סוכה ו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - ב

א. דבר תורה, קבלה היא בידינו, הלכה למשה מסיני, כי דוקא אם החציצה היא על רובו ומקפיד עליו - חוצץ. וכגון, שהיה רוב שערו מטונף בטיט, ^[85] או שהיו רוב שערותיו ^[86] קשורות כל אחת בפני עצמה. ^[87]

ב. וטינוף שאינו מקפיד עליו - אינו חוצץ, לפי שהוא כחלק מגופו, הואיל ואין דעתו ליטלו משם.

ג. וגזרו חכמים על רובו שאינו מקפיד, הואיל ודומה קצת לחציצה דאורייתא כיון שהחציצה על רובו, משום רובו המקפיד. שחוצץ דאורייתא.

ד. וכן גזרו על מיעוטו המקפיד, שדומה קצת לחציצה דאורייתא לענין ההקפדה, משום רובו המקפיד.

ומקשה הגמרא: וליגזר נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד?!

אי נמי, נגזור עליו משום רובו שאינו מקפיד?! ומתרצת הגמרא: היא גופא גזירה, זה שרובו שאינו מקפיד, ומיעוטו המקפיד, שהם חוצצים, אין זה אלא מגזירת חכמים, שהרי מדאורייתא רק רובו המקפיד חוצץ, וכי אנן ניקום וניגזר גזירה ^[88] לגזירה?! ^[89]

ואם כן, מסקנת הגמרא, שאמנם את עיקר דין חציצה למדנו מפסוק מפורש, אבל כל אותן פרטי דינים נמסרו למשה בסיני.

ושבה הגמרא לבאר: מחיצין - הא דאמרן. הלכה למשה מסיני שצריך בסוכה גובה עשרה טפחים.

ומקשה הגמרא: הניחא לרבי יהודה [לעיל ה ב], שאינו לומד את שיעור גובה הסוכה מפסוקים, לכן צריך הלכה למשה מסיני.

אלא לרבי מאיר, הלומד את גובה הסוכה מהכרובים, מאי איכא למימר? למה צריך הלכתא של מחיצה?!

ומתרצת הגמרא: כי אתאי הלכתא - ללמדנו הלכות אלו:

"גוד" - כאשר אין הדופן מגיעה עד לסכך, רואין אנו כאילו הדופן נמשכת ועולה למעלה, עד לסכך, וכשרה הסוכה. וזה הנקרא "גוד אסיק" [משוך והעלה].

וכן להיפך, כאשר אין הדופן מגיעה לקרקע הסוכה, רואין כאילו הדופן יורדת למטה עד קרקעית הסוכה, וזה נקרא "גוד אחית" [משוך והורד].

ב. "לבוד" - כל חלל שהוא פחות מג' טפחים רואים אותו כאילו הוא סתום ומחובר, או שאין מתחשבים בו כדבר המפסיק.

ג. "דופן עקומה" - אם יש בקצה הסוכה סמוך לדופן סכך פסול פחות מד' אמות לדופן, מכשירין את הסוכה על ידי דופן עקומה, ורואין את הסכך הפסול הסמוך לדופן כאילו הוא חלק מהדופן אלא שהתעקם.

שנינו במשנה: וסוכה שאין לה שלש דפנות פסולה.

תנו רבנן: דפנות הסוכה צריכות להיות לפחות שתים כהלכתן, שלימות ועומדות בזוית ישרה, והדופן השלישית דיה אפילו טפח. ^[90]

רבי שמעון אומר: צריך שלש דפנות כהלכתן, ודופן רביעית דיה אפילו טפח.

ומבארת הגמרא: במאי קמיפלגי?

רבנן סברי: יש אם למסורת. אופן כתיבת התורה ומסירתה על ידי משה לבני ישראל הוא העיקר, ולא כדרך שהיא נקראת. ולעיתים יש הבדל בין המשתמע מהכתוב למשתמע מהקריאה.

ורבי שמעון סבר: יש אם למקרא. העיקר הוא המשתמע מהקריאה, ולא המשתמע מהכתוב, כאשר סותרים הדברים זה את זה. ^[91]

לכן רבנן סברי: יש אם למסורת, ושלושה פסוקים נאמרו בפרשת סוכה: "בסכת תשבו", "ישבו בסכת", ו"כי בסכות הושבתי". - הרי כאן ארבע דפנות לפי מסורת הכתוב.

וכך דרשו חכמים: באותם פסוקים שמנינו לעיל, כתוב פעמיים "בסכת" חסר האות ו', והרי הם לפי המסורת כאילו נכתבו בלשון יחיד. ופעם אחת נכתב "בסוכות" מלא, ומיעוט רבים הוא שנים. לכן "בסוכות" זה, בצירוף שני ה"סכת" החסרים, הרי הן ארבע דפנות.

דל חד, הפחת קרא אחד לדורשו לגופיה, ללמד את עיקר חיוב מצות סוכה,

פשו להו, נותרו מתוך הארבע תלתא. ובא הכתוב ללמד דין ג' מחיצות.

אלא ששתים מהן צריך שיהיו שלימות כהלכתן, ואתאי הלכתא למשה מסיני וגרעתה למחיצה שלישית, ואוקמה אטפח, שאין צריך לעשותה ארוכה על פני כל הסוכה, ודיה בטפח.

אבל רבי שמעון סבר: יש אם למקרא, וממילא שלושת הפסוקים, "בסכות" "בסכות" "בסכות", נדרשים כולם בלשון רבים, שהרי לפי לשון מקרא כולן לשון רבים הן, ומיעוט רבים שנים, הרי כאן אפשרות לרבות שש מחיצות.

דל חד, הפחת אחד קרא לגופיה, ולא תדרוש מהפסוק הראשון כלל - פשו להו, נשארו שני פסוקים, מהן נלמד שצריך ארבע מחיצות, ומתוכן צריך שלש כהלכתן, שלימות לכל אורך הסוכה,

אתאי הלכתא למשה מסיני, וגרעתה למחיצה רביעית, ואוקמתה אטפח.

ואי בעית אימא: דכולי עלמא סברי יש אם למקרא, ופשו להו ארבעה.

והכא בהא קמיפלגי;

מר סבר, דהיינו רבנן: סככה של סוכה נמי בעיא ללומדו מקרא, ויש להפחית אחד ללמדנו שיש לסכך את הסוכה, וממילא נותרו רק ג' מחיצות, ואתא הלכתא גרעא לשלישית אוקמא אטפח. ^[92]

ומר סבר, רבי שמעון: סככה לא בעיא קרא. אלא מעצם משמעות הפסוק הראשון כבר ידענו דין סכך, שהרי בלא סכך אינה סוכה. לפיכך ד' מחיצות הן, ואתא הלכתא גרעא לשלישית ואוקמא אטפח.

ואיבעית אימא: דכולי עלמא סברי יש אם למסורת, ופשו להו תלתא למחיצות, והכא בהא קמיפלגי:

מר סבר, רבנן: כי אתאי הלכתא למשה מסיני, לגרע לדופן שלישית עד טפח. ומר סבר רבי שמעון, לא באה ההלכתא לגרע, אלא כי אתאי הלכתא - להוסיף טפח נוסף על ג' המחיצות המחויבות מעיקר הדין. לפי שלא נאמר דין ג' מחיצות אלא לשעת הדחק, ומהלכה למשה מסיני למדנו שלכתחילה יש להוסיף מקצת דופן רביעית. ואיבעית אימא: דכולי עלמא סברי כי אתאי הלכתא - לגרע, וכמו כן סברי יש אם למסורת, והכא בדורשין תחילות קמיפלגי; וכפי שיבואר: מר סבר, רבי שמעון: דורשין תחילות, דורשין אף את הפסוק הראשון שבא ללמד את עיקר הדין, והרי הן ארבע, ואתא הלכתא גרעא לרביעית שאין צריך לעשותה אלא טפח. ומר סבר, רבנן: אין דורשין תחילות, וממילא יש רק שלושה פסוקים ללמד דין מחיצות, ואתא הלכתא גרעא לשלישית אטפח. רב מתנה אמר: טעמיה דרבי שמעון מהכא: "וסכה תהיה לצל יומם מחרב, ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר", ובלא ארבע מחיצות אינה מחסה מזרם, שהרי הרוח נושבת דרך הצד הפרוץ. ^[93] עתה דנה הגמרא: ואותו טפח לרבנן, ששתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, היכן מעמידו?

