סוכה ג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - ב

ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות.

אסור לצאת בשבת מן העיר חוץ לתחום שבת, דהיינו, יותר מאלפים אמה לכל רוח, ומרחק זה נמדד מהבית האחרון שבקצה העיר.

ובמסכת עירובין מבואר: בית שנמצא בריחוק שבעים אמה ושיריים [מעט יותר מחצי אמה] מהעיר, נחשב כחלק מהעיר, ומודדין אלפיים אמה ממנו והלאה. אבל אם הוא רחוק יותר, אינו מצטרף עמה, ומודדין תחום שבת מהעיר עצמה.

וכן שתי עיירות המרוחקות קמ"א אמה זו מזו, אם יהיה בית באמצע הדרך ביניהם, יחשבו שתי העיירות כעיר אחת על ידי צירוף בית זה, ונפא מינה לאדם הלן באחת מהן, שאם רוצה לצאת בשבת מן העיר, מונה אלפיים אמה מחוץ לגבולות שתיהן לכל רוח.

אך אם היה שטח הבית פחות מארבע אמות, אין הוא חשוב לצרפן, ונחשבות העיירות כשתי עיירות נפרדות זו מזו. ^[31]

ואין האחין והשותפין חולקים בו, אינם יכולים לכוף זה את זה לחולקו, כיון שאין בו כדי חלוקה.

ומוכח מהברייתא, כי בית שאין בו ד' אמות אינו נחשב בית.

עתה שבה הגמרא לדון כדעת מי היא אותה ברייתא:

לימא כדעת רבי היא, הסובר, סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות אינה סוכה, ולא כדעת רבנן המכשירים סוכה ששיעורה שבעה טפחים על שבעה טפחים, ומשמע שבשיעור זה קרויה דירה.

דוחה הגמרא: אפילו תימא ברייתא זו דברי רבנן היא, אין לדמות ברייתא זו לסוגיא דידן.

כי עד כאן לא קאמרי רבנן הכא, ששיעור סוכה הוא בשבעה טפחים בלבד, אלא לענין סוכה, דדירת עראי היא, ודירת עראי שיעורה מועט ודי בז' טפחים.

אבל לגבי בית, דדירת קבע הוא, אפילו רבנן מודו, דאי אית ביה ד' אמות על ד' אמות דיירי ביה אינשי. ואי לא, לא דיירי ביה אינשי, ואינו נחשב בית.

אמר מר, שנינו לעיל: בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, פטור מן המזוזה, ומן המעקה, ואין מטמא בנגעים, ואינו נחלט בבתי ערי חומה, ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא? משום דלשון "בית" כתיב בהו בכולהו, וכל בית שאינו רחב ארבע אמות על ארבע אמות אינו בית.

עוד שנינו בברייתא: ואין מערבין בו, ואין משתתפין בו, ואין מניחין בו ערוב.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא אין משתתפין בו?

משום דלא חזי לדירה, שאינו ראוי לדיורין. וערובי חצרות יש לתת בדירה דוקא, משום שיסוד דין עירוב הוא, שרואין כאילו כל דרי החצר דרים בבית שבו נמצא העירוב, ונחשבת החצר כולה כחצרו של אותו בית. לכן צריך דוקא בית הראוי לדיורין. ^[32]

ומדייקת הגמרא: משמע, שדוקא ערובי חצרות אין מניחין בו. אבל שיתוף מבואות [להתיר להוציא מהחצר למבוי ולטלטל בתוך המבוי], מניחין בו.

מאי טעמא?

היות ועל אף דאינו בית, אבל לא גרע מחצר שבמבוי, שמניחין בה שיתופי מבואות. כלומר, דוקא בערובי חצרות, יש להניח את העירוב במקום הראוי לדיורין, לפי שיש לצרף את כל דרי הבתים כאילו הם דרים בבית אחד, אבל שיתופי מבואות ענינו צירוף החצרות שמסביב למבוי, לכן אפשר להניחו בחצר, ולא צריך דירה דוקא.

דתנן במסכת עירובין [פה ב] ערובי חצרות אפשר להניח בחצר. ומבואר שאף ערובי חצירות אין צריך להניחם בבית דוקא. וכמו כן שיתופי מבואות, אפשר להניח במבוי, ולא צריך להניחו במקום הראוי לדיורים.

והוינן בה: ערובי חצרות האם אכן נותנים אותם בחצר?

והתנן: אחד מבני החצר הנותן ערובו בבית שער [בית קטן בפתח החצר שהשומר יושב שם], או אכסדרא [כעין חצר מרוצפת שיש לה תקרה], או במרפסת ארוכה שעשויה למעבר מן המדרגות שבחוץ לבית, [כעין חדר מדרגות של זמנינו], אינו ערוב. לפי שמקומות אלו אינם ראויים לדירה, אלא משמשין למעבר ושאר תשמישי חצר.

וכמו כן הדר שם באכסדרא, אינו אוסר על בני החצר את הטלטול בתוכה, לפי שאינו נחשב בית, ואינו צריך להשתתף בערוב.

ומוכח, שצריך להניח את ערובי החצירות במקום הראוי לדירה, ומה הביאור בדברי המשנה שמניחים ערובי חצרות בחצר?!

ומתרצת הגמרא: אלא אימא, כוונת המשנה היא: עירובי חצרות מניחין בבית שבחצר, כלומר, ודאי צריך להניח ערובי חצירות במקום הראוי לדיורין דוקא, ומה ששנינו "ערובי חצירות בחצר", היינו, שאין להניח את הערוב בבית הנמצא בחצר אחרת, על אף שהוא ראוי לדירה, אלא דוקא בבית הנמצא בחצר זו.

ושיתופי מבואות, מניחים בחצר שבמבוי [ולא בחצר שבמבוי אחר].

והאי, בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, לא גרע מחצר שבמבוי, שרשאי להניח בה ערוב של שיתופי מבואות.

עוד שנינו בברייתא: ואין עושין את אותו בית שאין בו ד' אמות עיבור בין שתי עיירות.

ומבארת הגמרא: ללמדנו בא, דאפילו כבורגנין [צריף שעושין שומרי הפירות וציידי עופות מענפי ערבה וקנים ^[33]], שאין בהם ארבע אמות לא משוינן ליה! שהרי בורגנין נעשין עיבור בין שתי עיירות.

ומפרשת הגמרא: מאי טעמא באמת שונה דינו של בית זה מבורגנין?

משום שבורגנין חזו למילתייהו, תכליתם ללינת לילה לאדם אחד, ולכך אכן הם ראויים, לכן מתעברים עם העיר. ^[34] ואילו האי, בית הפחות מארבע אמות, לא חזי למילתיה, שהרי בית עשוי לדירת קבע ולא ללילה אחד, ולתשמיש זה אינו ראוי.

עוד שנינו: ואין האחין והשותפין חולקין בו - שאין יכול האחד לכוף את חברו לחלוק לפי שאין בו שטח ראוי לשימוש כדי לזה וכדי לזה.

ומקשה הגמרא: טעמא שאין האחד כופה את חבירו לחולקו, משום דלית ביה ד' אמות, הא אי אית ביה ד' אמות, חולקין.

והא [והרי] תנן בפרק ראשון של מסכת בבא בתרא [דף יא ב]: אין חולקין את החצר, עד שיהיה בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה, נמצא, כדי שיוכל האחד לכפות את חבירו לחלוק, צריך שיהיה הבית רחב שמונה אמות?!

מפרשת הגמרא: אלא אימא, כוונת התנא לומר, שאין בו דין חלוקה כחצר.

ומהו דין חלוקה? כדרב הונא ורב חסדא: דאמר רב הונא: חצר לפי פתחיה מתחלקת. אחים שירשו חצר, והיו בה כמה בתים, ויש באותם בתים פתחים לחצר, אם נטל האחד שלושה בתים קטנים ואחיו נטל כנגדו בית אחד גדול,

זה שנטל ג' בתים נוטל שלושה חלקים בחצר, וזה שנטל בית אחד נוטל חלק אחד. הואיל ויש לו רק פתח אחד.

והטעם, לפי שחצר תכליתה לכניסה ויציאה, ומכניסים דרכה משאות, לפיכך מתחלקת החצר לפי פתחיה. ^[35]

ורב חסדא אמר: נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות. לא כל החצר מתחלקת לפי מספר הפתחים, אלא כנגד כל פתח נוטל ארבע אמות מן החצר כנגד הפתח, ורוחב אותו שטח כרוחב הפתח, והשאר חולקין אותו בשווה. ובית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, אינו נוטל בחצר כלל. דהני מילי שנותנים מן החצר כנגד הפתח, בבית דלמהוי קאי, שהוא בר קיימא, ולפיכך יהיבנא ליה חצר, שיוכל להכנס ולצאת לביתו. אבל האי [בית זה], דלמיסתר קאי, שאינו ראוי לדיורין ועומד לסתירה, לא יהבינן ליה חצר.

ההלכות הבאות הן פסקי שמועות של בני הישיבה שהיו בבית מדרשו של רב אשי, שנסדרו בזו אחר זו בגמרא:

היתה הסוכה גבוהה מעשרים אמה, ובא למעטה, למעט את גובה חללה מעשרים אמה, ונותן דברים על קרקעיתה כדי לצמצם גובהה על ידי הגבהת הקרקע.

אם עשה כן בכרים ובכסתות, לא הוי מיעוט. ^[36]

הערות

^[31] דין עיבור לעיר לא נאמר דוקא בין שתי עיירות, אלא גם באותה עיר עצמה כשאינה מוקפת חומה - שאם אין בין בית לבית יותר משבעים אמה ושיריים, נחשבים הם לעיר אחת, אבל אם יש בין בית לבית יותר משיעור זה, כיון שאינם מוקפים חומה, הם לא מצטרפים לעיר אחת, [וראה פני יהושע].

^[32] כתב רש"י [ד"ה דלא חזי לדירה]: ופת נמי אינו צריך ליתן, דכיון דלא מיקרי דירה, אין הדר בו אוסר על בני חצר, שאין רשותו כלום. כלומר, יסוד דין ערובי חצירות הוא שכאשר כמה בתים פתוחים לחצר, אסור להוציא דבר מן הבית לחצר, כיון שמשותפת היא לכמה בתים, והרי הוא כאילו הוציא מביתו לבית חבירו. אבל בית שאינו רחב ארבע אמות אינו נידון כבית, אלא כחלק מן החצר, ולכן אם מלבד בית זה, היה פתוח לחצר רק עוד בית אחד, מותר היה להוציא מאותו בית לחצר אף לא עירוב, דכיון שהבית הקטן אינו חשוב בית, אין הוצאה זו נחשבת כהוצאה לבית אחר. הרמב"ם, הטור, והשולחן ערוך השמיטו דין זה, ודקדק מזה הערוך לנר, שגם בית שאין בו ד' אמות אוסר על בני החצר לטלטל בתוכה ללא עירוב.

^[33] הר"ש [מעשרות פרק ג משנה ז] מבאר: "בורגנין - שובכין העשויין בשדות לאצור בהן תבואה". והקשה החזון איש [מעשרות סימן ה]: לפירושו של הר"ש, מדוע בורגנין מתעברין עם העיר, הרי הם לא עשויין לדיורין, ואינן חשובים "בית".

^[34] מבואר, שגם בית צר שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות ראוי ללינת לילה אחד. ולפי זה כתב השפת אמת, שסוכת החג בחג מתעברת עם העיר, על אף שאין בה אלא שבעה טפחים על שבעה טפחים, כיון שראויה היא למצות סוכה, והוי כ"חזי למילתייהו". והוסיף עוד, דאף בלא טעם זה יש להחשיב את סוכת החג בחג כבית לענין שבת, דמיגו דהוי דירה לענין סוכה, הוי דירה לענין שבת, כמבואר להלן דף ז א.

^[35] ובמסכת בבא בתרא [דף יא ב] כתב רש"י: הוא הדין אם נטל האחד בית אשר לו שני פתחים, וחברו נטל כנגדו בית אשר לו פתח אחד, נוטל הראשון שני חלקים. אבל הריטב"א כתב: אם יש שני פתחים לבית אחד, אינו נוטל אלא משום פתח אחד, ודוקא אם נטל אחד שלושה בתים קטנים, והשני נטל כנגדו בית אחד גדול, נוטל זה אשר לו שלושה בתים שלושה חלקים בחצר, לפי שבאותו הבית לא שייכת התקנה, שהרי יכול לפרוק משאותיו בפתח שיש לו חצר, ומדוע יטול כנגד כל פתח ופתח. ועיין במסכת בבא בתרא דף ס א, שם נתבאר שלא כדבריו, וצריך עיון. ובראשונים נתבאר, שאם שותפים קונים בית וחצר בשותפות, ודאי חולקים את החצר בשווה ולא לפי פתחיה, ודין הגמרא נאמר דוקא בזוכים מהפקר, או שכתב להם אביהם במתנת שכיב מרע בתים ולא פירש להן כיצד יחלקו את החצר.

^[36] כתב רש"י: כרים וכסתות לא הוי מיעוט, שאין סופו להניחם שם כל שבעת ימי החג מפני הפסד ממונו. ומשמע, שדוקא לשבעה ימים אין דרך בני אדם להניחם שם, אבל לפחות משבעה ימים דרך לבטלן שם, ואף על פי כן הסוכה פסולה כבר ביום הראשון, לפי שנחשבת היא "סוכה שאינה ראויה לשבעה", וכל סוכה שאינה ראויה לכל שבעת ימי החג פסולה. [כמבואר להלן דף כג א, ערוך לנר, וראה ישועות יעקב סימן תרלג]. ובטעמו של דבר, כתב המאירי, שאין דעתם להניח כרים וכסתות בקרקע שבעה ימים, מחשש הפסד ממון, שהגשמים מצויים לבא ומפסידים אותם. והוסיף המאירי: ואף בכרים פחותים שדרכן של בני אדם לבטלן בישיבה שם, אין להכשיר, היות ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים. והר"ן כתב באופן אחר: "ומשום הכי בכרים בטלה דעתו אצל כל אדם, שאין עשוי לבטלן לשבעה אלא משתמש בהן תדיר". ומבואר בדבריו, שאין טעם הפסול היות ובעליהם חסים עליהם שלא יתקלקלו, אלא שדרך לנוטלם בכל שעה להשתמש בהם. וראה הרחבת הדברים בילקוט מפרשים.

ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות. שכל שתי עיירות הרחוקות זו מזו יותר ממאה ארבעים ואחת אמות ושליש, אין הדר באחת מהן יכול להחשיבן כעיירה אחת ואינו יכול למדוד את תחום שבת שלו מגבול העיירה השניה ואילך. אבל אם יש ביניהם בית העומד בתוך שבעים אמה ושיריים לשתיהן, הריהו מצרפן להיות כעיירה אחת לענין מדידת תחום שבת, ובית שאין בו ארבע אמות אינו חשוב לענין זה. ואין האחין והשותפין חולקין בו שהוא קטן מכדי שיוכלו לחלקו.

לימא [האם נאמר] כי הברייתא הזו כשיטת רבי היא ולא רבנן [חכמים], שהרי רבי הוא הסבור שסוכה צריכה להיות לפחות ארבע אמות, ובפחות מכן אינו נחשב. את ההצעה הזו דוחים: אפילו תימא [תאמר] שהברייתא כשיטת רבנן [חכמים], עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [אמרו חכמים שם] שאף בית הפחות מארבע אמות ראוי אלא לענין סוכה, שדירת ארעי היא ובדירת ארעי אפשר להצטמצם גם במקום קטן אבל לגבי בית שדירת קבע הוא — אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] דאי אית ביה [שאם יש בו] ארבע אמות על ארבע אמות — דיירי ביה אינשי [דרים בו אנשים] ודינו כבית גמור, ואי [ואם] לא — לא דיירי ביה אינשי [דרים בו אנשים] ואינו נחשב כלל.

א כיון שהוזכרה ברייתא מרובת עניינים זו, מבארים אותה מעט לגופה. אמר מר [החכם] בית שאין בו ארבע אמות פטור מן המזוזה, ומן המעקה, ואין מטמא בנגעים, ואינו נחלט בבתי ערי חומה, ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה, מאי טעמא [מה טעם הדבר] — משום שלשון "בית" כתיב בהו בכולהו [כתוב בהן בכולן], בכל המקראות המדברים בדינים אלה בתורה, — ובפחות מארבע אמות אינו קרוי בית.

ומדברי סופרים אין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו עירוב. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — משום שהוא לא חזי [ראוי] לדירה, וכל דין העירוב הריהו לצורך עשיית החצר כדירה אחת גדולה המשותפת לבני כל הבתים שבה, ודבר זה אינו יכול להיעשות אלא באמצעות נתינת העירוב בתוך מקום הנחשב כ"בית". ועוד בבירור לשון הברייתא: ממה שאמר שאין מניחים בה עירוב משמע כי רק עירובי חצרות (שהם הקרויים עירוב סתם) — אין מניחים בו, אבל שיתוף שמשתתפין כל בני החצרות במבוי מניחין בו.

מאי טעמא [מה טעם הדבר] — משום שהוא לא גרע [גרוע] בדינו מחצר שבמבוי שאף שאינה מקורה ואינה ראויה לדירה, מכל מקום הריהי כשרה לכך. דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת עירובין: עירובי חצרות מניחים בחצר, שיתופי מבוי במבוי.

והוינן [ועסקנו, והתקשינו] בה בשאלה זו במקומה, כיצד אפשר לומר שמניחים עירובי חצרות בחצר? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הנותן עירובו אפילו בבית שער (בית קטן העשוי לשמור את שער החצר) או אכסדרה (מבנה שיש לו גג ומחיצות בלתי שלימות) או מרפסת שבקומה שניה — אינו עירוב, לפי שאין אלה נחשבים לבית, והדר שם באחד מאלה אינו אוסר על האחרים אם לא עירב לפי שאינו נחשב כדייר.

אלא אימא [אמור] ותקן את לשון המשנה כך: עירובי חצרות מניחן בבית גמור שבחצר, ושיתופי מבואות מניח אפילו בחצר שבמבוי. והאי [וזה] הבית הפחות מארבע אמות לא גרע [גרוע] לענין זה מחצר שבמבוי.

עוד שנינו בברייתא: אין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות. ומסבירים: לומר שאפילו כבורגנין שהם צריפים המיועדים לשמירת התבואה שבשדות ומצרפים אותם לשיעורה של העיר, לא משוינן ליה [אין אנו עושים אותו] את הבית הזה שאין בו ארבע אמות, ואינו נחשב אפילו כמותם. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — בורגנין חזו למילתייהו [ראויים לדבר שלהם], שאף שאינם בניינים הבנויים היטב — מכל מקום ראויים הם לשמש לצורך שנבנו עבורו, והאי [וזה] לא חזי למילתיה [ראוי לדברו, לענינו], שהרי אינו ראוי לדור בו כלל.

עוד שנינו בברייתא כי בית שאין בו ארבע על ארבע אמות אין האחים והשותפין חולקין בו. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] דלית ביה [שאין בו] ארבע אמות, הא אית ביה [הרי אם יש בו] ארבע אמות בדיוק — חולקין,

והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין חולקין את החצר לפי דרישתו של אחד היורשים או השותפים עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה, הרי שבפחות משמונה אמות אין חולקים!

אלא אימא [אמור, תקן]: אין בו דין חלוקה כחצר. כיצד, שאמר רב הונא: חצר לפי פתחיה מתחלקת. כלומר: כאשר מחלקים חצר בין בעלי הבתים שבה, אינה מתחלקת לפי מספר בעלי הבתים שבחצר או לפי גודל הבתים, אלא לפי מספר הפתחים שבכל בית, ומי שלביתו פתחים רבים יותר — חלקו בחצר גדול יותר. ורב חסדא אמר: נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות לשימושו, והשאר חולקין אותו בשוה לפי מספר השותפים.

ולשתי השיטות, דהני מילי [שדברים אלה] שיש לבעל הבית חלק בחצר, אמורים דווקא בבית דלמהוי קאי [שלהשאר הוא עומד] ולכן יש לו צורך בחצר כדי להקל עליו את השימוש בבית ולכן יהבינא ליה [נותנים אנו לו] חצר ארבע אמות, או חלק בחצר, כפי השיטות השונות. אולם האי דלמיסתר קאי [זה הבית הקטן שלסתירה הוא עומד] ומכיון שכן אף אין לבעליו צורך בחצר ולכן לא יהבינן ליה [נותנים לו] חצר כלל ונחשב כאילו לא היה.

ב לאחר בירור יסודות ההלכה, מגיעים אנו לדון בגוף דין המשנה שסוכה הגבוהה מעשרים אמה ממעט, וקובעים: היתה הסוכה גבוהה מעשרים אמה ובא למעטה מגובה זה על ידי כרים וכסתות שפורס על הרצפה כדי לצמצם את החלל — לא הוי [אין זה נחשב] מיעוט ואין הסוכה מתכשרת בכך, משום שחושש שיתקלקלו בכך ואינו מתכוין להשהותם כך זמן רב.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And one does not render it an extension of the city limits when it is located between two cities. Two cities between which there is a distance of more than 141⅓ cubits cannot be joined and considered as a single city for the purpose of measuring the Shabbat limit for one city from the edge of the second city. However if there is a house equidistant between the two cities, i.e., a bit more than seventy cubits from each town, the house joins the two cities together for the purpose of measuring the Shabbat limit. A house in which there is an area of less than four by four cubits cannot serve this function; and brothers and partners do not divide it, as it is too small to be divided.

In answer to the question with regard to the identity of the tanna of the baraita, the Gemara says: Let us say that the tanna of the baraita is Rabbi Yehuda HaNasi and not the Rabbis, as it is Rabbi Yehuda HaNasi who holds that a sukka with an area of less than four by four cubits is unfit. The Gemara rejects this contention: Even if you say that the tanna of the baraita is the Rabbis, the Rabbis say that a structure with an area smaller than four by four cubits is fit only there, with regard to a sukka, which is a temporary residence, because in a temporary residence one is willing to confine himself to a small area. However, with regard to halakhot relating to a house, which is a permanent residence, even the Rabbis concede that if it has an area of four cubits by four cubits, people reside in it, as it is a functional house, and if not, people do not reside in it, and its legal status is not that of a house at all.

§ The Gemara briefly discusses the halakhot listed in the baraita: The Master said that a house in which there is an area of less than four by four cubits it is exempt from the mitzva of placing a mezuza on its doorpost, and it is exempt from the obligation of establishing a parapet around its roof, and it does not become ritually impure with leprosy of the house. And its sale is not rendered final in the same manner as the sale of houses within walled cities, and one does not return from the ranks of soldiers waging war for a house that size. What is the reason for these halakhot? It is due to the fact that “house” is written in the Torah with regard to all these halakhot. The legal status of a structure with an area of less than four by four cubits is not that of a house.

And by rabbinic law, one need not join the houses in the courtyards for a house with that area, and one need not merge the courtyards that open into an alleyway for a courtyard in which the area of its only house is less than four by four cubits. And one does not place the food collected for the joining of courtyards in this house. What is the reason for these halakhot? It is due to the fact that it is not fit for residence. The point of the joining of courtyards is to transform the courtyard into a residence shared by the residents of all its member households, and this can be accomplished only by placing the joint food in a place whose legal status is that of a house. The Gemara infers this from the fact that it is taught in the baraita: And one does not place the food of the joining of courtyards in this house, but the food of the merging of alleyways, one places in it.

What is the reason for this distinction? It is due to the fact that it is no less a residence than a courtyard in the alleyway. An unroofed courtyard is not fit for residence, and nevertheless the food for the merging of alleyways may be placed there, as we learned in a baraita in tractate Eiruvin (85b): The joining of courtyards may be placed in the courtyard and the merging of alleyways may be placed in the alleyway.

And we discussed this halakha: How can the joining of courtyards be placed in the courtyard? Didn’t we learn in the mishna: With regard to one who placed his joining of courtyards in a gatehouse or in a portico [akhsadra], a roofed structure without walls or with incomplete walls, or on a balcony, it is not a fit eiruv. And one who resides there, in any of these structures, does not render it prohibited for the homeowner and the other residents of the courtyard to carry, even if he did not contribute to the eiruv, as the legal status of these places is not that of a house.

Rather, emend the mishna and say: The joining of courtyards is placed in one of the full-fledged houses that is in the courtyard, and the merging of alleyways is placed even in one of the courtyards that opens into the alleyway. And this house whose area is less than four by four cubits is no less a residence than one of the courtyards that open into the alleyway.

It is taught in the baraita: And one does not render it an extension of the city limits when it is located between two cities. The Gemara explains: This means that we do not even render its halakhic status like that of huts [burganin] used by grain watchmen in the fields, which join the two cities between which they are located for the purpose of measuring the Shabbat limit. What is the reason that it is considered less a residence than a watchman’s hut? The Gemara answers: Watchmen’s huts, even though they are not sturdy, are suited for their matters, while this house with an area less than four by four cubits is not suited for its matter, as it is not fit for residence.

It is taught in the baraita: And brothers and partners do not divide a house that does not measure at least four by four cubits, as it is too small to be divided. The Gemara infers: The reason that a house that size is not divided is due to the fact that there is not an area of four by four cubits in it; however, if there is an area of four by four cubits in it, they divide it.

The Gemara asks: But didn’t we learn in a mishna: One divides the courtyard at the request of one of the heirs or partners only if its area is sufficient so that there will be in it four by four cubits for this partner or heir and four by four cubits for that partner or heir? Apparently, in order to divide a courtyard it must be at least four by eight cubits.

Rather, emend the baraita and say that the halakha of division like that of a courtyard does not apply to it. As Rav Huna said: A courtyard is divided according to the number of its entrances. When the residents of the houses in a courtyard divide the courtyard between them, the division is not based on the number of houses in the courtyard, nor is it based on the size of the houses. Instead, it is divided based on the number of entrances that open into the courtyard. Rav Ḥisda said: One gives the homeowner for each and every entrance four cubits, and the rest of the courtyard is divided equally among the residents of the courtyard.

The principle that entrances are factored into the division of a courtyard applies only with regard to a house that stands to endure, as the owner needs use of the yard to ease access to his house, so we provide him with four cubits according to Rav Ḥisda, or part of the courtyard according to Rav Huna. However, in the case of this small house, which stands to be leveled, its owner has no need for the adjacent courtyard, so we do not provide him with any part of the courtyard, as if it were not even there.

§ With regard to the halakha in the mishna that a sukka more than twenty cubits high is unfit, the Gemara states: If the sukka was more than twenty cubits high and one comes to diminish its height by placing cushions and blankets on the floor, it is not a decrease of halakhic significance. It does not render the sukka fit, because in that case one is concerned that the bedding will be ruined and therefore does not intend to leave it there very long.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאן תנא להא דת"ר בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה כו' ואוקימנא אפילו לרבנן דמכשרי בסוכה במחזקת ראשו ורובו משום דהיא דירת עראי אבל בית דהיא דירת קבע אפילו רבנן מודו שאינו בית דירה ולא מקרי בית דירה עד שיהא בו ד' אמות על ד' אמות וכ"ש פחות מד':

אמר מר פטור מן המזוזה ומן המעקה כו' הני הא בהדיא כתיב בהו קרא בית מזוזה שנאמר וכתבתם על מזוזות ביתך מעקה שנאמר כי תבנה בית חדש ועשית מעקה ואינו נחלט שנאמר כי ימכור בית מושב וגו' וכתיב בעורכי המלחמה מי האיש אשר בנה בית חדש. בנגעים כתיב כנגע נראה לי בבית.

ואין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו עירוב מ"ט דכיון דאין בו ד' אמות על ד' אמות לאו דירה היא אבל שיתופי מבוי מניחין בו דקיי"ל עירובי חצרות בבית שבחצר ושיתופי מבוי בחצר שבמבוי והא בית שאין בו ד' אמות לא גרע מחצר שבמבוי.

ואין עושין אותו עיבור בין ב' עיירות משום דאתקן לדירה ולא חזי לדירה אבל בורגנין חזו למלתייהו.

ואין האחין והשותפין חולקין בו.

ואוקימנא אין בו דין חלוקה כמו בית שיש בו חלק בחצר. כי הא דאמר רב הונא חצר מתחלקת לפי פתחיה רב חסדא אמר נותן ד' אמות לכל פתח ופתח והשאר חולקין בשוה.

והוינן לה עירובי חצרות בחצר מי מנטר. פירוש דעירובי חצרות שהוא להכשיר הבתים ולעשותם כולו כאלו דרים בבית אחת בעי׳‎ מקום המשתמר לגמרי אליה׳‎ וראוי לדירה כעין בית אבל שתופי מבואות שהוא להכשיר החצרות כל היכא דמנחי לה באתרא דמנטר קצת כעין חצר אע״ג דלא חזי לדיר׳‎ בהכי סגי:

והא דאמרי׳‎ דאפילו כבורגנין לא משוינן לה מ״ט בורגנין חזו למלתייהו. יש שפירשו בבורגנין של ד׳‎ אמות דאף על גב דעבידי מעצים עראי כיון דחזו למלתייהו עושין אותן עיבור משא״כ בבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות שאף ע״פ שהוא של אבנים לא חזי למילתיה ואין עושין אותו עבור והנכון דה״ק דאפי׳‎ כבורגנין שאין בהם ד׳‎ אמות על ד׳‎ אמות לא משוי׳‎ ליה דבורגנין חזו למלתייהו אע״ג דלית בהו ד׳‎ אמות על ד׳‎ אמות שהם סוכות שעושין אותם בדרכים לספק בהם מים ומזון לעוברי דרכים ובהאי שיעור סגי להו אבל בית זה לא חזי למלתיה וכן עיקר:

טעמא דלית בה ד׳‎ אמות על ד׳‎ אמות וכו׳‎ והתנן אין חולקין את החצר עד שתהא בה ד׳‎ אמות לזה וד׳‎ אמות לזה. פי׳‎ לישנא קלילא נקט וד׳‎ אמות מרובעות לכל א׳‎ בעי דאי כפשטא מאי קושיא הא ודאי בית שיש בו ד׳‎ אמות על ד׳‎ אמות כשחולקים אותו באורך או ברוחב יש בו לכל אחד ואחד ד׳‎ אמות על שתי אמות אלא ודאי כדאמרן והא דמותיב מחצר לבית משום דקים ליה דחד דינא אית להו בהא והני ארבע אמות על ארבע אמות היינו לבד מכותל המחיצות כדפרישית בדוכת':

אין בו דין חלוקה בחצר. כלומר שאין נותנין לבע״ה זה שום תשמיש בחצר כמו שנותנין לבית א׳‎ גמור כדר׳‎ הונא דאמר רב הונא חצר מתחלקת לפי פתחי׳‎ פירוש לפי פתחיה ממש לאו דוקא דא״כ מאי האי דמייתי׳‎ לה גבי הא דבית שאין בו ד׳‎ אמות על ד׳‎ אמות שיש לה פתח ראוי ואינו נוטל כלום בחצר אלא פירושו לפי בתים הפתוחים לחצר ודכוותה אמרינן התם אכסניא שבחצר מתחלקת לפי פתחיה ונקט האי לישנא משום דאי איכא שני בתים זה לפנים מזה שהא׳‎ פתוח לביתו והשני פתוח לחצר אין נוטל בחצר אלא משום אותו פתח שיש לחצר בלבד ולא לשני בתים מיהו ה״ה שאם יש שני פתחים לבית א׳‎ אין נוטל אלא משום בית א׳‎ לפתח אחד והאי מימרא לא אתיא בשותפים שנשתתפו בחצר ובתיו וחלקו הבתים בעילוייא ושייר החצר בשיתוף דאי דלא עלו באוירה אלא באשייתא והורידו לכ״ע אין לבתים כלום בחצר מחמת בתים וחולקים בשוה דקי״ל האחים שחלקו אין להם דרך זה על זה ולא חלונות וכדמוכח מעובדא דתרבצא ואספליד׳‎ ואי עלו באוירא נמי לא זכה מחמת כך אלא בתשמיש הצריך לבית בלבד דומיא דשדה ופרדס שנוטל ד׳‎ אמות בשדה לבן לעבודת הכרם ומ״ט דרב הונא דאמר שחולקים החצר לפי הבתים ובעל ב׳‎ בתים נוטל ב׳‎ חלקים ובעל בית א׳‎ חלק א׳‎ והא ודאי לא משכחת לה אלא בחצרות הכפרים שכל אחד בנה ביתו בקרקע עולם וזכה מן ההפקר וכמה שהחזיק בבית זכה בחצר שלפנים לתשמיש הבית דסדנא דארעא חד הוא וכשדה א׳‎ שקונה כלה בחזקת מקצתה ורב הוא סבר שנוטל כ״א כפי הבתים שיש לו שכבר זכה בחזקתו תחלה ורב חסדא סבר שלא זכה אלא בתשמיש הצריך לכל בית ובית בחצר והשאר משותף בשוה ביניהם וכן פי׳‎ הרמב״ם ז״ל. א״נ בבית וחצר של ראובן ובשעת מיתתו חלק הבתים לבניו ושייר החצר משותפת בין כלם דר׳‎ הונא סבר דמסתמא יהיב לכל חד וחד בחצר כפי הבתים שנתן לו ור׳‎ חסדא סבר שלא זיכה לו בחצר אלא כפי הצריך לכל בית ובית לתשמיש דהיינו ארבע אמות לפירוק משא והשאר משותף בין כלם ודוקא בש״מ אבל אם נתן להם הבתים ושייר החצר לפני׳‎ ומת פשטא מלתא שחולקים ירושתם חולקים בשוה וכן הדין בשותפים בחצר ויש להם בתים פתוחים לחצר אין ידוע היאך נשתתפו מתחלה דהויא בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא והלכתא כרב חסדא דתניא כותי׳‎ וכבר הארכתי בה במקומה בס״ד מפי רבינו נר״ו:

היתה גבוה למעלה מכ׳‎ ובא למעטה בכרים וכסתות לא הוי מיעוט ואף על גב דבטלינהו בטלה דעתו אצל כל אדם:

היתה גבוהה מכ' ומיעטה בכרים וכסתות אפילו ביטלם בפירוש לכל שבעה אינו מיעוט שבטלה דעתו אצל כל אדם שאין דעתם להניח כרים וכסתות בקרקע שבעה ימים מחשש הפסד ממון והרי הגשמים מצויים לבא ומפסידים ולא מחמת הפסד הבא מחמת הגשמים לבד עד שנדקדק בנר חנוכה שהיא בתוך הבית ואין שם חשש גשמים שיהא מיעוט שאף מחמת המדרס והפסד לחות הקרקע אדם נמנע בכך ואף בכרים פחותים שדרכן של בני אדם לבטלן בישיבה לשם מ"מ לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין אבל תבן ובטלו או עפר ובטלו הוי מיעוט ותבן שלא בטלו בפי' אפילו אינו עתיד לפנותו כל שבעה כגון שייחדה שם למלאכה שאינו צריך לה כל שבעה אינו ביטול וכן עפר סתם ר"ל שאין נודע אם יפנה אותה משם כל שבעה אם לאו אינו ביטול הא אם נודע שאינו צריך לעפר זה כל שבעה הוי מיעוט אע"פ שלא ביטלה בפירוש כך נראה לי וזה לדעתי שבתבן הוא תופש לשון לפנותו ובעפר לשון עפר סתם ויש פוסקין שאף בעפר צריך ביטול בפירוש וא"כ זה שתפש בגמ' בתבן שאין עתיד לפנותו ובעפר עפר סתם להודיעך כחו של ר' יוסי שלא סוף דבר באין עתיד לפנותו שבטלה לדעתו אלא אף עפר סתם בטל ומ"מ לדעת חכמים הואיל ועפר סתם אינו בטל אף שאינו עתיד לפנותו אינו בטל וצריך ביטול בפירוש:

ויש שואלים לדעת רבא שפירש הענין משום דירת קבע מה הועיל מיעוט זה ומה ענין לכרים וכסתות שיפקיעו את הקבע הרי הדפנות מ"מ גבוהות והסיכוך צריך לבנין קבע תדע שיש מפרשים ששמועה זו וכן כל הנמשכות אחריה בענין מיעוט לדעת רבה ור' זירא נאמרו ולא לדעת רבא שלדעת רבא אין הכשר במיעוט כלל ואף גדולי הפוסקים הניחום תחלה מלכתבם בהלכותיהם אלא שאח"כ הגיהום וחזרו ויסדום וכן כל המחברים הביאום בחיבוריהם אע"פ שכולם פוסקים כרבא ונראה הטעם מפני שכל שמיעטה רואין את המיעוט כקרקע גמור ואלו היה קרקע הרי נמצאו הדפנות שאין גבוהות ויכול לעשות הבנין עראי וכל שיכול לעשותו עראי כשר אף כשעשאו קבע ואין לתמוה במיעוטין אלו ולומר הואיל וכשנעשה הסכך לא נעשה כתקנו כשחזר ומיעט יש כאן משום תעשה ולא מן העשוי שכל שעשה הסכך כתקנו מחמת עצמו לשם סוכה ואח"כ עושה מעשה להכשיר את הפסול הבא לו מצד אחר אע"פ שאינו עושה מעשה בגוף הסכך אין בו משום תעשה ולא מן העשוי שהרי בחטט בגדיש כל שהניח בשעת אסיפתם חלל טפח ברוחב שבעה לשם סוכה מתקנה אח"כ וכשרה כמו שיתבאר וכן כל שיש בסוכה סכך פסול בארבעה ומיעטו אע"פ שלא עשה מעשה בסכך הכשר הואיל ומ"מ עשה מעשה להכשיר אין כאן משום תעשה ולא מן העשוי ואע"פ שבהדס שענביו מרובין מעליו ומיעטן לאחר האגד לדעת האומר לולב צריך אגד נפסל מדין תעשה ולא מן העשוי בזה הואיל ולולב צריך אגד ולא נאגד כתקנו אין זה כלום שמעולם אין תורת אגד עליו אבל בסוכה הרי הסכך נעשה הוא כתקנו שאינו צריך להיותו אחד עם הדפנות אלא יעשה הוא כתקנו ואח"כ יכשיר את הפסול הבא מצד אחר לכשירצה והכשרו עולה לו וקצת גדולי הדורות כתבו בה הפך הדברים ולא נתברר לי דבריהם ולשיטתנו מיהא אתה למד באלו שעושין סוכתם בעלייה תחת הגג בהסרת הרעפים ובמה שצריך בפקפוק זה שאם השלים סוכתו קודם שיפקפק בגג כהלכתו אין כאן משום תעשה ולא מן העשוי ואינו צריך נענוע כלל שלא הצריכו בנענוע אלא כשהיה הפסול בסכך עצמו כגון גפן ודלעת שקצצן שאין אומרים קציצתן זו היא עשייתן וצריך נענוע אבל סוכה שעשה מעשה בגוף הסכך ואין הפסול בא מחמת עצמו של סכך לא:

בד"ה ואין עושין אותו עיבור כו' דהוא שיעור ב' קרפיפות שעכשיו מצטרך בית זו לצרפן כו' ואין העיירות מתחברות בין לרב הונא בין לחייא כו' עכ"ל בשיעור ב' קרפיפות לחייא בר רב ליכא לאשכוחי אלא אליבא דר"מ וק"ל:

בא"ד לא נקטי רבנן ב' עיירות דוקא דה"ה עיר ובית דע"י בורגנין כו' עכ"ל ולא נקטו רבותא טפי דלאו דוקא ב' עיירות [אלא] אפילו ב' בתים כמ"ש בסוף דבריהם משום דלית להו ראיה להא אלא מסברא כתבו כן אבל לעיר ובית ע"י בורגנין אית להו ראיה כמ"ש כדמוכח פרק עושין פסין:

בתוס' ד"ה ואין עושים אותו עיבור כו' עד לר"מ וכו' כלל הענין שם במשנה דרבי ס"ל דאפי' לעיר אחת נותנים ורבנן אמרו לא אמרו קרפף אלא לב' עיירות ומפרש רב הונא דרבנן ס"ל דב' עיירות נותנים להם ב' קרפיפות דבב' עיירות ס"ל כר"מ וחייא בר רב ס"ל דגם בב' עיירות פליגי דלרבי נותנים ב' קרפיפות ולרבנן קרפף אחר:

בא"ד א"כ מה לו להזכיר ב' עיירות וכו' ר"ל דלענין למעט שייך נמי בעיר אחת דאם עומד הבית בסוף ע' אמה ושיריים ונכנס לתוך הע' אמות ושיריים ממעט האויר של הע' אמות ונחשב לעיר ומודדין מן הבית ולחוץ אפי' לרבנן כדלקמן בסוף דבור זה דממ"נ לחייא בר רב וכו' לא נקטי רבנן ב' עיירות דוקא וכו' צ"ל דלחייא בר רב דס"ל דלרבנן אין נותנין אלא קרפף אחד לשתיהם צ"ל שהעיר השניה מובלעת בתוך הע' אמה ושיריים לעיר אחרת והוא הקרפף כמו גבי בורגנין שצריכים להיות מובלעים וק"ל:

רש"י בד"ה מי מינטר כו' תרוייהו נטירותא בעי ועוד דבחצר מינטרא בכלי והא דפריך מעירוב דבעינן בית דירה פריך כדמוכח לקמן אלא הכי גרסינן כו' כצ"ל ונ"ב ס"א:

תוס' בד"ה ואין עושין כו' אחוי ליה מתוותא כו'. נ"ב תוס' פי' כפרים קטנים ורש"י פי' עיירות חריבות:

גמרא דלא גרע מחצר שבמבוי דתניא כו'. כצ"ל דלאו משנה היא וכן ברש"י צ"ל ותניא דשיתוף כו' ועי' קדושין (מ) תד"ה אין אבל לכאורה אינו מובן הראיה מהברייתא דהא נוכל לפרש שיתופי מבוי בבית שבחצר שבמבוי ועי' בעירובין שם ובתוס' שציין הגה"ש שם ועי"ל דהראיה הוא מבני הישיבה מדמתרצי לה בחצר שבמבוי:

שם מ"ט בורגנין חזו למילתייהו. מזה נ"ל דבית שער הפתוח לבית דחייב במזוזה אפילו אין בו דע"ד דלמילתיה חזי ומצאתי כן בפ"ת סי' רפ"ו סק"ט בשם חמ"ד כ"י:

שם ואין האחין כו' והתנן א"ח את החצר כו'. נראה דסמיך אסיפא דתני זה"כ כל שיחלק ושמו עליו חולקין כו' וכיון דבית אינו נקרא בפחות מד"א לא ה"נ לחלוק עד שיהא לכ"א ד"א אבל קשה דנפרש דאה"נ קאמר דאם אין ד"א לכ"א אין חולקין אמנם עי' שם (צח ב) תד"ה ר"י שכתבו מהמשנה דשם שא"ח עד שיהא לכ"א שש על שמונה וא"כ פריך הכא שפיר וסמיך ג"כ על המשנה דשם וכזה מצינו בש"ס וכה"ג כ' התוס' בביצה (כד) ועי' תשו' מיימוני לס' קנין סי' ל"ח:

שם אלא אימא אין בו ד"ח בחצר. כצ"ל בבי"ת וכן ברש"י:

רש"י ד"ה כולהו בית ובא אשר לו הבית. לכאורה ה"מ לאתויי מהמוקדם בבית ארץ כו':

רש"י ד"ה מי מינטר בבית שער היינו כו'

ובד"ה אכסדרה שלפני הבית כו'. עי' לקמן (ח ב) בפי' ד"ה ותהוי:

רש"י ד"ה בורגנין צריף לשומרי פירות כו'. לקמן שם חשיב בהברייתא בורגנין ושומרי פירות ושם פי' שומרי העיר:

תד"ה ואין. שעכשיו מיצטרך בית זו כו'. כצ"ל בכ' וכן העתיק הרש"א:

בסה"ד ואע"פ כו' שנותנים לב' בתים בלא עיר קרפף כו' דאל"ה כו'. עי' מהרש"א לכאורה זה מוכח מהא דפ' ע"פ דא"ל אמאי סמכיתו אבורגנין וכיון דהוה ג' פרסה ע"כ דנותנין קרפף בין בורגין לבורגין וי"ל דש"ה דהואיל דיש עיר בתחלה נמשך הבורגין הראשון להעיר ונחשב כהעיר עצמה לתת לו עיבור עד הבורגין הב' וכן כולם:

בגמרא אין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות ופרש"י ותוספות לענין קרפיפות. ולכאורה האי לישנא עיבור משכחת לה אפי' בלא קרפיפות כדתנן להדיא בר"פ כיצד מעברין היה בית נכנס ובית יוצא וא"כ אפילו לחייא בר רב דאמר דלרבנן אין נותנין קרפף לעיר א' כלל אפ"ה מיהא שייך האי דינא דבית נכנס ובית יוצא וא"כ היכא שאין בבית היוצא ארבע אמות אין מודדין אלא מהבית הנכנס שיש בו ד"א אלא לפי דהא מילתא דבין שתי עיירות לא הוזכר אלא לענין קרפיפות מש"ה מפרשי להו רש"י ותוספות לענין קרפיפות וצריך עיון בפירש"י בריש כיצד מעברין שמפרש להא דבית נכנס ובית יוצא דהיינו אם הוא תוך שבעים אמה ושיריים שהוא שיעור קרפף וא"כ לא שייך האי דינא לרבי חייא בר רב בעיר א' ורש"י מפרש התם ברישא דמתניתין לענין עיר אם לא שנאמר דרש"י ז"ל נחית נמי לשיטת ר"ת ז"ל דשמעתין דלחייא בר רב לאו דוקא שתי עיירות ה"ה בית ועיר כנ"ל. ועיין בלשון הרא"ש ז"ל בפ' בכל מערבין וכאן אין להאריך יותר ודו"ק:

שם היתה גבוה מעשרים ובא למעטה כו' לכאורה יש לי לדקדק בשלמא לרבה דאמר טעמא משום היכרא א"ש דמהני מה שממעטה מתחתיו דהא שלטא עינא שפיר וכן לרבי זירא דאמר משום צל כיון דעכשיו ליכא גובה תו לא סגי ליה בצל דפנות אלא בצל סכך משא"כ לרבא דתלי טעמא בדירת קבע א"כ עיקר הפסול בסכך היינו משום דצריך לדפנות קבע א"כ מה מועיל המיעוט מתחתיו סוף סוף הוא צריך לאותן הדפנות של קבע. ויש ליישב דמ"מ כיון דעכשיו ממעט האויר וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בהאי גובה וא"כ לפי מה שרוצה להשתמש בסוכה זו עכשיו כשיעור הגבוה לא היה צריך לאותן מחיצות של קבע והיה יכול להעמיד מחיצת עראי על אותו הדבר שביטל להקרקע א"כ תו לא שייך האי פסולא דהא כי עביד לה קבע נמי נפיק כל היכא דמצי למעבד לה עראי כן נ"ל. וכה"ג יש לפרש בכולה שמעתין לענין הוצין יורדין ולענין איצטבא וכמו שאבאר בעז"ה. אחר זה ראיתי בספר תמים דעים דף ס"ו שכתב הראב"ד ז"ל דמשמע ליה דהנך שמעתין לא מתוקמי כרבא מהך קושיא דפרישית ופסק כרבה אלא שכל הפוסקים והמפרשים אף על גב שפסקו כרבא אפ"ה כתבו כל הנך שמעתין וע"כ צ"ל כדפרישית. והא דמהני המיעוט מלמטה ולא קרינן בה תעשה ולא מן העשוי כבר כתבתי בריש מכילתין דא"ש לפי מה שמפרש ר"ת לקמן דסכך הפסול מחמת גובה לא מיקרי סכך פסול. אלא דאף לשיטת רש"י ז"ל לקמן דף י' דמשמע דמיקרי סכך פסול נמי א"ש דכיון שאין הפסול בסכך עצמו אלא מחמת האויר שתחתיו אם כן ממה נפשך מיקרי שפיר עשיה דמיעוט גופא שעושה עכשיו ממש בתחתיות האויר ואין צורך לעשות מעשה בסכך כיון שלא היה פסול מצד עצמו כן נ"ל מיהו ראיתי בתשובת מהר"מ בר ברוך סי' קע"ג דמדבריו לא משמע כן ע"ש וצ"ע:

בפירש"י בד"ה לא הוי מיעוט שאין סופו להניח שם כל שבעה עכ"ל. נראה מפירושו בכולה שמעתין דהיכא דמהני הביטול היינו שמבטלו לימי החג בלבד וכ"כ הרא"ש והר"ן ז"ל אלא דכמה פוסקים בעינן שהביטול יהיה לעולם ולשיטת הרב המגיד הוא ג"כ שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ועיין מה שאפרש בסמוך לענין סוגיא דשמעתין:

ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות. דתנן במסכת עירובין (דף נז.) נותנין קרפף לשתי עיירות אם יש לזו שבעים אמה ושיריים ולזו שבעים אמה ושיריים עושה קרפף לשתיהן להיות אחת שתי עיירות המובדלות זו מזו קמ''א אמות ושליש ויש באמצע בית נמצא אותו בית בתוך שבעים אמה וד' טפחים לשתיהן נעשה אותו בית כעיבור להן כאשה עוברה שכריסה בולטת ומצטרפת להיות שתיהן כאחת ללן באחת מהן שיהו שתיהן לו כד' אמות ומונה אלפים מחוצה להן ואם יש בית פחות מד' אמות אינו חשוב לצרפן: ואין האחין או השותפין חולקין בו. קס''ד השתא שאין יכולין לכוף זה את זה לחלק לפי שאין בו כדי לזה וכדי לזה: לימא רבי היא. דלא חשיב סוכה בציר מד' אמות: ולא רבנן. דכי היכי דמכשרי בסוכה אלמא דירה היא והוא הדין לכל מילי דבית: כולהו בית כתיב בהו. מזוזות ביתך (דברים ו) כי תבנה בית חדש (שם כב) ובא אשר לו הבית (ויקרא יד) כי ימכור בית מושב (שם כה) אשר בנה בית חדש (דברים כ): הכי גרסינן אין מערבין ואין משתתפין בו ואין מניחין בו עירוב דלא חזי לדירה עירובי חצירות אין מניחים בו אבל שיתופי מבואות מניחין בו כו': דלא חזי לדירה. וטעמא דעירובא מפרש בעירובין (דף מט.) משום דירה דבית שנותנין בו הפת של עירוב הוי כאילו כולן דרין בתוכו ונמצאת כל החצר משתמשת לבית אחד הלכך בית דראוי לדירה בעינן ופת נמי אינו צריך ליתן כיון דלא מיקרי דירה אין הדר בו אוסר על בני חצר שאין רשותו כלום: דלא גרע מחצר. שאינו מקורה והאי נמי סלק הקיפו וקרויו כמי שאינו נמצא שיתוף עומד באויר החצר ותנן (עירובין דף פה:) דשיתוף נותן באויר החצר משום דעירוב החצר לצירוף הבתים הוא להיות כולם כדרים בבית אחד הלכך בעינן בית הראוי לדירה ושתוף המבוי אינו אלא לצרף החצרות וחצרות לאו דירה נינהו והלכך לא בעי דירה אלא באוירא של חצר דיו ובמקום משתמר ויהיו כל החצרות כולן כאילו תשמישן להיות אחד: מי מינטר לא גרסינן דאי משום נטירותא תרוייהו נטירותא בעו ועוד דבחצר מנטר הוא בכלי ומעירוב פריך דבעיא בית דירה כדמוכח לקמן אלא הכי גרסינן עירובי חצירות בחצר והתנן הנותן את עירובו כו'. עירוב הגבוי מבתי החצר ונתנו בבית שער היינו בית קטן שלפני שער החצר או מבפנים או מבחוץ ושומר הפתח יושב שם: אכסדרה. שלפני הבית שקורין פורטק''א: מרפסת. עלייה ארוכה על פני החצר על פני רשות הרבים ובה פתחים הרבה לפי מחיצותיה ודיורין בכל אחת ואחת ועושין מרפסת ארוכה לפני הפתחים כאורך עלייה וכולן עולים בסולם אחד למרפסת ודרך המרפסת נכנסין ויוצאין כולן. מרפסת אלויי''ר סולם אשקל''א: אינו עירוב. דלא חזי לדירה שכל היוצא ונכנס עובר עליו: אלא הכי קאמר עירובי חצירות בבית שבחצר. והאי בחצר דקתני לאו באוירא אלא באחד הבתים שבה ולאפוקי בית שבחצר אחרת שאין מצרפן ושיתופי מבואות דקתני במבוי ה''נ קאמר באחת החצרות שבמבוי ולאפוקי חצר שבמבוי אחרת: בורגנין. צריף שעושין מן ערבה וקנים לשומרי פירות או לציידי עופות ותניא בעירובין בכיצד מעברין (דף נה:) בורגנין מתעברין עמה: למלתייהו. ללינת לילה לאדם אחד: הא לא חזי למלתיה. דכל בית עשוי לדירת קבע תמיד: הכי קאמר אין בו דין חלוקה כחצר. ומהו דין חלוקה כדרב הונא ורב חסדא: חצר מתחלקת לפי פתחיה. חצר שהיו בתים פתוחין לה וחלקוה שני אחין ביניהם זה נטל שלשה בתים קטנים וזה נטל כנגדן בית גדול אם באו לחלק אוירא של חצר זה שנטל שלשה בתים הקטנים נוטל ג' חלקים כמנין שלשה פתחים וזה נוטל רביע לפי שהחצר עשוי ליציאה וביאה שדרך החצר נכנסין ויוצאין מן הבתים לרה''ר ומכניסין משאותיהן ופורקין לפני פתחיהם לפיכך חצר מתחלקת לפי הפתחים: ורב חסדא אמר. אין צריך ליתן לכל פתח אלא ד''א כנגדן מן הפתח והלאה ורחבן ברוחב הפתח ואפילו הוא רחב י' אמות נוטל ד' אמות במשך וכנגד כל רחבו לפרק משאו ובית קטן זה הפחות מד' אין לפתחו דין חלוקה ליטול בחצר לא כרב הונא ולא כרב חסדא: דהני מילי. דשקיל חלק בחצר בית דלמיהוי קאי ומבעי ליה לחצר לפרק משאו: היתה גבוהה מעשרים. פיסקי שמועות הן של כל בני הישיבה שהיו במדרשו של רב אשי שסידרו הגמרא: ובא למעטה. למעט גובה חללה מכ' ונותן בקרקעיתה להגביה: לא הוי מיעוט. שאין סופו להניח שם כל ז' מפני הפסד ממונו:

ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות. תימה האי בית מאי עבידתיה לר''מ דאמר פרק כיצד מעברין (עירובין דף נז. ושם) נותנין קרפף לזו וקרפף לזו בלא בית כך היא וכן לרבנן אליבא דרב הונא דבגמרא ולחייא בר רב דאמר קרפף אחד לשתיהן אותו קרפף אינו צריך בית ואי כשיש יותר ממאה וארבעים ואחת אמה ושליש אמה בין שתי עיירות דהוא שיעור שני קרפיפות שעכשיו מצטרף בית זה לצרפן דכשיש בו ד' חשיב למעט האויר ולצרפן ואי לית ביה ארבע אמות לא חשיב והוי כמאן דליתא ואין העיירות מתחברות בין לרב הונא בין לחייא בר רב א''כ מה לו להזכיר שתי עיירות הוה ליה למימר ואין עושין אותו עיבור לעיר אחת כיון שאין בו ד' אמות דאי הוה בו ד' אמות וקאי לתוך שבעים אמה ושיריים הוה מתעבר עם העיר למדוד מן הבית דשל עיר אחת יכולין לעשות בורגנין ללכת במקום שירצו כדאמרינן בפרק עושין פסין (שם דף כא.) אתיתו מברניש לבי כנישתא דדניאל דהוי תלתא פרסי אמאי סמכיתו אבורגנין הא אבוה דאימך אמר אין בורגנין בבבל נפק אחוי ליה מתוותא דמיבלען בשבעים אמה ושיריים ואומר רשב''ם דגרסינן הכא ואין עושין עיבור לעיר וכן משמע בירושלמי דגרסינן ואין עושין אותו חיבור לעיר ור''ת מקיים גירסת הספרים ומפרש דאין נותנין לזה הבית דין עיבור שבין ב' עיירות דלרבנן לעיר אחת בפני עצמה אין לה קרפף כדאמרינן (שם דף נז.) לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות ואם היה לזה הבית ד' אמות היה לו דין עיר אחת לתת לו קרפף כמו לעיר והיינו נותנין לבית זה ולעיר שאצלו ב' קרפיפות כמו בשתי עיירות לרב הונא ולחייא בר רב קרפף אחד לשתיהן דעל כרחך לאו דוקא נקטי רבנן שתי עיירות דהוא הדין עיר ובית אלא אגב דנקט ר''מ עיר נקטי רבנן שתי עיירות דהא לחייא בר רב דאמר קרפף אחד לשתיהן על כרחך לא נקטי רבנן שתי עיירות דווקא דהוא הדין עיר ובית דע''י בורגנין המובלעים בתוך שבעים אמה ושיריים הולך כדמוכח פרק עושין פסין (שם דף כא.) ומיהו אין נראה שיחשב בית כעיר לגמרי ליתן קרפף לבית אחד בפני עצמו לר''מ ולרב הונא אליבא דרבנן ליתן לשני בתים בלא עיר קרפף לזו וקרפף לזו ואע''פ שלחייא בר רב אליבא דרבנן הוי בית כעיר לגמרי שנותנין לשני בתים בלא עיר קרפף אחד לשתיהן דאי לאו הכי עיר שאין לה חומה במה יתחברו הבתים ליחשב אחת אם לא על ידי דמיבלען כל אחת ואחת בתוך שבעים אמה ושירים של חברתה דאין סברא להצריך שיגיע זו לזו:

דף ג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד