סוכה ו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - א

אבל, אם היה לבוש כליו, בגדיו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו - הוא טמא מיד, כדכתיב "והבא אל הבית יטמא". והן, כליו סנדליו וטבעותיו, טהורים, עד שישהה בבית זמן בכדי אכילת פרס חצי כיכר פת.

ושיעור אכילת פרס נמדד דוקא בפת חטין, הנאכלת בנקל ושהייתה מועטת, ולא בפת שעורין, שזמן אכילתה רב יותר.

ושיעור זמן האכילה הוא דוקא לפי הזמן הנצרך לאדם לאכול את הפת כשהוא מיסב, שעסוק באכילתו ואינו טרוד בדברים אחרים, ולכן נאכלת היא מהר. ^[77]

ובזמן הנצרך לו לאכול אותה ביחד עם ליפתן, ולא כשיעור זמן אכילתה לבד, כשהיא יבשה, שאז זמנה מרובה. ^[78]

וממשיכה הגמרא לבאר כיצד נדרש המשך הפסוק ללמדנו שיעורין של תורה:

אף המילה "שעורה", נאמרה בפסוק לענין שיעורין.

דתנן [אהלות ב ג]: עצם כשעורה מן המת מטמא במגע ובמשא [כלומר אם נגע אדם או כלי בעצם מן המת בשיעור שעורה, או אם נשא אדם עצם כשעורה מן המת, אפילו אם לא נגע בו, הרי הוא טמא].

ואינו מטמא עצם כשעורה מן המת את האדם או הכלים הנמצאים עמו באהל בשיעור זה, עד שיהיו באוהל המת כל עצמות השדרה, או גולגולת שלימה, או עצמות מרוב מנין אברי אדם, כמבואר במסכת נזיר.

וכן "גפן", נאמר בכתוב הזה, ללמדנו כיצד מודדים לגבי דיני נזיר, את שיעור האכילה של חרצנים [או לולבי גפנים או עלי גפנים] שהנזיר אסור בהם, שהוא "כדי רביעית" יין לנזיר. והיינו, שמשערים את כמות החרצנים לפי "רביעית יין", ולא לפי רביעית מים, ששיעורה קטן מרביעית יין. ^[79]

ואופן המדידה כך הוא: נותן את החרצנים והזגים לתוך כוס מלאה יין, עד שיצא ממנה רביעית יין, וזוהי כמות החרצנים שאם יאכלנה עובר הנזיר בלאו.

ומשערין כמות זו ביין דוקא, שהוא עב, ואינו ממהר לצאת אלא הוא נגדש על שפת הכוס יותר ממים. ולכן, כאשר מודדים את החרצנים לפי כוס יין, צריך ליתן בכוס היין כמות גדולה יותר של חרצנים עד שתצא כל רביעית היין מהכוס, מאשר אם היתה נעשית המדידה הזאת באמצעות כוס מים.

"תאנה" שיערו בה - כגרוגרת להוצאת שבת. שאם הוציא בשבת אוכלין או חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, כשיעור גרוגרת, חייב.

"רמון" נאמר בתורה לגבי שיעור הנקב בכלי עץ, שאם נהיה נקב בכלי עץ בשיעור גדול כמו רימון, שוב לא נחשב כלי העץ הזה ככלי שיש בו בית קיבול, ואינו מקבל טומאה, כיון שאין בו עוד שימוש.

דתנן [כלים יז א]: כל כלי בעלי בתים העשויים מעץ [ובכלי עץ נאמר חידוש, שאינם מקבלים טומאה עד שיהיה בהם בית קיבול], שיעורן של נקבים המבטלים מהם שם כלי עץ שיש בו בית קיבול לענין קבלת טומאה הוא בגודל של כ"רמונים".

לפי שעד שלא ניקבו הכלים בשיעור של "כמוציא רימון", דהיינו, שיכול רימון לצאת דרך הנקב, עדיין אדם חס עליהן ומשתמש בהן לרימונים. ולכך עדיין שם כלי עליהן, ומקבלין טומאה. אבל אם ניקבו כ"מוציא רימון", בטלו מתורת כלי.

במה דברים אמורים בכלי בעלי בתים, אבל כלים העומדים להמכר, אפילו אם ניקבו נקב כלשהוא, הרי הם טהורים ^[80].

ומסיפא דקרא, "ארץ זית שמן ודבש", דרשו חכמים: ארץ שכל שיעוריה כזיתים.

ומקשה הגמרא: וכי כל שיעוריה כזיתים סלקא דעתך? הא איכא הני דאמרינן לעיל שאינם בכזית.

ומבארת הגמרא: אלא אימא, שרוב שיעוריה כזיתים. כגון טומאת מת, ונבילה, ואיסור חלב ודם, ^[81] ופיגול, ונותר, וטמא, וגיד הנשה.

"דבש" - היינו תמרים שהם מתוקים, וכן שאר מיני מתיקה, שיעורן ככותבת הגסה [תמר] לעבור בלאו, אם יאכלם ביום הכפורים.

ועל אף ששיעור אכילה בכל התורה הוא בכזית, ביום הכיפורים אינו חייב כרת אלא אם אכל בשיעור ככותבת, לפי שלא חייבה התורה אלא על אכילה בשיעור המיישב דעתו של אדם. שנאמר "וכל הנפש אשר לא תעונה", וכל שלא אכל בשיעור ככותבת לא התיישבה דעתו, ועדיין הוא נחשב "מעונה".

ומוכיחה הגמרא מכאן:

אלמא, שיעורין דאורייתא נינהו! מפורשים הם בפסוק, ומדוע אמרת שהלכה למשה מסיני הן!?

ומבארת הגמרא: כל השיעורין הנזכרים לעיל אינם מהתורה, אלא הלכה למשה מסיני הם.

והראיה: ותסברא, שמפסוק זה למדנו דין שיעורין? וכי שיעורין מי כתיבי בתורה?

וכי נאמר בתורה במפורש שיעור אכילת פרס, או האם מפורש בפסוק שמשערין את השהייה בבית המנוגע בכדי אכילת פרס של חיטין, ושאר ההלכות ששנינו לעיל?

אלא, כל אותן שיעורין ששנינו, הלכתא נינהו למשה מסיני, וקרא ["ארץ חיטה ושעורה"] אינו אלא אסמכתא בעלמא הוא. ^[82]

עוד אמר רב לעיל: חציצין - דיני חציצה בטבילה, הלכה למשה מסיני.

ומקשה הגמרא: הרי חציצין אינן הלכה למשה מסיני, אלא דאורייתא נינהו!

דכתיב, "ורחץ את בשרו במים", מלמד הכתוב שלא יהא דבר חוצץ בינו, בין האדם הטובל, לבין המים?!

ומתרצת הגמרא: אכן דין חציצה בבשרו נתפרש בפסוק, ואינו הלכה למשה מסיני, אלא כי אתאי הלכתא, לשערו. שלא יהיה דבר חוצץ בין שערו למים.

כדרבה בר בר חנה, האומר שחציצה פוסלת בטבילה גם כאשר החציצה היא בשער.

דאמר רבה בר בר חנא: אם היתה בשערו נימא, שערה, אחת קשורה, ומקפיד על כך, שאינו רוצה שיהיה לו קשר בשערותיו, חוצצת, אותה נימה קשורה, בטבילתו, כיון שאין המים יכולים להכנס בתוך השער הקשור, ולא עלתה לו טבילה. ^[83]

דין זה הוא רק כאשר מהודק הקשר היטב, ואין המים נכנסים בתוכו. ואף שהחציצה היא רק במיעוט גופו, ואינה חוצצת מדאורייתא, גזרו חכמים שלא תעלה לו טבילה, כמבואר להלן.

אך אם היו שלש שערות קשורות יחד, אינן חוצצות, לפי שהשיער של שלשת השערות הקשורות יחד, הוא שער קשה, ואינו מהודק היטב, והמים יכולים להכנס לתוך הקשר.

ואם היו שתים, שתי שערות קשורות יחד, איני יודע אם יש בכך חציצה או לא.

ומקשה הגמרא: מדוע צריך ללמוד דין חציצה בשיער מהלכה למשה מסיני? הרי דין חציצה בשערו נמי, כיון שהוא חייב טבילה, דאורייתא נינהו?!

דכתיב, "ורחץ את בשרו במים", ודרשינן: "את", לרבות את הטפל לבשרו. ומאי ניהו - שערו, שאף הוא טעון טבילה. ^[84]

ומתרצת הגמרא: אלא, כי אתאי הלכתא למשה מסיני, לכדרבי יצחק.

דאמר רבי יצחק:

רבי יצחק מונה כמה חילוקי דינים לענין חציצה בטבילה:

הערות

^[77] כתב המנחת חינוך [מצוה שיג], שדוקא בנגעים משערין בפת חיטין בהסבה שזמנה קצר, אבל בכל אכילת איסור משערין כל דבר לפי מה שהוא. אולם החזון איש [אורח חיים סימן לט] כתב, שבכל אכילת איסור משערין לפי התנאים שנאמרו בבית המנוגע, וראה אריכות הדברים בילקוט מפרשים.

^[78] ברש"י מבואר, שתנאים אלו נאמרו להחמיר, שאפילו בשהייה מועטת כעין זו נטמא, והריטב"א הביא דיש המפרשים להיפך, והיינו, שבפת חיטין משתהה באכילתה דרך תענוג, וכן על ידי הסבתו עושה אכילתו קבע יותר ואוכל בנחת, וכשאוכלה בליפתן מאריך יותר, שאוכל עימה דברים אחרים.

^[79] בריש עירובין פירש רש"י: "גפן" כדי רביעית יין לנזיר, לחייבו מלקות, וראה תוספות ד"ה גפן.

^[80] כך מבואר ברש"י בברכות מא א, והמאירי שם כתב, ששיעורו כמוציא משקה.

^[81] נתבאר על פי רש"י. ומבואר בדבריו, שגם דם שיעורו בכזית כשיעור אוכלין, ולא רביעית כשיעור משקין, וכן דעת הרמב"ם מאכלות אסורות פרק ו הלכה א. אבל הרמב"ן [עבודה זרה סו א] כתב, שדם שיעורו ברביעית. וראה מנחת חינוך מצוה קמח.

^[82] כתב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות: כל דבר שאין לו רמז בתורה, ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברא, עליו לבדו נאמר הלכה למשה מסיני. ומה שלעיתים אמרינן אסמכתא לדברים מקרא, זהו לסימן כדי שיהיה נודע ונזכר בלבד. אכן הריטב"א [ראש השנה טז א] כתב: כל הלכה שיש לה אסמכתא מקרא, העיד עליה הקדוש ברוך הוא שראוי לעשות כן, אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, ואינו סימן בעלמא. ועיין עוד בילקוט מפרשים.

^[83] כתב הבית יוסף [סימן קצח] בשם הרשב"א דמיירי שנקשרו הרבה משערות ראשו כל אחת ואחת לעצמה, ודרך העולם להקפיד על כך. ומבאר הבית יוסף שסבר הרשב"א, שדוקא אם דרך להקפיד על כך הרי זה חוצץ, אבל אם אין דרך להקפיד על כך, גם אם הוא עצמו מקפיד על כך אין הקפדתו כלום, וחשיב כמיעוט שאינו מקפיד! והב"ח שם חולק, וכתב שלכולי עלמא במקרה זה נחשב הדבר חציצה.

^[84] הקשו האחרונים: הרי מפסוק זה לא למדנו אלא שגם השיער צריך טבילה, אבל דין חציצה בשיער מנלן?! וכתב הפני יהושע: כיון שדין חציצה נלמד מאותו פסוק דמרבינן שיער לטבילה, משמע שגם דין החציצה נאמר גם בשיער.

היה לבוש כליו (בגדיו) וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו, הוא עצמו טמא מיד, והן, הבגדים שעליו, טהורים עד שישהה בבית בכדי שיעור הזמן של אכילת פרס (חצי ככר לחם). וחצי ככר זה של פת חטין הוא ולא של פת שעורין, שזמן אכילת פת חיטים מועטה מזו של פת שעורים. וזמן אכילתה משערים כשאוכל דווקא כשהוא מיסב ועסוק באכילה בלבד ולא בדבר אחר, ואוכל בליפתן. הרי שחיטה (אכילת פת חטים) היא שיעור בהלכה.

שעורה היא עצמה שיעור בהלכה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: עצם של מת שגודלה כשעורה — מטמא במגע ובמשא (אם נושאים אותה, אף בלא לנגוע בה), אולם אינו מטמא באהל שאם היתה עצם בשיעור שעורה בלבד בבית, הנכנס לבית איננו נטמא.

גפן אף היא שיעור בהלכה — כדי רביעית יין לנזיר, שנאסר עליו לשתות יין ולאכול ענבים, ושיעור האיסור הוא דווקא בכדי רביעית של יין.

תאנה אף היא שיעור בהלכה, שהרי כגרוגרת (תאנה מיובשת) הוא השיעור לגבי רוב מיני המאכל להוצאת שבת שאם הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת ולהיפך אוכל שגודלו כגרוגרת — חייב.

רמון הוא שיעור, דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל כלי בעלי הבתים שנטמאו ולאחר מכן ניקבו — בטלו מתורת כלי, ואינם טמאים עוד, ושיעורן כדי להיטהר — אם היה הנקב בגודל של רמונים, שכן כלי הנקוב בשיעור כזה שוב איננו משמש למלאכה כלשהי ובטל, ומאחר שבטל — הריהו טהור.

והזית אף הוא משמש כשיעור בהלכה, שכן נאמר: "ארץ זית שמן", ודרשו חכמים: ארץ שכל שיעוריה כזיתים. על לשון זו תוהים: "כל שיעוריה" סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר]?! הא איכא הני דאמרינן [הרי יש את אלה שאמרנו לפני כן] שאינם כזית! אלא אימא [אמור] ותקן כך: שרוב שיעוריה כזיתים, כי השיעור לרוב איסורי אכילה שבתורה (כגון: נבילה, חלב, דם, פיגול, נותר, טמא וגיד הנשה) הוא כזית.

"דבש" שהוא דבש תמרים, אף הוא משמש כשיעור. שיודעים אנו כי ככותבת הגסה (תמרה גדולה) הוא השיעור שחייבים בו על אכילה ביום הכפורים.

אלמא [מכאן] ששיעורי ההלכה דאורייתא נינהו [מן התורה הם] ואינם הלכה למשה מסיני! ומשיבים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]? שיעורין מי כתיבי [האם כתובים הם] בפסוק זה? שאמנם נזכרים הפירות הללו בכתוב, אך לא כשיעורים, ולא נאמר בהם במפורש לאיזו הלכה הם משמשים כשיעורים. אלא ודאי יש לומר כי הלכתא נינהו [הלכות הם למשה מסיני] וקרא אסמכתא בעלמא [והפסוק אסמכתא בלבד] הוא, לרמז ולזכרון.

ומוסיפים להקשות על אותה שמועה: והלא חציצין (חציצות לטבילה) דאורייתא נינהו [מן התורה הם]! דכתיב [שהלא נאמר]: "ורחץ את בשרו במים וטהר" (ויקרא יד, ט), ומלשון זו הבינו חכמים שהכוונה שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים ואם היתה חציצה, אין הטבילה עולה לו. הרי שדיני חציצה מן התורה הם נלמדים!

ומשיבים: כי אתאי הלכתא [כאשר באה ההלכה] לא היה זה לענין חציצה שעל בשרו, אלא ללמד שלא תהא חציצה גם בשערו, וכדברי רבה בר בר חנה, שאמר רבה בר בר חנא: נימא [שערה] אחת, אם היתה קשורה בעצמה — חוצצת, שהקשר מהודק ואין המים נכנסים שם, שלש שערות קשורות — אינן חוצצות כי כמה שערות יחד אינן יכולות ליצור קשר מהודק עד כדי שלא יכנסו בו מים, שתים קשורות — איני יודע אם חוצצות. והוצרכה הלכה זו ללמדנו, שיש חציצה בשיער.

ומקשים: שערו נמי דאורייתא נינהו [מן התורה הם] החציצות הללו, דכתיב [שהלא נאמר]: "ורחץ את בשרו במים" ולמדים מן המלה "את" שכוונתה תמיד להוסיף ולהרבות, ולענין זה הריהי מרבה את הטפל לבשרו, ומאי ניהו [ומה הוא] — שערו, שגם זה צריך להיות כבשרו, כלומר: בלא חציצה!

ומשיבים: כי אתאי הלכתא [כאשר באה ההלכה למשה מסיני], הריהי באה ללמדנו את הדינים שקבע ר' יצחק. שאמר ר' יצחק:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

However, if he was dressed in his clothes, and his sandals were on his feet, and his rings were on his fingers, he immediately becomes ritually impure, but they, the clothes, sandals, and rings, remain pure until he stays in the house long enough to eat half a loaf of bread. This calculation is based on wheat bread, which takes less time to eat, and not on barley bread, and it relates to one who is reclining and eating it together with relish or a condiment, which hastens the eating. This is a Torah measurement connected specifically to wheat.

Barley is also used as a basis for measurements, as we learned in a mishna: A bone from a corpse the size of a grain of barley imparts ritual impurity through contact and by being carried, but it does not impart impurity by means of a tent, i.e., if the bone was inside a house, it does not render all the articles in the house ritually impure.

The halakhic measure determined by a vine is the quantity of a quarter-log of wine for a nazirite. A nazirite, for whom it is prohibited to drink wine, is liable to be flogged if he drinks that measure.

Fig alludes to the measure of a dried fig-bulk with regard to the halakhot of carrying out on Shabbat. One is liable for carrying food fit for human consumption on Shabbat, provided that he carries a dried fig-bulk of that food.

Pomegranate teaches the following measure, as we learned in a mishna: All ritually impure wooden vessels belonging to ordinary homeowners become pure through being broken, as broken vessels cannot contract or maintain ritual impurity. They are considered broken if they have holes the size of pomegranates.

The Sages interpreted: “A land of olive oil and honey,” as: A land, all of whose measures are olive-bulks. The Gemara poses a question: Does it enter your mind that it is a land all of whose measures are olive-bulks? But aren’t there those measures that we just mentioned above, which are not olive-bulks? Rather, say: A land, most of whose measures are olive-bulks, as most measures relating to forbidden foods, e.g., fats, blood, piggul, leftover sacrificial flesh, ritually impure food, and the sciatic nerve, are olive-bulks, as are the measures for a corpse to transmit impurity in a tent and for an animal carcass to transmit impurity through contact.

Honey, i.e., dates from which date honey is extracted, also determines a measure, as with regard to eating on Yom Kippur, one is liable only if he eats a large date-bulk of food.

Apparently, all these halakhic measurements are derived from this verse in the Torah and are not halakhot transmitted to Moses from Sinai. The Gemara refutes this argument: And how can you understand it in that manner that all these measures are explicitly written in the Torah with regard to each of the halakhot mentioned above? Rather, they are halakhot that were transmitted to Moses from Sinai, and the verse cited is mere support for these halakhot, not a source.

Rabbi Ḥiyya bar Ashi said earlier that Rav said that the halakhot governing interpositions that invalidate ritual immersion are halakhot transmitted to Moses from Sinai. The Gemara challenges this assertion: These, too, are written in the Torah, as it is written: “And he shall bathe his flesh in the water” (Leviticus 14:9), and the Sages derived that nothing should interpose between his flesh and the water. Apparently, the halakhot of interposition are derived from a verse in the Torah and not through oral tradition.

The Gemara answers: When the halakha transmitted to Moses comes to teach, it is not with regard to an interposition on one’s skin, which is indeed derived from verses in the Torah. Rather, it comes to teach that an interposition in one’s hair invalidates the immersion, in accordance with the opinion of Rabba bar bar Ḥana, as Rabba bar bar Ḥana said: A single hair [nima] tied in a knot interposes and invalidates the immersion. Three hairs tied together in a knot do not interpose, because three hairs cannot be tied so tightly that water cannot penetrate them. With regard to two hairs tied together in a knot, I do not know the halakha. This halakha with regard to hair is a halakha transmitted to Moses from Sinai.

The Gemara raises a difficulty: The halakha with regard to one’s hair is also written in the Torah, as it is taught in a baraita with regard to that which is written: “And he shall bathe [et besaro] his flesh in the water.” The superfluous word et comes to include that which is subordinate to his flesh, and what is that? That is his hair. The fact that, like the body, there can be no interposition between one’s hair and the water is also derived from a verse.

The Gemara answers: When the halakha transmitted to Moses from Sinai comes to teach, it is not with regard to an interposition in one’s hair, which is indeed derived from a verse in the Torah. Rather, it comes to teach in accordance with the statement of Rabbi Yitzḥak, as Rabbi Yitzḥak said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מצאנו שכתוב בפסוק והבא אל הבית והאוכל בבית והשוכב בבית היה [לו] לומר והבא אל הבית ודיו. ואני אומר הבא טמא האוכל והשוכב לא כ"ש. ותניא בתורת כהנים אם סופנו לרבות [הבא אל] הבית אע"פ שאינו לא אוכל ולא שותה מה ת"ל אוכל ושותה אלא ליתן שיעו' להבא כדי אכיל' בשכיבה. וכמה שיעור אכילה כדי אכילת פרס פת חטין ולא פת שעורין מיסב ואוכלן בלפתן ושנינן במס' פרה פרק ראשון [אמרו] כיוצא בו (אחד) האוכל בבית המנוגע פרס משלש לקב אמרו לא מי"ח לסאה אמר להם כך שמעתי סתם. אמר בן עזאי אני אפרש כשאתה אומר מג' לקב אין בו חלה. וכשאתה אומר מי"ח לסאה מיעטתו חלתו.

שעורה עצם כשעורה מטמא במגע במשא ולא באהל ומפורש במס' אהלות.

גפן כדי רביעית יין לנזיר ואמרינן (בנזיר ל"ח ע"א) עשרה רביעיות הן. תאנה וכו' ושנינן לעולם הלכתא והאי קרא דכתיב ארץ חטה ושעורה וכו' אסמכתא בעלמא.

חציצין דאוריי' נינהו דכתיב ורחץ את בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים. ודחינן מן התורה חציצת בשרו.

כי אתאי הלכתא לשערו שערו נמי דאורייתא דכתיב ביה ורחץ את בשרו ודרשינן את הטפל לבשרו ומאי נינהו שערו ואמרינן נימא אחת קשורה חוצצת שלש אינן חוצצות משום דמחלחלי ועייל בהו מיא. שתים איני יודע.

אלא כי אתאי הלכתא לרובו ולמיעוטו ולמקפיד ולשאינו מקפיד וכדר' יצחק דאמר ר' יצחק כו' ודברי ר' יצחק מפורשין ביבמות בפרק הערל דגרסינן התם ואלא הא דאמר רבא מעוברת שנתגיירה אין בנה צריך טבילה אמאי אין צריך טבילה וכי תימא משום דר' יצחק דאמר דבר תורה רובו ומקפיד עליו (אינו) חוצץ והאמר רב כהנא לא שנו אלא רובו אבל כולו אע"פ שאינו מקפיד חוצץ.

בפרש"י בד"ה והן טהורין עד שישהה דכתיב והאוכל וגו' ודרשינן בת"כ כו' ליתן שיעור לשוכב כדי אכילה כו' עכ"ל והגירסא בילקוט מכוונת יותר והכי איתא והאוכל יכבס וגו' אין לי אלא האוכל מנין אף השוכב תלמוד לומר והשוכב בבית יכבס וגו' אין לי כו' אם סופינו לרבות הכל מה תלמוד לומר האוכל והשוכב ליתן שיעור לאוכל כדי כדי שיאכל שוכב וכמה כדי אכילת פרס כו' ע"כ דהיינו דאיצטריך נמי שוכב להא דאמרינן מיסב ואוכל וק"ל:

תוס' בד"ה גפן כדי רביעית כו' וקשה לפר"ת דמנ"מ דמשערינן אותו זית בכוס מלא יין כו' עכ"ל והתוס' בריש עירובין הקשו גם לפ"ה כך וא"ת ומאי נ"מ לשער ביין דהא כלי המחזיק רביעית הוא ביצה ומחצה ומה שמפיל ביצה ומחצה בין מים בין יין אם שיעור עלין ולולבין שאכל יפילו כל כך חייב כו' עכ"ל וע"ש תירוץ בזה בגליון שם:

מחומרי ב"ש כו'. עליו הכתוב אומר הכסיל בחושך הולך כו'. מפורש פ"ק דר"ה:

ד"ה גפן כדי רביעית וכו' עד וסוגיא דשמעתין כר"א בן עזריה וכו' והא דקאמר ר"א עד שישתה רביעית לאו דוקא אלא ה"ה לענין אכילת לולבים וגפנים משערים ברביעית כמו שיפורש בתוס' בסמוך:

בא"ד ובנזיר איכא נמי פלוגתא וכו' דתנן ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין ר"ע אומר וכו' פי' רישא רמתני' אתיא כר"ע דסיפא והיא המשנה האחרונה ואמרי' בגמ' ת"ק מדמי ליה איסורי נזיר לשתיה פי' ת"ק דד"ע דהיא משנה ראשונה:

בא"ד וקצת קשה לגירסא זו דהיכא אשכחן דצריך רביעית במידי דאכילה וכו' ר"ל היכא אשכחן בדברי הת"ק דהיא משנה ראשונה דמצריך רביעית במידי דאכילה והלא לא הזכיר בדבריו אלא שתיה דקאמר עד שישתה רביעית ומאי קאמר בגמ' ת"ק מדמי ליה איסורי נזיר לשתיה:

בא"ד ור"ת גריס וכו' עד אבל לאכילה ניחא טפי ר"ל אותה גירסא דגרסי ת"ק לא מדמי כל איסורי נזיר לאכילה אותה גירסא היא ניחא טפי ולפי' ר"ת רישא דמתני' דקתני עד שיאכל מן הענבים כזית אתיא ככ"ע דמידי דאכילה כ"ע מודו דשיעוריה בכזית ולא פליגי משנה ראשונה ור"ע אלא בשתיה דר"ע מדמה איסור שתיה לאכילה וס"ל דשיעוריה בכזית:

בא"ד וקשה לר"ת דמאי נפקא מינה דמשערין אותו כזית בכוס מלא יין ר"ל שהרי לפי גירסא זו הוי פירושא דשמעתין הכי דאם לולבי גפנים משערין אותן בכזית והיאך משערין אותן מביאין זית אגורי ומכניסין אותו לתוך כוס מלא ובהכרח יצאו מים כשיעור זית ואח"כ חוזרים וממלאים הכוס ולוקחים מהלולבי גפנים כשיעור שאכל ומכניסים אותן לתוך הכוס ואם יצאו מים מהכוס כ"כ הרבה כשיעור שיצאו בהכנסת הזית א"כ ידעינן שאכל כשיעור זית וא"כ מה לי שממלאים הכוס ביין או במים אם יצאו ע"י הזית הרבה כמו כן יצאו ע"י הלולבי גפנים אם יהיו כשיעור זית וק"ל:

רש"י בד"ה כדי רביעית יין כו' אלא נברץ כו' נ"ב מלשון קמצו מבורץ נ"ל:

תוס' בד"ה גפן כדי רביעית כו' ואמרי' בגמ' ת"ק מדמה להו נ"ב פי' המשנה ראשונה אבל המשנה אחרונה היינו רישא דרישא אתיא כר"ע:

בא"ד עד שיאכל מן הענבים כזית הוא הדין בשתיה ומשנה ראשונה דאומרת עד שישתה רביעית ה"ה באכילה כו' כצ"ל:

גמרא פת חטין ולא פת שעורים. בעירובין (יט) דקדק הש"ס על לשון המשנה דשם קשורות ולא מותרות פשיטא כיון דתני ליה קשורות כו' ע"ש וגם הכא יש לדקדק כן ונ"ל דבא לומר דאינו ממעט אלא שעורים אבל לא כוסמין דל"ת דדוקא חטים ממש קאמר וכמשמעו ברוב מקומות ולמעוטי אפי' כוסמים מינו (עמש"כ בפסחים לו ב בס"ד) קמ"ל ואף דבפ"ח דפאה מ"ה מבואר דב"ס [=דב' סעודות] מכוסמין הם (ג"ס) [ג"פ] מבשל חטים מ"מ שהיית אכילתן י"ל שהן שוין:

שם גפן כדי רביעית יין לנזיר. עפרש"י וק"ל דהרי הגודש מתרבה ומתמעט לפי ערך רוחב הכלי ועובי דופנותיו ומדוע לא בארו לנו חז"ל באיזה מקום שיעורם וגם עיקר הדין שהוא חידוש גדול דמשערינן ביותר מרביעית בכדי הגודש לא נשמע ממנו במקומו במס' נזיר רק שלא במקומו ואגב אורחיא ולעד"נ לפרש דר"ל דאם אכל בכדי שיעור ר"י כשיקרש והתבוננתי אח"ז בפרש"י דברכות וראיתי שהוא ז"ל כוון לפי' זה ע"ש ובעט"ר:

רש"י ד"ה רוב שיעוריה כזיתים ודם. עמש"כ ביבמות (קיד ב) בס"ד:

תד"ה גפן ובריש עירובין פי' כו' לחייבו מלקות כו'. ולי קשה על פי' זה בתרתי חדא דמאי שבחא דא"י בזה הכי אם שתה יין דחו"ל אינו חייב דבשלמא אינך י"ל דדוקא בפירות דא"י משערינן עי' פי"ז דכלים (ולכן נ"ל דלקמן גרסינן ארץ שכל שיעורים כזיתיה כו') וחטה נמי י"ל דשל א"י מוטעמת ביותר ושהיית אכילתה מועטת שנית מדוע ל"א כדי ר"י למקדש ולהוראה עי' כריתות (יב ב) במשנה וגמרא וכן הי' יכול למימר יין לנסכים:

בגמ' ותסברא שיעורין מי כתיבי אלא הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא. לכאורה לפי מה שפירש"י לעיל בשמעתין דהא דאמר רב חנן כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר היינו דהכתוב מספר בשבח א"י שכל דברי תורה הצריכין שיעור נמצאין בה א"כ לא הוי צריך למימר אסמכתא בעלמא דהא אע"ג דעיקר שיעורין הלכה למשה מסיני הם אפ"ה שייך שפיר האי דרשא דרב חנן אלא משום דמפשטא דמימרא דרב חנן משמע דמהכא ילפינן לעיקר שיעורין מש"ה קרי להו השתא אסמכתא בעלמא לענין עיקר שיעורין כן נ"ל. ובזה נתיישב' מיהא קושית התוס' בהא דאמרינן פרק כיצד מברכין דרבי יצחק דקאמר כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה פליגא אדרב חנן דכיון דלרב חנן לא בא הכתוב לספר בשבחה של א"י לענין חשיבות הפירות עצמן אלא לענין השבח של שיעורי דברי תורה א"כ לא שייך לומר כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה:

והא דמסיק התם ואידך שיעורין מי כתיבי נ"ל לפרש בענין זה דבלא"ה קשה לי למאי דס"ד דהא דרב חנן דרשא גמורה היא א"כ למאי כתב רחמנא תרי זימני ארץ חדא בתחלת הפסוק וחדא בזית שמן ודבש בשלמא לרבי יצחק א"ש לענין ברכה כדמסיק התם לענין תמרי ורימוני דזה שני לארץ וזה חמישי לארץ משא"כ לרב חנן קשיא והנראה בזה דאיכא למימר דלענין שיעורין נמי זית חשיבי טפי כיון שכל שיעורין בזיתים ומהכא הוא דשמעינן כיון דכתיב ארץ מיוחד לגביה וא"כ מסיק התם שפיר דאידך שיעורי מי כתיבי אע"כ דהלכתא נינהו וא"כ הא דכל שיעורין בזיתים נמי הלכתא הוא ואייתר ליה ארץ להא דרבי יצחק דבשבח הפירות עצמן מיירי קרא כן נ"ל עיין בסמוך ודו"ק:

בתוס' ד"ה אלא הלכתא כו' ובפרק כיצד מברכין משמע קצת דרשא גמורה דאמר רב חמא אמר רבי יצחק כל המוקדם כו' עכ"ל. לכאורה נראה מלשון התוס' דהא דר' יצחק דרשא גמורה לענין ברכה וא"כ ס"ל דברכה של שבעת המינין מדאורייתא ויש לתמוה שלא נזכר כן בפוסקים בשם תוס' ועוד דאף למאן דס"ל דהוי מדאורייתא היינו לענין ברכה אחרונה דוקא דלענין ברכה ראשונה משמע דלכ"ע הוי מדרבנן. ולכאורה לא שייך הא דרבי יצחק לענין ברכה אחרונה אלא לענין ברכה ראשונה שצריך לאכול תחלה החשוב יותר ולברך עליו ואם נפרש דלהתוס' נמי הא דרבי יצחק לא לענין ברכה הקדימן הכתוב בסדר הזה אלא כיון דאשכחן שסידרן הכתוב בענין זה אלמא שכל אחד המוקדם יותר חשוב יותר וא"כ ממילא יש להקדימו ג"כ לענין ברכה אלא דלפ"ז לא היו צריכין לפרש דלמסקנא דהכא לא א"ש הא דקאמר התם ופליגי דהא שפיר קאמר דפליגי דלרב חנן לא איירי קרא בשבח הפירות מצד חשיבותן בעצמן אלא מצד חשיבות השיעורין וכדפרישית בסמוך מלשון רש"י ז"ל ודו"ק:

שם בגמרא שערו נמי דאורייתא נינהו דכתיב ורחץ את בשרו במים את הטפל לבשרו וליכא למימר דקרא אתא לעיקר טבילה דשערו בעי טבילה ואכתי לענין חציצה לא שמעינן לה מהכא דבעינן דומיא דגופו ואיצטריך נמי הלכתא הא ליתא דכיון דבהאי קרא גופא דמרבינן שערו לטבילה כתיב במים שלא יהא דבר חוצץ א"כ ממילא משמע דחציצה דקרא היינו בין בגופו ובין בשערו ועוד דאדרבה אפילו בבית הסתרים דלא בעינן ביאת מים אפ"ה קפדינן שלא יהא דבר חוצץ בהם דראוין לביאת מים בעינן כ"ש בשערו ועוד דאפילו את"ל הא דבעינן ראוי לביאת מים בבית הסתרים היינו מדרבנן כמו שאבאר בסמוך. דמ"מ תיקשי איפכא כיון דאיכא הלכתא דאפילו חציצה פסלי בשערו א"כ קרא למה לי ועיין בסמוך:

היה לבוש כליו. דאיקרו להו בגדיו: הוא טמא מיד. דכתיב והבא אל הבית יטמא: והן טהורין עד שישהה. דכתיב (ויקרא יד) והאוכל בבית יכבס וגו' ודרשינן בת''כ אין לי אלא אוכל ושוכב אוכל בלא שוכב שוכב בלא אוכל לא אוכל ולא שוכב מניין ת''ל יכבס בגדיו ריבה שתי פעמים כתיב יכבס בגדיו ואם סופנו לרבות הכל מה ת''ל והאוכל ליתן שיעור לשוכב כדי אכילה שאין טעון כיבוס בגדים עד שישהה כדי אכילה וגופו טמא מיד דהכי כתיב והבא אל הבית יטמא ולא כתיב כיבוס בגדים והאוכל בבית דהיינו שוהה כדי אכילה יכבס בגדיו: אכילת פרס. חצי ככר שיערו חכמים אותו למזון שתי סעודות לעירוב דתנן בעירובין (דף פב:) חציה לבית המנוגע: פת חטין. שהייתה מועטת משל שעורים: מיסב. דהיינו דרך אכילה מי שהוא מיסב הוא עסוק באכילה ואינו טרוד בדברים אחרים: עצם כשעורה. מן המת: ואינו מטמא באהל. כשיעור זה עד שיהא שדרה או גלגולת שלמה או רוב מנין אברי אדם: גפן. מה שיערו בו: כדי רביעית יין. בשאר איסורי נזיר דאיכא למאן דאמר במסכת נזיר (דף לד:) דחרצנים ולולבין ועליו מצטרפין לשיעור רביעית יין שאם יתנם לכוס מלא יין עד שיצא ממנו רביעית יין ואין דומה המשער בכוס מלא מים למשער ביין משום דיין עב הוא ואינו ממהר לצאת אלא נברץ ונגדש על שפת הכוס יותר מן המים: תאנה. מה שיערו בה: כגרוגרת להוצאת שבת. שיערו בכל האוכלים: כל כלי בעלי בתים שיעורן. בנקביהם: כרמון. דעד שניקב כמוציא רמון שם כלי עליו ומקבל טומאה לפי שבעל הבית חס על כליו וכשהוא מוציא זיתים הוא משתמש בו רמונים אבל כלי אומן שעומד לימכר טהור בנקב כל שהוא: רוב שיעוריה כזיתים. מת ונבילה ואיסור חלב ודם ופיגול ונותר וטמא וגיד הנשה: דבש. כל מיני מתיקה קרויין דבש ותמרים מיני מתיקה הן: כותבת. תמרה: ליום הכפורים. דלא כתיב ביה אכילה אלא אשר לא תעונה (ויקרא כג) מידי דמייתב דעתיה ומפקע ליה מעינוי: מי כתיבי. כלום כתיב בתורה עצם כשעורה ובית המנוגע בחטין וכן כולם: ה''ג בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ כו': נימא אחת קשורה. ומקפיד עליו חוצצת דמיהדק שפיר ולא עיילי בה מיא ואמרינן לקמן גזרינן על מיעוטו המקפיד: שלש אינן חוצצות. לפי שהשער קשה ולא מיהדק שפיר ועיילי ביה מיא: את הטפל לבשרו. יהא במים הטפל הדבוק:

גפן כדי רביעית יין לנזיר. פי' בקונטרס כדי רביעית בשאר איסורי נזיר דאיכא למאן דאמר במס' נזיר (דף לד:) דלולבין ועלין וחרצנין מצטרפין לשיעור רביעית יין דאם יתנם לכוס מלא יין ויצא ממנו רביעית יין ואינו דומה המשער בכוס מלא יין למשער בכוס מלא מים דיין עב ואינו ממהר לצאת אלא נברץ ונגדש על שפת הכוס יותר מן המים ובריש עירובין (דף ד.) פי' בקונטרס גפן כדי רביעית יין לנזיר לחייבו מלקות משמע שרוצה לומר אם שתה רביעית יין ואין זה מענין האחרים דמשערינן בהו מילתא אחריתי וכמו שפירש כאן עיקר וכי האי גוונא תניא בתוספתא דנזיר כיצד הוא עושה מביא כוס מלא יין ומביא זית איגורי ונותן לתוכו ושופע אם שתה כיוצא בו חייב ואם לאו פטור דברי ר' עקיבא ר' אלעזר בן עזריה אומר אינו חייב עד שישתה רביעית והשתא סוגיא דשמעתין כר' אלעזר בן עזריה ואין לחוש בכך דהכי נמי ההיא דעשר רביעית דפרק שלשה מינין (נזיר דף לח.) כוותיה ואע''ג דאמרינן התם בפלוגתא לא קמיירי לא חייש בהו אע''ג דפליג עלה רבי עקיבא ובנזיר נמי איכא בפלוגתא בפ' ג' מינין (דף לד.) דתנן ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית משנה ראשונה אומרת עד שישתה רביעית יין ר' עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בו לצרף כזית חייב ואמרינן בגמ' [דף לח:] ת''ק מדמה להו איסורי נזיר לשתיה ובאכילת עלין ולולבין נמי בעי רביעית כמו בשתיה ור' עקיבא סבר כיון דאמר קרא וענבים לחים ויבשים לא יאכל מה אכילה בכזית אף כל בכזית כלומר אף שתיה וקצת קשה לגירסא זו דהיכא אשכחן דמצריך רביעית במידי דאכילה וצריך לומר דמשמע ליה דכי קתני עד שיאכל מן הענבים כזית ה''ה בשתיה ומשנה ראשונה דאומרת עד שישתה רביעית ה''ה באכילה אלא מר נקיט אכילה משום דיליף מיניה לענין שתיה ומר נקיט שתיה משום דיליף מיניה לענין אכילה ור''ת גריס שם בנזיר ת''ק לא מדמה להו לכל איסורי נזיר לאכילה וכן מצא בספר ישן ויש ספרים שכתוב בהן ולא מדמי להו לאיסורי נזיר לשתיה והכל אחד אבל לאכילה ניחא טפי פי' משנה ראשונה מחלקת בין אכילה לשתיה ולא ילפינן מהדדי ולגירסא זו הויא אכילה בכזית לכולי עלמא ובשמעתין גרס ר''ת כזית יין לנזיר ואתיא ככ''ע ובמידי דאכילה וקשה לפי' ר''ת דמאי נפקא מינה דמשערינן אותו זית בכוס מלא יין דכן יכול לשער במים כמו יין במקום שישימו הזית איגורי בין ביין בין במים שם ישימו כמו כן החרצנים והזגים ואם נעמיד שמעתין במידי דשתיה כיון דאמרינן לחייב בשותה מה שמפיל שיעור כזית מן היין דהוא דבר מועט הא פשיטא דכיון דשתה יין דשעוריה. (מהכא) דאי אפשר לשערו אלא ביין וקצת משמע בירושלמי דנזיר כפר''ת דאכילה לכולי עלמא בכזית דקאמר התם משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין דהוו דרשינן שכר שכר מה שכר שנאמר להלן רביעית אף שכר האמור כאן רביעית חזרו לומר לא יאכל ולא ישתה מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים. גבי כלי עץ מיתניא פי''ז דכלים אבל בכלי חרס תנן פ' שלישי דכלים [מ''א] העשוי לאוכלין שיעורן כזיתים העשוי למשקים כו' והא דאמר בסוף המצניע (שבת דף צה:) חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא זית טהור מלקבל זיתים ועדיין כלי הוא לקבל רמונים היינו אם יחדו לרמונים אבל סתמו כמוציא זית: שיעורן כרמונים. במס' כלים פ' י''ז [מ''ד] תנן הרמונים שאמרו שלשה אחוזים זה בזה ולא שיהא צריך נקב גדול כל כך כדי שיצאו שלשתן בבת אחת אלא אחד לבד דהא אמר בסוף המצניע (שבת דף צה:) כמוציא רמון משמע רמון אחד דלא קאמר רמונים ועוד בפ' אלו קשרים (שם דף קיב:) ובפ' עושין פסין (עירובין דף כד.) דבעי חזקיה ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רמון מהו הוה ליה למינקט ניקב כמוציא רמון וסתמו וחזר וניקב כמוציא רמון וסתמו עד שהשלימו לשלשה רמונים מהו ונראה לפרש דהא דנקט שלשה רמונים אחוזים דאע''פ שמוציאם זה אחר זה אין נוחין לצאת דרך נקב צר כמו שהיה יוצא זה אחר זה בפני עצמו עוד יש לפרש דנקט שלשה אחוזים זה בזה משום דרמון דגדל יחידי בפני עצמו או שנים גדולים יותר מדאי והגדלים ארבעה אחוזים קטנים יותר מדאי אבל הגדלים שלשה בינונים ומשערים בהן: [וע''ע תוספות שבת קיב: ד''ה עד ותוספות עירובין ד: ד''ה שיעורן]: אלא הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא. מכאן קשה לגירסת הספרים דבפ' בתרא דיומא (דף פ. ושם) דא''ר יוחנן שיעורין ועונשין הלכה למשה מסיני ופריך שיעורין מיכתב כתיבי ארץ חטה ומשני אלא אימא שיעורין של עונשין וקשה לאותה גירסא דמאי קפריך מיכתב כתיבי הא מסיק הכא דקרא אסמכתא היא ועוד מאי קמשני אימא שיעורין של עונשין הלא על השיעור הקשה מיכתב כתיבי ועוד דבכל דוכתא דמייתי האי קרא דשיעורין מייתי כולה מילתא דר' חנן דהכא ומתוך כך גריס התם בקונטרס עונשין מיכתב כתיבי אלא אימא שיעורין של עונשין ובפ' כיצד מברכין (ברכות ד' מא. ושם) משמע קצת דרשה גמורה דאמר רב (חמא אמר) ר' יצחק כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה שנאמר ארץ חטה וגו' והדר אמר ופליגא דר' חנין דאמר ר' חנין כל הפסוק לשיעורין נאמר ושמא למאי דמסיק התם ואידך שיעורין מי כתיבי לא פליגי:

דף ו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד