סוכה יג ע"ב

דף יג - ב

אלא אימא, הכל דין אחד הוא, וכך היתה כוונת הברייתא לומר: ואינו פסול, עד שתהא תחילתו כשיריו, תחילת איגודו כמו שיריו, דהיינו אחד. אבל אם אגד בתחילה שנים, והאחד נפל לאחר זמן, כשר להזאה.

דרש מרימר: הני איסורייתא דסורא [חבילי קנים הנמכרים במנין, ועושים את החבילות במנין מסוים למוכרם בשוק], מסככין בהו, ואין לפוסלם כשאר חבילות שפסלו חכמים משום גזירת אוצר.

כי אף על גב דאגדן [שקשר בחבילה], למנינא בעלמא בשעת המכירה הוא דאגדן. כלומר, לא נקשרו אלא לשעת המכירה, לידע את מנין הקנים שבחבילה, ומיד כשיבא לביתו יתיר את אגדן. ולפיכך אין לגזור שמא יקח מאותן חבילות כדי ליבש וימלך עליהן לשם סכך, כיון שאין דרך להצניען ליבוש בעודן אגודים. ולא גזרו אלא בחבילי קש ועצים המוזכרים במשנה, שהרגילות היא להניחן ליבוש בעודם אגודים. ^[238]

אמר רבי אבא: הני צריפי דאורבני, כמין כוך עגול עשוי מענפי ערבה הקלועים זה בזה, רחב מלמטה וצר מלמעלה, ולמעלה קושרים את כל הענפים בקשר אחד, ומשמשים מחבוא לציידי עופות. ^[239]

כיון שהותרה ראשי מעדנים הקשר העליון שלהן בלבד, אף שלא התיר את קליעתם, כשרין לסיכוך, ואינם פסולים משום חבילות.

ומקשה הגמרא: והא אגידי מתתאי הרי עדיין אגודים הם מלמטה, שהיו קולעים אותם מלמטה על ידי חבל כעין מחצלת, ומדוע כשרים הם לסיכוך?!

אמר [מישב] רב פפא: דשרי להו. אכן מדובר שהתיר גם את הקשר התחתון המחבר את שני ראשי הקליעה. והחידוש הוא, כי על אף שהחוט עדיין עובר בין הקנים ומחברם זה לזה, אין זו חבילה, הואיל ואינה קשורה.

רב הונא בריה דרב יהושע פירש באופן אחר: אפילו תימא דלא שרי להו, כשרים הם אפילו לא התיר את הקשר התחתון. והטעם: לפי שכל אגד שאינו עשוי לטלטלו, שאין ראוי לטלטל את הדבר על ידו, כצריף זה אחר שהותר הקשר העליון, שאם יטלטלנו הרי הוא ניתק מאליו, ^[240] לא שמיה אגד.

אמר רבי אבא אמר שמואל: אותם ירקות [חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא וכדומה], שאמרו חכמים שאדם יוצא בהן ידי חובתו, של מצות אכילת מרור בפסח, מביאין את הטומאה. כלומר, אם סיכך בהם, והיה מת מצד אחד, הרי הם מביאים את הטומאה על הכלים, כדין אוהל.

כאשר נמצאים מת וכלים תחת "אוהל" אחד, מביא האוהל את טומאת המת על הכלים שלצד המת.

מת שהיה מוטל באוהל, והיו כלים מונחים על גבי האוהל, לא נטמאו הכלים שעליו, היות והאוהל חוצץ בפני הטומאה. ובלבד, שיהיה האוהל עשוי מדבר שאינו מקבל טומאה.

וירקות אלו, כיון שאינם נחשבים למאכל אדם, ורק נאכלים למצות אכילת מרור מחמת מרירותם, הרי הם אינם מקבלים טומאה. ולכן אם הם מאהילים על המת, ויש כלים מעליהם, יכולים הירקות הללו לחצוץ בין טומאת המת לבין הכלים שמעליהם.

ומכל מקום, גזרו חכמים, שאין הירקות הללו חוצצין בפני הטומאה. שאם עשה מהם אוהל כשהם לחים, והיה מת באוהל, וכלים מונחים על גבי האוהל, גזרו חכמים שלא יחשבו עלין אלו כאוהל לחצוץ בפני הטומאה, אלא הטומאה בוקעת ועולה ומטמאת את הכלים. ^[241] וטעם הדבר יתבאר להלן. ^[242]

וכמו כן פוסלין ירקות אלו בסוכה מדרבנן משום אויר.

הלכה היא בסוכה, שאם סיכך סוכתו בסכך פסול רחב ארבעה טפחים, הסוכה פסולה. אבל אם הניח מקום שלא סיככו כלל, אפילו היה רוחבו שלושה טפחים בלבד, סוכתו פסולה. ועלין אלו, מעיקר הדין, הואיל והם ראויים למאכל אדם ומקבלים טומאת אוכלין, הרי הם פסולים לסיכוך, ופוסלים מדאורייתא את הסוכה בארבעה טפחים. וגזרו חכמים, לדון סכך זה כאויר הפוסל את הסוכה בשלושה טפחים. וטעם הדבר יתבאר להלן.

מאי טעמא פסולין הם לסיכוך, ואינם חוצצין בפני הטומאה, אף כשהם לחים?