אמר רב: מעמידו כנגד היוצא, כאשר שתי הדפנות עומדות בזוית ישרה, מעמיד את הטפח בקצה אחת הדפנות מקביל לדופן השניה. ^[94]

אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב:

הערות

^[85] כן הוא לשון רש"י. והתוספות בעירובין דקדקו מדבריו, מדפירש בשערו ולא בבשרו, משמע, שאם היתה החציצה בבשרו אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ. וכן הביאו התוספות בסוגיין בשם יש מפרשים. אבל הריטב"א בעירובין [ד ב] כתב, שלא נתכוון רש"י לכך, אלא להשמיענו שבחציצה בשיער משערין ברוב ומיעוט של השיער, ואין לשער ברוב הגוף והשיער, וזהו כדעת הגאונים ז"ל, ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל הסובר שמשערין הגוף והשער ביחד, הואיל ואין השער נחשב כדבר בפני עצמו. וביאור מחלוקתם עיין בילקוט מפרשים.

^[86] הקשה השפת אמת: ברש"י מבואר שדוקא אם היו מעט משערותיו קשורות, נחשבת היא כחציצה על מיעוט שערו, אבל אם היו רוב שערותיו קשורות נדונת היא כחציצה על רובו. וצריך עיון, דלכאורה אם קשורה כל שערה באמצעה גם כן הוי מיעוט, שהרי רק מקום הקשר חצוץ?! ועיין שם מה שתירץ.

^[87] כתב התוספות הרא"ש, שלולא ההלכתא הייתי אומר שאפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ, לפי שיש לטבול כל בשרו במים, ולא נאמרה ההלכתא אלא להקל. אבל התוספות ישנים בעירובין [יט ב] כתבו: דאי לאו הלכתא הוה אמינא דוקא אם החציצה על פני כולו הוי חציצה, אבל אם לא היתה אלא על רובו אינה חוצצת, קא משמע לן דאפילו רובו חוצץ.

^[88] הא דאמרינן בש"ס שאין גוזרין גזירה לגזירה, ילפינן מהפסוק "ושמרתם את משמרתי", שדרשו חכמים: עשו משמרת - כלומר גזירה, למשמרתי - לתורתי, ולא משמרת למשמרת, שלא יעשו גזירה לגזירה, רש"י ביצה ב ב.

^[89] מקשים האחרונים: כיון שרובו שאינו מקפיד חוצץ מדרבנן, הרי מעתה הוא מקפיד עליו, כדי שלא יכשל באיסור דרבנן, וכתוצאה מהקפדתו, יהיה מעתה חוצץ מדאורייתא, כדין רובו המקפיד. ואם כן, למה לא נגזור על מיעוט שאינו מקפיד אטו רובו שאינו מקפיד, שהוא עתה חוצץ מדאורייתא?! והביאו בשם הגר"ח מבריסק לתרץ: הרי בחציצה של רובו שאינו מקפיד, הוא אינו צריך להסיר את כל החציצה מחמת הקפדתו, אלא דיו שיסיר רק חלק מועט מהרוב, באופן שישאר בו רק מיעוט של חציצה, ואז תהיה החציצה מיעוט שאינו מקפיד, שאינו חוצץ כלל. ונמצא, שהקפדתו היא רק על החלק המועט שעושה את החציצה לרוב, ואם כן, הרי הוא מקפיד רק על מיעוט, ואין זה אלא מיעוט המקפיד, שהוא חוצץ רק מדרבנן. וראה עוד בילקוט מפרשים.

^[90] ומה ששנינו "ושאין לה שלוש דפנות פסולה", היינו באופן הזה, ששתי מחיצות עשויות כהלכתן, והשלישית אינה אלא טפח, שפת אמת. וכתב עוד באופן אחר: דאמנם מדאורייתא די בדופן שלישית טפח כמבואר בסוגיין, אבל מדרבנן צריך לעשות שלוש מחיצות שלימות! ומה ששנינו שצריך שלוש דפנות, ומשמע שצריך שיהיו שלימות זהו רק מדרבנן. וכן מבואר להלן ז א, דברוח שלישית מלבד הטפח צריך גם צורת הפתח להשלים דופן שלישית מדרבנן.

^[91] כתב הרי"ף: הא דאמרו יש "אם" למקרא ולמסורת, ולא אמרו "אב" כמו בנין אב, לפי שכאשר אותו דבר נעשה עיקר ללמוד ממנו, קורין אותו אב, אבל במקום שאין למדים ממנו דברים אחרים, אלא להודיע על מה אנו סומכים, קורין להן אם, שהקריאה אינה לשון זכר אלא לשון נקיבה.

^[92] הקשה מהר"ם: הרי לכולי עלמא צריך חד קרא לגופיה, דאם לא כן פשו להו שש, אם כן אם סככה בעי קרא לא נותרו אלא שתים, ומנין נדע שצריך לעשות לה דופן שלישית?! וכתב, שהסכך לא צריך פסוק בפני עצמו, אלא נחשב הוא כאחת מן הדפנות, ואם כן כיון דפשו להו ד' ואחד מהם זה הסכך נותרו ג' לדפנות, והערוך לנר מיישב באופן אחר עיין שם.

^[93] כן פירש רש"י. אבל התוספות פירשו: "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב" הרי אחת, "למחסה ומסתור" הרי שתים, "מזרם וממטר" עוד שתים, ורבנן אמרי מזרם וממטר אחת. והעירו האחרונים: הרי לדעת רש"י, דופן שלישית טפח, ואיך מועיל אותו טפח כמחסה מזרם?!

^[94] כן פירש רש"י. אבל הרמב"ן במלחמות והריטב"א בפירושו הראשון כתבו, שהיוצא הוא סוף הדופן הארוך, וכנגדו מעמיד את הטפח בריחוק מהדופן האמצעית.

דבר תורה, מעיקר הדין שקיבלנוהו מהלכה למשה מסיני, אם היה רובו של השיער מלוכלך, וזה באופן שהאיש מקפיד עליו להסירו — הרי זה חוצץ. אבל אם אינו מקפיד עליו כגון שרגיל לסוג זה של לכלוך, ואינו נוהג להסירו — אינו חוצץ. וגזרו חכמים שתחשב חציצה על רובו של השיער המלוכלך אפילו כשאינו מקפיד עליו, גזירה משום רובו המקפיד, וכן גזרו אם היה מיעוטו של השיער מלוכלך באופן שהוא מקפיד להסיר ממנו את הלכלוך, משום רובו המלוכלך המקפיד עליו.

ושואלים: אם כן, וליגזר נמי [שיגזרו גם כן] על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד, אי נמי [או גם כן] נגזור עליו משום רובו שאינו מקפיד!

ומשיבים: דבר זה לא ייתכן, היא גופא [עצמה] ההלכה בשאינו מקפיד, הלא גזירה בלבד היא, ואנן ניקום ונגזר [ואנחנו נעמוד ונגזור] גזירה לגזירה?! על כל פנים למדנו שיש הלכה למשה מסיני מהו הקרוי חציצה.

הלכה למשה מסיני ששיעורן המינימלי של מחיצין בכל מקום הוא עשרה טפחים — הא דאמרן [זו שאמרנו], וכפי שכבר נתבאר. ושואלים: הניחא [דבר זה נוח] לשיטת ר' יהודה, שלדעתו אין ללמוד דבר זה מן המקרא, ולכן לדעתו דבר זה נתקבל כהלכה למשה מסיני, אלא לשיטת ר' מאיר שלדבריו כל האמות האמורות הן בנות שישה טפחים וניתן איפוא ללמוד שיעור עשרה טפחים מן הפסוקים, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הלא לשיטתו דין זה אינו צריך להלכה שבעל פה!

ומשיבים: לשיטה זו כי אתאי הלכתא [כאשר באה ההלכה] לענין מחיצות, לשאר הלכות שיש בדיני מחיצות היא באה. כגון: גוד [משוך], כשחסירה חלק מן המחיצה ומחשיבים כאילו נמשך חלקה הקיים של המחיצה כלפי מעלה או כלפי מטה, ונחשב המקום כסגור במחיצה גם כשאין בו מחיצה של ממש. וכן לדין לבוד [צמוד], שכל שני דברים הסמוכים זה לזה בפחות משלושה טפחים נחשבים כמחוברים יחד, ודין דופן עקומה, שדופן סוכה הנמצאת במרחק של פחות מארבע אמות מן הסכך נחשבת כמתעקמת ונוגעת בסכך — אלו נלמדים מהלכה.

א עוד למדנו במשנה לענין פסול בסוכה, שכל שאין לה שלש דפנות — הריהי פסולה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: שתים מן הדפנות צריכות להיות בכל אורך ורוחב הסוכה כהלכתן, ושלישית די שיהיה בה אפילו טפח. ר' שמעון אומר: שלש דפנות צריך שיהיו שלימות כהלכתן, ורביעית אפילו טפח.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון נחלקו] ובשל כך הגיעו לשיטות אלה? רבנן סברי [חכמים סבורים]: יש אם למסורת. כלומר: שיש ללמוד להלכה ממסורת הכתיב שבתורה, וכפי הכתיב כך קוראים עניינם אף לענין הלכה. ור' שמעון סבר: יש אם למקרא. כלומר: עיקר ההלכה היא לפי הקריאה המקובלת, גם אם אין הכתיב זהה עמה בכל. כיצד?

רבנן סברי [חכמים סבורים]: יש אם למסורת, נאמר שתי פעמים "בסכת", חסר ("בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת". ויקרא כג, מב), שיש להבינו כסוכה אחת בלבד, ופעם אחת נאמר "בסכות", מלא ("למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל". ויקרא כג, מג), בלשון רבים, ומיעוט רבים שתים, הרי שנרמזו כאן בלשון הכתוב ארבע פעמים.

דל חד לגופיה [הורד מקרא אחד לגופו] לעצם הענין של מצות סוכה, פשו להו תלתא [נשארו להם שלוש], ושלוש פעמים אלה באו ללמד לענין דפנות שתהיינה שלוש, שתים מהן כהלכתן, דפנות גמורות, ואתאי הלכתא [ובאה ההלכה למשה מסיני] וגרעתה לדופן השלישית ואוקמה [והעמידה אותה] על טפח בלבד, שלמדנו ממנה כי דופן אחת אינה חייבת להיות שלימה, ודי לה בשיעור טפח.

ואילו ר' שמעון סבר: יש אם למקרא, ולכן אף שנכתבו בכתיב חסר, מאחר שקוראים אותם כבכתיב מלא "בסכות" "בסכות" "בסכות", הרי לפי זה נרמזו כאן שש סוכות, דל חד קרא לגופיה [הסר כתוב אחד לגופו] לענין מצוות סוכה, ונשאר פעמיים "בסכות", פשו להו [נשארו להן] ארבעה, שלש מהן כהלכתן, ואתאי הלכתא [באה הלכה למשה מסיני] וגרעתה לדופן הרביעית, ואוקמה [והעמידה אותה] על טפח, שדבר זה קיבלו כהלכה, שאין כל דפנות הסוכה חייבות להיות שלימות ואחת מהן יכולה להיות קצרה מן השאר.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]; שיכול אתה להסביר את המחלוקת כך: דכולי עלמא [לדעת הכל] יש אם למקרא, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בעקרון זה נחלקו] מר סבר [חכם זה, חכמים סברו] כי סככה — עצם הענין שהסוכה צריכה כיסוי של סכך — בעיא קרא [צריכה כתוב] מיוחד, שנלמד שיש צורך בכיסוי זה ולא בדפנות בלבד ולכן נצרך אחד מלשונות "סוכה" שנאמרו בכתוב לגופו, כדי ללמד על דבר זה ונותר איפוא רמז רק לשלוש. ומר [וחכם זה, ר' שמעון] סבר כי סככה לא בעיא קרא [צריכה כתוב], כיון שעצם משמעות המלה "סוכה" מלמדת על ענין הסכך. ומתוך שאינו צריך ללשון מיוחדת כדי להורות על כך, נותר איפוא בעינו רמז לארבעה דפנות ומן ההלכה למד אתה כי הדופן הרביעית אינה צריכה להיות שלימה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא [לדעת הכל] יש אם למסורת, שממסורת הכתיב אנו למדים, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בדבר זה נחלקו]; מר סבר [חכם זה, חכמים סברו]: כי אתאי הלכתא [כאשר באה ההלכה למשה מסיני], לומר שאחת מדפנות הסוכה דיה שתהיה טפח — לגרע היא באה, וללמד שאחת משלוש הדפנות הרמוזות אינה צריכה להיות שלימה. ומר [וחכם זה, ר' שמעון] סבר: כי אתאי הלכתא [כאשר באה ההלכה], הריהי באה להוסיף ולומר כי נוסף לשלוש הדפנות צריכה להיות דופן אחת נוספת, ודופן זו, דיה שתהיה בת טפח.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא כי אתאי הלכתא [לדעת הכל כאשר באה ההלכה], כדי לגרע מן השיעור היא באה ולדעת הכל יש אם למסורת. ולפי זה נרמז ארבע פעמים סוכה, והכא [וכאן] בשאלה האם דורשין תחילות קמיפלגי [נחלקו]. כלומר: כאשר אנו סופרים לענין הלכה כמה פעמים מוזכרת מלה מסויימת בכתוב, בכך נחלקו האם יש לדרוש לצורך ענין זה גם את הפעם הראשונה שנזכרה מלה זו, או שיש לומר כי הפעם ראשונה לעניינה נזכרה, ולא ללמד ממנה למנין. שמר [חכם זה, ר' שמעון] סבר כי דורשין תחילות, והרי כאן רמז איפוא לארבע פעמים, ומר סבר [וחכם זה, חכמים סברו] כי אין דורשין תחילות.

רב מתנה אמר: טעמיה [טעמו] של ר' שמעון מהכא [מכאן] ממקרא זה שנאמר: "וסכה תהיה לצל יומם מחרב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר" (ישעיה ד, ו), וסוכה שאין בה שלוש דפנות גמורות אינה יכולה לשמש כמחסה ומסתור.

ב ושואלים: לפי ההלכה שסוכה צריכה שתהיינה בה שתי דפנות שלימות ודופן נוספת בת טפח, אותו טפח של דופן שלישית היכן מעמידו? אמר רב: מעמידו כנגד היוצא. כלומר: מניח את הדופן השלישית בסוף דופן אחת מול הדופן האחרת.

אמרי ליה [אמרו לו] רב כהנא ורב אסי לרב:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

By Torah law, if there is an interposition between a person and the water, and it covers the majority of his body, and he is particular about it and wants the interposing substance removed, only then is it considered an interposition that invalidates immersion in a ritual bath. However, if he is not particular about that substance, it is not considered an interposition. The Sages, however, issued a decree that it is prohibited to immerse with a substance covering the majority of one’s body with regard to which he is not particular, due to substances covering the majority of one’s body with regard to which he is particular. And, they issued a decree that it is prohibited to immerse with a substance covering the minority of his body with regard to which one is particular, due to substances covering the majority of his body with regard to which one is particular.

The Gemara raises a question: Then let us also issue a decree deeming substances covering the minority of one’s body with regard to which he is not particular an interposition, due to substances covering the minority of his body with regard to which he is particular, or alternatively, due to substances covering the majority of his body with regard to which he is not particular.

The Gemara answers: We do not issue that decree because the halakha that deems both an interposition covering the minority of his body about which one is particular and an interposition covering the majority of his body about which one is not particular an interposition is itself a decree. Shall we then arise and issue one decree to prevent violation of another decree? In any case, these details with regard to interpositions are neither written nor alluded to in the Torah; rather, they are halakhot transmitted to Moses from Sinai.

The halakha transmitted to Moses from Sinai that the minimum height for partitions is ten handbreadths is as we stated earlier. The Gemara asks: This works out well according to the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that there is no verse in the Torah from which this halakha can be derived, as he therefore concludes that it is a halakha transmitted to Moses from Sinai. However, according to Rabbi Meir, who holds that all of the cubits in the Temple consist of six handbreadths and therefore the measure of ten handbreadths can be derived from verses in the Torah, what is there to say? What is the halakha transmitted to Moses from Sinai with regard to partitions?

When the halakha transmitted to Moses comes to teach, it is with regard to other halakhot concerning partitions, e.g., the halakhot of extending [gode], according to which an existing partition is extended upward or downward to complete the requisite measure; and the halakhot of joining [lavud], according to which two solid surfaces are joined if they are separated by a gap of less than three handbreadths; and the halakhot of a curved wall of a sukka. A sukka is fit even if there are up to four cubits of unfit roofing, provided that this roofing is adjacent to one of the walls of the sukka. In that case, the unfit roofing is considered a bent extension of the wall. These concepts are certainly not written in the Torah.

§ Among the factors listed in the mishna that render a sukka unfit is: And one that does not have three walls.

The Sages taught in the Tosefta: In order to construct a fit sukka, two of the walls must be walls in the standard sense, sealing the entire length and height of the sukka, and the third wall may be even one handbreadth long. Rabbi Shimon says: Three of the walls must be walls in the standard sense, and the fourth wall may be even one handbreadth long.

The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Rabbis hold: The tradition of the manner in which the verses in the Torah are written is authoritative, and one derives halakhot based on the spelling of the words. And Rabbi Shimon holds: The vocalization of the Torah is authoritative, meaning that one derives halakhot based on the pronunciation of the words, although it diverges from the spelling.

With regard to sukka, the Rabbis hold: The tradition of the verses is authoritative, as the word basukkot is written three times in the context of the mitzva of sukka. It is written twice in the verse: “In sukkot [basukkot] shall you reside seven days; all that are home-born in Israel shall reside in sukkot [basukkot]” (Leviticus 23:42). In both of these instances, the word in Hebrew is spelled without a vav, as are Hebrew words in the singular. And one time it is written with a vav, as are Hebrew words in the plural: “So that your future generations will know that I caused the children of Israel to reside in sukkot [basukkot]” (Leviticus 23:43). There is mention here of sukka four times, two singular plus one plural hinted at here in these verses.

Subtract one to teach the mitzva of sukka itself, and three remain. These three remaining sukkot teach that the sukka requires three walls; two of the three are walls in the standard sense, and the halakha transmitted to Moses from Sinai comes and reduces the dimension of the third and establishes it as one handbreadth. That tradition teaches that one wall need not be any longer than one handbreadth.

On the other hand, Rabbi Shimon holds: The vocalization of the Torah is authoritative. Therefore, although two of the instances are written without a vav, since they are all vocalized in the plural, basukkot, basukkot, basukkot, there is mention here of sukka six times in these two verses. Subtract one verse to teach the mitzva of the sukka itself, and two mentions of basukkot, which equal four sukkot, remain and teach that the sukka requires four walls. Three of the walls are walls in the standard sense, and the halakha transmitted to Moses from Sinai comes and reduces the dimension of the fourth and establishes it as one handbreadth.

And if you wish, say instead that everyone agrees that the vocalization of the Torah is authoritative, and here, it is with regard to this that they disagree: One Sage, the Rabbis, holds that to derive its roofing requires a verse; therefore, only three of the original six sukkot remain from which walls can be derived. The halakha transmitted to Moses from Sinai reduces the dimension of one of the three walls to one handbreadth. And one Sage, Rabbi Shimon, holds that to derive its roofing does not require a verse, as the essence of sukka is its roofing. No additional source beyond the verse from which the mitzva of sukka is derived is required for the roofing. Therefore, walls are derived from four of the six sukkot: Three full-fledged walls and a fourth measuring one handbreadth.

And if you wish, say instead that everyone agrees that the tradition of the verses is authoritative, and here, it is with regard to this that they disagree: One Sage, the Rabbis, holds: When the halakha transmitted to Moses comes to teach, it is to reduce to one handbreadth the dimension of one of the three walls derived from the verses. And one Sage, Rabbi Shimon, holds: When the halakha transmitted to Moses comes to teach, it is to add another wall to the three walls derived from the verses; however, the dimension of that fourth wall may be one handbreadth.

And if you wish, say instead that everyone agrees that when the halakha transmitted to Moses comes to teach, it is to reduce the dimension of one of the three walls. And everyone agrees that the tradition of the verses is authoritative, and there are four mentions of sukka in the verse. And here it is with regard to whether one derives numbers for halakhic matters from the first mention of a term in the Torah that they disagree. When that total is derived from the number of instances a certain word appears in the Torah, there is a dispute whether the first instance is included in the tally, or whether the first instance is necessary to teach the mitzva itself and the number may be counted only from subsequent mentions. One Sage, Rabbi Shimon, holds that one derives numbers from the first mention and therefore four walls derived from the verses. And one Sage, the Rabbis, holds that one does not derive numbers from the first mention, and therefore only three walls are derived from the verses.

Rav Mattana said that the rationale for the opinion of Rabbi Shimon is derived from here: “And there shall be a sukka for shade in the daytime from the heat, and for refuge and cover from storm and from rain” (Isaiah 4:6). A sukka without three full-fledged walls does not provide shelter nor serve as refuge.

§ The Gemara asks: According to the opinion that a sukka can be built with two full-fledged walls and a third that is one handbreadth, where does one position that third wall that measures one handbreadth? Rav said: He positions it at the end of one of the standing walls opposite the wall that emerges from the other end of that wall.

Rav Kahana and Rav Asi said to Rav:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומשני שאני עובר דהיינו רביתיה. ש"מ דהאי רובו רוב גופו של אדם הוא ואתאי הלכתא. וגזרו על רובו שאינו מקפיד להיות חוצץ משום רובו המקפיד שהוא דבר תורה וכן מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד ונגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד כו' ודחינן רובו שאינו מקפיד ומיעוטו המקפיד גזירה נינהו ואין גוזרין גזרה לגזרה פי' המקפיד כגון שעוה וכיוצא בה שיש דבוק בבשרו של אדם ומקפיד עליו להוציאו מעל בשרו חוצץ. כדתנן (מקוואות ספ"י) כל המקפיד עליו להסירו חוצץ וכל שאינו מקפיד עליו להסירו אינו חוצץ:

ושאין (עליו) [לה] ג' דפנות כו'. ת"ר ב' כהלכתא ושלישית אפילו טפח.

ר' שמעון אומר ג' כהלכתן ורביעית אפילו טפח. במאי פליגי רבנן סברי יש אם למסורת פירוש במסורת הכתיבה וחסירין הן בסכת בסכת בסכות הרי כאן ד' דל חד לגופיה פשו להו ג' שתים כהלכתן ואתאי הלכתא גרעת' לשלישית ואוקימתא אטפח. הלכתא הא דגרסינן בנדה פרק ג' תני אושעיא זעירא דמן חברייא. חמשה שיעוריים ואלו הן שליא ושופר ושדרא ואיזוב ודופן הסוכה. דתנא ב' כהלכתן ושלישית אפילו טפח ור' שמעון סבר יש אם למקרא ולא חיישינן לכתיבה דבסוכות בסוכות בסוכות קרינן הרי כאן ו' דל חד קרא לגופיה פשו להו ד' ג' כהלכתן ורביעית אפילו טפח אתאי הלכתא האי דתני אושעיא גרעתא לרביעית אוקימתא אטפח איבעית אימא כ"ע יש אם למקרא וד' הם ובהא פליגי ת"ק סבר סככה בעיא קרא פשו להו תלת.

ור' שמעון סבר סככה לא בעיא קרא.

איבעית אימא כ"ע יש אם למסורת וד' הם דל חד לגופיה פשו להו תלת ת"ק סבר כי אתאי הלכתא למגרע מהני תלת חד ולוקמה אטפח ור' שמעון כי אתאי לטפויי אהני תלת דופן אחריתי דאית בה טפח איבעית אימא כ"ע כי אתאי הלכתא למיגרע והכא בדורשין תחלות קמפלגי פירוש הא קרא חדא דאוקימתא לגופיה ור' שמעון סבר דרשינן לה ות"ק סבר לא דרשינן ליה רב א' לטעמיה דר' שמעון מהכא זה היה קבלה בידינו ומצאו מפורש בתלמוד א"י רבנן דקיסרי שמעין טעמייהו דרבנן וטעמא דר"ש מהדא קרא וסוכה תהיה לצל יומם מחורב למחסה ולמסתור. הרי אחת למעלה כסככה למכסה ולמסתור הרי ב' לדפנות מזרם וממטר.

כבר ביארנו במשנה בענין הדפנות שדיו שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח ושלא אמרו בשלישית שדיה בטפח אלא כששתי הדפנות נקשרות זו בזו כמין גאם כגון אחת למזרח ואחת לצפון או לדרום ונחלקו בסוגיא זו אותו טפח היכן מעמידו מקצתם פירשו כנגד היוצא כלומר בקרן זוית שהמחיצה כלה לשם באיזה דופן שירצה עד שיהא אותו טפח נמשך לרוח האחר שאין בו דופן כגון אם הדפנות מזרח ודרום יניח את הטפח לקצה המזרחי לצד צפון כגון זה או לקצה הדרומי לצד מערב כגון זה ומקצתם פירשו כנגד ראש תור ר"ל שאם הדפנות מזרח ודרום מניחו בקרן מערבית צפונית כגון דיומד נמשך כלפי רוח מערב וכלפי רוח צפון כגון זה וקורהו ראש תור על שם שהחורש חורש תחילה רצועה אחת באורך השדה בראשו ורצועה אחרת ברחבו בראשו גם כן כגון שתאמר בשדה העשוי כצורה שציירנו שיחרוש מערב וצפון וכשמתחיל אח"כ לחרוש מצד ארכו או מצד רחבו כלה מהלכו הראשון באותו ראש תור וי"מ ראש תור כצורה זו והוא פי' רש"י ואין הלכה כאחת מלשונות אלו אלא עושה טפחו שוחק ר"ל יתר על טפח משהו ומעמידו בפחות משלשה סמוך לדופן שהוא כלבוד ונמצא שיעור ארבעה טפחים בין הטפח השוחק והאויר שהכל כדופן מתורת לבוד והרי זה רוב דופן בסוכה קטנה שמשך שלה שבעה טפחים ולא אמרו טפח שוחק אלא לרווחא דמילתא שיהא רוב הניכר ומ"מ בדיעבד דיו אף בטפח מצומצם שהרי עדיין יש כאן רוב דופן שהרי נמצאו שם ארבעה טפחים פחות משהו:

בד"ה ד"ת רובו ומקפיד כו' וכ"ת משום דר"י כו' עכ"ל ואע"ג דאר"י הכא גזרו על רובו שאינו מקפיד התם אוקימנא אדאורייתא מפרש"י בפרק הערל ע"ש:

בד"ה ור"ש סבר יש אם למקרא כו' ובפרק לולב הגזול כו' ודרשינן בגמרא כו' מדכתיב כפת חסר וי"ו וכן ר"ש כו' עכ"ל וכהאי לישנא כתבו התוס' ג"כ בפ"ק דסנהדרין ודבריהם תמוהים דמשמע דכל זה ראיה לדבריהם דבמלתא דמכחשי אהדדי המקרא עיקר וה"ז סותר דבריהם [ב] דלפי המקרא דכפות קרינן יצטרך ב' לולבין ועי' בתוס' בפ' כל שעה שתירצו שם אהך דכפת חסר וי"ו ועיין בחידושינו פ"קדסנהדרין שכתבנו שם ישוב קצת לדבריהם ודו"ק:

בא"ד אבל עוד קשה דהא ר"ע ור"ש דסברי יש אם למקרא ומחייבי אחתיכה אחת כו' עכ"ל התוס' דהכא משמע להו דבהך מלתא דמצות כתיב ומצוות קרינן מכחשי אהדדי המקרא והמסורת אבל התוס' בפ"ק דסנהדרין קיימו שניהם דמצוות קרינן לחייב בב' חתיכות והמסורת לחייב בחתיכה אחת וע"ש:

בא"ד ועוד קשה דלקמן פסלינן לכ"ע סוכה תחת סוכה כו' ולא אמרינן יש אם למקרא עכ"ל צ"ע דהכא הניחו דבר זה בקושיא ולקמן בסמוך כתבו התוס' אהך דבסכת כתיב ואפילו למ"ד יש אם למקרא מודה דלא לחנם נכתב המסורת כדפי' לעיל עכ"ל והיה נראה לפרש דהכא הניחו הדבר בקושיא היינו להאי לישנא דאית ליה בשמעתין לר"ש דיש אם למסורת ותקשי להו נמי דלקמן נמי פסלינן לכ"ע סוכה תחת סוכה ולא אמרינן כלל יש אם למקרא ובההיא דס"פ כיצד צולין אית ליה דהמקרא עיקר כל היכא דמכחשי אהדדי אבל להאי לישנא דבשמעתין דר"ש אית ליה יש אם למקרא מצינן שפיר למדרש המסורת לפסול סוכה תחת סוכה דלא לחנם נכתב המסורת ולא אמרינן כיון דמכחשי אהדדי המקרא עיקר אלא היכא דלית לן לאוקמא במלתא אחריתא אבל הכא הא איכא לאוקמא המקרא להך מלתא דבשמעתין וכל זה אינו שוה לי דאם נימא בכה"ג דלא מקרי מילתא דמכחשי אהדדי משום דאיכא לאוקמי המקרא למלתא אחריתא א"כ גם קושייתם דהכא לאו קושיא דלהאי לישנא דבשמעתין נמי דאמרינן לכ"ע יש אם למסורת דלמא קים ליה לתלמודא לאוקמא המקרא לשום מילתא אחריתא וי"ל דהכי קא קשיא להו כיון דהמקרא עיקר ולא דרשינן המסורת אלא משום דלא לחנם נכתב א"כ כיון דדרשינן ליה לחדא מלתא לפסול סוכה תחת סוכה לית לן למיזל בשום מלתא אחריתא בתר מסורת אלא אחר המקרא שהוא עיקר ודו"ק:

בגמ' ואי בעית אימא דכ"ע יש אם למקרא והכא בהא קמיפלגי מר סבר סככה בעי קרא וכו' מקשין העולם הא ע"כ לפי שינויא זה כ"ע ס"ל דבעי חד קרא לגופיה דאל"כ הרי כאן לר"ש שש וא"כ לרבנן דאיצטריך חד קרא לגופיה וחד קרא לסככה א"כ לא פשו כ"א שתים דהא לא נשאר כ"א חר קרא דסוכות ואינהו ג' מחיצות בעו והשתא עדיין לא ידעינן למימר דהלכתא אתיא להוסיף וא"כ לא נצטרך לרבנן כ"א ב' מחיצות וצ"ל דהשתא ס"ל לרבנן דהסכך הוא נחשב כדופן דמה לי דופן מן הצדדים או דופן למעלה וא"נ ס"ל דאתי חד קרא לגופיה פשו להו ד' דהיינו ד' דפנות וחד דופן אתי לסכך פשו להו ג' דפנות לצדו ים ואתיא הלכתא וגרעת לשלישית ואוקמא אטפח וק"ל:

ברש"י ד"ה יש אם למסורת כמה שכתב משה ומסר בספר וכו' כצ"ל:

ד"ה כנגד היוצא וכו' עד אם השתים מזרחית צפונית וכו' הא לך הציור ב? *):

בתוס' ד"ה דבר תורה רובו ומקפיד וכו' עד ועוד מדיהיב שיעורא בחציצות וכו' ואע"ג דהתם בחציצות בגדים איירי מ"מ מסתבר להו לתוס' למימר דכי היכי דבחציצות בגדים מחלקים בין מקפיד לשאינו מקפיד ש"מ דהא דר' יצחק לא קאי דוקא אשערו וה"ה לחציצות בשרו דתלי בהקפדה:

בא"ד בסופו וי"ל דאיצטריך לבית הסתרים וכו' פי' דאפי' בבית הסתרים שייכא הציצות דאע"ג דביאת מים לא בעינן בבית הסתרים מ"מ ראוי לביאת מים בעינן ע"ש בפ"ק דקדושין:

ד"ה ור"ש סבר יש אם למקרא וכו' עד ובפ' לולב הגזול וכו' ודרשי' בגמ' לולב אחד מדכתיב כפת חסר ו' וכו' ויש להקשות הא על כל פנים היכי דמכחשי סבר ר"ע דיש אם למקרא ודרשינן המקרא ולא המסורת וא"כ גבי לולב אחד למה ס"ל לר"ע דדרשינן המסורת אבל מצאתי בתוס' פ' כל שעה (פסחים דף ל"ו) ד"ה עוני קרינן וז"ל והא דלגבי לולב כ"ע מודו דכפת כתיב ולא אמרינן כפות קרינן ויצטרך שני לולבים ליטול אור"י משום דהתם סמכינן אקרא פרי עץ הדר דלא משמע אלא חד לכך מודו התם כ"ע דדרשינן מסורת ע"ש:

בא"ד ועוד אשכחן ר"ע דסבר יש אם למקרא וכו' פי' היכי דמכחשי כדלעיל:

ד"ה בדורשין תחלות וכו' עד ואפ"ה דל חד לגופייהו וכו' ועוד קשה וכו' עד ואי משופט לא הוי ידעינן מומחה כצ"ל:

רש"י מה"ד גזירה לאו כו':

בד"ה לבוד כו' כתוב כזה א:

בד"ה כנגד היוצא מצויר כזה ב:

שם בסה"ד כזה ג:

תוס' בד"ה ור"ש כו' דע"כ טעמא משום כו' כצ"ל:

גמרא כי אתאי הלכתא לגוד כו'. עי' פרש"י וק"ל מדוע ל"ק נמי הא דלקמן לענין דופן ג' דסגי בטפח ונראה דזה נכלל ג"כ בגוד דהיינו גוד המחיצה במשך לאורך וכמש"כ לעיל (ד ב) לענין דיומדין ובירושלמי איתא דשלישית לרבנן ורביעית לר"ש אינן אלא דרבנן:

תד"ה ור"ש ומאן דבעי חתיכה מב"ח כו' דמצוות קרינן כו' מצות כתיב. כצ"ל:

תד"ה בדורשין תחלות ואמר לך ר' יאשי' כו'. כצ"ל:

בא"ד וכיון דמשופט לא ממעט הדיוט א"כ היאך הוה אתי כו'. כצ"ל:

תד"ה וסוכה. וסוכה תהיה לצל כו' הרי אחת. ר"ל הסכך למעלה וע"ש בירושלמי לעיל וכאן נראה שחסר תיבת למעלה:

בפירש"י בד"ה רובו רוב שערו כו' עכ"ל. לכאורה נראה שהוכרח לפרש כן דאי ס"ד דהלכתא דרובו ומקפיד אתי נמי לענין חציצה דבגופו. ולפ"ז הדר ביה השתא ממאי דקאמר מעיקרא כי אתאי הלכתא לשערו וא"כ הו"ל למימר אלא כי אתאי הלכתא לכדרבי יצחק ומדלא קאמר אלא משמע דהשתא נמי בהאי שינויא קאי הלכתא לענין שערו דוקא ואין לדקדק לפ"ז דהלכתא דחציצה היינו לענין שערו לחוד א"כ קרא דאת בשרו למה לי הא ליתא דכבר פירשתי בסמוך דאיכא למימר דאע"ג דשערו לא בעי טבילה אפ"ה פוסל בו חציצה דומיא דבית הסתרים דראוי לביאת מים בעינן. אח"ז ראיתי שתוס' בריש פ"ק דעירובין הקשו כן דקרא בשערו למה לי ת"ל מהלכתא ולמאי דפרישית ודאי לא קשה מידי. והנלע"ד ליישב שיטת התוס' יבואר בסמוך בלשון התוספות:

מיהו אין זה מוכרח לפרש כן שיטת רש"י דאפילו אם נאמר דלענין גופו נמי אין חוצץ אלא דוקא רובו ומקפיד אפ"ה הוצרך לפרש כן לענין שערו דהיכא דאיכא חציצה ברוב שערו אע"ג דליכא רוב גופו אפ"ה חוצץ דהכי קושטא דמלתא לכל הפוסקים וצריך לומר דכל זה מהלכתא דאל"כ מנא לן דרוב שערות פוסל בחציצה מדאורייתא דלמא הא דמרבינן חציצה בשערות מקראי ומהלכתא היינו לענין דשערות משלימין לרוב גופו אע"כ כדפרישית דכל זה מהלכתא כן נ"ל בכוונת רש"י וכן נראה מלשון התוספות שכתבו פירוש הראשון בשם יש מפרשים אלמא שאינו מוכרח כפרש"י והא דלא קאמר בגמרא אלא כי איצטריך הלכתא לחציצת גופו היינו משום דאי הוי קאמר אלא איכא למיטעי דבשערו אינו פוסל שום חציצה מש"ה לא קאמר אלא דהשתא קאי הלכתא בין בגופו בין בשערו ודו"ק ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה דבר תורה רובו המקפיד כו' וא"ת כיון דאתא הלכתא כו' וי"ל דאיצטריך לבית הסתרים כדאיתא פ"ק דקדושין עכ"ל. לכאורה משמע דהיינו הא דדרשינן פ"ק דקידושין מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי למעוטי בית הסתרים אלא דלפ"ז אכתי תיקשי ברייתא גופא דיליף חציצה גופא מורחץ את בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ ואפילו את"ל דהאי דרשא דלעיל לאו ברייתא היא אלא מימרא בעלמא היא למאי דס"ד מעיקרא והשתא הדר ביה ומוקי קרא למעוטי בית הסתרים דא"כ הו"ל למימר אלא ועוד דבפשיטות הו"מ לשנויי דהלכתא אתא לחציצה וקרא לבית הסתרים ומאי איצטריך לאתויי הא דר' יצחק כלל לכך נראה בכוונת התוס' דוודאי עיקר דרשא למעוטי בית הסתרים לאו מורחץ את בשרו דכתיב במצורע ילפינן לה אלא מורחץ את בשרו דכתיב בזב ילפינן לה דבית הסתרים לא בעי טבילה במים אבל האי ורחץ בשרו במים דכתיב במצורע דילפינן מיניה לעיל לענין חציצה היינו לענין דבבית הסתרים נמי שייך חציצה כדאיתא התם פ"ק דקדושין דראוי לביאת מים בעינן ואע"ג דמייתי התם טעמא דכל הראוי לבילה מכל מקום בלא"ה צ"ל דלאו עיקר טעמא הוא דהא לא דמי לבילה דכתיב בהדיא למצוה א"כ וודאי שייך לומר דבדיעבד נמי בעינן לעכב שיהא ראוי לקיים בה מצוה דבילה משא"כ הכא כיון דבית הסתרים לא בעי טבילה כלל אפילו למצוה אין שום טעם לומר שיהא ראוי לביאת מים שיהא חציצה פוסלת בה אבל לפמ"ש התוס' כאן א"ש דבהדיא ילפינן מקרא חציצה דבית הסתרים אלא לפי שנראה תימה לומר שיהא חציצה פוסלת בדבר שאין צריך ביאת מים וא"כ ע"כ הוי מוקמינן קרא דורחץ את בשרו במים לחציצת גופו אף במיעוט והלכתא דר' יצחק לענין חציצת רוב שערו מש"ה מייתי בקדושין מלתא דכל הראוי לבילה דלפ"ז שפיר מצינן לאוקמי קרא לענין חציצת בית הסתרים כן נ"ל ברור בכוונת התוס' אלא דאכתי קשה היאך אפשר לומר דחציצת בית הסתרים דאורייתא הא לא הוי אלא מיעוט המקפיד וא"כ הטפל חמור מן העיקר דאפילו בגופו הא בעינן רובו המקפיד ודוחק לומר דקרא אתא להא מלתא לחוד שיהא חציצת בית הסתרים משלים לרוב גופו כדפרישית לעיל לענין שערו ועדיין צ"ע ודו"ק:

בגמ' ת"ר שתים כהלכתן כו' ר"ש אומר שלש כהלכתן ורביעית אפילו טפח במאי קמפלגי כו'. ויש לדקדק אמאי לא מוקי פלוגתייהו בפשיטות דרבנן סברי סוכה דירת עראי בעינן ור"ש סבר סוכה דירת קבע בעינן כדאיתא לקמן בדף הסמוך דאמר אביי דר"ש סובר סוכה דירת קבע בעינן מדמצריך ג' דפנות ולכאורה היה נ"ל דקים ליה לתלמודא דבשתים כהלכתן אפילו דירת עראי לא הוי למאי דקי"ל לענין שבת שלשה מחיצות דאורייתא ופחות מג' מחיצות לא הוי רה"י לחייב זורק לתוכו ואי ס"ד דהוי דירת עראי היה ראוי לקרותו רה"י מדאורייתא לחייב הזורק לתוכו כמו בפסי ביראות דמחייב זורק לתוכו כיון דאיכא שם ד' מחיצות אע"כ דשתי דפנות כהלכתן גריעי טפי משם ד' מחיצות כדאיתא להדיא בפרק עושין פסין וכיון דלא מיקרי רה"י מדאורייתא אלמא דלא הוי אפילו דירת עראי אי לאו מגזירת הכתוב דאפ"ה מהני לענין סוכה והיינו כדמסקינן הכא אלא דא"א לומר כן דהא לענין שבת נמי קיי"ל דלחי משום מחיצה ואפילו במבוי מפולש דליכא אלא שתי דפנות ולחי משהו בשלישית הוי רה"י מדאורייתא לכ"ע אליבא דרבי יהודה כדאיתא בעירובין דף י"ב ע"א וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מוקי פלוגתייהו בהכי דהא בשלישית טפח לא גרע מלחי כל שהוא והוי שפיר דירת עראי ולפום ריהטא היה נ"ל דהאי פלוגתא לענין שבת אי שתי מחיצות דאורייתא או שלש היינו לבתר דקיי"לן פלוגתא זו בסוכה והיינו דלכ"ע כי אתא הלכתא להוסיף וא"כ בפשטא דקרא משמע דשתי מחיצות דאורייתא הוי מיהא דירת עראי מש"ה מיקרי נמי רה"י ומ"ד ג' מחיצות דאורייתא היינו דס"ל נמי בסוכה הכי או דפליגי בהא גופא דמ"ד ב' מחיצות דאורייתא ס"ל הלכתא להוסיף ומ"ד ג' מחיצות לפי דס"ל הלכתא לגרע ויתכן יותר למאי דאמרינן לקמן דלרבי עקיבא סוכה ממש עשו להן וילפינן מינייהו דיני סוכה וא"כ לענין רה"י דשבת נמי בהא תליא דילפינן מלא תפיקו מרשותייכו מרה"י דידכו והיינו אותן אהלים שהיו כמין סוכה. אלא דרש"י בפרק כל גגות מפרש להדיא דהאי פלוגתא אי שתי מחיצות דאורייתא לענין שבת או ג' מחיצות פליגי בהלכה למשה מסיני אלמא דלא תליא בסוכה. ועוד דהא בירושלמי משמע דר' יהודה מחמיר בסוכה וקאמר דבעינן שלשה כהלכתן ואיהו גופא ס"ל בשבת דשתי מחיצות דאורייתא והוי סברות הפוכות אע"כ דלאו הא בהא תליא אלא כפרש"י בס"פ כל גגות דבשבת פליגי בהלכתא ובסוכה בקראי או אי הוי הלכתא לגרע או להוסיף וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מוקי פלוגתייהו בדירת עראי או דירת קבע וצ"ע ודו"ק ועיין עוד לקמן בדף הסמוך גבי מיגו דהוי דופן לענין סוכה:

שם ואיבעית אימא דכ"ע יש אם למקרא והכא בהא קמפלגי מר סבר סככה בעי קרא כו'. לכאורה קשה מ"ט דמאן דאמר דסככה בעי קרא דאכתי בלאו הני קראי דבסוכות בסוכת כתיבי נמי טובא חג הסוכות תעשה לך וחג הסוכות תעשה שבעת ימים והרבה כיוצא באלו אלא דנ"ל לפרש בענין זה דודאי חד קרא דבסוכות תשבו שבעת ימים איצטריך לגופא למצות ישיבת סוכה אלא דמ"מ כיון דתרי בסוכות מייתרו למנינא וממילא דכולהו למנינא כדאיתא להדיא בפ"ק דנזיר גבי סתם נזירות שלשים יום דלבר פדא אע"ג דכמה קראי דנזיר נזרו לדרשא אפ"ה מסיק כיון דחד למנינא כולהו נמי למנינא ולרבי מתנה לא אמרינן הכי וא"כ הכא לכ"ע הכי הוא כדרבי מתנה אלא דמר סבר דהסכך נמי הוא מהמנין ומר סבר שאינו מן המנין ובהכי אתי נמי שפיר הא מסקינן לכ"ע יש אם למסורת והכא בדורשין תחילות קמיפלגי והכי פירושא דאף ע"ג דוודאי איצטריך חד לגופא אלא דס"ל כבר פדא דכיון דחד למנינא כולהו למנינא והיינו דלא משכחנא בכולה תלמודא הא מלתא דדורשין תחילות אלא היכא דדרשינן למנינא ומ"ד דאין דורשין תחלות ס"ל דהאי קרא דכתיב לגופא אין עולה מן המנין כיון דלגופא לא משמע אלא סכך ואע"ג דסככה לא בעי קרא מ"מ איצטריך לגופיה למצות ישיבת סוכה ולעולם דמהאי דלגופיה אכתי לא שמעינן דבעי שום דופן אלא דבקנה כל שהוא סגי לסכך על גביהן או דומיא דאכסדרה דלקמן ובזה נתיישב' קושית התוס' מהאי דקרנת וטטפת דלכ"ע דורשין תחילות דשאני התם דוודאי אף דחד לגופא מ"מ ממילא שמעינן מיהא בהאי קרא מנינא דבעי מיהא חד קרן למתנות דם וחדא פרשה לתפילין וא"כ שפיר עולה מהמנין משא"כ הכא בסוכה דמהאי קרא דלגופיה לא משתמע כלל שום דופן שפיר סבר דאין דורשין תחילות ובזה נתיישב גם כן לשיטת רש"י לענין סנהדרין דנהי דמחד אלהים דכתיב לגופיה ממילא משתמע מנינא דבעי מיהא חד אכתי מומחה לא הוי שמעינן ואיצטריך להאי דרשא משו"ה אין עולה מן המנין והיינו כרבי מתנה בפ"ק דנזיר כן נראה לי נכון ודוק היטב:

דבר תורה. הלכה למשה מסיני: רובו. רוב שערו מטונף בטיט או קשור אחת אחת ומקפיד עליו חוצץ: אין מקפיד עליו. הוה ליה כגופיה הואיל ואין סופו ליטלו ובטיל לגביה ולא חייץ: וגזרו על רובו שאינו מקפיד. הואיל והוי רוב ודמי במקצת לחציצה דאורייתא: ועל מיעוטו המקפיד. הואיל ודמי ליה בהקפדה: גזרה. לאו הלכה למשה מסיני הוא אלא גזירה מדרבנן ורובו המקפיד לחודיה הוא דהוי הלכה למשה מסיני: הא דאמרן. לגובה עשרה: הניחא לרבי יהודה. דלא נפקא ליה מקראי איצטריך הלכתא: לגוד. להיכא דצריך למיגד או גוד אחית או אסיק כגון אכסדרה בבקעה דאמרינן בה פי תקרה יורד וסותם: ולבוד. פחות מג': דופן עקומה. פחות מד' אמות: שתים כהלכתן. מזרחית וצפונית כמין גאם או דרומית ומערבית: כהלכתן. כשיעור משך סוכה: יש אם למסורת. כמה שכתב משה ומסר בספר תורה לישראל היא האם והעיקר ולא כמו שהוא נקרא: בסכת תשבו ישבו בסכת כי בסכות הושבתי חד מלא ותרין חסרין: בסכת. משמע חדא: לגופיה. דאין דורשין תחילות פסוק הנאמר ראשון אינו לדרשה אלא למשמעי אתא: הילכתא. הא דאמרינן לעיל הלכה למשה מסיני להכי נמי אתמר ליה הלכתא למחיצות למיגרעיה לשלישית דופן סוכה ולמיסגי ליה בטפח: סככה לא בעי קרא. דממשמעותא דגופיה נפקא דסוכה בלא סכך לא מקרייא: דורשין תחילות. לדרשה הוו להו ארבעה: למחסה ולמסתור וגו'. ובלא ארבע מחיצות לאו מחסה מזרם הוא שהרוח משיב את הזרם דרך דופן הפרוץ: כנגד היוצא. מקום שהמחיצה כלה באיזה שירצה אם השתים מזרחית צפונית יעשה הטפח בסוף הצפונית במקצועו לצד מערב או במזרחית לצד דרום:

דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ. י''מ דהכא איירי בשער אבל בבשר חוצץ אפילו מיעוטו שאינו מקפיד וקשה לר''ת מהא דאמרינן פרק הערל (יבמות דף עח. שם) נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ופריך אמאי וכי תימא משום דרבי יצחק האמר רב כהנא לא שנו אלא רובו אבל כולו חוצץ והשתא דעדיפא הוה ליה לאקשויי דבבשר אפילו משהו ואפילו אינו מקפיד חוצץ ועוד מדקיהיב שיעורא בחציצה במסכת מקואות (פ''ט מ''ה) ומייתי לה בסוף אלו קשרים (שבת דף קיד.) על המרדעת רשב''ג אומר עד כאיסר האיטלקי עוד מייתי התם של בנאים של תלמידי חכמים מצד אחד חוצץ ושל בור משני צדדין ובזבחים בסוף דם חטאת (דף צח:) דם על בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ וא''ת כיון דאתא הלכתא לרובו ולא למעוטו א''כ קרא למאי אתא דדרשינן בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים וי''ל דאצטריך לבית הסתרים כדאיתא בפרק קמא דקדושין (דף כה.): ורבי שמעון סבר יש אם למקרא. כולהו מודו דדרשינן מקרא ומסורת דלא על חנם נכתב כן אלא במילתא דמיכחשי אהדדי פליגי דמר סבר מקרא עיקר כדאשכחן ר''ע בריש סנהדרין (דף ד.) דסבר יש אם למקרא ובפ' כל שעה (פסחים דף לו.) גבי לחם עוני דדריש מקרא ומסורת ובפ' לולב הגזול (לקמן דף לד:) תנן ר''ע אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך כו' ודרשינן בגמרא [דף לב.] לולב אחד מדכתיב כפת חסר וי''ו וכן ר''ש דסבר הכא יש אם למקרא ובפ' קמא דקדושין (דף יח:) גבי בבגדו בה דריש מקרא ומסורת ומיהו קשה דלרבי עקיבא דלא דריש התם אלא מקרא לחוד ואמאי לא דריש תרוייהו כר' שמעון כדאמרינן גבי לחם עוני ועוד אשכחן ר''ע דסבר יש אם למקרא ולקמן בסמוך [דף ז:] מכשיר ר''ע סוכה בראש הספינה ומוכח שמעתא משום דקסבר סוכה דירת עראי בעינן אלמא לא בעי ג' כהלכתן דחד טעמא הוא כדקאמרי' בההוא שמעתא (דרשב''ג) דפליג אדר ע שוין בסוכה דדירת קבע בעינן א''כ סבר ר''ע יש אם למסורת ומיהו בזה יש לומר כמו שאפרש לקמן דהאי דקאמר כולהו סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן לא בשביל שיהו שוין אבל עוד קשה דהא ר''ע ור''ש דסברי יש אם למקרא ומחייבי אחתיכה אחת בפרק דם שחיטה (בכריתות דף כב:) גבי חתיכה של חולין וחתיכה של קדש בא אחד ואכל את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי דברי ר''ע ר''ש אומר שניהם מביאין אשם אחד וכן גבי חלב ושומן אלמא לא בעינן חתיכה משתי חתיכות ומאן דבעי חתיכה משתי חתיכות אמרינן בפרק ספק אכל (שם דף יז:) משום דמצות קרינא ביה ומאן דמחייב סבר יש אם למסורת מצת כתיב ואין לפרש ההיא דדם שחיטה בשתי חתיכות גדולות שאכל זה מזו כזית וזה מזו כזית דתרווייהו שתי מצות דעל כרחך טעמא משום דלא בעי חתיכה משתי חתיכות כדמוכח התם בשילהי פירקין בגמרא גבי ר' יוסי דקאמר חתיכה משתי חתיכות איכא בינייהו ואין לומר דכיון דהוו לכתחילה שנים חשוב מצות משום דאיקבע איסורא דהא רב נחמן הוא דקאמר הכי בריש פרק ספק אכל (שם יח.) אבל רבה דמפרש טעמא משום דמצות קרינן בה לית ליה כלל כדמוכח התם ועוד קשיא מדר' שמעון להאי לישנא דאמרינן הכא דכולי עלמא יש אם למסורת ובסוף פרק כיצד צולין (פסחים דף פו:) גבי בבית אחד יאכל קסבר יש אם למקרא ועוד קשה דלקמן (דף ט:) פסלינן לכ''ע סוכה תחת סוכה מדכתיב בסכת ולא אמרינן יש אם למקרא: בדורשין תחילות קמיפלגי. ומשמע דלכולי עלמא סככה לא בעי קרא ואפילו הכי דל חד לגופיה ולא מוקמינן ליה למנינא למאן דלא דריש תחילות ולא כמו שפי' הקונטרס בריש סנהדרין (דף ג:) גבי תלתא אלהים כתיבי בפרשה דפי' אין דורשין תחילות משום דאצטריך למומחה ועוד קשיא לפי' למאי דמסיק התם דלכולי עלמא אין דורשין תחילות ואמר ליה ר' יאשיה א''כ נכתוב קרא אל השופט דאי משופט לא הוה ידעינן מומחה כמו שפי' שם בקונטרס עצמו ור' (יוחנן) (עצמו) לישנא דעלמא נקט כדאמרי אינשי מאן דאית ליה דינא ליקרב לגבי דיינא הרגיל ולא לגבי הדיוט וכיון דמשופט לא ממעט הדיוט א''כ הוי אתי למניינא אלא ודאי אפילו לא איצטריך למומחה אפילו הכי דל חד לגופיה דאין דורשין תחילות וכל הני דבריש סנהדרין (דף ד:) דקרנות קרנת לטוטפות לטטפת ועשרה כהנים דסוף פרק קמא דסנהדרין (דף יד:) צריך לדקדק דדרשינן כולהו למניינא ולא אמרינן דאין דורשין תחילות: וסוכה תהיה לצל. בירושלמי אמרינן טעמא דר''ש מן הדא קרייה וסוכה תהיה לצל יומם מחורב הרי אחת למחסה ולמסתור הרי שנים מזרם וממטר שנים ורבנן אמרי מזרם וממטר אחת:

דף ו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד