יומא פג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פג - א

קרי עליה [תהלים נח] "זרו רשעים מרחם".

שהרשעים נעשו זרים ומתנכרים לאביהם שבשמים כבר בצאתם מרחם אמם.

נפק מיניה שבתאי "אצר פירי", שהיה אוצר את הפירות כדי להפקיע שעריהן.

שנינו במשנה: חולה מאכילין אותו על פי בקיאין.

אמר רבי ינאי: אם חולה אומר צריך אני לאכול, ורופא אומר אינו צריך - שומעין לחולה.

מאי טעמא? [משלי יד] "לב החולה יודע מרת נפשו".

ומקשינן: פשיטא שמותר לו לחולה המרגיש בעצמו שהוא צריך לאכול שלא להתענות.

ומשנינן: מהו דתימא שהרופא קים ליה טפי ביכולתו להתענות, קא משמע לן שאפשר לסמוך על הרגשת החולה גם כנגד הרופא.

עוד אמר רבי ינאי: אם רופא אומר צריך לאכול וחולה אומר אינו צריך - שומעין לרופא.

מאי טעמא? תונבא, הרגשת שטות מחמת החולי, הוא דנקיט ליה, שתפסתו לחולה רוח שטות, ולכן הוא מסרב לאכול למרות שהוא חייב לאכול.

ומוכיחה הגמרא נגד רבי ינאי ממשנתנו:

תנן: חולה - מאכילין אותו על פי בקיאין.

ומדייקת הגמרא: רק על פי בקיאין - אין, אכן מאכילין אותו.

אבל על פי עצמו - לא. ועוד יש לדייק: רק על פי שני בקיאין - אין. כן מאכילים אותו.

אבל על פי בקי אחד - לא!

ותקשי לרבי ינאי, שאמר מאכילים אותו על פי עצמו, ומאכילים אותו על פי בקי אחד בלבד.

ומשנינן: הכא במשנתנו במאי עסקינן - בכגון דאמר החולה עצמו לא צריכנא לאכול. ולכן מאכילים אותו רק על פי שני בקיאים.

אבל אם החולה אומר שהוא צריך מאכילים אותו על פי עצמו, ואם אינו יודע מאכילים אותו על פי אחד.

אך עדיין קשה: וליספו ליה ויאכילוהו על פי בקי אחד!

שהרי לדברי רבי ינאי אם הבקי האחד אומר שהוא צריך לאכול והחולה אומר שאינו צריך מאכילים אותו, ואין צריך שני בקיאים!?

ומשנינן: לא צריכא, משנתנו מדברת בכגון דאיכא בקי אחרינא בהדיה, המצטרף לדעת החולה, דאמר: לא צריך.

שנינו במשנתנו: מאכילין אותו על פי בקיאין.

ומקשינן: פשיטא! הרי ספק נפשות הוא, וספק נפשות להקל!

לא צריכא דאיכא תרי אחריני בהדיה, המצטרפים לדעת החולה, דאמרי: לא צריך.

וקא משמע לן שאין מצרפים את דעת החולה לשני הבקיאים הסוברים כמוהו ומכריעים כמותם נגד השנים האומרים צריך. אלא מכריעים כדעת השנים האומרים צריך.

ואף על גב דאמר רב ספרא כי הכלל שתרי שני עדים הרי הם כמאה עדים, ומאה כתרי

- הני מילי לענין עדות. אבל לענין אומדנא - בתר רוב דעות אזלינן. בכל זאת, לענין אומדנא של חולה ביום הכיפורים לא הולכים אחרי אומדן של רוב מומחים.

היות והני מילי שהולכים אחרי רוב מומחים באומדנא, הוא לענין אומדנא דממונא. אבל הכא - ספק נפשות הוא. וספק נפשות להקל אפילו מול רוב דעות של מומחים.

ומקשה הגמרא על תירוצו של רבי ינאי, שמשנתנו מדברת כשהחולה אומר איני צריך:

והא מדקתני סיפא: ואם אין שם בקיאין - מאכילין אותו על פי עצמו, כשהוא אומר שהוא צריך, שהרי אין בקיאים שאומרים זאת. מכלל, דגם רישא מדוברת באותו ענין, בכגון דאמר צריך אני לאכול.

ומשנינן: חסורי מיחסרא במשנתנו והכי קתני:

במה דברים אמורים שמאכילים אותו על פי שני בקיאים דוקא, בכגון דאמר לא צריך אני.

אבל אמר צריך אני - אם אין שם בקיאין תרי אלא רק בקי חד, דאמר לא צריך - מאכילין אותו על פי עצמו.

אבל כנגד שנים האומרים לא צריך אין שומעין לו לחולה.

מר בר רב אשי אמר: כל היכא דאמר צריך אני אפילו איכא מאה דאמרי לא צריך - לדידיה של החולה שמעינן, שנאמר "לב יודע מרת נפשו".

ומקשינן ממשנתנו:

תנן: אם אין שם בקיאין - מאכילין אותו על פי עצמו.

טעמא - דליכא בקיאין, הא איכא שני בקיאין - לא מאכילים אותו על פי עצמו.

ומשנינן: הכי קאמר התנא במשנתנו: במה דברים אמורים שמאכילים אותו על פי שני בקיאים, בכגון דאמר לא צריך אני.

אבל אמר צריך אני - אפילו מאה בקיאים אומרים לא צריך אין שומעים להם, לפי שכנגד החולה נחשב הדבר כאילו אין שם בקיאין כלל, שמאכילין אותו על פי עצמו, שנאמר "לב יודע מרת נפשו".

מתניתין:

מי שאחזו חולי מסוכן מחמת רעבון הקרוי "בולמוס" - מאכילין אותו אפילו דברים טמאים, עד שיאורו עיניו.

מי שנשכו כלב שוטה - אין מאכילין אותו לרפואתו מ"חצר כבד" שלו [מהדופן הפנימית המחלקת את גוף האדם והקרויה סרעפת] על אף שהרופאים נוהגים לתת אותה לרפואה, היות ואין זו רפואה גמורה, שנסמוך עליה לתתה למי שננשך על ידי כלב שוטה, ולהתיר לו איסור אכילת בהמה טמאה.

ורבי מתיא בן חרש מתיר לתתה משום שסבור שהיא רפואה גמורה.

ועוד אמר רבי מתיא בן חרש: החושש החש כאב בגרונו - מטילין לו סם בתוך פיו בשבת, ומותר לחלל בעשיית הסם הזה את השבת, מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת.

מי שנפלה עליו בשבת מפולת אבנים:

ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק אם הוא נכרי ספק אם הוא ישראל - מפקחין עליו את הגל, שטורחים להסיר את גל האבנים אפילו במלאכות דאורייתא.

אם מצאוהו חי - ממשיכים ומפקחין את הגל גם אם ברור לנו שהוא ימות תוך זמן קצר.

ואם מצאוהו מת - יניחוהו [ולקמן בגמרא יתבאר מה חידשה לנו בזה המשנה].

גמרא:

תנו רבנן: מניין היו יודעין במי שאחזו בולמוס ומאכילים אותו עד שיאורו עיניו, שאכן כבר האירו עיניו?

משיבחין בין טוב לרע.

אמר אביי: כונת הברייתא - ובטעמא, שיבחין בין טעם תבשיל טוב לבין טעם תבשיל רע.

תנו רבנן: מי שאחזו בולמוס, ואין בידינו להאכילו דברים מותרים, מאכילים אותו מאכלים אסורים לפי הכלל: מאכילין אותו הקל הקל!

אם היו לפנינו שני מאכלים שאחד הוא טבל שאיסורו חמור, לפי שהאוכלו חייב מיתה בידי שמים, והשני הוא נבילה, שאיסורה קל לפי שעונשה רק מלקות - מאכילין אותו נבילה ולא טבל.

טבל ופירות שביעית לאחר זמן הביעור, שאסורין ב"איסור עשה" - מאכילים אותו פירות שביעית.

טבל ותרומה, שזר האוכלה חייב מיתה בידי שמים - מחלוקת תנאי היא.

דתניא: מאכילין אותו טבל, ואין מאכילין אותו תרומה.

בן תימא אומר: תרומה ולא טבל.

אמר רבה: היכא דאפשר להשיב דעתו באכילת פירות חולין - דכולי עלמא לא פליגי דמתקנינן ליה את הטבל ביום הכיפורים על ידי שמפרישים ממנו תרומות ומעשרות [שתיקון הטבל אינו אסור ביום הכיפורים אלא מדרבנן], ומספינן ומאכילים ליה.

כי פליגי - בדלא אפשר להרגיע אותו בחולין בלבד, אלא יש להאכילו את כל הכמות הפירות שלפנינו.

מר בן תימא סבר: טבל חמור, ולכן עדיף לתקן את הטבל ולהאכילו תרומה.

ומר תנא קמא סבר: תרומה חמורה מאכילת טבל, ולכן עדיף להאכילו טבל.

ומבארת הגמרא את טעם מחלוקתם:

מר בן תימא סבר: טבל חמור, כיון שהוא אסור לכולם בין לישראל ובין לכהן.

אבל תרומה - חזיא לכהן, ולכן איסורה קל מאיסור טבל.

ומר תנא קמא סבר: תרומה חמורה, שאין לה תקנה לאכילת זר.

אבל טבל - אפשר לתקוניה ויהיה מותר לאכילה גם לזרים [חוץ מהתרומה שבו].

"זרו רשעים מרחם" (תהלים נח, ד), כלומר: מבטן אמם התברר שהם זרים. ואכן נפק מינה [יצא ממנה] שבתאי אצר פירי [אוצר הפירות], שהיה אוצר הפירות בשנות רעבון כדי להפקיע מחירם ולהרוויח כסף מן העניים.

א שנינו במשנה: חולה מאכילין אותו על פי בקיאין. אמר ר' ינאי: חולה אומר שהוא צריך לאכול, ורופא אומר כי אינו צריך — שומעין לחולה בזה, מאי טעמא [מה הטעם]? משום שנאמר: "לב יודע מרת נפשו" (משלי יד, י), כלומר: החולה יודע את עוצם הכאב וחולשת הגוף שיש לו ואין הרופא יכול לומר שאינו כפי דבריו. ומקשים: פשיטא [פשוט] הדבר, שהרי אדם יודע על עצמו יותר מאחר! ומשיבים: מהו דתימא [מהו שתאמר] כי הרופא קים ליה טפי [ברור לו יותר], אם הצורך הוא ממשי או אינו ממשי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת החולה עצמו יודע בסבלו יותר מכל אחר ולו המומחה ביותר.

ולהיפך: רופא אומר שצריך החולה לאכול, והחולה עצמו אומר אינו צריך — שומעין לרופא. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — תונבא הוא דנקיט ליה [טשטוש הדעת הוא שתפס אותו], שמחמת המחלה נטשטשה הכרתו, ואין הוא עצמו יודע עד כמה זקוק הוא לאוכל.

תנן [שנינו במשנה]: חולה מאכילין אותו על פי בקיאין. ונדייק מכאן: כי על פי בקיאין — אין [כן], אולם על פי עצמו — לא, ושלא כדברי ר' ינאי! ועוד יש לדייק: על פי בקיאין — אין [כן], על פי בקי אחד — לא, ונאמר שצריכים שני רופאים דווקא, וגם זה שלא כדברי רב ינאי, שלדעתו במקרה שאין דעת החולה עצמו מכריעה, די בדעת בקי אחד!

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במקרה מיוחד, שהחולה אמר לא צריכנא [אינני צריך] ולכן יש צורך לדעת הבקיאין, ושואלים: וליספו ליה [ושיאכילו אותו] על פי בקי אחד, שהרי אמר ר' ינאי שבכגון זה שומעים לרופא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דאיכא אחרינא בהדיה דאמר [שיש רופא אחר אתו האומר] כי לא צריך אדם זה לכך ואז מאכילין אותו על פי בקיאין — על פי שני רופאים האומרים צריך.

ושואלים: אם כן הרי זה פשיטא [פשוט], הלא ספק נפשות הוא, אם צריך או אינו צריך, וספק נפשות להקל! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דאיכא תרי אחריני בהדיה דאמרי [שיש שני רופאים אחרים אתו עם החולה שאומרים] שהוא לא צריך. ואף על גב [ואף על פי] שאמר רב ספרא: תרי [שני] עדים דינם כמאה ומאה דינם כתרי [כשנים], ששני עדים או יותר הם עדות שלימה, ואין הבדל בין עדות שנים לעדות מספר גדול של אנשים, הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לענין עדות, אבל לענין אומדנא [ההערכה] של דברים — בתר [אחר] מספר הדעות אזלינן [אנו הולכים], ואם מרובים האומדים את הדבר בדרך אחת — נוהגים אנו כדעתם.

אולם, והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא לענין אומדנא דממונא [הערכה של ממון], אבל הכא [כאן] ספק נפשות הוא, וכיון שיש שני רופאים האומרים כן — צריך שיאכל.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסופה של המשנה] שאם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו, מכלל הדברים שומע אתה דרישא [שבראשה של המשנה] הכוונה שהחולה אמר שהוא צריך, ועל כך אמרה המשנה כי על פי בקיאים, הריהו הוא אוכל אבל לא על פי עצמו! ומתרצים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: במה דברים אמורים שאינו אוכל אלא על פי בקיאים — כשאמר לא צריך אני, אבל אם אמר צריך אני, ואין שם בקיאין תרי [שנים] אלא רק חד שאמר כי הוא לא צריך — מאכילין אותו על פי עצמו.

מר בר רב אשי אמר: כל היכא [היכן] דאמר [שאומר] האיש החולה צריך אני, אפילו איכא מאה בקיאים דאמרי [האומרים] כי הוא לא צריך — לדידיה שמעינן [לו אנו שומעין], ומדוע? — שנאמר: "לב יודע מרת נפשו" (משלי יד, י).

תנן [שנינו במשנה]: אם החולה עצמו אומר כי הוא צריך לאכול ואין שם בקיאין — מאכילין אותו על פי עצמו. ולכאורה אפשר להבין מכאן: טעמא [הטעם דווקא] דליכא [שאין] בקיאין, הא איכא [הרי אם יש] בקיאין — לא ושומעין לבקיאים ולא לו! ודוחים: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: במה דברים אמורים שנוהגים על פי בקיאים — כשאמר "לא צריך אני". אבל אמר "צריך אני", אין שם בקיאין כלל — מאכילין אותו על פי עצמו, שנאמר: "לב יודע מרת נפשו", שכל הבקיאים אינם נחשבים לעומת הרגשתו של החולה.

ב משנה מי שאחזו בולמוס (חולי הגורם לתאוות רעב שאי אפשר לעמוד בפניה והלוקה בו ראייתו נחלשת ומסתכן בנפשו) — מאכילין אותו בכל יום, אף ביום הכיפורים אפילו דברים טמאים — עד שיאורו עיניו והוא סימן שהתאושש. מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו (של הכלב) שהיה נחשב לסגולה למחלה זו, כי לדעת חכמים אין הדבר מועיל כלל. ור' מתיא בן חרש מתיר להאכילו, שלדעתו הדבר מועיל.

ועוד אמר ר' מתיא בן חרש: החושש (הסובל מכאב) בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו בשבת, אף על פי שאסור להתרפא בשבת, מפני שהוא ספק נפשות, שכל כאב פנימי קשה לעמוד על טיבו ומידת סכנתו, וכל ספק נפשות דוחה את השבת.

כיוצא בו: מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם תחת המפולת ספק אינו שם, ספק חי עדיין ספק מת, ספק אם האיש תחת המפולת הוא גוי, ספק ישראל — מפקחין (מפנים) עליו את הגל. כלומר: עושים כל מלאכה להוריד את גל האבנים מעליו. מצאוהו שם לאחר פינוי חלקי של המפולת, אם נמצא שעדיין הוא חי — מפקחין הלאה עד שיוציאוהו, ואם נמצא מת — יניחוהו, שאין מחללים את השבת משום כבוד המת.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מניין היו יודעין שהאירו עיניו — משיבחין בין אוכל טוב לרע, שבתוך הבולמוס כל דבר שנותנים לו הוא אוכל, ואינו מבחין. אמר אביי: ובטעמא [ושיבחין בטעמם של הדברים] ולא בראיה בלבד, שאפילו כשהוא בבולמוס יודע הוא להכיר במראה, אבל אינו מבחין בהבדלי טעם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שאחזו בולמוס וחייבים להאכילו עד שיאורו עיניו — מאכילין אותו הקל הקל, שאם היו צריכים להאכילו דברים אסורים, מקדימים להאכילו מאלה שאיסורם קל יותר, כגון היו להם טבל (תבואה שלא הופרש ממנה מעשר) ונבילה — מאכילין אותו נבילה, שאיסור טבל יש בו מיתה בידי שמים ונבילה בלא תעשה בלבד. טבל ושביעית — מאכילין אותו שביעית, שהטבל הוא במיתה בידי שמים ואילו השביעית אינה אלא במצות עשה.

טבל ותרומה — תנאי [מחלוקת תנאים] היא מה מהם יאכל. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה. בן תימא אומר: מוטב שיאכילוהו תרומה ולא יאכילוהו טבל. אמר רבה: היכא [היכן] שאפשר להאכיל אותו חולין, שיש שם טבל אבל אפשר להפריש ממנו ולתקנו, דכולי עלמא [לדעת הכל] לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה [לא חלוקים שמתקנים לו את הטבל על ידי שמפרישים ממנו מעשרות ומאכילים אותו] ואפילו בשבת שאסורה בה הפרשת תרומות.

כי פליגי [כאשר נחלקו] בדלא [כשאי] אפשר בחולין שאין אפשרות להפריש, מר [חכם זה] סבר כי איסור טבל חמור, ומר [וחכם זה] סבר כי תרומה חמורה יותר. וטעמם; מר סבר [חכם זה] סבר כי טבל חמור, ומדוע? לפי שאסורים הכל לאוכלו, אבל תרומה — חזיא [ראויה היא] לכהן ולכן יש לומר שאיסורה קל יותר. ומר [וחכם זה] סבר כי תרומה חמורה יותר, שהרי אין לה כל היתר לישראל אבל טבל — אפשר לתקוניה [לתקנו] ולכן אף בעודו טבל אין חומרת האיסור שבו גדולה כל כך.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“The wicked are estranged from the womb” (Psalms 58:4), i.e., it is clear they are estranged already in their mother’s womb. Indeed, Shabbetai the hoarder of fruits came out of her. He hoarded fruit during years of famine in order to inflate its price and profit at the expense of poor people.

§ It was taught in the mishna: If a person is ill and requires food due to potential danger, one feeds him according to the advice of medical experts. Rabbi Yannai said: If an ill person says he needs to eat, and a doctor says he does not need to eat, one listens to the ill person. What is the reason for this halakha? It is because the verse states: “The heart knows the bitterness of its soul” (Proverbs 14:10), meaning an ill person knows the intensity of his pain and weakness, and doctors cannot say otherwise. The Gemara asks: It is obvious that a person knows himself better than anyone else does. Why does this need to be stated explicitly? The Gemara answers: It is lest you say that the doctor is more certain because he has had more experience with this condition. Therefore, the verse teaches us that even so, it is the ill person who knows his own suffering better than anyone else.

However, in the opposite case, if a doctor says that the ill person needs food, but the ill person himself says he does not need to eat, one listens to the doctor. What is the reason for this halakha? It is because confusion [tunba] has taken hold of the ill person on account of his illness, and his judgment is impaired. Consequently, he himself does not know how much he needs food.

§ We learned in the mishna: If a person is ill, one feeds him according to the advice of medical experts. This implies that if there are experts present, then according to the advice of experts, yes, one feeds the ill person; but at his own instructions, no, one does not feed him, contrary to Rabbi Yannai’s opinion. It further implies that according to the advice of several experts, yes, one feeds an ill person; however, according to the advice of only one expert, no, one does not feed him. There appears to be a requirement for at least two doctors, which also contradicts Rabbi Yannai’s opinion that the opinion of one expert is sufficient to override the opinion of the ill person.

The Gemara rejects this: With what are we dealing here? We are dealing with a unique circumstance: The ill person says I do not need food, and the consultation of experts is required. The Gemara suggests: But let them feed him according to the advice of one expert, as Rabbi Yannai said that in such a circumstance one feeds the ill person based on the advice of one doctor. The Gemara answers: No, the requirement of two experts is necessary in a case where there is another, third expert with him who says that the ill person does not need to eat. In such a case, one feeds the ill person according to the advice of two experts who agree that he requires it.

The Gemara asks: If so, this is obvious, since it is a case of uncertainty concerning a life-threatening situation, and in all cases of uncertainty concerning a life-threatening situation, the halakha is lenient. The Gemara answers: No, this halakha is necessary in a case where there are two other doctors who, along with the ill person, say that he does not need food. And although Rav Safra said that two witnesses are like one hundred witnesses, and one hundred witnesses are like two witnesses, that rule applies specifically to the matter of testimony; however, in the matter of assessing a situation, we follow the majority of opinions. Therefore, one might think in this case that the ill person should not be fed because the opinion of two doctors plus the ill person should override the opposing opinion of two other doctors.

Generally speaking, two or more witnesses constitute complete testimony, and there is no difference between the testimony of two and the testimony of a large number of people. However, this principle of following the majority applies specifically to assessing monetary issues, but here it is a case of uncertainty concerning a life-threatening situation. Therefore, although it is the opinion of two doctors against the opinion of two doctors and the ill person, the ill person must eat.

The Gemara asks: But from the fact that it is taught in the latter clause of the mishna that if there are no experts present one feeds him according to his own opinion, by inference, the first clause of the mishna is referring to a case where the ill person said he needs to eat. In that case, the mishna states that one follows the experts’ opinion, not his own, and feeds him. The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching the following: In what case is this statement that he may eat only based on the advice of experts said? It is when the ill person said: I do not need to eat. But if he said: I do need to eat, and instead of two experts there is only one who says that he does not need to eat, one feeds him according to his own opinion.

Mar bar Rav Ashi said: Any instance where an ill person says: I need to eat, even if there are one hundred expert doctors who say that he does not need to eat, we listen to his own opinion and feed him, as it is stated: “The heart knows the bitterness of its soul” (Proverbs 14:10).

We learned in the mishna: If an ill person himself says he needs to eat and there are no experts present, one feeds him according to his own opinion. This implies that the reason one feeds him is because there are no experts present. One may infer from this that if there were experts present, no, one would not feed the ill person based on his own opinion but would instead listen to the advice of the experts. The Gemara rejects this: This is what the mishna is saying: In what case is this statement that one follows the opinion of the experts said? It is when the ill person said: I do not need to eat. However, if he said: I do need to eat, it is considered as if there were no experts there at all; we feed him based on his opinion, as it is stated: “The heart knows the bitterness of its soul” (Proverbs 14:10). All the experts are ignored in the face of the ill person’s own sensitivities.

MISHNA: In the case of one who is seized with the life-threatening illness bulmos, causing him unbearable hunger pangs and impaired vision, one may feed him even impure foods on Yom Kippur or any other day until his eyes recover, as the return of his sight indicates that he is recovering. In the case of one whom a mad dog bit, one may not feed him from the lobe of the dog’s liver. This was thought to be a remedy for the bite, but the Rabbis deem it ineffective. And Rabbi Matya ben Ḥarash permits feeding it to him, as he deems it effective.

And furthermore, Rabbi Matya ben Ḥarash said: With regard to one who suffers pain in his throat, one may place medicine inside his mouth on Shabbat, although administering a remedy is prohibited on Shabbat. This is because there is uncertainty whether or not it is a life-threatening situation for him, as it is difficult to ascertain the severity of internal pain. And a case of uncertainty concerning a life-threatening situation overrides Shabbat.

Similarly, with regard to one upon whom a rockslide fell, and there is uncertainty whether he is there under the debris or whether he is not there; and there is uncertainty whether he is still alive or whether he is dead; and there is uncertainty whether the person under the debris is a gentile or whether he is a Jew, one clears the pile from atop him. One may perform any action necessary to rescue him from beneath the debris. If they found him alive after beginning to clear the debris, they continue to clear the pile until they can extricate him. And if they found him dead, they should leave him, since one may not desecrate Shabbat to preserve the dignity of the dead.

GEMARA: The Sages taught: From where would they know that his eyes had recovered their sight? It is from when he can discern between good and bad food, since under the influence of bulmos one eats food indiscriminately. Abaye said: It is with tasting. When he can distinguish the tastes of different foods his eyesight must have also recovered. For example, at night, although it is dark, the sign that his eyesight has been restored is that he is able to detect difference in tastes (Me’iri).

§ The Sages taught: In the case of one who is seized with bulmos and must be fed until his vision is restored, one feeds him the items whose prohibition is least severe first. If he must be fed forbidden foods, he should first be fed those whose level of prohibition is least severe. For instance, if there is untithed produce and an unslaughtered animal carcass [neveila] or any other non-kosher meat, one feeds him the neveila, as the prohibition of untithed produced warrants death at the hand of Heaven, but eating non-kosher meat is a transgression punishable only by lashes. If there is untithed produce and produce from the Sabbatical Year, he is fed the produce from the Sabbatical Year. Untithed produce warrants death at the hand of Heaven, whereas the produce of a Sabbatical Year is prohibited by a positive mitzva and there is no punishment associated with it.

If they have untithed produce and teruma, there is a dispute between tanna’im as to which food they should feed him, as it was taught in a baraita: One feeds him untithed produce and does not feed him teruma. Ben Teima says: It is better to feed him teruma and not feed him untithed produce. Rabba said: Where it is possible to feed him non-sacred food by separating tithes from untithed produce and thereby rendering the remainder permitted, everyone agrees that one should make the produce fit for consumption by separating tithes and then feed it to him, even on Shabbat, when it is otherwise prohibited to separate tithes.

Where they disagree, it is in a case where it is impossible to feed him non-sacred food because there is no way to separate tithes. One Sage holds that the prohibition of untithed produce is more severe; and one Sage holds that the prohibition of teruma is more severe. The two sides reason as follows. One Sage holds that the prohibition of untithed produce is more severe because it is prohibited to everyone; but teruma is fit for a priest, and therefore one could say that its prohibition is less severe. And one Sage holds that teruma is more severe because non-priests may never eat it, while untithed produce can be made fit to eat, and therefore, even while it is still untithed, the prohibition against eating it is less severe.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואחרת לא אילחישא וקרו עליה זורו רשעים מרחם נפק מינה שבתא אוצר פירי:
ירושלמי בתחלה תוחבין לה ברוטב אם שבה נפשה הרי יפה ואם לאו נותנין לה מגופו של איסור ב' עוברות באו לפני ר' טרפון שלח תרין תלמידין ואמרו להו יומא דין צומא רבא אמרין לחדא ושדיך (וקריין). וקרין עלוי מבטן אמי אלי אתה. אמרין לאחריתי ולא שדיך וקרין עלוי זורו רשעים מרחם:

חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין. אין שם בקיאין מאכילין אותו ע"פ עצמו עד שיאמר דיי. א"ר ינאי חולה אמר צריך. רופא אומר אינו צריך מאכילין אותו ע"פ עצמו מ"ט לב יודע מרת נפשו.

רופא אומר צריך חולה אומר איני צריך שומעין לרופא. מ"ט תונבא נקיט ליה.

וספק נפשות להקל. תנן חולה מאכילין אותו כו' ואע"ג דאמר רב ספרא תרי כמאה ומאה כתרי ה"מ לענין עדות אבל לענין אומדנא בתר דעות אזלינן ה"מ לממונא אבל הכא ספק נפשות להקל. מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר חולה (איני) צריך אני אפי' ק' אומרים אינו צריך לחולה שומעין כדכתיב לב יודע מרת נפשו. ומקשה ליה ממתני' דקתני מאכילין אותו ע"פ בקיאין.

מתריץ הכי קתני בד"א בדלא אמר חולה צריך אני. אבל אם אמר חולה צריך אני. אין שם בקיאין כלומר אין משגיחין לבקיאין אלא מאכילין אותו ע"פ עצמו.

מ"ט [לב] יודע מרת נפשו:

מי שאחזו בולמוס. פי' בולמוס בלשון יון גרונו של שור. כלומר זה החולי אולי אוכל הרבה כלחוך השור מאכילין אותו אפי' דבר טמא עד שיאורו עיניו.

מנא יודעין שהאירו עיניו כדי שיכיר בין טוב לרע. אמר אביי ובטעמ'.

ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. [נבלה] ושביעית נבלה טבל ושביעית שביעית טבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ולא תרומה.

בן תימא אומר תרומה ולא טבל ואוקימנא כי פליגי בדלא אפשר לתקוני. אבל בדאפשר לתקוני כ"ע מתקנין וספינן ליה.

[מתורת האדם] חולה מאכילין אותו עפ"י בקיאים. אם אין שם בקיאים מאכילין אותו עפ"י עצמו. מ"ט לב יודע מרת נפשו. רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך מאכילין אותו עפ"י רופא. מ"ט תונבא הוא דנקיט לי' ומסקנא רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני אפי' איכא מאה דאמרי לא צריך לדידיה שמעינן. מ"ט לב יודע מרת נפשו. וסוגיא דשמעתא רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך ורופא אחר אומר אין צריך אין מאכילין אותו שאין דבריו של אחד במקום שנים. חולה ורופאים שנים ושלשה ואפי' מאה כלם אומרים אינו צריך ויש שנים שאומרים צריך מאכילים אותו על פיהם. דספק נפשות להקל ואין הולכין בו אחר רוב דעות. חולה אומר צריך אפי' מאה בקיאין אומרים אינו צריך מאכילין אותו עפ"י עצמו. והדין הוא מסקנא דשמעתא וסוגיא.
וחזינן מאן דפסק דבתר רוב דעות אזלינן. וכן נמי כתוב בשאלתות. ואע"ג דגמרא בהדי' היא דכי אזלינן בתר רוב דעות באומדנא. ה"מ לממונא אבל הכא ספק נפשות להקל. משמע דס"ל להני רבואתא דההוא אוקימתא ליתא. דמשום הא דמקשינן עפ"י בקיאים תרי פשיטא. תרי ותרי נינהו וספק נפשות להקל. איתוקים הכי. ומכיון דאתא רב אשי ואמר דכל היכא דאמר חולה צריך אני אפי' אמרי מאה לא צריך לדידיה שמעינן. קמה לי' מתני' כדמעיקרא. דאיכא אחרינא בהדי' חולה ואמרי לא צריך מאכילין אותו עפ"י בקיאים תרי ס"ד אמינא כשם שהחול' אומר צריך אני שומעין לו אפי' כנגד מאה בקיאים. כך כשהוא אומר איני צריך שומעין לו. דהכא והכא לב יודע מרת נפשו קמ"ל להקל אמרינן להחמיר כחד בקי בעלמא הוא ולא כתרי. הילכך היכא דאיכא אחרינא בהדיה ולתרי דאמרי צריך לדידהו שמעינן הא לחד לא שמעינן. ולא אמרינן חולה תונבא נקיט ליה אלא חד מנינן ליה תרי לא מנינן לי'.
ובודאי אשכחן דלענין דיני נפשות דאית בהו אומדני כדי שיש בו להמית. על צופר נפשו הכהו או על שוקיו הכהו ואפ"ה כתר רובא אזלינן בהו. דבתר רוב' אזלי' בכל מילי דסנהדרי' והא מילתא מסייע להך סברא דאמרן. אלא מכל מקום כיון דבגמרא איתמר דגבי אומדנא דחולה לא אזלינן בתר רובא. לא דחינן סוגיא מפורשת ותפשינן סברא בעלמא. וסנהדרין איכא למימר שאני התם דכולהו דייני נינהו אבל הכא כיון דאיכא תרי דאמרי צריך ואינך לא צריכי לן לאומדנא כלל כמאן דליתנהו דמי. וסנהדרין נמי בהטיה לחיוב לאו בתר כל רובא אזלינן אלא עפ"י שנים. אלמא דינא אחרינא הוא בסנהדרין אבל בספק נפשות לאו בתר רובא אזלינן באומדנות והכי פסקי רבואתא ובעלי הלכות.
ואיכא מאן דאמר מדקתני עפ"י בקיאין ש"מ יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות ורופאים אינן חכמים ומומחין כל כך שהולכי' אחר בקיאות. ואינו נראה שלא שמענו בסנהדרין הולכין אחר רוב חכמה אלא אחר רוב מנין. ודאי אשכחן לענין הנשאל לחכמים דאמרין היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד מתיר ואחד אוסר אם היה אחד מהן גדול בחכמה הלך אחריו. הילכך במנין שוה ברופאים הולכין אחר חכמה ובקיאות ואע"ג דליתי' הכי בדין סנהדרין התם דיינים הם וכולם צריכים לאותו הדין. ומדינא לא הי' ראוי להיות דין עד שיסכימו כל הצריכין לדעת אחת אלא דרחמנא אמר אחרי רבים להטות. אבל הכא שומעין לחכם. והשני אינו ראוי להיות נשאל בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובטל הוא. מיהו אחד במקום שנים כיון שכלן רופאים ויודעים במלאכה זו אין דבריו של יחיד במקום שנים. מ"מ במופלג מהם בחכמה חוששין לדבריו להחמיר אפי' במקום שנים רבים אבל להקל כדין יחיד דאשכחן לענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל. דאתמר כי אזלינן בתר רובא היכי דהדדי נינהו אבל הכא בית שמאי מחדדי טפי הילכך חוששין לרוב חכמה ובקיאות להחמיר. ומאי חומרא דהכא לנהוג בספק נפשות להקל ולהתעסק בחולה כל צרכו.
ירושלמי (ח,ד): חולה אומר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע ר' אבהו בשם ר' יוחנן נעשה ספק נפשות וספק נפשות להקל ודוחה את השבת. ומסתברא הני מילי בחולה אומר יכולני משום דשכיח ביה תונבא בחוצה אבל רופא אומר יכול וחולה אומר איני יודע שומעין לרופא. דאינו יודע דחולה לאו כלום הוא דאיהו מנא ידע רובן של חולים אינן יודעין ובקיאין בחולי שלהן הילכך לזה שומעין שאומר יודע אני:

[מתורת האדם] מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפי' דברים טמאים עד שיאורו עיניו.תנו רבנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל. טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. נבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית. תרומה וטבל מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה. בן תימא אומר תרומה ולא טבל. אמר רבה בדאיפשר בחולין דכולי עלמא לא פליגי. כי פליגי בדלא איפשר ליה בחולין. מר סבר טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן. ומר סבר תרומה חמורה אבל טבל איפשר דמתקן ליה.
ונשאל הרב רבי אברהם בר דוד ז"ל נבלה ומעשה שבת. [ע' בר"ן בהל' בפ' יוה"כ בסוגיא זו מש"כ הר"ן על דברי הראב"ד.]
בפרק רבי ישמעאל במנחות (ס"ד א') אמר רבא חולה שאמדוהו בגרוגרת אחת. ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשרה גרוגרת בבת אחת כלן פטורין. ואפי' בזה אחר זה ואפי' הברי' בראשון. בעי רבא חולה שאמדוהו בשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות שנים בשני עוקצין ושלש בעוקץ אחד מהו מהי מייתינן מתרתי מייתינן דחזיין ליה או דלמא משלש מייתינן דממעט בבצירה. ופשיטא דמשלש מייתינן דממעט בבצירה:

מאחר שביארנו בכל שאנו צריכים להאכילו איסור שמאכילין אותו מן הקל שבו תחלה אתה למד שאם יש שם איסור קל ואיסור חמור מאכילין אותו מן הקל תחלה מעתה היו לפניו טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית ר"ל אף לאחר הביעור שהטבל במיתה בידי שמים והשביעית בעשה טבל ונבילה מאכילין אותו נבלה שהטבל במיתה והנבלה בלאו וטבל זה פירשוהו בסוגיא זו בדלא אפשר בחולי[ן] כלומר שעל כל פנים הוא צריך לכל הטבל שאילו היה מספיק לו לכשתנטל תרומתו ודאי מתקנין אותו ואף בשבת שמוטב לעבור באיסור הפרשה כדי להאכילו היתר ואפי' לא היה טבל זה אלא מדרבנן כגון עציץ שאינו נקוב מותר לעבור איסור חכמים בהפרשה כדי שלא להאכילן אף איסור חכמים הא לא דברו בשמועה זו אלא כשהוא צריך לאכילת כל הטבל:

היה לפניו טבל ותרומה שאכילת שניהם במיתה בידי שמים והוא צריך לכל הטבל מאכילין אותו את הטבל שהתרומה חמורה מן הטבל שהטבל יש לו תיקון לישראל משא"כ בתרומה מעתה מי שנשכו נחש קורין לו בשבת רופא ממקום למקום אף חוץ לתחום וקורעין לו תרנגולת לתת על גבי מכתו שזו היא רפואתו וגוזזין לו כרישין ר"ל כרתי מן המחובר ומאכילין אותו ואם יספיקו לו אחר המעשר מעשרין אותם ואח"כ מאכילין ואם אין מספיקין לו יאכלהו בטבלו שמאחר שאיסורם שוה באכילתם נמצא מעשר חמור הואיל ואין לו תקנה לישראל מצד תרומת מעשר שבו והוא צריך לה ואין בזה חילוק בין טבל של סופרים לטבל של תורה שמ"מ אם מן התורה ואם מדברי סופרים איסור אכילת הטבל ואיסור אכילת המעשר שוים הם וזו שאמרו לא אמר ר' אלא במעשר דרבנן דחיה בעלמא היא:

חולה אמר צריך כו'. וכגון שירא להיות מסוכן דאם לא כן אין מאכילין אותו ולא דמי להיתה צריכה לנר שחבירתה מדלקת לה את הנר ומוקמינן לה בפרק מפנין (שבת קכח:) בסומא ומשמע שמדליקין לה בסתם ואפילו אינה אומרת כן דהתם נמי קים להו לרבנן דבייתובי דעתא דהדלקת נר דילה איכא פקוח נפש ונועל דלת דלקמן דאמרינן שובר דלת ומוציאו איכא נמי פקוח נפש לתינוק אבל במאכיל לחולה בעינן שיאמר או הוא או בקיאין שצריך מחמת שרואה סכנה פן יכביד עליו חוליו ויש ספרים שכתוב בהן בהא מילתא דרבי ינאי פשיטא ספק נפשות להקל מהו דתימא האי דקאמר חולה אגב תונביה וכל הני דאמרי צריכין אנו דמחללין עליהן השבת כולהו מיירי דמחמת דאגת סכנה אומר כן. מ"ר. וגם נראה לי דבדברים ידועין כגון צמחין וכיוצא בו יש הרבה אנשים שבקיאין בכך ואין נראה דרופא ובקי בכך בעינן:

מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני כו'. וכוותיה קיימא לן דהוא בתראה ועוד קיימא לן כוותיה בכולי תלמודא לבר ממיפך שבועתא ואודיתא כמו שכתוב בתשובת הגאונים כמו שפי' בשבועות:

בפרש"י בד"ה מר בר רב אשי כו' דהיכא דאמר צריך אני ואיכא תרי כו' דהיכא דאמר צריך אני ואפילו איכא ק' כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מר בר רב אשי כו' מיפך שבועה כו' בפרק שבועות הדיינין כו' ור"ח כתב כו' פסקו הלכתא במיפך שבועה כו' כצ"ל:

גמרא נפיק מינה שבתאי. כצ"ל כדלעיל וכ"ה ברא"ש. [ואפשר ליישב הגירסא שלפנינו על פי הא דאיתא בסנהדרין (ריש דף נב) כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא ואפי' לרשיעא בר צדיקא כו'] :

גמ' שם א"ר ינאי חולה כו' פשיטא כו'. קשה דלקמן פריך עליה ממתניתין והכא קאמר פשיטא ועי' בגיטין (ה ב) בתד"ה והא קיי"ל דנמצא כה"ג. והכא י"ל דפריך פשיטא היינו דדין זה הוא פשיטא מדין הב' ועמש"כ בברכות (מז ב):

גמ' שם אמר אביי ובטעמא. מזה נל"פ שיאורו עיניו ר"ל עיני הבחנה והשכל וכן כי אורו עיני דיהונתן שמביא לקמן וכמו מאיר עיני חכמים. לא האיר עיניו אלא במשנה אחת (ב"מ לג) וכ"מ מהא דותשב רוחו אליו דאיש מצרי שמביא לקמן. אבל לא כן פירשוהו הראשונים:

גמ' שם טבל ושביעית שביעית. עי' מש"כ בזבחים (קו ב):

טבל ושביעית שביעית. נ"ל דה"ה נבילה ושביעית שביעית דשביעית אינו אלא עשה ונבילה בלאו דחמיר מעשה וכדאמ' בפ"ק דיבמות אטו עשה דוחה ל"ת לאו ל"ת חמיר מיניה והא דעשה דוחה ל"ת אינו אלא גזירת הכתוב וכ"ש לאו הבא מכלל עשה דדמי לל"ת דקילא מל"ת גמור והא דנקט טבל ושביעית ולא נקט נבילה ושביעית שביעית וכ"ש טבל דחמיר מנבילה דשביעית איידי דאיירי ברישא וסיפא בטבל נקט לה נמי במציעתא ולאו דווקא:

טבל ונבילה נבילה וטעמא משום דטבל חמיר דבמיתה ונבילה בלאו דקיל וכ"ש שביעית דאינו אלא בעשה וק"ל הא מ"מ טבל קיל מהן דיש היתר לאיסורו ע"י הפרשה ונבילה ושביעית אין היתר לאיסורן והכי נמי אמרינן בפ"ז דחולין (דף ק"א) גבי נטמא בשר קדשים ואח"כ נטמא הגוף ואכלו דפוטר ר"י הגלילי ופריך יבא איסור טומאת הגוף דחמיר שבכרת ויחול על איסור טומאת בשר דקיל שאינו אלא בלאו ושני רב אשי מאן לימא לן דטומאת הגוף חמיר דילמא טומאת בשר חמיר דלית ליה טהרה במקוה והשתא איסור לאו דאין לו היתר חמיר מאיסור טומאת הגוף דבכרת הואיל ויש לו היתר ע"י טהרה במקוה כ"ש דאיסור נבילה חמיר נגד איסור טבל דאינו אלא במיתה דקיל מכרת כדאמ' בפ"ב דפסחים (דף ל"ב) גבי וחטאה בשגגה דגבי מעילה דבמיתה הואיל ונבילה אין לה היתר וטבל יש לו היתר ואפ"ת דשביעית דאינו אלא בעשה דקיל טפי מלאו חומרא דידיה דאין לו היתר לאיסורו לא חשיב חומר לגבי איסור טבל דבמיתה מ"מ נבילה דבלאו דדמי לטומאת בשר ודאי קשה דהשתא איסור לאו דאין היתר לאיסורו חמיר מאיסור כרת דיש היתר לאיסורו כ"ש דחמיר מאיסור מיתה דיש היתר לאיסורו ואפ"ת דהא דאמר ר"א דילמא טומאת בשר חמיר לאו דחמיר יותר מטומאת הגוף קאמר מה"ט דל"ל טהרה במקוה אלא ה"ק דילמא טומאת בשר חמורה ושקולה כטומאת הגוף דהא חומרא דל"ל טהרה במקוה חמורה ושקולה ככרת דאידך ואין כאן איסור חמור על קל מ"מ כ"ש דאיסור לאו דנבילה חמיר ושקיל נגד איסור מיתה דטבל דקיל מכרת ואמאי טבל ונבילה נבילה כיון דשקולין הן אין כאן משום הקל הקל והי מינייהו דבעי ליכול וליכא למימר דנבילה נמי יש היתר לאיסורו לכי מסרחא ואינה ראויה לגר דנותן טעם לפגם שרי כדאמ' בפ"ז דע"ז (דף ס"ח) ואע"ג דטומאת בשר נמי שרי לכי מסרחא דנותן טעם לפגם ודאי שרי אפי' בקדשים מ"מ חשיב אין היתר לאיסורו נגד טומאת הגוף דיש לו היתר ע"י טבילה חוץ מהיתר זה דנותן טעם לפגם דהא בשר קדשים דמסרחא ואכלן בטומאת הגוף לית לן בה משא"כ טומאת [בשר] דהיתר ע"י טבילה אין לו דא"כ הא היתירא דנותן טעם לפגם בטבל נמי איכא והו"ל תרתי נותן טעם לפגם ויש לו היתר ע"י הפרשה ודמי לטומאת הגוף אבל נבילה נהי דיש לה היתר דנותן טעם לפגם היתר אחר אין לה ודמי לטומאת בשר והדרא קושיא לדוכתא אמאי מאכילין אותו נבילה דווקא ולא טבל:

בדאפשר בחולין פי' רש"י שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתנטל תרומתו כ"ע לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה כי פליגי דלא אפשר בחולין אא"כ אוכלו את כולו וקאמר מאכילין אותו הטבל כמות שהוא ולא יפרשו ממנו תרומתו להאכיל תרומה לעצמן וחולין לעצמן ובן תימא אומר מוטב שיפרישו תרומתו ויאכילוהו כ"א לעצמו ולא יאכילוהו טבל כמות שהוא וק"ל דא"כ מ"ט דת"ק דאמר מאכילין אותו טבל כמות שהוא הא כיון דקיי"ל חטה אחת פוטרת את הכרי יפריש חטה אחת דהו"ל פחות מכשיעור ואפי' לר"י דאמר לעיל (דף ע"ד) חצי שיעור אסור מה"ת אפ"ה כיון דאין בו מלקות קיל מטבל דבמיתה אע"ג דיש היתר לאיסורו דהא טבל ונבילה לכ"ע נבילה אע"ג דנבילה איסור מלקות אפ"ה קילא מטבל אע"ג דאין היתר לאיסור נבילה ולא חזיא לשום אדם כ"ש חצי שיעור דתרומה אע"ג דאין היתר לאיסורו מ"מ קילא מטבל הואיל ואינו בר מלקות וגם חזיא לכהן ול"ל דת"ק כר"ש ס"ל דאמר בפ"ג דמכות (דף י"ג) דחטה א' חשיבא בריה וחייב עליה בכ"ש אי נמי כר"ש דברייתא דהתם דאמר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן דא"כ ל"ל לרבה לעשות פלוגתא חדשה בין ת"ק לב"ת אי תרומה חמורא או טבל לימא כ"ע תרומה חמורה ות"ק כר"ש וב"ת כרבנן דר"ש דאינו חייב בפחות מכזית לפיכך תרומה [לעצמה] ובחטה א' דהו"ל חצי שיעור ולית לן בה והא נמי ליכא למימר דהאי טבל בטביל לתרומת מעשר מיירי דיש לה שיעור מה"ת ואין חטה א' פוטרתה ליתא דקאמר תרומה ולא טבל טבל ולא תרומה וסתם תרומה היינו תרומה גדולה ואע"ג דאי טביל לתרומה גדולה ממילא טביל נמי למעשרות ולת"מ דהא תרומה גדולה קודמת לכל ולתרומת מעשר יש שיעור מה"ת די"ל כיון דסתם תרומה היינו תרומה גדולה ופליגי אי מאכילין אותו הטבל כמות שהוא או התרומה לאחר הפרשתה מיירי דסגי ליה בחולין ובתרומה גדולה שבה לאחר הפרשתה וא"צ להאכילו הת"מ אי נמי בהקדים מעשר ראשון בכרי לת"ג ותו אינו טביל אלא לתרומה גדולה בלבד ועוד אי טבל ותרומה דפליגי בטביל לתרומת מעשר מיירי א"כ לקמן דמוקי לה להא דאמר רבה בדאפשר בחולין בשבת ובטבל דרבנן כגון בעציץ שאינו נקוב הו"ל לאוקמי בטבל של דמאי דרבנן דשכיח טפי מעציץ שאינו נקוב אבל אי מיירי בתרומה גדולה ניחא דתרומה גדולה בדמאי ליכא דלא נחשדו ע"ה על תרומה גדולה כדאמרינן בפ"ק (דף ט') ועוד ק"ל על פירש"י אי האי בדלא אפשר בחולין בדאפשר לטבל זה בהפרשה אלא דלאחר הפרשה לא סגי ליה בחולין שבו לחוד אא"כ אוכל גם התרומה מש"ה ס"ל לת"ק דמוטב להאכילו הטבל כמות שהוא מלהפריש תרומתו ויצטרך לאכול גם התרומה משום דתרומה חמורה דאכתי קשה יפריש התרומה ויערבנו ויבטלנו בתוך החולין ואפ"ת דמיירי מטבל גמור דבעי הפרשה ת"ג ומעשר ראשון ותרומת מעשר אפ"ה חולין הוי רובא נגד כולן ומה"ת ברובא בטיל והא דבעי ק"א אינו אלא מדרבנן כדמוכח בפ"ה דנדה (דף מ"ז) וכדפירשו התוס' התם והשתא אפ"ת דלא סגי ליה עד דאכיל הכל עם התרומה גדולה ותרומת מעשר שבו מ"מ יש לו תקנה להפקיע איסור תרומות שבו ע"י עירוב וביטול ברוב ואפי' למאי דפי' הר"ן בפ"ג דחולין בשם הראב"ד דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא מה"ת אפ"ה הא ניחא טפי דאינו אלא איסור בעלמא מלהאכילו בטבלו דהוי במיתה דהא טבל ונבילה נבילה כ"ש הא דקיל טפי מנבילה וכדפירשתי גבי חצי שיעור ועוד ק"ל אי האי אפשר בחולין ולא אפשר דקאמר רבה היינו בשיש לו די בחולין שבו לבד בלי התרומה שיפריש ממנו א"כ מאי כ"ע לא פליגי דקאמר דמה ענין זה לפלוגתא דת"ק וב"ת דפליגי בדליכא אלא איסורא הי מינייהו חמיר אבל באפשר בהיתירא אפי' למסקנא דמוקי לה להאי דאפשר בחולין דקאמר היינו בשבת דא"א לבא להיתר אלא ע"י איסורא אין זה מעין פלוגתייהו דפליגי באי אפשר אלא ע"י אכילת איסור הי מינייהו חמיר והו"ל לרבה למימר הא מילתא באפי' נפשיה בדאפשר בחולין מתקנינן ליה ומספינן ליה ואפי' בשבת ובעציץ שאינו נקוב וכדמסיק ולא לתלותו בפלוגתא דת"ק וב"ת דאין זה מעין פלוגתייהו כלל. לכן נ"ל לפרש דהא דקאמר בדאפשר בחולין כ"ע ל"פ פי' בדאפשר לתקן את הטבל ואפשר להאכילו החולין בין שדי לו בחולין שבו לחוד לאחר שיתקננו בין שלא די לו אא"כ אוכל גם התרומה מ"מ הוי בכלל אפשר בחולין אי מטעמא דחטה אחת פוטרת ואי משום דאפשר לבטלו ברוב החולין ואפי' ת"ק מודה בהא דתרומה ולא טבל והשתא ניחא דקאמר כ"ע לא פליגי פי' אע"ג דבכה"ג מאכילין אותו ג"כ את התרומה ש"ד ואין מאכילין אותו בטבלו דאילו תרומה יש לה תקנה על ידי ביטול מה שאין כן טבל דאין לו תקנה והשתא הא דקאמר בדאפשר בחולין כ"ע לא פליגי הוי כעין פלוגתייהו אע"ג דפליגי אי טבל חמור אי תרומה אפ"ה אם אפשר לתקן הטבל אע"ג דלא סגי ליה בחולין שבו לחוד אא"כ אוכל גם התרומה אפ"ה לכ"ע מתקנינן ליה ומספינן ליה אפי' התרומה שבו אע"ג דלת"ק תרומה חמורה מטבל מ"מ תרומה זו יש לה תקנה ע"י ביטול משא"כ בטבל כי פליגי בדלא אפשר בחולין פי' שא"א להביא הטבל לחולין ע"י הפרשה כגון שהטבלהוא של אחר ואין בעל הכרי כאן דקיי"ל התורם שאין שלו אין תרומתו תרומה כדתנן בפ"ק דתרומות אי נמי כגון שקצרו אדם טמא מן המחובר דלא היה לו שעת הכושר להפריש תרומה בטהרה והתורה אמרה תתן לו ולא לאורו וכדאמרינן בפ"ב דפסחים (דף ל"ג) בהחמיץ הדגן במחובר אליבא דרנב"י דאין לו תקנה בהפרשת תרומה ואפי' אם רוצה להפריש עליו ממקום אחר הואיל וא"א להפריש עליו מיניה וביה כדמוכח שם באותה סוגיא וכמ"ש שם בחידושי ובתשובה וכיון דא"א להביא הטבל לידי הפרשה ואיכא טבל כזה ותרומה לפניו בהא פליגי מר סבר טבל חמור וכו' וכ"ת למאי דפירשתי דהא בדאפשר בחולין כו' היינו בדאפשר להביא הטבל לחולין ע"י הפרשה אע"ג דלא סגי לי' אא"כ אוכל נמי את התרומה מ"מ מודה ת"ק דמתקנינן ליה ומספינן ליה החולין והתרומה ע"י ביטול א"כ מאי האי דקאמר בסמוך אפשר בחולין פשיטא לא צריכא בשבת בשבת נמי פשיטא הכא במאי עסקינן בעציץ שאינו נקוב דרבנן ומשמע אף על גב דמוקי בעציץ שינוייא קמא דשבת במקומו כי היכא דלא תקשה אפשר בחולין פשיטא והשתא כיון דהאי אפשר בחולין היינו ע"י ביטול אפי' אי איירי בחול טובא קמ"ל דאע"ג דעציץ שאינו נקוב דרבנן ומדרבנן אסור לבטל איסור וקמ"ל שידחה איסור דרבנן דביטול איסורא מפני איסור טבל דרבנן דהא השתא נמי דמוקי לה בשבת קמ"ל כה"ג דידחה שבות דהפרשת תרומה דרבנן מפני איסור טבל דרבנן ל"ל לאוקמי בשבת לק"מ דודאי כמו בשל תורה טבל חמיר מנבילה דזה בלאו וזה במיתה ה"נ בדרבנן טבל דרבנן חמיר מנבילה דרבנן כגון של עוף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת וטבל דרבנן ונבילה דרבנן מאכילין אותו נבילה דהא ודאי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וה"ה כל כיוצא בזה ואי מיירי בחול וקמ"ל דנדחה איסור ביטול איסורא דרבנן מפני איסור טבל דרבנן אכתי תקשה פשיטא דאיסור טבל דרבנן יש בו דררא דמיתה בטבל של תורה משא"כ בביטול איסור אפ"ת שהוא מן התורה באיסור של תורה אינו אלא איסורא בעלמא וא"כ מאי קמ"ל רבה דאיסור קל נדחה מפני איסור חמור הא בהדיא קתני מאכילין אותו הקל הקל אבל השתא דמוקי לה בשבת טובא קמ"ל אע"ג דגזרו על הפרשת תרומה בשבת משום מתקן ודמי למלאכה וחמיר טובא דיש בו דררא דמיתת ב"ד בשל תורה דחמיר ממיתה בידי שמים של טבל אפ"ה נדחה איסור הפרשה החמור מפני איסור טבל הקל מטעמא דמסיק דאי שרית ליה בעציץ שאינו נקוב וכו' ועוד י"ל דהא אמר רב אשי רפ"ק דביצה (דף ד') דבדרבנן מבטלין איסור לכתחלה ואפי' למאן דמפ' דהא דמבטלין בדרבנן היינו דווקא דומיא דהתם דמיקלי קלי איסורא אבל בעלמא לא מ"מ כיון דחזינן דאקילו רבנן בהא לבטל בדקלי איסורא אלמא קל היה לרבנן בהא מילתא מסתברא דראוי לדחות אפי' מפני איסור טבל דרבנן ואי הוה מוקי לה להא דרבה בחול אכתי תקשה פשיטא דביטול איסור דרבנן נדחה מפני איסור טבל דרבנן:

מאכילין אותו הקל הקל וכו' וכל הסוגיא עיין מ"ש הרב פרשת דרכים דרוש י"ט ועמ"ש אנכי איש צעיר בספרי הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' שכ"ח באורך ושם רמזתי דברי הראשונים והאחרונים בס"ד עיין שם:

זורו רשעים מרחם. נעשו זרים ונתנכרו לאביהם שבשמים: אצר פירי. להפקיע שערים ותניא (ב''ב דף צ:) אין אוצרין פירות בארץ ישראל וכל דבר שהוא חיי נפש לפי שמפקיעין את השערים: תונבא. שטות אשטורדישו''ן מחמת חוליו: על פי בקיאין. תרי ע''פ בקי לא וע''פ עצמו לא תיובתא דר' ינאי בתרוייהו: הכא במאי עסקינן. דאמר חולה לא צריך ואשמועינן מתני' דשומעין לרופאין: וניספו ליה על פי בקי. דהא באחד נמי אמר ר' ינאי דשומעין לרופא: ואע''ג דאמר רב ספרא. דהא דאמור רבנן תרי כמאה ומאה כתרי לענין עדות הוא דאמור אבל לענין אומדנא בתר דעות אזלינן אשמעי' במתני' דכי אמרינן זיל בתר דעות באומדנא דממונא כגון בשומא ששמין לבעל חוב אבל באומדנא דחולה אף על גב דרובא אמרי לא צריך כיון דאיכא תרי דאמרי צריך ספק נפשות להקל: מכלל דרישא דאמר צריך. ואפ''ה קתני מתני' ע''פ בקיאין אין ע''פ עצמו לא: במה דברים אמורים. דמאכילין אותו ע''פ בקיאין כלומר דבעינן בקיאין דאמר לא צריך ואמרי בקיאין צריך מאכילין אותו אבל אמר צריך אני אם אין שם בקיאין תרי דאמרי לא צריך אלא חד מאכילין אותו ע''פ עצמו כר' ינאי דאמר שומעין לחולה: מר בר רב אשי אמר. הך סיפא לא תפרש הכי דמשמע דהיכא דאמר צריך אני ואיכא תרי דאמרי לא צריך לא צייתינן ליה הא לא אמרי' דהיכא דאמר צריך אני ואפי' איכא מאה דאמרי לא צריך צייתינן ליה מאי טעמא לב יודע מרת נפשו: הכי גר' תנן אם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו טעמא דליכא בקיאין הא איכא בקיאין לא הכי קאמר במה דברים אמורים דאמר לא צריך אבל אמר צריך אני אין שם בקיאין כלל מאכילין אותו וכו'. אין שם בקיאין כלומר אין בקיאותן כלום: מתני' מי שאחזו בולמוס. חולי האוחז מחמת רעבון עיניו כהות והוא מסוכן למות וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא: כלב שוטה. מפרש בגמ': אין מאכילין מחצר כבד שלו. ואע''פ שנוהגין הרופאים ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך: ור' מתיא בן חרש מתיר. קסבר רפואה גמורה היא: גמ' אמר אביי ובטעמא. משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע: מאכילין אותו הקל הקל. אם אין לנו דברים מותרים כדי צרכו ויש לפנינו מיני איסורין מאכילין אותו הקל הקל שבהם: טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית. לאחר זמן הביעור שהטבל במיתה בידי שמים והשביעית בעשה: בדאפשר בחולין. שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתינטל תרומתו: דכולי עלמא לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה. חולין ואין מאכילין אותו לא טבל ולא תרומה: כי פליגי דלא אפשר בחולין. אלא אם כן אוכל את כולו וקאמר מאכילין אותו הטבל כמות שהוא ולא יפרישו ממנו תרומתו להאכילו תרומה לעצמה וחולין לעצמן ובן תימא אומר מוטב שיפרישו תרומתו ויאכילוהו כל אחד לעצמו ולא יאכילוהו טבל כמות שהוא: מר סבר טבל חמור. שאפי' לכהנים אינו ראוי: ומר סבר תרומה חמורה. שאין לה היתר אבל טבל אפשר דמתקן להו וחולין יהו ראוין לכל אדם:

הא מדקתני סיפא אם אין שם בקיאין מאכילין אותו ע''פ עצמו מכלל דרישא דאמר צריך. והכי קאמר כל כמה דמצינו לאהדורי אבקיאין מהדרינן ולא סמכי' אחולה גופיה אלא היכא דליכא בקיאין כלל וכ''ש היכא דרופא בקי אומר אינו צריך וחולה אומר צריך דלא סמכינן עליה להכחיש הבקי: מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני. פלוגתא דרבוותא הוא אי הלכתא כמר בר רב אשי אי לא בסדר תנאים ואמוראים כתב הלכתא כמר בר רב אשי בכולי הש''ס לבר ממיפך שבועה ואודיתא מיפך שבועה בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מא.) ואודיתא בסוף פרק זה בורר (סנהדרין דף כט:) ור''ח כתב דהלכתא כוותיה בכוליה הש''ס בר ממיפך שבועה וחיוורי חוורי גבי צומת הגידין שילהי פרק בהמה המקשה (חולין דף עו:) וסימניך הפך לבן ורב האי ורבינו גרשום זצ''ל פסקו הלכתא כוותיה (בר) במיפך שבועה ואודיתא ובכולי הש''ס לא:

דף פג - א

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד