העוף הענקי דבר יוכני הגדולים הרבה מטפח! ודוחים: תפשת מרובה לא תפשת, אם תופש אתה שיעור מרובה אין באפשרותך להוכיח שאכן כך הוא, תפשת מועט תפשת. ומקשים: אם כן, ואימא כאפי דציפרתא דזוטר טובא [אמור שהוא כפני ציפור שהם קטנים ביותר]! אמר רב אחא בר יעקב: רב הונא יודע את הדבר לא מתוך השוואה לפניהם של יצורים שונים, אלא מגזירה שווה של המילים "פני" "פני" גמר [למד]. כתיב הכא [נאמר כאן]: "אל פני הכפרת" וכתיב התם [ונאמר שם]: "מאת פני יצחק אביו" (בראשית כז, ל), ולמד שפני הכפורת הם כפני אדם, טפח.

ומקשים: ונילף [ונלמד] גזירה שוה מפנים של מעלה, דכתיב [שנאמר]: כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלהים ותרצני" (בראשית לג, י), הרי שאף לגבי שכינה נאמר לשון "פני"! ומשיבים: אף כאן, תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת.

מקשים: ונילף [ונלמד] מפני הכרוב שהיה במקדש, דכתיב [שהרי גם שם נאמר]: "אל הכפרת יהיו פני הכרבים" (שמות כה, כ) ופנים אלה קטנים מטפח!

אמר רב אחא בר יעקב: גמירי [למודים אנו] כי אין פני הכרובים פחותין מטפח, ואכן ורב הונא נמי מהכא גמיר [גם כן מכאן למד], שנאמר: "פני הכפורת" ונאמר: "פני הכרובים" ושיעור זה כזה.

דרך אגב שואלים ומאי [ומהו] כרוב, מהי צורת פניו? אמר ר' אבהו: כרביא [כתינוק], שכן בבבל קורין לינוקא [לתינוק] רביא.

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה לפי הסבר זה, דכתיב [שנאמר] במקרא על החיות במרכבה העליונה: "פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם" (יחזקאל י, יד), היינו [הוא] כרוב היינו [הוא] אדם, שהרי פני כרוב אף הם פני אדם! ומשיבים: אפי רברבי ואפי זוטרא [פנים גדולות ופנים קטנות], כלומר: אכן לשניהם אותה דמות, אלא פני אדם הם של אדם גדול, ופני כרוב, דמות ילדים להם. הסברנו איפוא את מקור הקביעה שהארון והכפורת יחד שיעורם עשרה טפחים.

אבל לענין ההשוואה לדין סוכה שואלים: וממאי [וממה] למד אתה שחללה של הסוכה הוא עשרה בר [חוץ] מסככה? אימא [אמור] ששיעור זה הוא בהדי [עם] סככה, כשם שהארון נמדד מקצהו התחתון עד קצה הכפורת, אף בסוכה יהא שיעורה זה מהקרקע עד קצה העליון של הסכך!

אלא עלינו לחזור בנו מהוכחה זו ולומר כי מבית עולמים (בית המקדש) גמר [למד], דכתיב [שהרי נאמר]: "והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו" (מלכים א' ו, ב). וכתיב [ונאמר]: "קומת הכרוב האחד עשר באמה וכן הכרוב השני" (מלכים א' ו, כו) ותניא [ושנויה ברייתא]: מה מצינו בבית עולמים שכרובים בשליש הבית הן עומדין, שגובה הכרוב (עשר אמות) הוא שליש מגובה קודש הקדשים (שלושים אמה). אף במשכן נמי [גם כן] כרובים בשליש גבהו של הבית הן עומדין.

ומעתה נחשב: משכן כמה הוי [היה] גבהו — עשר אמות, דכתיב [שנאמר]: "עשר אמות ארך הקרש" (שמות כו, טז), ועשר אמות אלו כמה הוי להו [היה להם] במידת טפחים — שיתין פושכי [שישים טפחים], תלתיה [שלישו] כמה הוי [הוא] — עשרים פושכי [טפחים], דל [הוצא] מכאן עשרה טפחים של גובה ארון וכפורת, שהכרובים עומדים מעליהם, פשו להו [נשארו להם] אם כן עשרה טפחים לגובה הכרובים עצמם, וכתיב [ונאמר]: "והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה סככים בכנפיהם על הכפרת" (שמות כה, כ) קרייה רחמנא [קראה התורה] לדבר "סככה" דווקא כשהוא למעלה מעשרה טפחים, ואם כן, יפה למדנו מכאן שסכך הוא למעלה מעשרה טפחים.

ומקשים: ממאי דגדפינהו עילוי רישייהו קיימי [וממה, מהיכן למד אתה שכנפיהם מעל ראשיהם היו], שמכאן נלמד שלשון סכך הוא למעלה מעשרה, דלמא להדי רישייהו קיימי [שמא בשוה עם ראשיהן היו הכנפיים עומדות] ונמצא סכך בפחות מחלל עשרה! אמר רב אחא בר יעקב: "למעלה" כתיב [נאמר], ו"פורשי כנפיים למעלה" פירושו: למעלה מראשיהם. ומקשים מצד אחר: אם כן, ואימא דמידלי טובא [ואמור שהיו הכנפיים מורמות הרבה] ומי יודע עד לאיזה גובה הגיעו? ומשיבים: מי כתיב [האם נאמר] "למעלה למעלה"? הלא נאמר רק "למעלה" שמשמעו גבוה במקצת מראשיהם. יש בידינו איפוא הוכחה מלשון הכתובים לענין גובה הסכך.

אבל שואלים מצד אחר: הניחא [כל זה נוח] לפי שיטת ר' מאיר, שאמר כי כל מידות האמות הנזכרות במקדש והמשכן היו בינוניות, כלומר: בכל אחת מהן שישה טפחים, אלא לר' יהודה שאמר כי אמה של בנין, כלומר: זו שבה נמדד הבנין עצמו, אמה בינונית היתה, של ששה טפחים, אבל אמה של כלים, כלומר: זו שמדדו בה את הכלים, בת חמישה טפחים בלבד היתה, אם כן לשיטתו מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

כי לחישוב זה ארון וכפורת כמה הוי להו [כמה הם] תמניא ופלגא [שמונה וחצי] טפחים, שהרי אמה ומחצה הכתובה בתורה, לפי חשבון חמישה טפחים לאמה, הריהו שבעה טפחים ומחצה, ועוד טפח כפורת הרי שמונה ומחצה, ואם היו הכרובים מגיעים עד לשליש הבית, שהוא עשרים טפחים אם כן פשו להו חד סרי ופלגא [נשארו להם איפוא אחד עשר וחצי טפחים] שהיו כנפי הכרובים מוגבהים מעל לכפורת, ואם כן אימא [אמור] שסוכה עד דהויא חד סרי ופלגא [שתהיה אחד עשר וחצי טפחים] לא תהיה כשרה, ושיטה כגון זו לא שמענו כלל!

אלא, לשיטת ר' יהודה הלכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני למדים אנו אותה], מה הוא שיעורה של סוכה. וכיוצא בזה אמר ר' חייא בר אשי אמר רב: שיעורין של מידות שונות בהלכה (כגון: כזית, כביצה וככותבת), דיני חציצין, שהם דברים המהווים חציצה לגבי טבילה, ומחיצין, מידתן וטיבן של מחיצות בהלכה, כל אלה הלכה למשה מסיני הם. שלא נתפרשו הדברים בתורה, אלא לפי מסורת בתורה שבעל פה יודעים אנו אותם.

על עיקרה של שמועה זו מקשים: שיעורין הלא דאורייתא נינהו [מן התורה הם]! דכתיב [שנאמר]: "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח, ח) ואמר רב חנין: כל הפסוק הזה לענין שיעורין של תורה נאמר, כיצד?

חטה היא בסיס לשיעור הלכה לענין בית המנוגע בנגע צרעת, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנכנס לבית המנוגע בצרעת והיו כליו (בגדיו) מונחים ומקופלים על כתפיו שלא בדרך לבוש, וסנדליו וטבעותיו מונחים בתוך ידו ולא כדרך מלבוש — הוא והן טמאין מיד.