סוכה י ע"ב

דף י - ב

עד מוצאי יום טוב האחרון של חג, כיון שהוקצו למצות סוכה.

ואם התנה עליהם קודם החג, בשעה שהניחם, ואמר: איני בודל מהן, ולא תחול עליהן קדושה של מצות הסוכה בבין השמשות הראשון של חג הסוכות - הכל לפי תנאו. ויכול להשתמש בהן כל שעה שירצה.

כי לא חלה הקדושה על נויי הסוכה לכל ימי החג, אלא אם הוקצו למצוותם בבין השמשות של כניסת חג הסוכות, שאז אמרינן "מיגו דאתקצאי לבין השמשות, איתקצאי לכולי יומי". אבל אם בזמן בין השמשות הראשון של חג לא הקצה אותם למצוותם, וכגון שאמר "איני בודל מהם", הרי שוב לא חלה הקדושה עליהן לאחר מכן, לאוסרן כל ימי החג.

ומכל מקום, יש מכאן ראיה לדברי רב חסדא, שאפשר לפרוס סדין בסוכה לנוי. שהרי הברייתא הביאה את מנהג העולם לפרוס סדינים מצויירים בסוכה.

ודוחה הגמרא: דלמא, הא דקתני בברייתא עיטרה בקרמין ובסדינין מצויירין, הוא באופן שפרסן מן הצד על דפנות הסוכה. ^[174] אבל לפורסן למעלה תחת הסכך, אפשר שאפילו כדי לנאותה אסור, הואיל והסדין מקבל טומאה, ופסול לסיכוך.

אתמר: נויי סוכה, כגון, סדינין המצויירין, וקרמין הפרוסין למעלה לנוי, אין ממעטין את גובה הסוכה, בין אם המדובר הוא להכשירה כשהיא גבוהה מעשרים אמה, ובין המדובר הוא לפוסלה, ^[175] כאשר גובה הסוכה מקרקעיתה עד הסדינין, הוא פחות מעשרה טפחים. וטעמו של דבר, כיון שאין הנויין נחשבים כסכך הסוכה. כי אילו היו נחשבים לחלק מהסכך הם היו פסולים מחמת היותם "מקבלי טומאה".

אמר רב אשי: ואם פרוסין הסדינין מן הצד, על דפנותיה, הם ממעטין את רוחב הסוכה משיעור ז' טפחים על ז' טפחים, לפי שהיא לא מחזקת כדי ראשו, רובו, ושולחנו.

מנימין, עבדיה דרב אשי, איטמישא ליה כתונתא במיא, הושרתה כתונתו במים, ואשתטחא אמטללתא, שטחה על גבי סכך הסוכה כדי ליבשה. ^[176]

אמר ליה רב אשי: דלייה! הסר אותה מן הסכך, כדי דלא לימרו, שלא יאמרו אנשים, קא מסככי בדבר המקבל טומאה.

אמר לו מנימין עבדו: מדוע אתה חושש שיטעו אנשים? והא קא חזו ליה הרי רואים האנשים דרטיבא, וניכר לכל שלא נתתיה שם כדי לסכך את הסוכה, אלא כדי ליבשה.

אמר לו רב אשי: אכן, לכי יבשה קאמינא לך, שאז תסירנה מן הסכך. אבל כל זמן שהיא רטובה, אין איסור להשאיר אותה על הסכך.

אתמר: נויי סוכה, סדינים הפרוסים תחת הסכך לנוי, המופלגין ממנה, המרוחקין מן הסכך ארבעה טפחים -

רב נחמן אמר: הסוכה כשרה, כיון שנעשו לנוי, ולא לסיכוך.

ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי: הסוכה פסולה, ^[177] על אף שעשאם לנוי. וסברו, הואיל והסדינים מופלגים ארבעה טפחים מן הסכך, הם לא בטלים לסכך, ^[178] והרי הן כאוהל המפסיק בין היושב תחתיהן לחלל הסוכה. [אבל רב נחמן סבר, שכל דבר העשוי לנוי בטל לסכך, ואינו אוהל בפני עצמו].

רב חסדא ורבה בר רב הונא [הפוסלים סוכה אשר נוייה מופלגים ממנה ארבעה טפחים], איקלעו נקלעו לבי לביתו של ריש גלותא. אגנינהו הלינם רב נחמן, שהיה אב בית הדין, והיו נשמעין הכל לדבריו בביתו של הריש גלותא, בסוכה שנוייה היו מופלגין ממנה ארבעה טפחים.

אשתיקו, ולא אמרו ליה ולא מידי. על אף שלדעתם הסוכה פסולה.

אמר להו רב נחמן, וכי הדור בהו רבנן משמעתייהו? האם חזרתם משיטתכם שסוכה זו פסולה היא!?

אמרו ליה: אנן, שלוחי מצוה אנן, ^[179] לפי שבאו להקביל את פני ראש הגולה, ולקיים את המצוה להקביל פני רבו ברגל, ^[180] ופטורין אנו מן הסוכה. כמבואר בגמרא להלן [כה א], ששלוחי מצוה פטורין מן הסוכה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: על אף שנתבאר במשנה שאסור לישן תחת הקינוף בסוכה, מותר לישן בכילה הפרוסה סביבות המיטה בסוכה, ^[181] אף על פי שיש לה גג כשאר קינופות, והיא אינה כנקליטין שאין להן גג רחב טפח. והוא, שאינה גבוהה הכילה עשרה טפחים מן המיטה, כי אז יש לה דין אוהל, והישן בה אינו נחשב כישן בסוכה אלא באהל הכילה.

ומקשה הגמרא: תא שמע ממה ששנינו בברייתא: הישן בכילה בסוכה, לא יצא ידי חובתו.

ומתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן, כשגבוהה הכילה מהמיטה עשרה טפחים, ויש לה דין אוהל, ומשום כך נחשב הישן בה כישן באהל הכילה ואינו ישן בסוכה.

ומקשה הגמרא: מיתיבי ממה ששנינו במשנה [להלן כ ב]: הישן תחת המטה בסוכה, לא יצא ידי חובתו. והניחה הגמרא שמדובר בסתם מיטה, שאינה גבוההה עשרה טפחים.

הרי, שהמיטה מפסקת בין היושב תחתיה לחלל הסוכה, וכמו כן תפסיק הכילה?! ^[182]

ומתרצת הגמרא: הא תרגמה העמיד שמואל למשנה זו, במטה גבוהה עשרה טפחים מהקרקע.

ומקשה הגמרא: תא שמע ממה ששנינו במשנה: או שפירס את הסדין על גבי קינופות, פסולה. ומוכח, שאם יש לכילה גג, היא מפסיקה בין היושב תחתיה לחלל הסוכה.

ומתרצת הגמרא: התם נמי, דגביהי עשרה טפחים.

ומקשה הגמרא: והא לא קתני הכי שרק אם הקינופות גבוהין עשרה טפחים הם מפסיקים בין היושב תחתיהן לחלל הסוכה. שהרי אדרבה, מצינו בברייתא להיפך.

דתניא: נקליטין הם שנים, שני עמודים, אחד בראש המיטה, והשני למרגלותיה. וקינופות הם ארבעה עמודים, בכל אחת מפינות המיטה.

פירס סדין על גבי קינופות, הסוכה פסולה. ואם פירס על גבי נקליטין, הסוכה כשרה, ובלבד שלא יהיו נקליטין גבוהין מן המטה ^[183] עשרה טפחים.

ומשמע, שרק לגבי נקליטין, כיון שאין להן גג, אמרינן שאפשר לישון במיטה זו עד שיהיו גבוהים מהמיטה עשרה טפחים, הואיל וצריך את אחד התנאים שנאמרו באוהל, או גובה עשרה טפחים, או גג.

מכלל, דקינופות, שיש להם גג, פוסלין את הסוכה אף על פי שאין גבוהין עשרה, לפי שיש להן גג והם נחשבים כאוהל. ואם כן הוא הדין כילה שיש לה גג, אף שאינה גבוהה עשרה, פוסלת מלישב תחתיה.

ומתרצת הגמרא: אכן, קינופות פוסלין את הסוכה אפילו אם אינן גבוהין עשרה טפחים. ואף על פי כן אין לדמות כילה לקינופות, ולומר, שאף כילה תחשב כאוהל, על אף שאינה גבוהה עשרה טפחים מהמיטה. כי שאני קינופות, דקביעי. מחוברים הם למיטה היטב. ולכן, הגם שאינם גבוהים עשרה טפחים, הם נחשבים כאוהל. ^[184] אבל כילה, שאינה קבועה בחוזקה, לא נחשבת אוהל, אלא אם כן היא גבוהה עשרה טפחים.

ומקשה הגמרא: והרי סוכה על גבי סוכה, דקביעא העליונה על גבי התחתונה, ואפילו הכי אמר שמואל [לעיל י א]: כהכשרה של סוכה, דהיינו, בגובה עשרה טפחים כשיעור הכשר סוכה, כך פסולה של תחתונה על ידי העליונה, הוא דוקא כשגבוהה העליונה עשרה טפחים, והיא נחשבת כסוכה.

וקשה, מדוע בקינופות היושב תחתיהן לא יצא ידי חובתו אפילו כשהקינופות לא גבוהין עשרה טפחים? הרי "כהכשרה כך פסולה"?! ומתרצת הגמרא: אמרי: התם, בסוכה תחת סוכה, דלמפסל סוכה התחתונה קא אתי, דוקא בעשרה טפחים נחשבת הסוכה שמעליה כסוכה אחרת, ופוסלת את הסוכה שתחתיה מדין סוכה תחת סוכה.

אבל הכא, שלא באנו לפסול את הסוכה, אלא שהישן תחת הסדין הפרוס על הקינוף אינו נחשב כישן בסוכה, דלא נאמר דין הקינוף אלא לשוויי לסדין דין "אוהלא", הרי בציר בגובה פחות מעשרה טפחים נמי הוי אוהלא. כיון שהקינוף קבוע ומחובר היטב למקומו.

במסכת ברכות [פרק שלישי] מבואר, שהעומד ערום, באופן שיכול לראות בעיניו את ערותו, אינו רשאי לומר דברים שבקדושה. שנאמר, "ולא יראה בך ערות דבר". ועתה דנה הגמרא, האם היושב בכילה ערום ומוציא ראשו מחוץ לכילה, אסור אף הוא באמירת דברי קדושה, או כיון שראשו נמצא חוץ לכילה וגופו בתוך הכילה, משמשת לו הכילה כבגד, ומותר הוא לקרוא קריאת שמע:

אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: הישן בכילה ערום, מוציא ראשו חוץ לכילה, וקורא קריאת שמע. ואינו נאסר משום "ולא יראה בך ערות דבר", כיון שאין על הכילה שם אוהל, והרי הוא כמוציא ראשו חוץ לחלוקו. אבל, אם היתה הכילה נחשבת כאוהל, לא היה מועיל להוציא ראשו ממנה, לפי שכלל נקוט בידינו, שבמקום בו נמצא רובו של האדם, שם נמצא גופו. ונחשב כאילו גם ראשו בתוך הכילה, והוא רואה את הערוה. ^[185]

ומקשה הגמרא: מיתיבי ממה ששנינו: הישן בכילה ערום, לא יוציא ראשו חוץ לכילה ויקרא קריאת שמע?!

ומתרצת הגמרא: הכא, ששנינו לא יוציא ראשו חוץ לכילה ויקרא, במאי עסקינן, כשגבוהה הכילה עשרה טפחים, והיא נחשבת אוהל. אבל שמואל אמר את דינו, בכילה שאינה גבוהה עשרה טפחים, שאז היא נחשבת כבגד.

הכי נמי מסתברא, שמדובר בכילה הגבוהה עשרה טפחים, מדקתני סיפא: הא למה זה דומה, לעומד בבית ערום, שלא יוציא ראשו חוץ לחלון ויקרא קריאת שמע.

שמע מינה שדיברה הברייתא בכילה העשויה כבית, ובית גבוה עשרה טפחים.

ואתינן לסיועי מהא דתניא סככה כהלכתה ועיטרה בקרמין ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים ואפרסקין כו' אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו"ט האחרון ואם התנה עליהן בשעה שעיטרה ע"מ שיסתפק מהן כל ימי המועד מותר להסתפק מהן אפילו ביום טוב קתני מיהא עיטרה בקרמין ובסדינין כרב חסדא ודחי רב אשי דלמא כי מכשר האי תנא בעיטרה מן הצד אבל תחת הסכך פסולה ודלא כרב חסדא.

עבדיה דרב אשי איטמישא כתנתיה במיא ושטחה ע"ג סוכה כדי להתייבש. וא"ל הסר אותה שלא יאמרו הרואין אותה ע"ג סכך הסוכה דמסככין בבגד. ופשוטה היא. פירוש הסדינין שמעטרין הסוכה בהן שאינן דבוקות בדפנות אלא אמרו פסול' וקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים.

אמר רב יהודה אמר שמואל מותר לישן בכילה בסוכה אע"פ שיש לכילה זו גג טפח. ובלבד שלא תהא גבוהה (ששה) [עשרה] טפחים ואקשינן עליה ממתני' דקתני הישן (במטה) [תחת המטה] בסוכה לא יצא י"ח.

ומשני במטה גבוהה י' טפחים. והרי קנופות דאינן גבוהות י' טפחים דתניא בהדיא נקליטין שנים וקנופות ד'.

פירס ע"ג קנופות פסולה. ע"ג נקליטין כשרה. ובלבד שלא יהו נקליטין גבוהין מן המטה עשרה טפחים. מכלל דקנופות אע"פ שאין גבוהה עשרה טפחים פסולה.

ודאי שאני קינופות דקביעי במטה ואפילו פחות מי' כיון דקביעי אהל הן. והרי סוכה אע"ג דקביעה ואמר כהכשרה כך פסולה. כלומר אינה עליונה חשובה אהל עד שיהא בה חלל י' טפחים ודחינן התם לגבי סוכה ע"ג סוכה דלמפסלא לסוכה קא אתי בעי' שמואל י' טפחים ואמר כהכשרה כך פסולה אבל הכא בכילה דלשוויא אהלא קא בעי בבציר מי' טפחים לא הוי אהלא. הא דאמר שמואל הישן בכילה ערום מוציא ראשו חוץ לכילה וקורא ק"ש אוקימנא בשאינה גבוהה י' טפחים (וכי הכילה) [ולכן] אמרינן חזינא לה כמאן דחביטא רמיא על גופו היא וכלבוש עשוי אבל אם היא עשרה טפחים לא יוציא ראשו חוץ לחלון ויקרא.

אתמר נויי סוכה אין ממעטין בסוכה. פירוש בשאין בחללה אלא עשרה ואפילו צלתן מרובה מחמתן דבטילי גבה כיון דהוו נויין דידה ומן הצד ממעט דהשתא ודאי ממעטי תשמישתה ומשוו לה דירת עראי:

אתמר נויי סוכה המופלגין ממנה ד׳‎ ר״נ אמר כשרה דאכתי בטילי גבה ורב חסדא ורב הונא אמרי פסולה דכיון דמופלגין ממנה כל כך לא חשיבי ליה נויין ונראין דברים אפילו בשחמתן מרובה מצלתן מדנקטי לה סתמא אבל מורי נר״ו מפרש בשצלתן מרובה מחמתן והלכתא כרב חסדא ורבה בר הונא דרבים נינהו ור״נ יחידאה:

רב חסדא ורבה בר ר״ה אקלעו לבי ריש גלותא אגנינהו בסוכה שנוייה מופלגין ממנה ד'. פירוש ואע״ג דאכתי לא ידע ר״נ דהדרו משמעתייהו או דהוו שלוחי מצוה אגנינהו לפום דעתיה ולא חש דהוי חתיכא דאיסורא לדידיה ויתבי בסוכה פסולה ומברכי התם שלא כראוי והוה כנותן מכשול לפני פקח יש אומר דמהא שמעינן שהמאכיל לחברו מה שהוא מותר לו לפי דעתו ומאכילו אין בזה משום לפני עור לא תתן מכשול ואע״פ שיודע בחברו שהוא אסור לו לפי דעתו וחברו בעל הוראה שהמאכיל היה ג״כ ראוי להוראה וסומך על דעתו להאכיל לעצמו ולאחרים לפי דעתו. ונ״ל דהכא דוקא מפני שהאיסור ניכר לחברו ואי לא ס״ל לא ליכול הא בשאינו ניכר לחבירו לא ואמרינן התם חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליסופו ליה מידי דלא ס״ל בפרק כל הבשר וכן הור׳‎ לי מורי הרב נר״ו מיהו הכא דאיפסיקא הלכתא דלא כותיה בין לנפשיה בין לאחרים אסור וכדמוכח ממאי דכתיבנא בפ״ק דע״ז ובפ״ק דיבמות:

אמרו אנן שלוחי מצוה ופטורי.‎ פי׳‎ ‎בשאי אפשר לקיים את שתיהן שאם היו מחזירין אחר סוכה כשרה היו טרודין הרבה ובטילין ממצות אבל אם אפשר להם לקיים שניהם אינם פטורים מדין העוסק במצוה פטור מן המצות וההיא דאמרינן העוסק בתורה פטור מן התפילין לאו מהאי טעמא הוא דהא אפשר לקיים שתיהם אלא טעמא משום דמחשבתו טרודה בתלמודו ואיכא היסח הדעת ותפילין צריך שלא יסיח דעתו מהם ק״ו מציץ כדאיתא בפרק יציאות השבת כצ״ל:

אמר רב יהודה אמר שמואל מותר לישן בסוכה שיש לה גג והוא שאינה גבוה עשרה. פירוש דס״ל דכיון דאינה קבועה כל זמן שאינה גבוהה עשרה אפילו אהל עראי לא חשיב ומותר לישן תחתיה אפילו לרבנן ובאידך לישנא אמרינן מותר לישן בכיל׳‎ בסוכה כל זמן שאין לה גג ואע״פ שאינה גבוהה י׳‎ ויש שסוברין דפליג אלישנא קמא ואם יש לה גג אע״פ שאינה גבוהה י׳‎ אין ישנין בה וליתא דהא נקליטין דקביעי טפי ושרו בשאינן גבוהין י׳‎ כל היכא שיש לה גג דהיינו קולא דאית להו מקינופות דפסילי בחדא מנייהו או בגובה עשרה או בגג ותו דהא ר׳‎ תחליפא בר אבימי אמר בישן תחת הכילה ערום שאם אינה גבוהה י׳‎ לא חשיבה אהל כלל. והנכון דהאי לישנא בתרא לא פליג אלישנא קמא כלל והיינו דלא אמרינן בגמרא איכא דאמרי ואמרינן לישנא אחרינא אמרי לה לעולם ישנין תחת הכילה עד דאיכא תרתי לגריעותה גג וגובה עשרה דבלא״ה לא חשיבי אהל כלל ונקליטין דקביעי טפי מיניה סלקי חד דרגא דמפסלי בגובה י׳‎ אע״ג דלית להו גג אבל בלא גובה עשרה אעפ״י שיש לה גג לא הוה קביעותא וקינופות דקביעי טפי סלקי דרגא אחריתי דפסל בחדא מינייהו או בגג לחוד או בגובה י׳‎ לחוד והכי רהטא שמעתא דוק ותשכח ואע״ג דאמרינן דשיפועי אהלים לאו כאהלים דמו בנקליטין דקביעי קביעותא עביד להו אהל והא דאמרינן בעובדא דרב יוסף דגני בכילת חתנים בסוכה וא״ל כמאן כרבי אליעזר ורב יוסף מודה ליה ולא קיים דבריו אפילו לרבנן למימרא דכילה לית לה קביעותא ואפילו לרבנן שריא דלא חשיבא אהל כלל ואפ״ה מכשרי בסוכה העשויה כמין צריף משום דקביעא וכיון דגבוה עשרה חשיבא אהל ארעי דומיא דנקליטין י״ל דההיא פליגא אהאי סוגיא וסברי דקביעותא לא עבדי אהלא ושיפועי אהלים אע״ג דקביעי לאו אהלא הוא ועל זה סמך דבריו רבינו אלפסי ז״ל שהביא משנתינו כפשטה ולא פי׳‎ דין הקביעות שפירשו בסוגיא הזאת ומשמע ליה דג׳‎ דעות הם דאביי בפרקין לעיל סבר דשפועי אהלים אע״ג דלא קביעי אהל עראי נינהו ובסוגיא דהכא מפלגינן בין קביעי להיכא דלא קביעי ובאידך סוגייא לא מפלגי בינייהו ואמרי׳‎ אפי׳‎ קביע לא חשיבי אהל כלל וההיא סוגיא עיקר והנכון דהאי סוגיא וסוגיא דפרק לקמן לא פליגי כלל והא דלא אהדר ליה ר״י דמאי דעבד אפילו כרבנן דמכשרי בסוכה כמין צריף הוא דצריף אהל משום דקביעי בנקליטין אבל לא כילה משום דקושטא בעי למימר ליה דקים ליה דסוגיין דהכא כר״א הוא דהלכתא כותיה ודלא כרבנן ואע״ג דכילה לא הוי אהל בשום דבר בנקליטין דקביעי חששו למהוי אהל לחומרא מיהו לא חשיבי למהוי סוכה אפילו דירת עראי דלמא האי קביעותא לא משוי לה סוכה להיות דירת עראי כלל וראוי לסוכה ולפיכך פוסלין בסוכה העשויה כמין צריף דלא הויא אהל עראי ואפשר שרבינו אלפסי ז״ל שלא פי׳‎ כלום בנקליטין והביא משנתינו כפשטה מפני שסתם נקליטין אינן גבוהין עשרה ולפי׳‎ כשרים ובקינופות פסולה אע״ג דלא גבהי עשרה כדאמרן כנ״ל לפי שיטתו של מורי נר״ו שלמדתי לפניו:

מיתבי הישן בכילה ערום לא יוציא ראשו כו׳‎. התם דגבוה י׳‎ פי׳‎ דהשתא חשיבא אהל כיון שיש לה גג וגבוה עשרה והוי כיושב בבית ערום אבל בדלא גבוה עשרה לא הוי אהל אלא מלבוש והאי מתניתין דאמרה מוציא ראשו חוץ לכילה משמע דס״ל דלבו רואה את הערוה מותר ופלוגתא היא בפרק מי שמתו:

איכא נוסחי דגרסי ובית אע״פ שאינה גבוה עשרה כיון דקביע אהל הוא והא פשיט׳‎ טובה ואינן בנוסחאות ישנות. ונראה דפירוש׳‎ דרבוותא הוא דתלו ליה בגמרא דמשום דמדמי׳‎ כילה לבית ואוקימנא בשגבוהה י׳‎ דלמא הוה ס״ד דבית נמי גבוה י׳‎ להכי פירשו לן רבוותא דבית דקביע אע״ג דלא גבוה י׳‎ חשיב אהל ואין בו תורת מלבוש לעולם:

מכלל דת"ק אע"ג דאינה יכולה לקבל פסולה כי אינה יכולה לקבל ולא כלום היא פי' אע"פ שהסכך של עליונה הוא סכך כשר לא יפסול את התחתונה כיון שאין סכך גג התחתונה מקבל כרים וכסתות ואע"ג דכל סכך בעלמא לא בעינן שיהא בריא וחזק שאע"פ שהוא דק ורעוע חשוב סכך והכא אמאי לא חשיב ואמאי כשרה מפני שהוא רעוע והלא סכך תחת סכך הוא הכא אליבא דשמואל מקשינן דאמר כהכשרה כך פסולה שכ"ז שאין העליונה כרה אינה פוסלת התחתונה וה"נ אם אין סכך התחתונה מקבל כו"כ של עליונה אין העליונה כשרה שאין ראוי' לישן תחתי' ואנן בעי' סוכה הראוי' לאכול בה ולישן בתוכה וזו כיון שאינה לישן בתוכה לאו שמה סוכה והיושב שם לא יי"ח וכיון דעליונה אינה כשרה לא פסלה לתחתונה דכמאן דליתא דמיא ומש"ה מתרץ לא צריכא דחזיא לקבל ע"י הדחק:

בד"ה עד כו' והיכא דמקלע שבת במוצאי יו"ט של חג נוהגין כו' עכ"ל ר"ל לפי שיטתם דלית לן למימר מגו דאתקצאי מחמת יום שעבר לית לן למיסר נמי הכא דאי איתרמי ליה סעודתא בין השמשות כו' לא שייך הכא ועיין בתוס' פרק המביא וק"ל:

גמ' הנ"מ מדקתני סיפא הא למה זה דומה לעומד בבית כו' ובית ודאי אע"פ שאינו גבוה י' כיון דקביע כו' ומיהו שפיר קאמר הנ"מ כיון דקאמר הא למה זה דומה כו' לבית סתם קמדמי ליה שהוא גבוה י' דלכמה מילי לא חשיב בית אלא בגבוה י' אבל להך מלתא דהכא ודאי בבית אע"פ שאינו גבוה י' דלאו בבית תליא מלתא דהכא אלא באהלא וכיון דקביע אהלא הוא דלא גרע מקינופת ודו"ק:

ד"ה עד מוצאי יו"ט האחרון וכו' עד דאפי' רב אסי דאסר ביצה וכו' כוונתם להכריח דלא אמרי' מיגו דאיתקצאי מחמת יום שעבר וליכא למ"ד כלל דלימא הכי דא"כ למ"ד דס"ל דאמרי' מיגו דאיתקצאי מחמת יום שעבר א"כ למה ליה לדחוקי לרב אסי ולומר דאוסר הביצה מטעם דמספקא ליה אם קדושה אחת הן או לא נימא דאסורה מטעם מיגו דאיתקצאי לבין השמשות מחמת שמא עדיין יום שעבר הוא איתקצאי לכולי יומא דשני אלא ודאי ליכא למ"ד דאמרי' מיגו מחמת יום שעבר ומאן דאסר אתרוג בשמיני היינו טעמא משום דגזר אתרוג אטו סוכה:

בא"ד ומיהו אין ראיה מרב אסי וכו' ר"ל משום דרב אסי פליג התם על המ"ד דאסר אתרוג בשמיני ולא ס"ל דאסור מטעם מיגו דאיתקצאי ולכך דחיק נמי בביצה ואמר דהביצה אסורה בשני מטעם דמספקא ליה אי קדושה אחת הן או לאו אבל אותו מ"ד דס"ל לאסור אתרוג אף בשמיני לעולם אימא לך דמטעם מיגו דאיתקצאי אסר ליה וס"ל דאמרי' מיגו מחמת יום שעבר:

תוס' בד"ה עד מוצאי יו"ט כו' ומיהו אין ראיה מרב אסי כו' נ"ב נ"ל דעיקר דיוקא מרב אסי דכל אידך ראיות נוכל לומר אמת דלא ס"ל דאמרינן מיגו כה"ג אבל לעולם מאן דאוסר אתרוג בשמיני אית ליה מיגו כפ"ה אבל מאחר דדחק התלמוד לפ' ר"א דמספקא ליה בדין אם קדושה אחת או לא אמאי לא משני דאית ליה מיגו כהאי מאן דאמר אלא ש"מ דליכא מאן דאמר בעולם דלית ליה מיגו ודו"ק:

בד"ה ובלבד כו' שרי אפילו ביש לה גג כו' נכתב בצידו פירוש ואינו גבוה עשרה:

תד"ה ובלבד (בסופו) תרגמה שמואל למתניתין דמטה בגבוה י'. כ"נ דצ"ל אבל י"ל שאני מטה דלגבה עשויה כדלקמן וכ"כ הר"ן בר"פ הישן:

גמרא ואשתטחא. צ"ל ואשטחה (וברי"ף ורא"ש הגירסא שטחה):

שם ר"ח ורבה בר"ה אקלעו כו'. נ"ב נראה דהיינו בשבתא דרגלא ומשו"ה הו"ל דין שמ"צ (ע"ל דכ״ו א'):

תוס׳ ד"ה שלוחי כו' מן המצות. נ"ב אחרות לא של הקבלת פנים דר"ג בלבד:

תוס' ד"ה עד מוצאי יו"ט (אב"ה עיין מ"ש לקמן דף מו ע"ב):

בגמ' דלמא מן הצד. ונראה דהא דקאמר מעיקרא לימא מסייע ליה ולא משמע ליה לאוקמי בדפנות היינו משום דא"כ אמאי קתני סיככה כהלכתה כיון דלא איירי בסכך אלא סוכה שעיטרה בקרמין הו"ל למתני. מיהו למאי דדחי וקאמר דלמא מן הצד היינו דלעולם בדפנות איירי והא דקתני סיככה כהלכתה היינו לאשמעינן דדוקא היכא שהסוכה כבר היתה מסוככת כהלכתה ואח"כ עיטרה לדפנות בקרמין המצויירין וכה"ג אסור להסתפק דהוקצו למצותן משא"כ אם עיטר הדפנות קודם שסיכך הסכך אז לא חייל על נוי הדפנות שם איסור מוקצה כן נ"ל ולדינא צ"ע:

עוד היה נ"ל לפרש בדרך אחר דהא דקאמר דלמא מן הצד לאו בדפנות איירי אלא מצידי הסכך סמוך לדפנות תוך ד' אמות דבכה"ג הסוכה כשירה משום דופן עקומה ובההוא קאמר דאסור להסתפק אלא דסתמא דלישנא דתלמודא לא משמע הכי לכך מפרש רש"י בפשיטות בדפנות איירי וקל להבין:

שם מיתיבי הישן תחת המטה כו' הא תרגמה שמואל במטה גבוה' יו"ד. ולכאורה לישנא דהא תרגמה תמוה דהא לקמן בריש פרק הישן מקשה תלמודא הא לא גבוה עשרה ומשני תרגמה שמואל במטה גבוה' יו"ד וא"כ משמע לכאורה דהא דמקשה מעיקרא והא ליכא יו"ד אהך מימרא דשמואל דהכא סמיך דאמר שמואל דכל דלא גבוה יו"ד לאו אהל הוא א"כ מאי תרגמה דקאמר אדרבה הך מילתא דשמואל אהאי מימרא דשמואל דהכא גופא והנראה בזה היינו לפי מה שכתבו התוס' שם בריש פ' הישן דלפי המסקנא דהתם דמטה לא מיקרי אהל מדאורייתא כיון דלתוכה עשויה ומש"ה כ"ע מודו דבעינן עשרה. ולפ"ז א"ש טובא סוגיא דהכא דקאמר הא תרגמה שמואל דהכוונה בזה דאפי' בלא מימרא דשמואל דהכא הוצרך שמואל לתרגם מתני' דריש פ' הישן בגבוה י' דאל"כ לא הוי אהל כיון דלתוכו עשויה ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך בלשון התוס':

בתוס' בד"ה ובלבד שלא יהא נקליטין כו' מן הדין אפי' גבוהין יו"ד שרי כו' דהא בשלהי פרקין מסקינן דכן הלכה עכ"ל. לכאורה אכתי אין בזה הכרע לפ' טעמא דברייתא דפסול דנקליטין גבוה י' אינו אלא מדרבנן דהא שפיר מצ"ל דהך ברייתא סברא דשיפועי אהלים כאהלים דמי וכי האי תנא דלקמן דס"ל הכי אבל לעולם למאי דקיי"ל כמ"ד דשיפועי אהלים לאו כאהלים דמי בנקליטין גבוה י' מותר אפי' מדרבנן כשיטת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם כמו שאבאר לקמן והא דמקשה הכא מהך ברייתא עליה דשמואל היינו משום דאע"ג דלא קי"ל כהך ברייתא לענין נקליטין כיון דפלוגתא דתנאי היא מ"מ ממאי דדייקינן מיהת מהך ברייתא דקינופות פסולה אפי' בפחות מיו"ד לא אשכחן שום תנא דפליג. ולענ"ד בזה בכוונת התוס' היינו משום דבלא"ה מסברא פשיטא להו דקינופות בפחות מיו"ד לא שייך פסולא דאורייתא כיון דטעם הפסול משום דאהל מפסיק או משום לתא דשני סככים דא"כ פשיטא דבעינן גבוה יו"ד דמדאורייתא לא מקרי אהל בפחות מיו"ד אליבא דשמואל בין ממימרא דהכא ובין ממימרא דלעיל בסוכה תחת טובה והא דמפליג הש"ס בסמוך בין לענין מיפסל סוכה ובין לשוויי אהלא הך סברא אינו אלא מדרבנן כמו שאבאר. וא"כ לפ"ז דהאי דיוקא דקינופות בפחות מי' היינו מדרבנן א"כ בפשיטות משמע להו לתוס' טפי לפרש טעמא דברייתא דנקליטין אפי' אליבא דהלכתא דקי"ל שיפולי אהלים לאו כאהלים דמי אפ"ה פסלינן נקליטין גבוה יו"ד מדרבנן כיון דאית בה חדא לריעותא שגבוהין יו"ד כמו בקינופות דאית ביה נמי חדא לריעותא דאית לה גג ואזלי תוס' בזה לשיטתם דלקמן בסמוך בד"ה אי קביעי כמו שאבאר כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

בא"ד דהא בהדיא בגמרא תרגמה שמואל למתני' דהכא בגבוה עשרה עכ"ל. לכאורה לא אשכחן דתרגמה שמואל גופא מתני' דהכא בגבוה י' אלא הא דתרגמה שמואל גופא היינו למתניתין דלקמן בריש פרק הישן וכדפרישית נמי בסמוך דלישנא דהא תרגמה נמי הכי משמע אלא דאכתי לא מצי תוס' לאתויי מהא דתרגמה שמואל בריש פרק הישן משום דמהתם ליכא ראיה דשאני מטה דלתוכה עשויה ולא לאהל אלא משום דעיקר הקושיא דמקשה סתמא דתלמודא לקמן והא ליכא עשרה משמע דאכתי לא אסיק אדעתיה הא מלתא דלתוכה עשויה א"כ הו"ל לאקשויי בהדיא והא מטה לאו אהל הוא אע"כ דעיקר הקושיא משום דבלא"ה אפילו באהל ממש שיש לה גג ואפ"ה באינו גבוה עשרה לא מיקרי אהל ודבר שאינו קבוע ואהך מלתא תרגמה שמואל בגבוה יו"ד היינו כלישנא קמא דשמואל דהכא א"כ יפה כתבו התוס' דא"א לומר דהנך תרי לישני דשמואל פליגי בהכי כנ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

בגמ' שאני קינופות דקביעי. לכאורה למאי דמשני שאני קינופות דקביעי תו לא צריכנא לאוקמי לקינופות דמתני' בגבוה עשרה דהא לקושטא דמלתא אפילו בפחות מיו"ד פסולה ויש לדקדק דלפ"ז דהדר בי' הש"ס מאוקימתא דלעיל א"כ הו"ל למימר אלא שאני קינופות דקביעי כסוגית הש"ס בכל דוכתא ומדלא קאמר אלא משמע דלא הדר ביה ולמאי דפרישית בסמוך בלשון התוס' א"ש טובא דהשתא נמי דמשני שאני קינופות דקביעי היינו לענין דבפחות מיו"ד פסול מדרבנן וא"כ אכתי קשה מתני' דמדקתני פירס עליה סדין או שפירס ע"ג הקינוף בהדי הדדי משמע דתרווייהו כהדדי נינהו וכי היכי דפירס עליה סדין ודאי הוי פסולה דאורייתא לכל הפירושים לשיטת התוספת ור"ת משום דמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ממש שהרי בלא הסדין הוי חמתה מרובה מצלתה וכ"ש לפי שיטה שכתבתי לעיל דלעולם סכך העליון עיקר א"כ ממילא שמעינן דפסול קינופות נמי הוי פסולה מדאורייתא מש"ה צריך לאוקמי אליבא דשמואל קינופות דמתני' היינו בגבוה יו"ד כנ"ל נכון ודו"ק היטב:

שם והרי סוכה ע"ג סוכה דקביעא ואמר שמואל כו' לכאורה יש לדקדק דהך קושיא דוהרי סוכה לא שייך כלל אמימרא דשמואל דהכא במאי דמתיר לישן בכילה שאינה גבוה עשרה דאדרבה דא ודא אחת היא דטעמא דתרתי מימרא דידיה היינו משום דכהכשירה כך פסולה ומש"ה לא מיקרי אהל בפחות מיו"ד כמו שפירש רש"י כאן אלא דטפי הו"ל לאקשויי הך קושיא במימרא קמייתא דשמואל דאמר לעיל בסוכה ע"ג סוכה כהכשירה כך פסולה ושיעורו בעשרה הו"ל לאקשויי מ"ש קינופות דמשמע להדיא מברייתא דהכא דפסולה אפי' בפחות מיו"ד אלמא דלא אמרינן כהכשירה כך פסולה ונלע"ד ליישב ע"פ מה שכתבתי לעיל דודאי מסברא יש לחלק טובא בין סוכה ע"ג סוכה כשירה ובין סכך פסול שמונח ע"ג סוכה שתחתיו דבשלמא לענין סוכות כשירות דלא מיפסלא אלא מגזירת הכתוב דכתיב בסוכת דמשמע חדא א"כ מהאי טעמא לא שייך לפסול אלא היכא שכל אחת בפני עצמה מיקרי סוכה היינו בגובה עשרה אבל בפחות מעשרה לא מיקרי סוכה ע"ג סוכה והו"ל כחדא סככה ואטו משום דריבה בסכך מגרע גרע משא"כ בסכך כשר ע"ג פסול או איפכא לא שייך האי טעמא דהא כ"ש אם נאמר דכיון דלא גביהי חדא מחברתה הוי כחדא סככה א"כ פשיטא דפסול וכ"ש למאי דפרישית לעיל נמי דכיון דסוכה שתחת אילן וסוכה שתחת סוכה מתרי קראי נפקא ע"כ לחלק אתא דבסוכה ע"ג סוכה לא מיפסל אלא בגבוה יו"ד משא"כ בסוכה שתחת אילן או תחת הבית פסול בכל ענין דלשון בסוכת הכי משמע דוקא בסכך כשר לחוד ולא בסוכה ודבר אחר ומש"ה לא שייך הך קושיא לעיל והרי קינופות דודאי אסיק אדעתיה דיש לחלק טובא בין סכך כשר לסכך פסול משא"כ הכא דמתיר שמואל לישן בכילה שיש לה גג הואיל ואינה גבוה יו"ד וכפירש"י דכל פחות מיו"ד לאו אהל הוא אלמא דשמואל לא נחית להך סברא שכתבתי דבסכך פסול לא בעינן שיעורא ומקשינן עלה מקינופות ומשנינן שאני קינופות דקביעי משמע מזה דכל מידי דקביעי הוי דבר חשוב ומש"ה פוסל בפחות מיו"ד וזה נוטה להנך אמוראי דלעיל דבסוכה ע"ג סוכה נמי ס"ל הכי דלרב הונא בטפח ולרבה בר רב הונא ורב חסדא בד' טפחים דכיון דהנך שיעורי חשיבי מש"ה מיקרי סוכה ע"ג סוכה דא"כ כ"ש בקינופות דקביעי טפי והוי דבר חשוב ופוסל בפחות מיו"ד. ולפ"ז מקשי שפיר והרי סוכה ע"ג סוכה דקביעא טפי ואפ"ה אמר שמואל כהכשירה כך פסולה דוקא ביו"ד אלמא דלשמואל לא תליא מידי בחשיבותא אלא דבכל ענין פחות מיו"ד לאו מידי הוא א"כ מקשי שפיר והרי סוכה כנ"ל:

ויתכן יותר לפי מ"ש לעיל בשיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כאן ובריש פרק הישן דטעמא דקביעי הוי משום דנעשה כסוכה בתוך סוכה והנראה בזה משום דפשיטא להו נמי טובא דלענין טעם שאהל מפסיק בינו ובין הסוכה לא שייך לחלק בין קביעי ללא קביעי דאפי' אהל עראי מיקרי שפיר הפסקה בינו לבין הסוכה אע"כ דלא תליא מידי בהפסקת אהל כדפרישית לעיל דלעולם סכך העליון עיקר שעל שם הצל מיקרי סוכה ועיקר הצל מחמת העליון הוא מש"ה הוכרח לפרש דטעמא דקביעי הוי משום דנעשה כסוכה בתוך סוכה אי מדאורייתא אי מדרבנן כמו שאבאר בסמוך והטעם מבואר דבדבר שאינו קבוע לא שייך לומר דנעשה כסוכה בתוך סוכה דשאני התם דקביעי ועוד דלא שייך למיפסל כהאי גוונא מהטעם שמבואר בירושלמי והובא בכל הפוסקים שכן אדם עושה חלל באצילי ידיו משא"כ דבר הקבוע לא בטיל לגבי האדם ומש"ה פסול דנעשה כסוכה בתוך סוכה. א"כ לפ"ז מקשה שפיר טובא הרי סוכה דאמר שמואל כהכשירה כך פסולה ותו לא שייך האי טעמא דנעשה כסוכה בתוך סוכה דאין להחמיר בטפל יותר מן העיקר כנ"ל נכון ודו"ק היטב ועיין עוד בסמוך: