בו אלא משעת חידושו ואילך ועוד יש לחלק דהתם בהורו ב"ד לינשא וקלקלה ב"ד לא אדעתייהו וסברת לבם לחוד קא סמכי אלא אעדים שמעידים שמת בעלה לפיכך אין הוראה זו חזקה בידם כ"כ בשעת הוראה משום דלמא סהדי שקרי נינהו ופוק חזי מה עלתה שהרי בא בעלה ושקרא אסהדו לפיכך אומדן דעת הוא שלא כיונו אלא מה שהורו להדיא לנשואי היתר אבל לא להפקיע איסור א"א לנשואי איסור או בזנות להיות תולה בב"ד אבל בהוראה זו דכזית בינוני אין סומכים על אחרים אלא על סברת לבם ודברי עצמם כל דנראה להם כשחייבו רק בכזית בינוני הפקיעו החיוב מכ"ק בהוראתן:]

[מלואים: (א"ה גם מלבד דברי רבינו י"ל דבשלמא לענין התירא דא"א שם שפיר י"ל דרק לינשא התירוה [ובפרט דלענין זנות אין שום היתר בעולם] משא"כ בדין כזית מאי אולמא הוראתן בכזית מבפחות ושניהם יצאו מב"ד דבכזית כזה חייב ובפחות פטור] אכן בעצם דברי רבינו מש"כ ובהכי ניחא מה דק"ל וכו' צ"ע כוונתו דהלא לא מיירי כאן מענין יחיד שעשה בהוראה ורק מענין שב מידיעתו ושני ענינים הן ואפשר דקיצור לשון הוא ובא לחזק דבריו דאם לא נאמר כחילוקו לא מיבעי באכל בשוגג ממש דאין לפוטרו מקרבן משום דלא חשיב שב מידיעתו. דהלא כשיתודע לו טעותן של ב"ד ישוב. וכמו ההיא דהוריות אלא אפי' אם אכל להדיא בסמיכתו על ב"ד שאינו חייב בשיעור זה ולמ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. מ"מ כאן הלא בכהאי גוונא צריך לחייבו וכמו בקלקלה אלא דשאני הכא דהחיוב הוא מכאן ולהבא וכמש"כ בתחלת דבריו):]

[מלואים: איכא בינייהו מלא לוגמיו דחוק פי' רש"י לב"ה מלא לוגמיו בריוח ולר"א דחוק ואיני יודע למה לא פי' איפכא לב"ה דחוק ולר"א בריוח ואי משום דמשמע ליה דכל הני תנאי אחרון אחרון מחמיר כסדרן דנקט להו ואזיל דהא ודאי ר"י ב"ב דאמר כדי גמיעה מחמיר מכולן דהאי שיעורא זוטר טפי מכולהו ליתא דהא למאי דמסיק דב"ש להחמיר וב"ה להקל ואפ"ה מקדים דב"ש לב"ה וי"ל משום דקיי"ל כל תנא בתרא לטפויי אתא כדאמ' בפ"ו דב"ב (דף צ"ו) א"כ ר"א שסידר התנא דבריו אחר דברי ב"ה לטפויי אתא חיובא יותר מב"ה ולחייבו בשיעורא זוטא דהא אכמה יאכל ויהא חייב קאי כולהו:]

(פ ע"א) והתניא השב מידיעתו וכו'.—קושייתם אינה מובנת לי, דהא חצי שיעור לכ"ע אסור: לר' יוחנן מן התורה ולרשב"ל לפחות מדרבנן. ואילו היה יודע זה שחלב הוא, אף שאין בו כשיעור, ודאי לא היה אוכלו. ואם כן הרי זה שב מידיעתו אלא א"כ אמר תחילה, שגם אם היה נודע לו שחלב הוא כל זמן שאין בו כשיעור היה אוכלו. ועי' ירוש' תרומות רפ"ו [ומ"ש ב"שערי תורת א"י" שם.]

כל השיעורין. האמורין באוכלין: ששינה הכתוב. לקמן קמפרש ליה: וראיה לדבר. למה שאמרתי שלפי ששינה הכתוב במשמען שינו חכמים בשיעורן יש ראיה מיום הכפורים שאף בו שינו חכמים בשיעורן מפני ששינה בו הכתוב במשמעו: אשר לא תעונה. ולא כתיב אשר תאכל: מאי ראיה. למה לו להביא ראיה מאי אולמא דהאי מהאי מה פורש ביום הכפורים במשנה להודיענו שהטעם משום דשינה הכתוב הוא יותר משלא פירשו התם בטומאה נמי חזינן דשינה הכתוב במשמעו ושינו חכמים בשיעורא: אי מהתם. מדשינה הכתוב בטומאה הוה אמינא אין שם שינוי הכתוב דאורחיה הוא למיכתב מכל האוכל אשר יאכל כי היכי דכתיב גבי משקה אשר ישתה קא משמע לן יום הכפורים דהתם ודאי שינה הכתוב במשמעו ושינו חכמים בשיעורן אמור מעתה את ששינו בטומאה נמי משום טעמא דשינה הכתוב הוא דאשר יאכל שינוי משמעו חשיב להו: מחוסר שחיטה. כשיצא מתוך האוכל שנוצר בו לאו אוכל מיקרי לענין טומאה לא הוא ולא אמו דהא מחסרי שחיטה: ואימא בן פקועה. שנמצא בתוך בהמה שנשחטה דקיימא לן (חולין דף עד.) שחיטת אמו מטהרתו: טעון קריעה. דתנן (שם) קורעו ומוציא את דמו: דבר יוכני. עוף גדול הוא כדאמרינן בבכורות (דף נז:) שטבעה ביצתו ששים כרכים: זוטר טובא לא גרסינן אלא ה''ג ואימר כביעותא דציפרתא: רבי אבהו דידיה אמר וכו'. פירש במשמעו של מקרא פירוש אחר שלא פירש בו ר' אלעזר רבו ואין להשיב עליו: האוכל חלב בזמן הזה וכו'. מפרש לה ואזיל: אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן. והכי קאמר האוכל פחות מכזית בזמן הזה יכתוב כשיעור זה אכלתי שמא יבנה בית המקדש בימיו ויתחדש בית דין ותתחדש הלכה ויאמרו שחייב קרבן על כזית קטן ולקמן פריך א''כ ימעט בשיעורין מבעי ליה: והתניא וכו'. כלומר וכי אתי ב''ד ומחדש הלכה מי מחייב האי דאכל קודם שנתחדשה הלכה והא האידנא לאו שב מידיעתו הוא דאי נמי הוה ידע דחלב הוא הוה אכיל ליה דהא השתא קים לן (ברכות דף לט.) דלא חייבה תורה אלא על כזית איגורי שהוא כזית בינוני: אשר לא תעשינה. משמע שאילו ידע לא עשה אבל בשגגה עשה ואשם: אלא דלא מחייבי קרבן עד דאיכא כזית גדול. והכי קאמר האוכל כזית בינוני אל יכתוב מחוייבני חטאת אלא יכתוב כזית בינוני אכלתי שמא יבא בית דין ויפטרנו מקרבן ונמצא מביא חולין לעזרה: ה''ג עונשין מיכתב כתיבי אלא הכי קאמר שיעורין של עונשין וכו'. שיעורי עונשין שעל ידן הוא ענוש הלכה למשה מסיני באיזה שיעור הוא ענוש: יעבץ. הוא עתניאל בן קנז: כמה ישתה. מדבית הלל קפריך: הכי גרסינן איכא בינייהו כמלא לוגמיו דחוק. לבית הלל בעינן כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו בריוח ולרבי אליעזר כמלא לוגמיו דחוק: אם כן. דלבית הלל מיחייב בכדי שיסלקנו וכו' הוה ליה בציר מרביעית והויא לה מקולי בית שמאי וליתנייה במסכת עדיות גבי קולי בית שמאי שכולן שנויות שם:

עונשין מיכתב כתיבי ה''ג רש''י אבל בספרים היה כתוב שיעורין . מיכתב כתיבי פירוש מדר' חנן ארץ חטה ושעורה ואמר בפ''ק דסוכה (דף ה.) כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר ומשני שיעורין . של עונשין והדין עמו דל''ג ליה חדא דמאי משני שיעורין של עונשין דמכל מקום אכתי תיקשי לך שיעורין של עונשין מיכתב כתיבי ועוד בכל דוכתא דפריך הכי בפרק קמא דסוכה (שם) ודעירובין (ד' ד.) מייתי כל מילתא דרבי חנן והכא לא מייתי לה ועוד אמאי לא משני הכא כדמשני התם קרא אסמכתא בעלמא ועוד ליפרוך נמי עונשין מיכתב כתיבי אלא שמע מינה דהכי פריך עונשין מיכתב כתיבי אבל משיעורא לא פריך דסמיך אשינויא דשנינן התם: הכי נמי כמלא לוגמיו הא דאמר . פרק חלון (עיר בין דף עט:) המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא אור''ת דהתם נמי כמלא לוגמיו וטעם הוי דבעינן יתובי דעתא דאי מלא לוגמיו ממש קאמר אם כן הוי טפי מרביעית כדמוכח הכא כי מוקי לה כמלא לוגמיו אז פריך אם כן הוה ליה מקולי בית שמאי אבל מעיקרא דקאמר מלא לוגמיו לא קשיא ליה א''כ היכי בעינן כולי האי והאמר בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קח:) דד' כוסות שיעורן ברביעית וכוס של קידוש אחד מהם וא''כ היכי נפיק ידי קידוש כיון דבעי טעימה מלא לוגמיו ועוד אי סלקא דעתך מלא לוגמיו אם כן הוה טפי מייתובי דעתא דייתובי דעתא הוי כמלא לוגמיו ואמאי שיערו בכל חד וחד בדידיה בשלמא אי הוי בכמלא לוגמיו ניחא כדמשני בסמוך קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתא כל העולם טובא עוג מלך הבשן פורתא: ושיערו חכמי' זו ביצת תרנגול'. הקשה ר''ת דבפ' חלון (עירובין דף פ:) אמרינן דשתי סעודות דככר דעירוב י''ח גרוגרות הויין ובפרק כיצד משתתפין (שם דף פב:) תנן רבי שמעון אומר שתי ידות לככר משלש לקב דהיינו שתי סעודות שהם ה' ביצים ושליש ביצה שהככר הוא ח' ביצים וכרבי שמעון קיימא לן דבכל דוכתא אמרינן כביצה לטמא טומאת אוכלין ולרבי שמעון עולה השיעור לכביצה אבל לשאר תנאי אינו כן ואכולהו תנאי קאי חצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין כדמוכח סוגיא התם וכשתחלק י''ח גרוגרות לחמש ביצים ושליש דזה וזה שתי סעודות תמצא לכל ביצה ג' גרוגרות ושלש שמינית של גרוגרת דבה' ביצים ושליש ביצה יש ט''ז שליש ביצים ועולה לכל שליש ביצה גרוגרת אחת ושמינית

דף פ - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד