דבר תורה, מעיקר הדין שקיבלנוהו מהלכה למשה מסיני, אם היה רובו של השיער מלוכלך, וזה באופן שהאיש מקפיד עליו להסירו — הרי זה חוצץ. אבל אם אינו מקפיד עליו כגון שרגיל לסוג זה של לכלוך, ואינו נוהג להסירו — אינו חוצץ. וגזרו חכמים שתחשב חציצה על רובו של השיער המלוכלך אפילו כשאינו מקפיד עליו, גזירה משום רובו המקפיד, וכן גזרו אם היה מיעוטו של השיער מלוכלך באופן שהוא מקפיד להסיר ממנו את הלכלוך, משום רובו המלוכלך המקפיד עליו.

ושואלים: אם כן, וליגזר נמי [שיגזרו גם כן] על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד, אי נמי [או גם כן] נגזור עליו משום רובו שאינו מקפיד!

ומשיבים: דבר זה לא ייתכן, היא גופא [עצמה] ההלכה בשאינו מקפיד, הלא גזירה בלבד היא, ואנן ניקום ונגזר [ואנחנו נעמוד ונגזור] גזירה לגזירה?! על כל פנים למדנו שיש הלכה למשה מסיני מהו הקרוי חציצה.

הלכה למשה מסיני ששיעורן המינימלי של מחיצין בכל מקום הוא עשרה טפחים — הא דאמרן [זו שאמרנו], וכפי שכבר נתבאר. ושואלים: הניחא [דבר זה נוח] לשיטת ר' יהודה, שלדעתו אין ללמוד דבר זה מן המקרא, ולכן לדעתו דבר זה נתקבל כהלכה למשה מסיני, אלא לשיטת ר' מאיר שלדבריו כל האמות האמורות הן בנות שישה טפחים וניתן איפוא ללמוד שיעור עשרה טפחים מן הפסוקים, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הלא לשיטתו דין זה אינו צריך להלכה שבעל פה!

ומשיבים: לשיטה זו כי אתאי הלכתא [כאשר באה ההלכה] לענין מחיצות, לשאר הלכות שיש בדיני מחיצות היא באה. כגון: גוד [משוך], כשחסירה חלק מן המחיצה ומחשיבים כאילו נמשך חלקה הקיים של המחיצה כלפי מעלה או כלפי מטה, ונחשב המקום כסגור במחיצה גם כשאין בו מחיצה של ממש. וכן לדין לבוד [צמוד], שכל שני דברים הסמוכים זה לזה בפחות משלושה טפחים נחשבים כמחוברים יחד, ודין דופן עקומה, שדופן סוכה הנמצאת במרחק של פחות מארבע אמות מן הסכך נחשבת כמתעקמת ונוגעת בסכך — אלו נלמדים מהלכה.

א עוד למדנו במשנה לענין פסול בסוכה, שכל שאין לה שלש דפנות — הריהי פסולה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: שתים מן הדפנות צריכות להיות בכל אורך ורוחב הסוכה כהלכתן, ושלישית די שיהיה בה אפילו טפח. ר' שמעון אומר: שלש דפנות צריך שיהיו שלימות כהלכתן, ורביעית אפילו טפח.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון נחלקו] ובשל כך הגיעו לשיטות אלה? רבנן סברי [חכמים סבורים]: יש אם למסורת. כלומר: שיש ללמוד להלכה ממסורת הכתיב שבתורה, וכפי הכתיב כך קוראים עניינם אף לענין הלכה. ור' שמעון סבר: יש אם למקרא. כלומר: עיקר ההלכה היא לפי הקריאה המקובלת, גם אם אין הכתיב זהה עמה בכל. כיצד?

רבנן סברי [חכמים סבורים]: יש אם למסורת, נאמר שתי פעמים "בסכת", חסר ("בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת". ויקרא כג, מב), שיש להבינו כסוכה אחת בלבד, ופעם אחת נאמר "בסכות", מלא ("למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל". ויקרא כג, מג), בלשון רבים, ומיעוט רבים שתים, הרי שנרמזו כאן בלשון הכתוב ארבע פעמים.

דל חד לגופיה [הורד מקרא אחד לגופו] לעצם הענין של מצות סוכה, פשו להו תלתא [נשארו להם שלוש], ושלוש פעמים אלה באו ללמד לענין דפנות שתהיינה שלוש, שתים מהן כהלכתן, דפנות גמורות, ואתאי הלכתא [ובאה ההלכה למשה מסיני] וגרעתה לדופן השלישית ואוקמה [והעמידה אותה] על טפח בלבד, שלמדנו ממנה כי דופן אחת אינה חייבת להיות שלימה, ודי לה בשיעור טפח.

ואילו ר' שמעון סבר: יש אם למקרא, ולכן אף שנכתבו בכתיב חסר, מאחר שקוראים אותם כבכתיב מלא "בסכות" "בסכות" "בסכות", הרי לפי זה נרמזו כאן שש סוכות, דל חד קרא לגופיה [הסר כתוב אחד לגופו] לענין מצוות סוכה, ונשאר פעמיים "בסכות", פשו להו [נשארו להן] ארבעה, שלש מהן כהלכתן, ואתאי הלכתא [באה הלכה למשה מסיני] וגרעתה לדופן הרביעית, ואוקמה [והעמידה אותה] על טפח, שדבר זה קיבלו כהלכה, שאין כל דפנות הסוכה חייבות להיות שלימות ואחת מהן יכולה להיות קצרה מן השאר.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]; שיכול אתה להסביר את המחלוקת כך: דכולי עלמא [לדעת הכל] יש אם למקרא, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בעקרון זה נחלקו] מר סבר [חכם זה, חכמים סברו] כי סככה — עצם הענין שהסוכה צריכה כיסוי של סכך — בעיא קרא [צריכה כתוב] מיוחד, שנלמד שיש צורך בכיסוי זה ולא בדפנות בלבד ולכן נצרך אחד מלשונות "סוכה" שנאמרו בכתוב לגופו, כדי ללמד על דבר זה ונותר איפוא רמז רק לשלוש. ומר [וחכם זה, ר' שמעון] סבר כי סככה לא בעיא קרא [צריכה כתוב], כיון שעצם משמעות המלה "סוכה" מלמדת על ענין הסכך. ומתוך שאינו צריך ללשון מיוחדת כדי להורות על כך, נותר איפוא בעינו רמז לארבעה דפנות ומן ההלכה למד אתה כי הדופן הרביעית אינה צריכה להיות שלימה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא [לדעת הכל] יש אם למסורת, שממסורת הכתיב אנו למדים, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בדבר זה נחלקו]; מר סבר [חכם זה, חכמים סברו]: כי אתאי הלכתא [כאשר באה ההלכה למשה מסיני], לומר שאחת מדפנות הסוכה דיה שתהיה טפח — לגרע היא באה, וללמד שאחת משלוש הדפנות הרמוזות אינה צריכה להיות שלימה. ומר [וחכם זה, ר' שמעון] סבר: כי אתאי הלכתא [כאשר באה ההלכה], הריהי באה להוסיף ולומר כי נוסף לשלוש הדפנות צריכה להיות דופן אחת נוספת, ודופן זו, דיה שתהיה בת טפח.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא כי אתאי הלכתא [לדעת הכל כאשר באה ההלכה], כדי לגרע מן השיעור היא באה ולדעת הכל יש אם למסורת. ולפי זה נרמז ארבע פעמים סוכה, והכא [וכאן] בשאלה האם דורשין תחילות קמיפלגי [נחלקו]. כלומר: כאשר אנו סופרים לענין הלכה כמה פעמים מוזכרת מלה מסויימת בכתוב, בכך נחלקו האם יש לדרוש לצורך ענין זה גם את הפעם הראשונה שנזכרה מלה זו, או שיש לומר כי הפעם ראשונה לעניינה נזכרה, ולא ללמד ממנה למנין. שמר [חכם זה, ר' שמעון] סבר כי דורשין תחילות, והרי כאן רמז איפוא לארבע פעמים, ומר סבר [וחכם זה, חכמים סברו] כי אין דורשין תחילות.

רב מתנה אמר: טעמיה [טעמו] של ר' שמעון מהכא [מכאן] ממקרא זה שנאמר: "וסכה תהיה לצל יומם מחרב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר" (ישעיה ד, ו), וסוכה שאין בה שלוש דפנות גמורות אינה יכולה לשמש כמחסה ומסתור.

ב ושואלים: לפי ההלכה שסוכה צריכה שתהיינה בה שתי דפנות שלימות ודופן נוספת בת טפח, אותו טפח של דופן שלישית היכן מעמידו? אמר רב: מעמידו כנגד היוצא. כלומר: מניח את הדופן השלישית בסוף דופן אחת מול הדופן האחרת.

אמרי ליה [אמרו לו] רב כהנא ורב אסי לרב: