יומא פו ע"ב

דף פו - ב

אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה, שדוחה, כביכול, את לא תעשה שבתורה!

שהרי נמשלה כנסת ישראל לרעייתו של הקב"ה. ולאחר ששילחה הקב"ה, ובגדה בו, והיא רוצה לחזור אליו על ידי תשובה - דוחה כח התשובה את הלאו בתורה, האמור בבעל המגרש את אשתו ונשאה לאיש אחר:

"לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה".

שנאמר [ירמיהו ג] "לאמר: הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו, והיתה לאיש אחר. הישוב אליה עוד?

הלא חנוף תחנף תאשם הארץ ההיא שיעשו בה מעשים שכאלה!

ואילו את - זנית עם רעים רבים.

ובכל זאת את יכולה שוב אלי - נאם ה"'.

אמר רבי יונתן: גדולה תשובה שמביאה את הגאולה.

שנאמר [ישעיהו נט], "ובא לציון גואל, ולשבי פשע ביעקב".

מה טעם "ובא לציון גואל" - משום דיש שבי פשע ביעקב.

אמר ריש לקיש: גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כשגגות.

שנאמר [הושע יד] "שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך".

הא "עון" מזיד הוא, ולאחר התשובה קא קרי ליה "מכשול" [כי כשלת] שהוא לשון שגגה, שנכשל בלא כונה.

ופרכינן: איני! והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות.

שנאמר [יחזקאל לג] "ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם - הוא יחיה" מכח כל מה שעשה, אפילו מכח העבירות, שנהפכו לו לזכויות.

ומשנינן: לא קשיא:

כאן - בשב מאהבה, שנהפכים לו לזכויות.

כאן - בשב מיראה, שנהפכים לו רק לשגגות.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: גדולה תשובה, שמארכת שנותיו של אדם.

שנאמר [יחזקאל יח] "ובשוב רשע מרשעתו - חיו יחיה".

אמר רבי יצחק, אמרי במערבא בארץ ישראל משמיה דרבה בר מרי: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, אדם שמקניט את חבירו בדברים - ספק מתפייס הימנו ספק אין מתפייס הימנו.

וגם אם תאמר שמתפייס הימנו - ספק מתפייס בדברים ספק אין מתפייס בדברים, אלא צריך לפצותו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן.

אלא, אם אדם עובר עבירה בסתר - מתפייס ממנו בדברים, שנאמר [הושע יד] "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'".

ולא עוד, אלא שמחזיק לו טובה, שנאמר "וקח טוב".

ולא עוד, אלא שמעלה עליו הכתוב בפיוס דבריו כאילו הקריב פרים, שנאמר [הושע יד] "ונשלמה במקום הקרבת פרים - באמירת שפתינו".

שמא תאמר שמתקבל הפיוס כהקרבת פרי חובה?

תלמוד לומר [הושע יד] "ארפא משובתם - אהבם נדבה". כקרבן נדבה שהוא מעולה יותר מקרבן חובה.

תניא, היה רבי מאיר אומר: גדולה תשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו.

שנאמר [הושע יד] "ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו".

"מהם" לא נאמר. אלא "כי שב אפי ממנו". ללמדנו כי די בתשובה של יחיד כדי שהקב"ה ירפא משובתם של כולם ויאהב את כולם בזכות תשובתו של היחיד.

ומבארת הגמרא: היכי דמי בעל תשובה?

אמר רב יהודה: כגון שבאת לידו דבר עבירה שנכשל בה בעבר, פעם ראשונה ושניה, וניצל הימנה פעמיים.

מחוי הראה רב יהודה: בעל תשובה הוא אדם שעמד בנסיון ולא עבר באותה אשה שנכשל בה, באותו פרק זמן, ובאותו מקום שאירעה העבירה.

אמר רב יהודה: רב רמי: כתיב [תהלים לב] "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה". ומשמע שעדיף זה שלא מתגלה חטאו מאשר זה שחטאו גלוי.

וכתיב מאידך [משלי כח] "מכסה פשעיו - לא יצליח"!

לא קשיא:

הא בחטא מפורסם, עדיף שיודה על חטאו מאשר יכחיש אותו, שבושתו תעזור לו בכפרתו.

הא שעדיף להעלים את החטא - בחטא שאינו מפורסם, שאם יגלה ברבים את חטאו יהיה בכך מיעוט כבוד שמים, כי כל חטא שמתפרסם ממעט בכבוד שמים. ולכן, עדיף שישמור על כבוד שמים מאשר יגלה שחטא ויתבייש בכך.

רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן תירוץ אחר:

כאן - בעבירות שבין אדם לחבירו, יש לו לגלות חטאו כדי שיבקשו אחרים את חבירו שימחול לו.

כאן - בעבירות שבין אדם למקום, שאינו צריך לבקש אנשים אחרים שיבקשו עבורו מחילה.

תניא, רבי יוסי בר יהודה אומר: אדם עובר עבירה פעם ראשונה - מוחלין לו. פעם שניה - מוחלין לו. פעם שלישית - מוחלין לו.

אבל אם חזר עליה בפעם הרביעית - אין מוחלין לו, גם אם יעשה עליה תשובה, אלא הוא זקוק לכפרה אחרת.

שנאמר [עמוס ב] "כה אמר ה': על שלשה פשעי ישראל אמחל להם. ועל ארבעה - לא אשיבנו, לא תועיל להם תשובתם".

ואומר: [איוב לג] "הן כל אלה יפעל ימחל אל, פעמים - שלש עם גבר", אך לא בפעם הרביעית:

מאי "ואומר", מדוע אין די בפסוק הראשון?

הכי קאמר: וכי תימא: הני מילי - שאין מחילה בפעם הרביעית, דוקא בציבור שחטא. אבל ביחיד - לא נאמר כלל זה, לכן תא שמע פסוק נוסף האומר כלל זה גם ביחיד: "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר".

תנו רבנן: עבירות שהתודה עליהן יום הכפורים זה - לא יתודה עליהן יום הכפורים אחר.

ואם שנה בהן - צריך להתודות גם על הקודמות ביום הכפורים האחר.

ואם לא שנה בהן, ובכל זאת חזר והתודה עליהן - עליו הכתוב אומר משלי כו] "ככלב שב על קיאו כך כסיל שונה באולתו".

רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שכן שהוא משובח!

שנאמר [תהלים נא] "כי פשעי אני אדע, וחטאתי - נגדי תמיד". מלמד הכתוב שיש לו לאדם לחוש כאילו לא נמחל לו, אלא חטאו עומד נגדו.

ומבארת הגמרא לפי רבי אליעזר בן יעקב:

אלא מה אני מקיים את הפסוק "ככלב שב על קיאו"?

כדרב הונא. דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו.

וכי "הותרה לו" - סלקא דעתך לומר?

אלא אימא: נעשית לו כהיתר.

וממשיכה הברייתא ואומרת:

וצריך המתודה לפרוט את החטא בעת וידויו.

כמו שנאמר בחטא העגל, שפירט משה את חטאם [שמות לב]:

"אנא חטא העם הזה חטאה גדלה: ויעשו להם אלהי זהב",

דברי רבי יהודה בן בבא.

רבי עקיבא אומר: אינו צריך לפורטו, וכדברי הכתוב "אשרי נשוי פשע, כסוי חטאה".

ומבארת הגמרא לדברי רבי עקיבא:

אלא מהו שאמר משה כשפרט את חטאם של בני ישראל, ואמר "ויעשו להם אלהי זהב"

- כדרבי ינאי. שהיתה כונתו של משה בדברים אלו למעט את גודל עונם, ולא משום שצריך לפרט את החטא.

דאמר רבי ינאי: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! כסף וזהב שהרבית להם לישראל כל כך עד שאמרו די

- גרם להם שיעשו אלהי זהב.

ומוסיפה הברייתא בענין פירסום החטא:

שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל, משה ודוד.

משה אמר: יכתב סורחני בכל מקום שמוזכרת בו מיתתי. שהיה נוח לו שיזכר עונו.

וכגון מה שנאמר [במדבר כ] "יען לא האמנתם בי להקדישני", וכן בכל מקום שמוזכרת מיתתו.

דוד אמר: אל יכתב סורחני.

שנאמר בתהילים שחיבר דוד: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".

ומבארת הגמרא את האמור בברייתא:

משל דמשה ודוד - למה הדבר דומה?

לשתי נשים שלקו בבית דין, אחת קלקלה בזנות בהתראה, ולוקה מן התורה, ואחת אכלה פגי שביעית שלא בשלו כל צרכן והפסידה אותן, ועברה על האיסור להפסיד פירות שביעית. [מלקות אלו הן רק מדרבנן, היות והעבירה אינה אלא "איסור עשה" שנאמר בפירות שביעית "לאכלה" ולא להפסד].

אמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית לבית דין ולוקה מלקות מרדות מדרבנן: בבקשה מכם, הודיעו על מה היא [אני] לוקה! שלא יאמרו עלי: על מה שזו האחרת שזינתה לוקה אף זו [אני] לוקה. הביאו פגי שביעית, ותלו בצוארה, והיו מכריזין לפניה ואומרין: על עסקי פירות שביעית היא לוקה.

וממשיכה הברייתא ומביאה עוד הלכה בענין פירסום החטא:

מפרסמין את החנפין [רשעים המראים עצמם כצדיקים] מפני חילול השם שבדבר: שלא ילמדו בני אדם ממעשיהם הרעים, בחושבם שכך ראוי לנהוג, שהרי כך נוהג הצדיק [המדומה]. ועוד, כשיבוא עליהם העונש המגיע להם יאמרו אנשים: מה הועילה לו זכות צדקותו!? [רש"י]

שנאמר [יחזקאל ג] "ובשוב צדיק מצדקו ונעשה רשע, ועשה עול - ונתתי מכשול לפניו" כדי שיכירו מעתה שהוא רשע.

ומוסיפה הברייתא:

תשובת הרשעים המוחלטין הגמורים - מעכבת הפורענות, ואף על פי שנחתם עליו גזר דין של פורענות!

שלות רשעים מביאה אותם להרהר אודות מעשי רשע נוספים, ולכן שלותם - סופה תקלה.

והרשות [שלטון ושררה] - מקברת את בעליה!

ערום נכנס לה וערום יצא ממנה, ואינו מרויח בה דבר!

ולואי שתהא יציאה מה"רשות" כביאה אליה, שלא יפגע ממנה.

ומביאה הגמרא דוגמא לדברי הברייתא בענין השררה: רב, שהיה דיין ובידו שררת המשפט, כי הוה נפיק למידן דינא, כשיצא לדון דין, אמר הכי על עצמו [בלשון גוף נסתר]:

בצבו נפשיה ברצון עצמו לקטלא להרוג עצמו [אם יטעה בדין] הוא נפיק. ואילו את צבו רצון ביתיה - לית הוא עביד, שהרי אין לו לדיין פרנסה מין הדין. וריקן מכסף לביתיה אזיל הוא חוזר, במקום להתפרנס. ולואי שתהא ביאה חזרה הביתה כיציאה אל הדין.

רבא, כי הוה נפיק לדינא, אמר הכי:

גדולה תשובה שאפילו הגיע חטאתו עד כסא הכבוד התשובה מכפרת. שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך. גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה והוא המגרש אשתו ונישאת לאחר כו' ואסיקנא לא קשיא הא ביחיד הא בצבור. כלומר אין זה הדין בצבור אלא ביחיד.

גדולה תשובה שמקרבת הגאולה ועונותיו נעשין לו כזכיות ומארכת ימיו שנאמר ובשוב רשע מדרכו וחיה.

תניא אדם מקניט חבירו ספק מתפייס לו ספק אין מתפייס לו אבל הקב"ה ודאי מתפייס לו אפילו בדברים שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה שנאמר וקח טוב ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבן שנאמר ונשלמה פרים שפתינו.

היכי דמי בעל תשובה אמר רב כל שבא לידו עבירה פעם א' וב' וניצל הימנה. מחוי ר' יהודה באותו מקום באותה אשה או כיוצא בה ובאותה פרק.

בעבירות שבין אדם להקב"ה אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. בין אדם לחבירו מכסה פשעיו לא יצלח וי"א כאן בחטא מפורסם וכאן בחטא שאינו מפורסם.

תניא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר עבר אדם עבירה פעם ראשונה ושנייה ושלישית מוחלין לו אם ישוב רביעית אין מוחלין לו שנאמר על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו ולא תימא בצבור אלא אפילו ביחיד שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. עבירות שבין אדם למקום אם יתודה עליהן יוה"כ זה אינו צריך עוד להתודות עליהן ואם חוזר ומתודה עליהן עליו הכתוב אומר כסיל שונה באולתו. ר' אליעזר אומר הרי הוא משובח שנאמר וחטאתי נגדי תמיד אלא מהו מקיים כסיל שונה באולתו כדרב הונא דאמר כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו ונעשית לו כהיתר.

וצריך לפרוט את החטא שנאמר ויעשו להם אלהי זהב. ר"ע אומר א"צ שנאמר כסוי חטאה. אלא מה אני מקיים ויעשו להם אלהי זהב כו':

ב' פרנסים טובים עמדו להם לישראל משה אמר יכתב סורחני שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני ואם אין מחני נא מספרך וגו' ודוד אמר [אל] יכתב סורחני שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה משל לב' נשים שקלקלו כו':

ומן המדרגות הגדולות שבה מי שבא דבר עבירה בידו על הצד שכבר חטא בה באותו מקום ר"ל שאין סבת המקום גורמת לו להתבייש ובאותה אשה ר"ל שאינו מפקפק שלא תשמע לו ובאותו הפרק ר"ל שהוא עדיין בתוקף יצרו ועקר בחרותו ונמצא שאין לתשובתו שום סבה אלא יראת שמים גמורה:

עבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסמן לבני אדם אלא שיתודה עליהם בינו לבין עצמו ועל זה נאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אבל שבינו לבין חבירו צריך לפרסמם שהרי צריך הוא לרצות את חבירו ועל זה נאמר מכסה פשעיו לא יצליח:

עבירות שהתודה עליהם יום הכפרים זה לא יתודה עליהם יום הכפורים אחר ומ"מ אם עשה כן אין קפידא בכך והרי כתוב כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד ולא נאמר כסיל שונה באולתו אלא על העובר עבירה ושונה בה וצריך לפרוט את החטא שמתודה עליו ומ"מ יש פוסקים שאין צריך לפרוט וכן הדברים נראין שהלכה כר' עקיבא מחברו ואף הרבה גאונים נהגו שלא להזכיר שום פרט אלא אבל חטאנו עוינו והרשענו פשענו ומרינו וסרנו ממצותיך וכו' וכמו שביארנו כל זה בחיבור התשובה בהלכות יום הכפורים שבו:

שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל משה ודוד משה אמר יכתב סורחני שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני דוד אמר אל יכתב סורחני שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה למה הדבר דומה לשתי נשים שלוקות בבית דין אחת מפני שקלקלה ואחת מפני שאכלה פגי שביעית אמרה להם אותה שאכלה פגי שביעית הודיעו על מה אני לוקה שלא יאמרו שתיהן לוקות על ענין אחד ומה הוא עון של אכילת פגי שביעית מפני שאינן מבושלות ואכילתם הפסד וכתוב לאכלה ולא להפסד:

החנפים והם הרשעים המראים עצמם כצדיקים מצוה לפרסמם מפני חילול השם שמא ילמדו בני אדם ממעשיהם ושהם רשעים מוחלטים גמורים כל שהם שבים בתשובה גמורה הרי הם בכלל הצדיקים ותשובתם מעכבת פורענות אף לאחר גזר דין שלות רשעים סופה תקלה מפני שבתוך שלותם מהרהרים בעבירות ובאים לידי מעשה והרשות מקברת בעליה שיאמר וימת יוסף ואח"כ וכל אחיו ערום נכנס לה וערום יוצא הימנה ולואי שתהא יציאה בלא חטא כביאה:

וצריך לפרט את החטא. וע"י כך תיקנו בתפלות של יום הכפורים על חטא שחטאנו לפניך באונס וחבריו:

תשובת רשעים מוחלטין מעכבת. אף אחר שנחתם גזר דין מיהו מ"מ סופו לבא לידי תקלה שאין גזר דין של יחיד נקרע כדאמרינן בראש השנה (דף יח.) אי נמי ר' יצחק היא דאמר יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין:

בפרש"י בד"ה א' קלקלה זנתה והתרו בה למלקות כו' עכ"ל ר"ל שלא התרו בה על הזנות רק על הלאו דהיינו למלקות דאם התרו בה למיתה לא היתה לוקה אלא מיתה וק"ל:

ע"ב גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה כו'. דודאי יש זמן לגאולה אבל התשובה מקרבת לבא קודם זמנה וכמ"ש בעתה אחישנה לא זכו בעתה זכו אחישנה:

נעשו לו כשגגות כו'. הכא ודאי דאיכא לפרושי כפשטיה כדלעיל שובו בנים שובבים דמעיקרא כו' כפרש"י כשתעשו תשובה מעלה עליכם כאילו תחלת חטא של נערות ושטות עכ"ל ועד"ז אמר דוד חטאת נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכר וגו' ר"ל אחר שעשה דוד תשובה וקבל עליו יסורין במעשה דבת שבע בקש מהקב"ה חטאת נעורי ופשעי שהם עונות גדולים אל תזכור לי עוד אותן אבל כחסדך זכור לי אותן שהיו כשגגות נחשבים כפי מדת חסדך ולא כמדת בשר ודם וה"נ כשעושה תשובה מעלה עליו כאילו תחלת עון בשוגג היה אבל בסמוך דקאמר שזדונות נעשו לו כזכיות כו'. הוא לכאורה דבר תמוה דנמצא חוטא נשכר וי"ל דעושה תשובה מאהבה כדמסיק דבהכי איירי ודאי דעושה תשובה גמורה ומוסיף במעשיו הטובים יתר מכדי הצורך לגבי אותו עון והרי אותן מעשים טובים שמוסיף הם נעשים לו כזכיות וקרא דמייתי מוכיח כן שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חיה וגו' דמשמע משפט וצדקה שהוסיף לעשות על תשובתו עליהם חיה יחיה ועד"ז יש לפרש במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד ועוד כתבנו בזה דרך אחר בפ' אין עומדין ועד"ז י"ל מ"ש הכתוב דברו וגו' כי נרצה עונה כי לקחה וגו' כפלים בכל חטאתיה מלת נרצה קשה לפי פשוטו גם מלת לקחה דה"ל למכתב לקתה אבל הפירוש כי נרצה עונה שיהיה העון מרוצה כזכיות ועד"ז לקחה שכר מצותיה לעתיד כפלים כחטאתיה כיון שהחטא גופיה נעשה זכות:

ספק מתפייס בדברים כו'. ר"ל גם שהוא לא הקניטו רק בדברים ספק אם הוא מתפייס ע"ז בדברים אלא בממון אבל הקב"ה אדם עובר עבירה בסתר כו' דעבירת פרהסיא לא שייכא ביה פיוס בדברים דעונשו מפורש בתורה אם מלקות ואם כריתות ומיתת ב"ד אבל עבירה בסתר שאין עונשו מפורש הקב"ה מתפייס בדברים דהיינו בוידוי עם התשובה כמ"ש קחו עמכם דברים ושובו וגו':

פרי חובה כו'. ר"ל דהיינו חטאת ואשם שבא על השוגג וכמ"ש לעיל שזדונות נעשו כשגגות ת"ל כו' אוהבם נדבה כפרי נדבה דהיינו בעושה תשובה מאהבה שזדונות נעשו כזכיות:

שבשביל יחיד כו' מוחלין לכל העולם כו'. נראה לפרש כמו שאמרו סוף פ"ק דקדושין לעולם יראה אדם כאילו עולם חצי זכאי וחצי חייב והעולם נידון אחר רובו ואם עושה מצוה אחת אשריו שהכריע את כל העולם לכף זכות ה"נ הכא גם אם העולם רובו חייב על ידו אם הוא עשה תשובה גמורה מאהבה הרי עונותיו נעשו כזכיות ובזה הכריע את כל עולם כולו לכף זכות ומוחלין לכל העולם:

וניצול הימנה כו'. אמר ניצול ממנה דהיינו שניצול מיצרו המתגבר עליו כדמסיק באותה אשה כו':

כאן בחטא שאינו מפורסם כו'. כפרש"י לא נגלה חטאו כו' מה שאדם חוטא בפרהסיא מיעוט כבוד שמים הוא עכ"ל ונראה דלכך בחטא מפורסם קרא ליה פשעיו שהם המרד ובחטא שאינו מפורסם קרי ליה חטאה שמדמה ליה לשוגג כדאמרי' פ' א"ל הממונה:

פעם ראשונה מוחלין לו כו'. אהא דאמרי' פ"ק דר"ה נושא עון ועובר על פשע תנא דבי ר"י מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה כו' הביא רב אלפס האי קרא דהכא וחדא מלתא היא ע"ש אבל הוא דבר תמוה דהכא מייתי ליה מקרא אחרינא והתם מקרא אחרינא ואי הוו איירי בחדא מלתא לא הוי ליה לאשתמוטי הך דהכא התם ודהתם הכא גם הלשון דהתם מעביר ראשון ראשון לא משמע דמוחלין לו ג"פ ולולי דבריהם נראה דהך דהתם ודהכא לא בחדא מלתא איירי אלא הך דהכא בחדא עבירה משתעי דאם עשה אותה עבירה ג"פ מוחלין לו דעד ג"פ חשיבא חדא עד פעם רביעית ודומיא דלעיל כיון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה כו' דאיירי בעבירה אחת והתם איירי בעושה עבירה ואח"כ עושה עבירה אחרת אין מעבירין רק אותה העבירה ראשונה וקרא מוכח כן דהתם כתיב עובר על פשע דחדא משמע ודו"ק:

כ"ש שהוא משובח שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי וגו'. נראה לפרש ע"פ מ"ש לעיל בעושה תשובה שזדונות נעשו כשגגות כו' ה"נ ה"ק כי פשעי שהם עבירות גדולות אני אדע שעשיתי כבר והודיתי עליהם והרי הן תמיד גם עתה שנעשו כחטאתי שהן שוגג וצריך גם עתה להתודות עליהן כמודה על השוגג:

אלא מה אני מקיים ככלב שב כו'. יש לעיין בזה מאי קאמר אלא מה אני מקיים דהא כפשטיה יש לקיים בשונה ממש באולתו ועובר בפעם שנית וי"ל דאם נפרש כן לא הוה דומה לכלב ששב על קיאו דמשמע שהקיא כבר אבל עבר פעם שנית דומה לכלב שמקיא פעם שנית ולמאי דמוקי לה בשנה בה הותרה לו יהיה דומה שפיר ככלב שב על קיאו ואינו מאוס לו מקיאו כן השונה כבר באולתו בעבירה שוב אין העבירה מאוסה לו עוד דהיינו שהותרה ודומה לו כדבר היתר ודו"ק:

רע"א א"צ שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי וגו'. לעיל מוקמינן ליה דוקא בחטא שאינו מפורסם והכא בעגל חטא מפורסם הוה וי"ל דר"ע סבר דאפי' בחטא מפורסם דטוב לו שיודה על חטאו מ"מ א"צ לפרט החטא אי נמי סבר כאידך לישנא דלעיל דמחלק בין עבירות שבין אדם למקום ובין עבירות שבין אדם לחבירו ודו"ק:

כסף וזהב כו' עד שאמרו די כו'. נקט האי לישנא דמלשון ודי זהב דריש לה בפ' אין עומדין ושם מפורש ע"ש:

משה אמר יכתב סרחוני. אין זה מפורש בקרא שמשה בקש על כך שיכתב סרחונו אלא כיון דחטאו לא היה רק בינו לבין המקום ולא היה חטא מפורסם לא היה לקרא לגלות חטאו אי לאו משום שרצה משה בכך והלשון קצת דחוק שאמר משל משה ודוד למה"ד לב' נשים כו'. שהמשל אינו אלא למשה ולדור המדבר כפרש"י בשמעתין ובחומש ונראה לפרש שהתלמוד קיצר במשל הזה דאותה שקלקלה אמרה שלא יודיעו סורחנה על מה היא לוקה וזה אינו דומה אלא לדוד שבקש על כך כמ"ש אשרי נשוי פשע כסוי וגו' אבל דור המדבר אינו דומה כלל שהרי נכתב סרחונם שמתו בעון מרגלים ולא הזכיר בפרש"י דור המדבר אלא משום משה שבקש שלא יחשבו שהוא בכלל דור המדבר:

מפרסמין את החנפין כו'. כפרש"י שמראין מעצמן כצדיקים בגלוי ולבו בל עמו וז"ש ועשה עול דמלת עול נופל בעושה כן בסתר ואב לכולן אף בלב עולות תפעלון:

תשובת המוחלטין. מעכבת כו'. פי' אפי' תשובת המוחלטין ברשעם מעכבת כו' כדקאמר ואע"פ שנחתם עליו כו':

שלות רשעים סופן תקלה וכו'. עי' פרש"י וכדלקמן לא טוב לאחאב שנשאו וכו':

והרשות מקברת בעליה. עי' פרש"י והוא מפורש פ' הרואה ע"ש:

ערום נכנס. האדם לשררה וערום יצא במותו מן העולם והלואי שתהא יציאה כביאה כו' ה"ג לפי פרש"י שפירש שתהיה יציאתך ממנה בלא חטא כביאתך לשררה וכה"ג דרשי פ' המקבל ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם בלא חטא ולקמן גבי דין גריס רש"י בהיפך שתהא ביאה כיציאה שישוב לביתו בלא חטא כיציאה מביתו ועי' מ"ש בחדושינו פ"ק דסנהדרין:

בצבו נפשא לקטלא כו' אמר אם יעלה לשמים וגו' לא לעולם חוסן וגו'. מפורש שם:

גמרא גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה שנאמר כו' ואת זנית כו'. עי' מש"כ בחדושי לספר נת"ע אות ח' ונשמט שם בסופו. וכה"ג כתב התוי"ט בפ"ג דסוכה מ"ט ד"ה ובש"א:

גמ' שם אבל הקב"ה אדם עובר עבירה בסתר כו'. עי' רש"א בח"א. ול"נ משום דבפרהסיא איכא לפעמים חילול השם דאין מתכפר בתשובה לחודה כדלעיל. ועי' באבות פ"ד מ"ד בתוי"ט ד"ה כל המחלל:

רש"י ד"ה אחת קלקלה. ועי' רש"א. אבל אנן קיי"ל כר"ע במכות (יג ב) דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו. והכא יל"פ בפנויה וזנתה עם אחד מחייבי כריתות. אבל יותר נל"פ דהכוונה בכאן על מכת מרדות וכמו שפרש"י בקדושין (פא) ד"ה מלקין ובד"ה אתה מוציא לעז ודומיא דפגי שביעית דאין בהם רק לאו הבא מכלל עשה [ודברי בעל מגילת אסתר במ"ע ג' שהוסיף הרמב"ן ע"ש. תמוהין. דמה יושיענו זה שהתרו בה. אטו אם מתרין להעובר מ"ע ילקה] :

שלישית מוחלין לו. נ"ב בעברות חלוקות (ועי' רש"א שמפרש להיפך) ובקלות. וההיא דעבר ושנה הותרה לו בשונה באולתו בעון אחד:

שם ואחת אכלה "פני" שביעית. נ"ב משו"ה נקט האי לישנא דשייך נמי באותה שקלקלה דאמרינן ראויה היתה בת שבע כו' אלא שאכלה פגה. א"כ שניהם פגים אכלו. אלא שזה אכל פגי שביעית דקילי וזה פגי הקדש ודו"ק:

וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה. הקשה הרי"ף וכי בשביל שדוחה לא תעשה לית לן למימר עד ולא עד בכלל? עוד מקשים מאי רבותא דתשובה, והלא כל עשה דוחה לא תעשה?
ונראה לי דמצינו בעל תשובה בהרהור דוקא נקרא צדיק כמו שאמרו בגמרא (קידושין מט:) המקדש על מנת שהוא צדיק גמור מקודשת מספק שמא הרהר בתשובה באותה שעה, אף על גב דידעינן ביה דהוה רשע גמור, וכתבתי בדרשותי בס"ד הטעם, בכל מצוה בעינן מעשה ממש, ותשובה יועיל בה הרהור להיות צדיק גמור כדהכא, והיינו כי התשובה היא בבינה, והכונה היא בבינה, לכן פועלת בה הכונה בלבד.
וזהו ענין מחלוקת רבי יוחנן ורבי לוי דרבי לוי סבירא ליה 'מַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד' שהוא סוד בינה הנקראת 'כִּסֵּא הַכָּבוֹד' כי תשובה בכונת הלב בלבד יש בה כח לעלות למקום הבינה ששם הכונה שבלב, כי בינה היא ליבא, ורבי יוחנן סבירא ליה אין כח בתשובה שהיא בכונה בלבד לעלות עד הבינה, ולהכי מקשי מן רבי יוחנן עצמו דסבירא ליה גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁדּוֹחָה לֹא תַּעֲשֶׂה, וקשה מאי רבותא דתשובה והלא כל מצוות עשה דוחה לא תעשה? אלא ודאי דאיירי בתשובה של הרהור בלבד דגם זו דוחה לא תעשה, והיינו טעמא דיש לה כח לעלות לבינה, ואם כן איך יאמר עד ולא עד בכלל, שאינה מגעת עד כסא הכבוד. והנה למאן דאמר דוחה לא תעשה, נראה לי לכך התשובה נקראת 'דֶּלֶת' שהוא ראשי תיבות דוחה לא תעשה.

גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּבִיאָה גְּאֻלָּה לָעוֹלָם. נראה לי בס"ד בתשובה יהיה יחוד השם שרמוז באות אל"ף שהוא צורת וא"ו ושני יודין ואם תשים א' באותיות 'גּוֹלָה' יהיה צירוף 'גְּאוּלָּה' ומאן דאמר שלמד זה מפסוק (ישעיה נו, א) 'שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא' היינו דריש מִשְׁפָּט וּצְדָקָה במקום אחד על התשובה שהיא מתקבלת על עון ראשון בתורת מִשְׁפָּט, דהיינו בדין, יען כי התשובה מצוות עשה היא ואם לא יחטא איך יקיים מצוה זו? ברם סגי בחדא ולכן בעון שני ואילך אין לו תירוץ ותשובתו תתקבל בתורת צְדָקָה, נמצא אומרו 'שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה' קאי על תשובה שיש בה סוג מִשְׁפָּט על עון ראשון וּצְדָקָה מעון שני ואילך וקאמר קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא.

כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה. בזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (קהלת ט, יח) 'וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה' אֶחָד [13] מספר אַהֲבָה [13] חוֹטֶא לשון חסרון שחסר אהבה הנה זה מְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה כי באהבה נהפכים עונות לְזָכִיּוֹת.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֶלָּא שֶׁדּוֹמֶה כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן. נראה לי בס"ד היינו רבותיה דהמקריב קרבן בבית המקדש אינו בונה מזבח וגם אינו מקריב בידו אלא הכהן מקריב על מזבח הבנוי בבית המקדש, אך כאן כאלו בנה המזבח וכאלו הוא מקריב בידו את הקרבן כי שפתיו שמתודה בהם עושה אותם מזבח.

הֵיכִי דָּמִי בַּעַל תְּשׁוּבָה?. נראה לי בס"ד הכונה כי תשובה המעלייא היא המהפכת זְּדוֹנוֹת לְזָכִיּוֹת, נמצא האדם נעשה בעל והתשובה אשה שמוליד ממנה זכיות חדשות כדרך האיש שמוליד מאשתו בנים כן הזכיות נקראים בנים כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ' (בראשית ו' ט) תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים, מה שאין כן תשובה הגרועה עושה הזדונות שגגות, אם כן אינה מולדת בנים שיהיה האדם נחשב בעל שלה. ולזה אמר הֵיכִי דָּמִי בַּעַל תְּשׁוּבָה? 'בַּעַל' דייקא שעושה תשובה שמהפכת זדונות לזכיות, שאז הוא נקרא לגבי דידיה בסוג בַּעַל.
או יובן הכונה הֵיכִי דָּמִי בַּעַל תְּשׁוּבָה? ששבחוהו חז"ל (ברכות לד:) באומרם במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד דאז התשובה תתייחס אליו שנקרא 'בַּעַל תְּשׁוּבָה'.

מַחְוִי רַב יְהוּדָה: בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וּבְאוֹתָהּ אִשָּׁה, וּבְאוֹתוֹ פֶּרֶק. יש להקשות הוה ליה למימר 'אָמַר רַב יְהוּדָה' ומאי לשון 'מַחְוִי'?
ונראה לי דשאלה זו שנשאלה בבית המדרש לא השיב להם רב יהודה לשון זה 'בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתָהּ אִשָּׁה וּבְאוֹתוֹ פֶּרֶק' אלא אחוי על בעל תשובה אחד שהיה בדורם או קודם דורם שאמר כגון תשובה של פלוני, ורבנן ידעי דתשובה של אותו אדם היתה באותו מקום באותה אשה באותו פרק. אי נמי רב יהודא השיב בפירוש דברים אלו אך אחוי באצבעו על חיצון ואמצע ופנימי להודיע להם הטעם שצריך להיות בשלשה חלוקות אלו מקום ואשה ופרק כדי לדחות כח הטומאה הדבק בו מחלק חיצון ואמצע ופנימי שבו.
והנה לדברי רב יהודה דבעינן אותו מקום ואותה אשה ואותו פרק בזה מובן הטעם דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן 'גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמַּאֲרֶכֶת יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם' דצריך להאריך יָמָיו עד שיתגלגל ויזדמן לפניו אותו מקום ואותה אשה ואותו פרק.
ואכתוב כאן מעשה נפלאה לקיים דברי חז"ל והוא תלמיד אחד בחור היה שקדן בתורה וירא שמים ולומד בישיבה לפני רב אחד גדול בחכמה ומעשים, וזה הבחור לא היה פוסק לימודו יום אחד, אך נזדמן יום אחד שידע התלמיד שהרב לא יבא יום זה לישיבה, על כן הלך התלמיד בבוקר חוץ לעיר לטייל ונכנס לפרדס אחד גדול ומפואר מאד לטייל שם ובאמצע הפרדס היה באר מים גדול ורחב עשר אמות על י' אמות ועומקו עשרים אמה ומוקף סביביו אילנות יפים והדורים ומיני בשמים ועל שפתו מתוקן אצטבא מקום רחב מושב בני אדם לישב שם לרחוץ ולהתענג.
והתלמיד היה יפה תואר ויפה מראה ואחר שישב שם על האצטבא אשר על שפת הבאר לנוח נזדמנה לו אשה זונה גויה שגם היא היתה יפה הרבה שהיתה מטיילת בתוך הפרדס וראתה אותו מבין האילנות וחשקה בו ותגש איליו ותעשה לפניו געגועין של פתוי עד שהכניסה בו יצר הרע ושכב עמה על אותה אצטבא אשר על שפת הבאר ההוא, ואחר שעשה מעשה תכף ומיד נתחרט חרטה גדולה ויקום בבהלה ויחזור לביתו ולא אכל כלום כל היום וכל הלילה והיה בוכה ומתאבל על המעשה אשר עשה ויועץ בלבו מה לעשות תיקון והוא היה חכם ופתח ספרי הקודש שמדברים בתיקון עונות, וימצא שם סדר תיקון על סך ימים של תעניות ועוד סיגופים, אך הוא לא נשתככה דעתו בכל אופנים וסדרים של תיקון שמצא בספרים!
וסוף דבר הסכים בדעתו רק בזאת יושלם תיקון שלו, והוא שילך למחר בבוקר במקום אשר שכב שם עם הזונה ויקרא תחילה קריאת שמע ואחר כך ישליך עצמו לתוך הבאר העמוק ההוא וימות שם כי הנופל שם ואין אדם רואהו אי אפשר שיוכל לעלות, ואמר בדעתו רק בזאת יכופר עונו ויושלם תיקון נפשו, ונשתככה דעתו בזה האופן והיה מצפה לאור היום לילך שם ולעשות דבר זה בנפשו בשמחה רבה וברצון לב, וכן עשה הלך אחר תפלת שחרית בבוקר בשמחה וזריזות לאותו פרדס, ועמד על האצטבא אשר על שפת הבאר ששם שכב עם הזונה אתמול לעת כזאת, והתחיל לקרא קריאת שמע בשמחה כדי שישליך עצמו אחר קריאת שמע, והנה נזדמן שאותה הזונה של אתמול באה גם כן אותו היום לאותו פרדס ותרא אותו והוא בסוף קריאת שמע אשר הגיע הרגע להפיל עצמו באה הזונה וחבקתו מאחוריו ותנשקהו ותאמר לו לבי הרגיש שאתה עתה בפרדס הזה ורצתי ובאתי לכאן להתעלס עמך כיום אתמול!
וזה התלמיד נבהל על הדבר הזה ויצטער מאד על אשר נזדמנה זו לפניו, ולא נעשית מחשבתו אשר חשב כי עתה לא יוכל להפיל עצמו שאם יפול תצעק הזונה וירדו אומנים השטים במים ויוציאוהו תכף לכן הוכרח לצאת מן הפרדס ויניח זה ליום מחר שיקדים לבא בחשך בעלות השחר, והזונה עודנה מחבקתו ויאמר לה תעזבי אותי עתה כי לא אוכל לעשות דבר עתה שאני נחפז לילך לביתי בשביל עסק נחוץ שיש לי, ותשבע בחיי אביה הנבל שלא תעזבהו עד שישכב עמה כיום אתמול ובראותו כי העיזה פניה ואינה מתפייסת בדברים והתחילה לעשות לו מיני שעשוע למשוך לבו לדבר זימה נשמט ממנה בחזקה ורץ וברח ולא רצה לשכב עמה להיות אצלה ויצא מן הפרדס ולא הלך לביתו ולא אכל כלום אלא בא לישיבה ויסכים בדעתו למחר יעשה מה שחשב מחמת שיקדים לבא לפרדס קודם זריחת השמש ורק נצטער הרבה מאד על אשר נתאחר הדבר הזה ליום מחר, ומה דבני ובני עבר שתי שעות מעת שהתחיל ראש הישיבה ללמוד עם התלמידים באותו היום.
והנה אחר שהתחיל הרב בלימוד עם התלמידים בעודו יושב והגמרא בידו נתנמנם וראה בחלום שהוא היה עומד בארמון אחד גבוה מאד, וירא מרחוק את התלמיד ההוא עומד בבקעה אחת סמוך לבור אחד, והנה יצא נחש אחד מן הבור אורכו ד' אמות ורחבו אמה ויש לו שלשה ראשים, והנחש ההוא בא לקראת התלמיד לבלעו ונבהל התלמיד ממנו והרב רואה מן הארמון שהתלמיד ההוא הוציא סכין מחיקו להרוג עצמו קודם שיקרב הנחש לבלעו, וירא כאשר בא לתחוב הסכין בבטנו נשמטה הסכין מידו וחזרה לאחור ותבא בראש הגדול של אותו הנחש ותהרגהו ויצא ממנו דם כנחל שוטף ויתפלא הרב על המראה איך הסכין נשמטה מאיליה מיד התלמיד ונזרקה בראש הנחש ותהרגהו, והתפלא עוד איך הסכין היתה קטנה ואין בה שיעור להרוג נחש גדול כזה, וראה שהתלמיד אחר כן נשא עיניו לשמים להודות ולהלל להשם יתברך על הנס הזה, וכל זה היה רואה הרב מרחוק בעומדו בארמון ואחר כך הקיץ הרב והנה חלום הוא!
ויתפלא הרב על החלום ולא ידע מה לפרש בו, אך הבין שהתלמיד היה עומד בצרה גדולה ועשה לו הקב"ה נס וניצול, ויקרא הרב למשרת ויאמר לו שילך לבית התלמיד לשאל עליו למה לא בא היום לישיבה, והנה המשרת יוצא והתלמיד בא ונכנס לחדר רבו ששם הישיבה וראה הרב עמוד דק של אור זקוף למעלה מראש התלמיד וכל התלמידים לא ראו זאת, ואחר שישב התלמיד במקומו שאלו הרב היכן היית עד עתה ביום זה ויאמר הלכתי לטייל בפרדס פלוני, אמר לו מה היום מיומים ומימיך לא בטלת קביעות לימוד הישיבה כדי לטייל על כן גוזר אני עליך שתגיד לי מה שקרה לך, כי חלום טוב חלמתי עתה בשבילך ולא אגיד לך אלא עד שאתה תגיד לי מה שקרה לך ולא תכחד ממני מאומה!
והתחיל התלמיד לבכות, ויאמר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם, כי אתמול אשר אתה לא באת בו לישיבה הלכתי לטייל בפרדס פלוני וכך וכך קרה לי, ובלילה הסכמתי לעשות תיקון לעצמי כך וכך והלכתי היום בבוקר לאותו פרדס לעשות וכך וכך קרה לי, ולא יכולתי לעשות מה שגמרתי בלבי, והנחתי דבר זה עד למחר, כי לא תנוח דעתי בתיקון שלי אלא רק באופן זה דוקא ואני הגדתי לאדוני הכל, על כן תמהר להגיד לי החלום הטוב כאשר הבטחתני. ויקם הרב וישקהו על ראשו, ויאמר לו לא תבכה עוד ולא תעשה רעה בעצמך כאשר אתה חושב כי כבר 'סָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר' (ישעיה ו, ז) שנשלם התיקון שלך ביום זה יען כך וכך ראיתי עתה בחלומי, ופירוש החלום הוא מובן כי אותה המחשבה אשר חשבת להמית עצמך בשביל תיקון נפשך עלתה לרצון לפני הקב"ה, אך הקב"ה אינו חפץ במיתת האדם, ולכך זכות התורה שאתה לומד וזכות אותה המחשבה שהסכמת בדעתך למסור עצמך למיתה בשביל תיקון נפשך הגינה שנשלם תיקון שלך באופן זה הנעשה היום, כי מן השמים נגזר על השטן לעורר לב אותה זונה שתבא גם היא היום הזה בבוקר לאותו פרדס והיצר הרע שהוא נחש הקדמוני אשר פיתה אותך אתמול והכשילך באותה זונה חזר ונכנס בה בזה היום ובאה להכשילך עוד הפעם, וזהו הנחש שראיתי בחלומי, ואתה ברוך ה' נלחמת היום הזה עם יצר הרע הוא הנחש 'בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתָהּ אִשָּׁה וּבְאוֹתוֹ פֶּרֶק' ולא יכול לך אלא אף על פי שחבקה ונשקה אותך ועשתה דברים המושכים לזימה אתה נתגברת ונשמטת מידה וברחת ממנה ועזבת אותה ואז אותה המחשבה אשר חשבת למסור עצמך למיתה בשביל תיקון נפשך נהפכה אל האויב שהרגה את הנחש הוא היצר הרע בְּאוֹתוֹ מָקוֹם בְּאוֹתוֹ פֶּרֶק וּבְאוֹתָהּ אִשָּׁה וזה הכח של המחשבה שלך הוא הסכין אשר ראיתי בחלומי שנשמטה מידך ונזרקה בראש הנחש והרגתו ועתה כבר מת אותו המשחית הנעשה מביאה אסורה של אתמול ונהפכה לך העבירה ההיא לזכות, ומי יודע כמה וכמה מתוקן לך בגן עדן בעבור הדבר הזה! והעד על זאת הוא העמוד של אור אשר ראיתי עתה זקוף למעלה מראשך ומן השמים הפילו על עיני עתה חבלי שינה ותנומה שלא בעיתם כדי להראות לי החלום הזה להגיד לך שלא תעשה עוד נזק בעצמך כ סָר עֲוֹנֶךָ ונשלם תיקון נפשך אשריך ואשרי חלקיך! וישמח התלמיד בדברי הרב והאמין בעצמו שנתקן עונו ונתרצה לפני המקום ב"ה עד כאן.
ומזו המעשה יבין האדם כמה גדולים דברי חכמים דְמַחְוִי רַב יְהוּדָה הֵיכִי דָּמִי בַּעַל תְּשׁוּבָה אֲמִתִּי? בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתָהּ אִשָּׁה וּבְאוֹתוֹ פֶּרֶק וכאשר היה אצל התלמיד הנזכר.

עָבַר אָדָם עֲבֵרָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה, מוֹחֲלִין לוֹ. פירוש מוֹחֲלִין לוֹ היסורין שלא יענש ביסורין אבל צריך לעשות תשובה לתקן הפגם והקלקול. ונראה לי שזה נרמז באותיות 'גבר' שהוא ג' בר רוצה לומר עד פעם ג' הוא בר ונקי מן היסורין שמוחלין לו ובודאי שכל זה נעשה במידת החסד שהוא שם אֵל, וזהו שנאמר (איוב לג, כט) 'הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר' רוצה לומר פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ דוקא וזה החסד של שלש נרמז עִם גָּבֶר כלומר עם אותיות 'גבר' שהוא ג' בר כאמור.
ומה שאמר רְבִיעִית אֵין מוֹחֲלִין לוֹ נראה לי בס"ד הטעם כי בכל פעם נעשה מחיצה ומסך רע בצדדין של האדם להיות לו כמצודה ובשלשה פעמים נעשה שלשה דפנות למצודה הרעה שפועלת הדין ועדיין דופן רביעי פתוח שיוכל לצאת משם אך בפעם רביעית נשלם דופן הד' גם כן של המצודה ואין לו מקום לברוח ולצאת מן מצודת הפרענות.
ובשם המקובלים ז"ל כתבו בעבירה ראשונה פוגם באות א' דשם אֱלֹקִים ובשניה בלמ"ד ובשלישית בה"א וברביעית ביו"ד הרי נעשה פגם באותיות 'אֱלֹהַי' ולכן כתיב (עמוס א, ג) 'וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ' עד כאן דבריהם. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (דברים לא, יז) 'עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה'. ונראה הטעם שהפגם הוא באותיות הנזכר על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל ששם אֱלֹקִים מתפשט באדם בחצוניותו ורק אותיות 'אֱלֹהַי' דשם אֱלֹקִים הם כנגד אברים שלמים שבו אבל אות מ"ם היא כנגד עטרת אבר הברית עיין שם ודוק.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל. קשה למה נקיט 'כֶּסֶף' והלא הם 'זָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל' (הושע ב, י)? ונראה לי מה שאמר כֶּסֶף וְזָהָב כונתו על שם קדוש שהוא כס"ה בפ"ז והוא אותיות כֶּסֶף זָהָב ששם זה מועיל לעושר ולהצלחה וכונתו לומר בשביל הארת שם קדוש של אותיות כֶּסֶף וְזָהָב שהשפעת להם ממנו עושר רב והצלחה גדולה.

עַד שֶׁבָּלוּ שִׂפְתוֹתֵיהֶם מִלּוֹמַר 'דַּי'. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בביאור 'הֵא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם' שיש אות ה"א בצורת ד"ו ויש בצורת ד"י וזו שבצורת די היא לַחְמָא עַנְיָא שהיתה מתנהגת עמהם בהיותם במצרים ולזה אמר שֶׁבָּלוּ שִׂפְתוֹתֵיהֶם רוצה לומר נמנעו שפתותם מלהזכיר הא בצורת 'דַּי' אלא מזכירים צורת ד"ו בלבד המורה על עושר וטובה שבידם.

שְׁנֵי פַּרְנָסִים טוֹבִים עָמְדוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, וְאֵלּוּ הֵם: מֹשֶׁה וְדָוִד. נראה לי בס"ד שניהם נתכוונו לטובת ישראל בדברים אלו שבקשו מהקב"ה ולכן אמר עָמְדוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, 'לָהֶם' לטובתם כי משה רבינו ע"ה בקש שיכתב הסרחון אין כונתו בשביל כבוד עצמו אלא כדי שיקחו ישראל מוסר מדבר זה בדורות הבאים שידעו שהחטא קל מאד ועם כל זה לא ויתר לו ולא שמע תקט"ו תפלות שלו, ודוד המלך ע"ה בקש שלא יכתב סרחונו כי הוא חטא להורות תשובה ליחיד והיה מגדיל העון שלו בספר תהלים כדי שילמדו כחה של תשובה על עון חמור ובאמת אין עון שלו נחשב חטא כפי הדין כי בת שבע מגורשת וראויה אליו וגם אוריה היה חייב הריגה בדין ורק חטא קל היה שלא לקח את בת שבע בפומבי אלא הביאה בסתר כאלו עודנה אשת איש וכן לא הרג אוריה בסנהדרין ועל כן חשב אם יכתב סרחונו ודאי הקב"ה יגלה בכתיבת הסרחון דברים שהם מראין שאין זה עון גמור כי איך יכתוב הסרחון בסתם, ואם כן ממילא לא ילמדו תשובה על עון ממש ולא על עון חמור והוא רצה לזכות את ישראל שילמדו תשובה ממנו על עון חמור ולכך בקש שלא יכתב, וכן תמצא באמת כשכתב הקב"ה סרחונו על ידי הנביא ע"ה אמר כך (שמואל ב' יב, ט) 'אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן' ואמרו רבותינו ז"ל בגמרא דשבת (שבת נו.) אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנתו! וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה לקוחין יש לך בה דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט לאשתו, וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן, מה חרב בני עמון אין אתה נענש עליו אף אוריה החתי אין אתה נענש עליו מה שאמר מורד במלכות הוה דאמר לו (שמואל ב' יא, יא) 'וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי' עיין שם. נמצא כשכתב הסרחון הודיע בתוך הדברים שאין בידו חטא גמור ולכך לא רצה שיכתב כדי שיחשבו שהוא חטא גמור וילמדו תשובה.

מִיָּד הֵבִיאוּ פַּגֵּי שְׁבִיעִית, וְתָלוּ לָהּ בְּצַוָּארָהּ, וְהִכְרִיזוּ עָלֶיהָ: עַל כָּךְ הִיא לוֹקָה. קשה כיון דמכריזין למה הוצרך לתלות בצוארה?
ונראה לי דהם לא הכריזו בפה כלום אלא רק תלו בצוארה אך בזה הדבר שעשו שתלו בצוארה חשיב הכריזו עליה והכי קאמר ותלו בצוארה ובזה נמצא שהכריזו עליה.
ומה שדימה ענין משה רבינו ע"ה לְפַּגֵּי שְׁבִיעִית כי על ידי שהכה הסלע ולא דבר נסתבב שכחה בעולם וקושיות בדברי הלכה שנמצא עתה אוכלים ההלכות כפרי שעודנו פגה שלא נגמר בישולו.

שַׁלְוַת רְשָׁעִים סוֹפָהּ תַּקָּלָה. נראה לי בס"ד אחר אותיות 'שלוה' יש מספר 'לתקלה'. וְהָרָשׁוּת מְקַבֶּרֶת, פירוש שררה של עולם הזה עָרֹם נִכְנָס לָהּ דאין אדם נולד מבטן אמו רב ומושל ושליט וְעָרֹם יוֹצֵא מִמֶּנָּה כמו שאמרו וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת דכתיב (מלכים א' ב, א) 'וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת' ולא אמר 'הַמֶּלֶךְ' וכמו שאמרו חז"ל.
ואמר צְבִי בֵּיתִי לֵית אֲנָא עָבִיד פירוש רצון ביתו הוא גופו שקראו בקהלת בשם בית אין נעשה רצונו ותאותו באכילה ושתיה, כי הדיינים אינם יכולים לאכול קודם שידונו וכן אין יכולים לשתות יין כי שיכור אל יורה וריקן לביתו יעול ריקן מן המעות שאינו יכול לדון בשכר ובזמן הזה נהגו היתר שאומרים הוא שכר בטלה.
ומה שנאמר (איוב כ, ו) 'אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ' פירוש שמנהיגם ומוכיחם בדברים שבין אדם למקום 'וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ' בדברים שבין אדם לחבירו.

מַחְוִי רַב יְהוּדָה: בְּראוֹתוֹ מָקוֹם, וּבְאוֹתָהּ אִשָּׁה, וּבְאוֹתוֹ פֶּרֶק. פרשתי בס"ד בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע אחוי באצבעו על חיצון ואמצע ופנימי וכו' עיין שם ושם נשמטו דברים מהביאור וכאן אפרש אותם בס"ד, כי אבר התשמיש מכונה בלשון חכמים בשם אצבע, וכמו שאמרו (פסחים קיב:) 'אין כל האצבעות שוות' ותיקון פגם אבר זה שנפגם בזנות צריך להיות בשלשה חלוקות שהם 'אוֹתוֹ מָקוֹם אוֹתָהּ אִשָּׁה אוֹתוֹ פֶּרֶק' כנגד שלשה חלוקות שיש באצבע שיש בה ג' פרקים, והיינו כי כח הטומאה הדבק שם הוא גם כן יתחלק לשלשה כוחות שהם חיצון ואמצע ופנימי, ונעקרים ג' כוחות אלו על ידי צירוף ג' חלוקות אלו שהם 'אוֹתוֹ מָקוֹם, וּבְאוֹתָהּ אִשָּׁה, וּבְאוֹתוֹ פֶּרֶק'.

מְפַרְסְמִין אֶת הַחֲנֵפִים מִפְּנֵי חִלּוּל הַשֵּׁם. פירש רש"י 'שהם רשעים ומראין עצמן כאלו הם צדיקים' ונראה לי בס"ד הטעם שקראם לאלו בשם חנפים כי חנפים בהפוך אתוואן נפחים, והיינו המצות ומעשים טובים שלהם הם כמו בשר נפוח שאין בו שומן אלא מלא רוח!
מעשה בעני אחד שבא לפני הגביר לבקש צדקה באומרו כי הוא מת ברעב, הציץ בו הגביר וראהו גופו שמן ארבעה ידות על גוף הגביר עצמו, אמר לו מי שהוא רעב אין לו בשר שמן כזה, אמר לו העני: אדוני, אל תבט בשומן בשרי אלא עד שתאחזנו בידיך! ויגש העני והניח הגביר את ידו על בשרו וירא הבשר נפוח ואין בו שומן אלא הוא כנוד מלא רוח. כן אלו האנשים שהם רשעים ומראין עצמן צדיקים הרי הם דומין לנוד מלא רוח, כן הם מראין עצמן צדיקים והמראה הזה ידמה לבשר תפוח ונוד מלא רוח, לכך יקראו חנפים אותיות נפחים בהפוך אתוואן.

גמ' יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם. הרמ"ע מפאנו במאמר חיקור דין ח"א פ"ד כתב פירוש חלקם בברית האלה להיות ערבים זה לזה הוא הנמחל בזכותו עכ"ל:

גמרא למה הדבר דומה לשתי נשים שלקו בב"ד (אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית).

האי לקו רצה לומר מכת מרדות, תדע דהא פגי שביעית הוה רק לאו הבא מכלל עשה דלאכלה ולא לסחורה.
ורש"י ז"ל נראה דמפרש מלקות ארבעים, דכתב אחת קלקלה זנתה והתרו בה למלקות, ואי במכות מרדות ללא צורך כתב דמיירי בהתראה וקשה.

ודע דזנתה דכתב רש"י ר"ל אם חייבי לאוין או חייבי כריתות דמתקריא זונה, דאי באשת איש חייבת מיתה, ואי דלא התרו בה למיתה כ"א למלקות (ומהרש"א מפרש כן) מ"מ הא קיי"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו:

אר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות וכו'. כתב רבינו האר"י זצ"ל שער הגלגולים (מסדר מהר"ש ויטאל זלה"ה) הקדמה כ"א וז"ל דע כי הפשע הוא כאשר האדם יודע את רבו ומכוין למרוד בו להכעיס ואז גורם שהקליפות יקחו כל השפע תמורת הפשע ואינם נותנים ממנו כלל אל התחתונים ישראל. ועון הוא כאשר נעשה ברצונו אך אינו להכעיס רק שאוכל נבילות לתאבון ואז גורם שהקליפות ג"כ יקחו שפע היורד אמנם אחר שלוקחים אותו חוזרים ומורידין מהשפע ההוא שלקחו ונותנין לנו קצת וז"ס הגלות כנודע. ובזה תבין שני מאמרי חז"ל במס' יומא פ' בתרא חד אמר גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות כי זה מדבר בזדון הנקרא פשע שבתחילה גרם שהקליפות היו לקוחים כל השפע כלו לעצמן ועתה ע"י התשובה גרם שהגם שהקליפות יקחו כל השפע עכ"ז חוזרין ומורידין לנו מן השפע ההוא ע"י עצמן אחר שלקחו לעצמן וחד אמר שזדונות נעשות לו כזכיות הוי בעון שאינו חוטא אלא לתאבון כי אז כששב בתשו' גורם שהקליפות לא יקחו מן השפע היורד כלל לעצמן ומנע מהן אפילו השפע שהיו לוקחין לעצמן עכ"ל. והקשה לי חד צורבא מרבנן דדברי רבינו האר"י זצ"ל הפך הש"ס חדא דהוא כתב שני מאמרי חכמים ז"ל חד אמר וחד אמר ובסוגיין מבואר דתרי מימרי ריש לקיש אמרן ואותבינן דידיה אדידיה ומשנינן כאן מאהבה כאן מיראה ולדברי רבינו אין הדבר תלוי במהות התשובה אם מאהבה אם מיראה אלא במהות העבירה. ואיהו מותיב לה ואיהו מפרק לה דרבינו האר"י זצ"ל היה לו גירסא אחרת בש"ס דהתרי מימרי לאו ר"ל אמרן. ומאי דמשני בש"ס כאן מאהבה כאן מיראה הכונה כאן בפשע כאן בעון כי בפשע כל השפע לוקחים החיצונים זה שב מיראה דכיון דהסט"א לוקחת כל השפע יאבד הוא והעולם ומיראתו עושה תשובה. אבל העובר לתיאבון שסט"א אינה לוקחת השפע והא מיהא יש שפע בעולם א"כ ודאי השב הוא מאהבה ודברי הש"ס והאר"י זצ"ל דא ודא חדא היא עכ"ד. וכל זה אינו מחוור חדא דאם אמרו בראשונים דגרסי בש"ס גירסא אחרת שהיא הכל בכ"י על קלף כי דפוס לא ידעו מה הוא. נאמר כן בדברי האר"י החי זצ"ל כי בזמנו כבר נתפשט הדפוס בעולם. ותו דאין צורך לומר דגירסא אחרת הי"ל כלל דמ"ש חד אמר וחד אמר חוזר על המאמרים לא על האומרם ולא רצה לדקדק בזה ולהאריך לומר דתרוייהו מר"ל. ואשר יישב דאהבה ויראה היינו פשע ועון לא נהירא כלל והיא הנחה שובר"ת דאטו לא משכחת שב מאהבה בפושע כי נשאו לבו והכיר בסכלותו ושב בכל לבו. וכן העובר לתאבון דכאו עליו יסורין משכחת לה לשוב מיראה וזה מבואר:
ולעוצם הדבר נ"ל שהלשון אינו מדוקדק כל כך אך כונת רבינו ז"ל על מאי דאמרי' לעיל דל"ו מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה עשה להן זדונות כשגגות וק' דאמאי משה לא אמר כזכיות וקפסיק ועושין תשובה ומשכחת דיעשו מאהבה ואלו ר"ל קאמר דבששב מאהבה נעשות כזכיות כמסקנת הש"ס ולכן מוקי רבינו האר"י זצ"ל ההיא דמשה רבינו דאיירי בפשע דהוא מרד ואע"ג דקאמר נושא עון ופשע כיון דנקיט פשע אף בשב מאהבה לא משכחת לה כזכיות אלא כשגגות ור"ל איירי בעון. תדע דהרי ר"ל יליף נעשות כשגגות מדכתיב כי כשלת בעונך וא"כ אף בעון קאמר דנעשות כשגגות הפך רבינו האר"י זצ"ל אלא מוכרח תירוץ הש"ס דאיירי מיראה. ומשו"ה הש"ס לא משני כדשני האר"י זצ"ל משום דר"ל אף בנעשות כשגגות בעון איירי. והלשון הכתוב בשער הגלגולים גדולה תשובה שנעשות כשגגות לאו דוקא אלא קאי על ההיא דמשה רבינו גם מה שנראה דתרי מימרי איתנהו פ' בתרא אינו מדוקדק. וכן הר"ב מהר"ם ב"ח בתיה"כ ק"ל מההיא דלעיל ומחלק בין פשע לעון ע"ש ודוק היטב:

משל דמשה ודוד וכו' א' קלקלה וא' אכלה פגי שביעית וכו' פירש"י כך דור המדבר מתו במדבר שהאמינו למרגלים משה [מת] במדבר על שמעו נא המורים אמר יכתב סרחני שלא יאמרו אני קלקלתי כמותם עכ"ל פי' דח"ו יאמרו שקלקל כמותם בחטא אחר ששוה לחטאם דבחטא המרגלים לא אפשר דהא אמרו בבתרא דלא נגזרה גזרה על שבט לוי ולא על משהיה יותר מבן ס' ואיך אפשר דנגזרה גזרת המרגלים על משה רבינו ע"ה אלא כדאמרן והכי מוכח ממאמרם ז"ל במדבר רבה פ' חקת ודברים רבה פ' ואתחנן ובויקרא רבה פ' ל"א כאשר יראה הרואה:
והריב"ש בתשו' סי' פ"ז כתב דבאכלה פגי שביעית ליכא מלקות אלא היינו מכת מרדות והרב מהר"י בר דוד בס' הבהיר דברי אמת בקונטריסים דף נ"ו ע"ג כתב ול"נ דמלקות דוקא והך מימרא קאי כר' יהודה דס"ל בפסחים דף מ"ב דכל לאו הבא מכלל עשה דכתיב בראש הפרשה לאמר לוקין עליו והכא הרי כתיב בריש פ' בהר לאמר עכ"ל ומסתייע' מילתיה דרב ז"ל ממאמרם ויקרא רבה פ' ל"א דאמרו שם ר' יהודה מושלו משל למה"ד למלך שגזר כל מי שיגזור ויאכל (מפגי) שביעית וכו' בבקשה ממך תלה הפגין בצוארי וכו' ע"ש הרי דר' יהודה הוא בעל מימרא זו וא"ש כפי דעתו דלוקין בכה"ג אלא דבמאמר הנז' כתוב להחזירה בקמפון וכו' ועמ"ש ביפ"ת וס' חרדים דף נ"ד:

(פו רע"ב) גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות וכו'.—עי' מהרש"א בח"א שנדחק בזה. ונפרש דברי חכמים וחידותם. הנה למטה יאמרו: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר", והוא כמו שאמרו על יצה"ר (סוכה נב ב): "בתחלה קראו הלך ולבסוף קראו אורח ולבסוף קראו איש", ופירש"י: איש בעל הבית. ואמרו בב"ר פל"ד יא: "הרשעים הן ברשות לבן וכו' אבל הצדיקים לבן ברשותן", ופירש במ"כ שם, דלבן הוא יצה"ר. וזה שחטא הרבה פעמים ויצה"ר שולט עליו קשה לו מאד להתגבר על יצרו; וכל מה שחטא יותר, קשה לו יותר לשוב. ואם זה התחזק על יצרו וזבחו ושב לה' בכל לבו מתוך אהבת ה' אשר התעוררה בו, זכותו גדולה מאד, וכל חטאיו חושבים אותם לו לצדקה, כי חטאיו הרבים היו מרחיקים אותו מן התשובה יותר מאילו עשה עבירות מעט כי אז בקלות היה יכול לשוב, לפיכך זדונות נעשים לו כזכיות. וכל זה בשב מתוך אהבת ה'. אבל השב מיראה כגון שאבד עשרו בענין רע או שבאו עליו או על אשתו ובניו חלאים רעים או יסורין או שבניו מתים לפניו וירא שמא עונשים אותו על חטאיו ומתוך כך שב מדרכו הרעה אין זכותו גדולה כל כך, ולכך זדונותיו נעשים לו כשגגות ולא כזכיות.

לא תעשה שבתורה. לא יוכל בעלה הראשון וגו': כי כשלת בעונך. עונך יחשב כמכשול שהיא שגגה: עליהם (חיו) [הוא] יחיה. על כל מה שעשה ואף על העבירות: מתפייס הימנו. מקבל הימנו פיוסים: ונשלמה פרים שפתינו. במקום פרים: נדבה. מקובלת ברצון יותר מחובה: ארפא משובתם. מן היחיד: שבא דבר עבירה לידו. שנכשל בה כבר: באותה אשה באותו מקום. שעבר שם העבירה ואותו פרק מתוך שדומה מכל וכל לזמן שנכשל בו כבר יצרו מתגבר עליו ואומר לו ראה פלונית ואותו מקום ואותו פרק הוא קום עשה מה שעשית כבר: כסוי חטאה. שלא נתגלה עונו: בחטא מפורסם. טוב לו שיודה ויתבייש ולא יכפור בו: בחטא שאינו מפורסם. לא יגלה חטאו וכבוד השם הוא שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא מיעוט כבוד שמים הוא: עבירות שבין אדם לחבירו. יגלה לרבים שיבקשו ממנו שימחול לו: וחטאתי נגדי תמיד. איני סבור שכפרת לי והרי הוא תמיד כאילו הוא נגדי עומד: וצריך לפרט את החטא. כשהוא מתודה אומר חטא פלוני חטאתי: כדר' ינאי. לא הזכיר העון אלא למעטו ולומר אתה גרמת להם משל לאדם שהיה לו בן נאה ומאכילו ומשקהו ותולה לו כיס של דינרין בצוארו והושיבו בפתח זונות מה יעשה שלא יחטא: הכי גרס בספרי משה אמר יכתב סורחני שנאמר יען לא האמנתם בי. בכל מקום שנכתב מיתתו שם נכתב סרחונו. אלמא ניחא למכתביה זמנין טובא: לשתי נשים. שלוקות: אחת קלקלה. זנתה והתרו בה למלקות כך דור המדבר מתו במדבר שהאמינו למרגלים (משה) מת במדבר על שמעו נא המורים אמר יכתב סורחני שלא יאמרו אף אני קלקלתי כמותם: פגי שביעית. תאנים שלא בישלו כל צרכן ורחמנא אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (ויקרא כה) לאכלה ולא להפסד: מפרסמין את החנפין. שהן רשעים ומראין עצמן כצדיקים אם יש מכיר במעשיו מצוה לפרסמו מפני חילול השם שבני אדם למידין ממעשיו שסבורין עליו שהוא צדיק ועוד כשבא עליו פורענות בני אדם אומרים מה הועיל לו זכותו: שנאמר ובשוב צדיק מצדקו. סיפיה דקרא ונתתי מכשול לפניו אני ממציא לידו חטא גלוי לכל שיכשל בו וידעו את מעשיו: המוחלטין. רשעים גמורין: שלות רשעים סופה תקלה. מתוך שלותם הם יושבין ומהרהרין בעבירות: והרשות. הרבנות: מקברת בעליה. שנאמר (שמות א) וימת יוסף תחילה ואח''כ כל אחיו: ולואי שתהא יציאה. ממנה בלא חטא כביאה: נפיק לדינא. להיות דן דין:

אין פירוש לקטע זה