מבארת הגמרא: גזירת חכמים היא, כיון שירקות אלו דקים הם, ודרכם דלכי יבשי, פרכי ונפלי, כשיתייבשו, עליהן נופלים מהן, יש לחוש, שמא אם נתיר לו לסכך בהם בעודם לחים, יסמוך עליהם לסיכוך גם לכשיתייבשו ותהיה חמתה מרובה מצילתה. ועל כן אמרו חכמים, כי אף קודם שיבשו, כמאן דליתנהו דמי, כאילו אינם. ומטעם זה גזרו גם כן שלא יחצצו בפני הטומאה בעודם לחים, על אף שמן התורה הם חוצצים.

ואמר רבי אבא אמר רב הונא:

"ידות האוכלין", שהם העוקצין המחוברים עמהם, כגון הקש שאוחזים בו כשנוטלים את השיבולים, הרי הם מביאים טומאה לאוכלין, ומיטמאין עם האוכלין. שאם נגעה טומאה ב"יד" של האוכל, נטמא האוכל, ואם נגעה הטומאה באוכל, הרי היד כמוהו. ^[243]

אבל, הבוצר ענבים לדורכם בגת, לעשות מהם יין, אין לו ידות. לפי שאין העץ המחובר בענבים חשוב כבית יד לענין טומאה, הואיל והבוצר אינו צריך לבית יד, ולא ניחא לו בו. ולא נתרבה בית יד לטומאה, אלא יד הצריכה לכלי או לאוכל.

ורב מנשיא בר גדא אמר רב הונא:

הקוצר תבואה לסכך של סוכה, ויש בה קשין וראשי שבלים, שבהם גרעיני התבואה, שהם אוכל, אין לו ידות. אין הקשים חשובים בית יד לראשי השבלים, הואיל ולא ניחא ליה שיהיו הקשים מחוברים לראשי השבלים, לפי שהם אוכל, והאוכל פסול לסיכוך, הואיל והוא מקבל טומאה, ולכן עדיף היה לו אילו לא היה מחובר הקש לשבלים כלל. ^[244] ואין הסכך כשר אלא משום שהקשים רבים על השבלים, כך שהאוכל בטל בהם מדין ביטול ברוב.

ומבארת הגמרא: מאן דאמר קוצר לסכך אין לו ידות, כל שכן בוצר ענבים לגת אין לו ידות, דהרי לא ניחא ליה בהן, דלא נימצייה לחמריה, שלא יספגו השריגים את היין לאחר דריכת הענבים.

אבל מאן דאמר בוצר לגת, הוא שאין לו ידות, דוקא שם אמר זאת, אבל קוצר לסכך יש לו ידות, היות דניחא ליה בראשי השבלים דליסכך בהו, כי היכי דלא ליבדרן. כלומר, ניחא לו בראשי השבלים, שהם אוכל, המחוברים בהם מפני שהם מוסיפים לקשים כובד, ^[245] ואם יפריד את ראשי השיבולים מן הקשים, שמא יתפזרו הקשים וילכו לאיבוד. ^[246]

ועתה דנה הגמרא: נימא, האם יש לנו לומר, כי מה דאמר רב מנשיא בר גדא, קוצר לסכך אין לו ידות, מחלוקת תנאי היא?

דתניא: סוכי ענפי תאנים, ובהן תאנים, וכן פרכילין זמורות ובהן ענבים, וכן קשין ובהן שבלים, וכן מכבדות ענפי דקל ובהן תמרים, דין כולן לענין סיכוך הוא:

אם היתה פסולת מרובה על האוכלין, הרי הסוכה כשרה. לפי שהאוכל בטל ברוב הסכך הכשר. ובכלל הפסולת אף כדי שיעור בית יד.

ואם לאו, הרי היא פסולה, שהרי האוכלין הם דבר המקבל טומאה ופסול לסכך בו.

אחרים אומרים: לא די בכך שירבו הקשין הכשרים לסיכוך על השבלים שהם אוכל, אלא אין הסכך כשר עד שיהו קשין מרובין גם על הידות. כלומר, גם על שיעור בית יד מן הקשין, וגם על האוכלין, כיון שדין הידות הוא כדין האוכלים.

מאי לאו, בהא קא מיפלגי;

דמר, אחרים [שהוא רבי מאיר] סבר, כל אותן מינים יש להן חשיבות של ידות, ונמצא שאף הידות פסולות לסכך בהן, היות ואף הן מקבלות טומאה, וצריך שיתבטלו אף הן בפסולת שתרבה עליהן.

ומר, תנא קמא סבר: אין להן ידות, וכשאר הפסולת הוא, וכשר כולו לסיכוך.

ומבארת הגמרא: לרבי אבא, הסובר שרק הבוצר לגת אין לו ידות, אבל הקוצר לסכך יש לו ידות, ודאי תנאי היא. שהרי אין דבריו מתקיימים אלא כאחרים, ואילו תנא קמא ודאי חולק על דבריו, ולשיטתו הקוצר לסכך אין לו ידות. ^[247] אבל לרב מנשיא בר גדא, הסובר שהקוצר לסכך אין לו ידות, מי לימא תנאי היא? או שמא יש מקום לומר, כי אף אחרים מודים לדבריו.

אמר לך רב מנשיא: דכולי עלמא סברי, הקוצר לסכך אין לו ידות.

ומה שאמרו אחרים שאף הידות פסולות לסיכוך, הכא בברייתא, במאי עסקינן, כגון שקוצצן לאכילה. שיש לו צורך בחיבור הידות לאוכל, ואחר כך נמלך עליהן לסיכוך. ולפיכך סוברים אחרים שאין מחשבתו לבד מועילה להפקיע מהן שם ידות, ועדיין מקבלות טומאה הן.

ומקשה הגמרא: אי מיירי בקוצצן לאכילה, מאי טעמייהו דרבנן, דהיינו תנא קמא, הסובר שאין ידות צריכים ביטול?

וכי תימא טעמו של תנא קמא הוא, שאף על פי שמתחילה היה להן תורת ידות, מכל מקום, קסברי רבנן, כיון דנמלך עליהן עתה לסיכוך, ושוב אין לו צורך באוכל ובחיבור הידות להם, בטלה ליה מחשבתו הראשונה, ונפקע מהם דין ידות.

לא יתכן לפרש כן!

שהרי, ומי בטלה ליה המחשבה הראשונה לאכילה, שהורידה לידות דין קבלת טומאה, בהכי, במחשבתו לסכך בהן?

---

איסורייתא דמחוזתא. פירוש אגודות של עצים שקושרין אותן למוכרן במספר כך וכך אגודות.

צריפי דאורבני. פי' צריפין שמסככין אותן במורביות של ערבה וקושרין את ראשיהן מהנה ומהנה בנת וקושרין עוד קצותן למטה שלא יפרדו. פי' ראשי [מעדני'] כדכתי' התקשר מעדנות כימה. ואלו הקשרין אין עשויין לטלטל בהן. ותנן נמי בכלים (פ' כ' מ"ז) בענין המחצלות וכן המתיר ראשי המעדנים טהורה. נחלקה לארכה ונשתיירו בה ג' מעדנים של ששה טפחים טמאה:
ירקות פוסלין הסוכה מ"ט כיון דלכי יבשי פרטי ונתרי כמאן דלתניהו דמי. ואותו מקום המסוכך בירקות כאויר הוא. ואע"פ שעכשיו מסוכך הוא ואם יש בו ג' טפחים פסולה.

א"ר אבא אמר רב הונא הבוצר ענבים לדורכן לגת אין לו ידות כלומר אין רצון הבוצר בגת להיות בענבים ידות ולדורכן הוא בעי והידות שואבין היין ורב מנשיא בר גמרא אמר רב הונא הקוצר לסיכוך אין לו ידות ואסיקנא מאן דאמר קוצר לסיכוך אין לו ידות כ"ש בוצר שודאי אין לו אבל דר' אבא דאמר בוצר אין לו ידות הני מילי בוצר דניחא ליה דלא להוי להן ידות דלא נמציה לחמריה אבל קוצר לסיכוך יש לו ידות דניחא ליה לסכוכי בהן לימא כתנאי סוכי פי' אמירי תאנים ובהן תאנים.

פרכילין ובהן ענבים קשין ובהן שבולים מכבדות ובהן תמרים כולן אם פסולת מרובה על האוכלין כשרה ואם לאו פסולין אחרים אומרים עד שיהו קשין מרובין על הידות ועל האוכלין מאי לאו בהא קמפלגי ת"ק סבר הקוצר לסיכוך אין לו ידות לפיכך תני עד שיהא פסולת מרובה על האוכלין בלבד ואחרים סברי יש לו ידות וידות כמו אוכל הן ופסולין הן לסיכוך לפיכך עד שיהא פסולת מרובה על האוכל ועל הידות. ור' אבא דאמר בוצר אין לו ידות אבל קוצר יש לו ידות כתנאי הוא דהא ת"ק א' אין לו ידות.

לרב מנשיא מי לימא תנאי הוא דהא אחרים אומרים יש לו ידות ודחה לא לעולם אפילו אחרים מודו דהקוצר לסיכוך אין לו ידות והכא כגון שקצרן לאכילה שצריך להיד כדי להיות תופס בהן אוכל לפיכך כמו האוכל הן חשובין להכניס הטומאה וכבר פרשנוהו דין הידות בפרק העור והרוטב וכיון שקצרן לאכילה אע"פ שנמלך עליהן לסיכוך תורת הידות לא זזה מעליהן ואקשינן אי הכי אפילו לרבנן לא בטלה טומאה מינייהו דהא קיי"ל דלא בטלה טומאה במחשבה ואמאי (מטהר) דתנן בפרק כ"ה בכלים כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה מעשה מבטל מיד מעשה ומיד מחשבה.

דרוש מרימר הני איסורייתא דסורא מסככינן בהו. פירוש וליכא משום גזירת חבילין ואע״ג דאגידן למנינא בעלמא הוא דאגידן פירוש ולא שמיה אגד ולקמן נמי אמרינן דלא שמיה אגד שאינו עשוי לטלטלו בהם לא שמיה אגד לענין סוכה ואע״ג שאפשר לטלטלו באותו אגד כיון שלא נעשה לטלטלו בו כעין חבילי עצים לא גזרינן בהו ושמעי׳‎ שמותר לסכך בקנים הסדורין זה בזה כיון שלא נעשה לטלטלו בהם אע״פ שראוי לטלטלם כולם כאחד מפי מורי נר״ו:

הני צריפי דאורבני כיון שהותרו ראשי מעדנים שלהם. פיר׳‎ קשר שקושרים בראשם כאחד כשרה והא אגידי מתתאי במקום הרוחב דאע״ג דליכא אלא חד אגד הוא ומה שאמרו אגד בחד לא שמיה אגד ענין אחר הוא כמו שפי׳‎ למעלה:

אמר רב פפא דשרי להו.‎ פי׳‎ ‎והא קמ״ל דאע״ג דאכתי קיימי מנפשייהו כמאן דאגידי כיון דלא אגידי ממש לית לן בה:

אמר שמואל ירקות שאמרו חכמים אדם יוצא בהם י״ח בפסח אין חוצצין בפני הטומא׳‎ אע״ג דבטלינהו הת׳‎ לגמרי ואע״ג דבעודן לחין חזי לחוץ בפני הטומאה גזור רבנן השתא דלכי יבשי מיפרכי וכמאן דליתנהו דמו ומהאי טעמא אמור רבנן שיהו פוסלין בסוכה משום אויר שהיא פוסל בשלשה אפילו בסוכה גדולה ולא כאוכלין דעלמא שפוסלין בארבעה דגזור בהו מהשתא משום דלכי יבשו הוו כמאן דליתנהו וכן פרש״י ז״ל וגריס ומביאין את הטומאה. ואית דמפרש לפום נוסחי דגרסינן אין מביאין דכלהו מדינא נינהו ולא מדרבנן דכיון דלאו בני קיומא נינהו לשבעת ימים מהשתא חשיבי כמאן דליתנהו והראשון יותר נכון:

א״ר אבא אמר רב הבוצר לגת אין לו ידות. פי׳‎ דכי אתרבו ידות אוכלין לטומאה כדאיתא בפרק העור והרוטב היינו משום דצריכי לאותן ידות אבל הכ׳‎ דלא ניחא ליה באותן ידות לא ואם נגעה טומאה בידות לא מיטמא האוכל ובסמוך מפרש אמאי לא ניחא לי׳‎ באותן ידות ורב מנשיא בר גדא אמר ד״ה הקוצר לסכך אין לו ידות דלא ניחא ליה באותן ידות כדמפרש ואזיל מ״ד קוצר כ״ש בוצר ומ״ד בוצר אבל קוצר יש לו ידות דניחא ליה באותן ידות שיהו מחוברות לאוכלין כי היכי דלא ליבדרין אוכלין ויהיו משומרין עם הידות:

לימא דרב מנשיא בר גדא כו׳‎. דר׳‎ אבא דאמר קוצר יש לו ידות ודאי תנאי היא דלא אפשר דתיתי מימריה כרבנן דאמרי אם פסולת מרובה על האוכלין לבדם כשרים אלמא ידות לאו כאוכלין אלא כפסולת ואיהו דאמר כאחרים אלא דרב מנשיא דאתיא כרבנן מי לימא תנאי היא כלומר דהויא דלא כאחרים או כאחרים או אפשר דתיתי מימריה אפי׳‎ כאחרים ומשני דהא דרב מנשיא אפילו לאחרי׳‎ הוא דהא דאמרי אחרים יש לו ידות מיירי בשקצרן לאכילה דניתא לי׳‎ בידות וחזי לטומאה ואח״כ נמלך עליהם לסכוך דכבר נחתי להו טומאה מעיקר ולא סלקא מנייהו בהמלכה בתרייתא אבל קוצר מתחלה לסכך מודו אחרים דאין לו ידות:

אי הכי מאי טעמייהו דרבנן בשלמא אי אמרת דמתנית׳‎ בשקצר לסכך ותנאי היא שפיר אל׳‎ השתא דאמרת שקצרן לאכילה מ״ט דרבנן וכ״ת כיון דאימלך עלייהו בטלה לה מחשבתו ראשונה שחשב עליה על הידות כשקצרן לאכילה והא קי״ל דאין מחשבה מוציא מידי מחשבה וכ״ת ה״מ כלים דחשיבי ואית להו טומאה מנפשי׳‎ אבל ידות דלא חשיבי דטומאה דידהו משום טפלת אוכלין במחשבה נחתי לטומאה ובמחשבה סלקין מינה והתנן כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורין בשלמא למ״ד בססן התיר אגדן ושנתפזרו ונתבססו גליא דעתי׳‎ דלא ניחא בידות ובמחשבה מוציא מידי מחשבה שפיר אלא למ״ד דוקא בססן ממש בעליו דעביד בהו מעשה אבל מחשבה לא מהניא מאי איכא למימר והכי אתיא כרבנן אליבא דידיה ופרי׳‎ הכא נמי פלוגתא דאחרים ורבנן בשקצרן לאכילה ונמלך עליהם לסכך ובססן ממש ופרכי׳‎ אי בססן ממש מאי טעמא דאחרים דאמרי לא סלקי מטומאת׳‎ ע״י מעש׳‎ ופריק דאינהו דאמרי כרבי יוסי דס״ל דאף ע״ג דבססן טמאי׳‎ דבסוס לא הוי גלויי דעתא דמוכח דלא ניחא ליה בהני ידות ולאו מעשה גמור הוא דאכתי חזו להפכן בעתר והכ׳‎ נמי סברי רבנן דאכתי לא בטלי מתורת ידות מפני שבססן דכי סתר לה לסוכה נקיט לה בגיליהו וכיון דמעיקרא קצרן לאכילה כל היכא דאיכא שום תועלת בעולם באותן ידות לאוכלין בטומאתן הם עומדין אבל כשקצרן מתחלה אין דעתו ואין לו רצון באותן ידות כלל ולשון בססן למאן דמפרש היתר אגדן מלשון מתבוססת בדמיך שפירושו מתגולל ה״נ התיר האגד מתגוללין ומתפזרין בגורן:

ירקות שאמרו חכמים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח הרי הן דקות הרבה ועתידות ליבש בנקל ומתוך כך אינן קרויות אהל לא להביא את הטומאה אם היה טפח מהם מתאהל על כזית טומאה מצד אחד ועל כלי קטן מצדו השני ולא לחוץ בפני הטומאה אם כזית טומאה מתחתיו וכלי על גבו או אם טומאה בבית זה וחלון פתוח ממנו לבית שבצדו אלא שסתום בירקות אלו וכן כל הירקות בדין זה חוץ מארבעה מפורשות במקומן שעליהן רחבים וגסים ומתקיימין הרבה והם האירוס והקיסום ודקת חמור ודלעת יונית ויש גורסין בזו מביאין את הטומאה אלא שגדולי המחברים הביאוה כשיטתנו וכן לענין סוכה כל שסיכך בירקות חוץ מארבעה אלו נידון כאויר לפסול בשלשה שכל שידוע בו שמתיבש בתוך שבעה ולכשיתיבש יהא שם אויר בשיעור לפסול בשלשה או שתהא הסוכה חמתה מרובה מצלתה פסולות אף קודם שיתיבשו:

ידות האוכלין והם העוקצים המחוברים עמהם שהם כבית יד להם וניטלין בהם הרי הם מביאין טומאה לאוכלין ומיטמאין עם האוכלין ר"ל שאם נגעה טומאה ביד הרי האוכל כמוהו ואם נגעה באוכל הרי היד כמוהו והבוצר ענבים לדרכם אין לו ידות ליטמא עם האוכל או להביא לו טומאה שהרי אינו צריך לבית אחיזה ואדרבה רוצה הוא שלא יהו לשם כדי שלא יהו מוצצות את יינו ולא נתרבית יד לטומאה לא בכלי ולא באוכל אא"כ היא צריכה לכלי או לאוכל וכן הקוצר לסיכוך אין לו ידות שהרי אם הם קשים עם שבליהם אין נוח לו בחבור השבלים עם הקשים שהרי אין האוכל ראוי לסכוך ואע"פ שאפשר שנוח לו בכך הואיל ומ"מ אינן פוסלות את הסכך אחר שהן מיעוט כדי שלא יתפזרו השבלים ויעמדו לשם בהצנע אין זה כלום כמה שערים פתוחים לו להצניע את שבליו קצצן לאכילה יש להן ידות ואפי' נמלך עליהם לסיכוך עד שיתחיל לסכך שכל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין ממנו אלא בשינוי מעשה והענין הוא שכבר ידעת שאין הכלי מקבל טומאה אא"כ נגמרה מלאכתו ואם יש כאן עור העומד לרצועות ומנעלים שנמצא שלא נגמרה מלאכתו אם חישב עליו לעוצבא ר"ל שולחן שנמצא לפי מחשבתו שנגמרה מלאכתו הרי הם יורדים לטומאה במחשבה זו ואפ' חזר וחישב עליו לרצועות אינו יוצא מתורת קבלת טומאה עד שיתיז את האיזמל לחתוך בו ומ"מ מעשה מוציאו מידי כך אפי' היה במחשבה ראשונה מעשה כגון שקיצץ סביבותיו ליפותו שהמעשה מוציא אף מידי מעשה ומחשבה אינה מוציאה אף מידי מחשבה מעתה ידות האוכלין שהתיר אגדן אע"פ שזה גלוי הדעת שאינו צריך להן ואינו קפיד אם האוכלין מתפזרים לכאן ולכאן מ"מ אין זה אלא כמחשבה בעלמא אבל אם בססן ר"ל שדשן ברגלי בהמה או במקלות הרי זה מעשה ומוציא מידי תורת קבלת טומאה ואע"פ שאפשר שעדיין נוח לו בחבורם שאלמלא הן אין השבלים נוחים להפך בעתר שמתוך שהשבלים קצרים יוצאים הם מתוך עוקצי העתר ונשמטים ממנה:

אמר ר' אבא אמר שמואל ירקות שאמרו חכמים אדם יי"ח בפסח אין מביאין את הטומאה ואין חולצין בפני הטומאה ופוסלין בסוכה משום אויר פי' הכי תנן בפ' ח' דאהלות ואלו לא מביאין ואל חולצין הזרעים והירקות המחוברין מחוברין לקרקע וכן כל הירקות אינן חשובין אהלים שאם הי' כזית מן המת תחתיהן וראשיהן נוטין ע"ג הכלים אינן חשובין אהל להביא טומאה על הכלים ואם האהיל אדם עליהן כנגד הטומאה דכמאן דליתנהו דמו וכאלו האהיל על הטומאה דמי חוץ מן הירקות שמנו חכמים כדתנן לעיל בההיא פירקא יש מביאין את הטומאה וחולצין ותני התם האירוס והקיסוס וירקת חמור ודלתע יונית שאלה הם חשובין אהל בין להביא טומאה בין לחוץ בפני הטומאה אבל לענין למעט בארובה שבין בית לעליי' או שבין שני בתים חולצין וממעטין את הטפח שלא תעבור מבית לבית כדתנן בפי"ג דאהלות אלו ממעטין את הטפח פחות מכזית בשר ממעט ע"י רובע עצמות ופחות מעצם כשעורה ממעט ע"י כזית בשר פחות מכזית מן המת פחות מכזית מן הנבלה פחות מכעדשה מן השרץ פחות מכביצה אוכלין ותבואה שבחלון והכי שיש בה ממש ונבלת וף טהור שלא חישב עלי' ונבלת העוף טמא שחישב עלי' ואל הכשירה או הכשירה ואל חישב עלי' ואלו שאין ממעטין כו' עד זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט ושמואל אין מביאין את הטוממאה ואין חולצין בפני הטומאה לא איצטריך לי' למימר דמתניתא הוא דכייל כל זרעים וכל ירקות חוץ מן הירקות שמנו שאינן לא מביאין ולא חולצין אלא הא איצטריך לי' למימר שהן פוסלין הסוכה משום אויר דכי היכי דלענין טומאה כמאן דליתנהו דמי ואע"פ שהן לחים ועושין צל כיון דלכי יבשי מיפרכי ונפלו כמאן דליתנהי דמי ואי לא הוי מיפרכי היו פוסלין משדום סכך פסול בארבעה טפחים ומן הצד בד"א מפני שהן מאכל אדם וכל האוכלין פסולין לסיכוך ואע"פ עדיין לא הוכשרו דפסולת גורן ויקב אמר רחמנא ולא גורן ויקב עצמן ואע"פ שלא הוכשרו והכי אמרי' לקמן סוכי תאנים ובהן תאנים פרכילין ובהן ענבים קשין ובהן שבלים מכבדות ובהן תמרה כולן אם פסולת מרובה על האוכלין כשרין ואם לאו פסולין ואע"פ שלא הוכשרו כדראוין קבל טומאה ע"י הכשר פסולין לסיכוך:

אחרים אומרים עד שיהו קשין מרובין על הידות ועל האוכלין פי' ידות השבלים הן כדתנן בפ"ק דעוקצין וקנה של שבלת ג"ט ויד כל הנקצרין שלשה טפחים:

בד"ה ירקות שאמרו כו' כדאמרינן פ' לא יחפור כו' או שעלו מאיליהן בחלון ממעטין עכ"ל ודוקא לגבי מיעוט חלון קאמרינן התם דעלו מאיליהן שהוא מחובר ממעט דלגבי אהל למעלה בארובה אין חוצץ המחובר מפני שהרוח מנשבו כך תירצו שם בשם ר"ת ומיהו לענין תלוש שפיר מייתו הכא מהתם מדממעט בחלון חוצץ ה"ה נמי באהל דבתלוש ליכא לפלוגי בין מיעוט חלון בין חציצת אהל וק"ל:

בד"האם פסולת מרובה כו' כדמוכח בתר הכי דפריך אי הכי מ"ט דרבנן דמה שמניחין ע"ג כו' עכ"ל ואפילו למאי דמסיק שבססן דהוי שינוי מעשה דהיינו בידות אבל בראשי השיבולין לא נעשה בהן שינוי ממש ואע"ג דהך פירכא אי הכי מ"ט דרבנן נמי אידות קאי מ"מ מייתינן שפיר ראיה מיניה דהנחה ע"ג סוכה לא מקרי שינוי מעשה וק"ל:

בתוס' ד"ה ירקות שאמרו וכו' ער ומה שהוזקק לפרש מדרבנן וכו' ר"ל ולא פי' דאין חוצצין מן התורה דלא חשיבי הפסק וחציצה כלל משום דלכי יבשי פרכי ונפלי ולכך אפי' בעודן לחין כמאן דליתנהו דמי דאי חשיבי אוהל מדאורייתא לענין הבאה ה"ה לענין חציצה עד אבל לא שייך למתלי טעמא בהכי ר"ל דדלמא ה"נ מביאין הטומאה אבל לא חוצצין משום דהוי דבר המקבל טומאה:

בסה"ד או שעלו מאליהן בחלון ממעטין ואע"ג שעלו מאליהן היינו מחובר ולעיל מזה בסמוך כתבו התוס' דמחוברים לא מביאים ולא חוצצין שם בפ' לא יחפור הקשו זה בתוס' ותירץ ר"ת דדוקא לענין דאין נעשין אוהל לחוץ בפני הטומאה על מה שתחתיהן או שעליהן או להביא הטומאה משום שהרוח מנשבו ואינו עומד במקום אחד והוי דומיא דעוף הפורח שאינו לא חוצץ ולא מביא אבל לענין למעט בחלון ממעט אפי' מחובר כן משמע שם בתוס' ע"ש:

רש"י בד"ה ופוסלין בסוכה כו' דאוכל דראוין לקבל טומאה הן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ירקות שאמרו חכמים כו' שמנו חכמים כו'. נ"ב על כל המשנה כו':

בא"ד כדאמרי' בפ' לא יחפור כו' כצ"ל:

בד"ה אם פסולה כו' דאמרי' בפ' העור והרוטב כו' וכן בפ' לא יחפור כו' דאמר רקיק אינו ממעט בחלון כצ"ל. ונ"ב פי' חלת רקיק:

גמרא ופוסלין בסוכה משום אויר מ"ט כיון כו'. וכתב הר"ן ומינה דכ"ד העשוי להתייבש בתוך ז' כו' אף מעכשיו הוא פסול ונ"ל דמדאורייתא הוא ומטעם דאינה ראוי לז' וכדדריש ר"י לקמן (כג) ומשמע שם דאף ר"מ מודה בדרשה זו וכמש"כ שם בס"ד:

רש"י ד"ה הבוצר לגת לפי שא"צ לבית אחיזה כו'. כצ"ל:

תד"ה ירקות ומה שהוזקק לפרש מדרבנן הוא דאי חשיבי אהל מדאורייתא לענין הבאה כו'. כצ"ל:

בא"ד ואפ"ה חייצי מדאורייתא כ"ז שלא הוכשרו. ומשמע דאוכלין שלא הוכשרו פסילי לסכך (וכן הי' פשוט להרב בגנת ורדים הובא בתור"ע פ"ח דאהלות אות י"ז) מדהוצרך לומר דפסילי משום אויר משמע דהי' סברא לפסלינהו משום סכך פסול וכדפרש"י וטעמא נראה כמש"כ התוס' לעיל (יב ב) גבי אניצי פשתן הואיל וקרובין לטומאה גזרו בהו רבנן. אח"ז ראיתי בק"נ אות צ"ב שגם הוא מפרש כן בדברי הרא"ש אבל הא דמשמע מדבריו דפסולין מה"ת לא מחוור אלא כדאמרן גם מש"כ ליישב דברי מהרי"ל דקאי על שברי כלים אישתמיטתיה הא דלקמן (טז) דסככה בבלאי כלים פסולה:

[תוס' ד"ה דלא. וי"מ שיכבידו כו' ולא יתפרדו הקשים כו'. ק"ל דלא מצינו אלא ידות המשמשות את האוכל ולא שהאוכל משמש את היד] :

בתוספות בד"ה ירקות שאמרו כו' ומיהו מדאורייתא חייצי והיינו דלא מקבל טומאה דלאו מאכל אדם נינהו. נראה דמה שכתבו דלאו מאכל אדם נינהו אין כוונתם דלאו מאכלי אדם נינהו כלל דהא לקמן דמברכינן עלייהו על אכילת מרור וקרא נמי כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ואמרינן נמי בפרק ערבי פסחים דחזרת דקודם סעודה מברכינן עלייהו בפה"א אלא דמה שכתבו דלאו מאכל אדם נינהו היינו שאין דרך לאוכלן בעינייהו בפ"ע אלא ע"י טיבול ופרפרת ודברים אחרים וכל כה"ג לא מיקרי אוכל לענין טומאה דהא דכתיב מכל האוכל אשר יאכל היינו אוכל שראוי לאכול בפני עצמו כדדרשינן מהאי קרא שיעור דכביצה בכדי אכילת פרס והנך מיני מרור אין דרך לאוכלן שיעור כביצה בכדי אכילת פרס וכדאשכחן נמי בפ"ג דעוקצין במשנה ה' הקושט כו' והפלפלין אין מטמאין טומאת אוכלין כדברי הכל אע"ג דפלפלין ראוין לאכילה ע"י טיבול כדאיתא בפ' בכל מערבין (עירובין דף כ"ח ע"ב) ועיין שם בתוספות בד"ה ראשונים לא היה להם פלפלין כנ"ל ועיין בסמוך:

בא"ד ומה שהוזקק לפרש מדרבנן דאי חשיבי אהל מדאורייתא כו' ואי לא חשיבי אהל כו' עכ"ל. כוונתם בזה מבואר שרוצים לומר שכבר היה אפשר לומר דה"ט דכיון דכי יבשי פרכי ונפלי כמאן דליתנייהו דמי היינו מדאורייתא משום דלא דמי לאהל כלל אפילו אהל עראי נמי לא הוי כיון שדרכן לייבש וע"ז כתבו שא"א לפרש כן וכ"כ מהר"ם ז"ל בחדושיו ע"ש:

בא"ד אבל קשה האיך מצי למימר דלאו מאכל אדם נינהו הא אמרי' בפ' כל שעה כו' אף מרור שניקח בכסף מעשר כו' עכ"ל. ולכאורה לא ידענא מאי קשיא להו דלמאי דפרישית בסמוך דוודאי ראוין לאכילה ע"י טיבול אלא לפי שאינם ראוין לאוכלן בעינייהו אין מקבלין טומאה ולא קרינן בי' מכל מאכל אשר יאכל א"כ אין בזה ראייה מענין שנקחין בכסף מעשר דלענין מעשר אפשר דאין להקפיד בכך דכל מידי דראוין לאכילה אפי' בדבר אחר שפיר מיקרי אוכל כדתנן להדיא בריש פרק בכל מערבין הכל ניקח בכסף מעשר וע"ש בסוגיא דאשכחן כמה דברים שניקחין בכסף מעשר ואפ"ה אין מטמאין טומאת אוכלין וע"ש בתוס' שכתבו כמה חילוקים בזה ואין להאריך כאן ועיין בסוף הפרק:

אלא. אתחלתו קאי והכי קאמר אין תחילתו פסול עד שיהא הוא כשיעור שיריו דהיינו אחד אלמא לרבנן שלשה דקאמרינן לעיל למצוה דאי לעכב הא מני לא רבי יוסי ולא רבנן: איסורייתא דסורא. חבילי קנים שהיו עושין למכור בשוק ומוכרין אותם במנין: מסככין בהן. ואין בהם משום גזרת אוצר דכל ימות השנה לפי שאין דרך להצניעם באגדם: אלא למנינא בעלמא. אגדינהו עד שימכרו והלוקחן לייבשן מתיר אגדן הלכך המסכך בהן לשם סוכה אינו צריך להתיר אגדן: צריפי. כמין כוך עגול ככובע ונחבאים בתוכו ציידי עופות: דאורבני. עשוי מענפי ערבות וגודלין אותו מתחתיו פיו רחב ולמעלה קושרין ראשי הנצרים בחבל קשר אחד כעין כלי מצודות שצדין דגים קטנים שעושין בגומא שקורין יונק''ש אבל אין בצריף שלשה וארבעה בתי אריגה כמו שיש למצודה: ראשי מעדנים. קשר העליון מעדנים כמו התקשר מעדנות כימה (איוב לח): מתתאי. לצד פיו הוא קלוע: דשרי להו. מתיר ראשי החוט שהוא קלוע בו ואינו צריך להפקיע הקליעה: שאינו עשוי לטלטלו. כגון זה שמשהתיר קשר העליון אם אתה מטלטלו הוא ניתק מאליו שאין לו אלא פיו קלוע כמין גדיל לאחוז את הנצרים: ירקות שאמרו חכמים. בפסח שאדם יוצא בהן ידי מרור חזרת ועולשין ושאר חברותיהן דקות הם טינב''ש בלע''ז הלכך אין חוצצין בפני הטומאה אם סיכך בהן גג ומדרבנן הוא דגזור עלייהו שלא יסמכו עליהן לחוץ בפני הטומאה דלמא סמכי עלייהו לכי יבשי נמי מיהו בעודן לחין חוצצין מדאורייתא משום דלא מקבלי טומאה דלאו מאכל אדם נינהו (דאי מקבלי טומאה לא חייצי בפני הטומאה) ולכי יבשי אין חציצתן חציצה כדמפרש דמפרכי ונפלי: ומביאין את הטומאה. בעודן לחין וכל כמה דלא יבשי אהל הוא מדאורייתא: ופוסלין בסוכה משום אויר. כשיעור שאויר פוסל בה דהיינו בשלשה טפחים כדאמרינן לקמן בפירקין (דף יז.) אויר בשלשה ולא משערינן להו לפסול כשיעור שאר סכך פסול דאוכל הראוי לקבל טומאה הוא וסכך פסול אינו פוסל אלא בארבעה טפחים באמצע וארבע אמות מן הצד אלא כי אויר דיינינן להו לחומרא ובשלשה: הבוצר לגת. הבוצר ענבים לדרוך אותם אין להם ידות להביא העץ טומאה על האוכל לפי שאינו צריך לבית אחיזה ולא ניחא ליה בהן וכי אתרבו ידות לטומאה בהעור והרוטב (חולין דף קיז.) הני מילי ביד הצריכה או בכלי או באוכל: הקוצר לסכך. אין הקשין מביאין טומאה על האוכל דלא ניחא ליה בחיבורין דאוכל בסכך לא מיבעי ואי לאו דפסולת מרובה עליו הוה פסיל לה לסוכה: מאן דאמר. דקוצר לסכך אין לו ידות: כל שכן בוצר. לגת דלא ניחא ליה בהנך ידות: דנמצייה לחמריה. מוצצות את היין ומפסידות: דלא ליבדרן. ניחא ליה באוכל המחובר בהן שאם יבדיל ראשי שבלים מן הקשים שמא יתפזרו וילכו לאיבוד: נימא דרב מנשיא. דאמר קוצר אין לו ידות תנאי היא: סוכי תאנים. ענפי תאנים: פרכילין. זמורות: מכבדות. ענפי דקל: כשירין. לסכך: על הידות. כדי בית יד סמוך לאוכל אף הוא צריך ביטול שגם הוא מקבל טומאה: לרבי אבא. דאמר בוצר אין לו ידות אבל קוצר יש לו ודאי תנאי היא על כרחיה מבעי למימר אנא דאמרי כאחרים דאמרי יש לו דאילו תנא קמא לא מיתוקם כוותיה דהא אמר אין לו ואי בקוצר לאכילה ונמלך לסיכוך כל שכן דהוה ליה למימר יש לו וקאמר אין לו הלכך לא מיתוקמא כרבי אבא: אלא לרב מנשיא. דאמר קוצר לסכך אין לו מי מידחיק לאוקמי מילתיה כתנאי ולמימר אנא אמרי כתנא קמא ואחרים פליגי או מוקמינן למתניתין בקוצר לאכילה ונמלך לסכך ומשום הכי אמרי אחרים דיש לו ידות אבל בקוצר לסכך אחרים מודו נמי דאין לו: ומי בטלה מחשבה. קבלת טומאה בהכי ואפילו לא נטמאו קודם שנמלך מיהו ירדה להן תורת קבלת טומאה על ידי מחשבה ראשונה ומי בטלה קמייתא במחשבה בתרייתא:

ירקות שאמרו חכמים. בפסח שאדם יוצא בהן ידי מרור חזרת ועולשין ותמכא וחרחבינא דקות הן מאד טינב''ש בלע''ז הלכך אין חוצצין בהן בפני הטומאה אם סיכך בהן גג ומדרבנן הוא דגזור רבנן עלייהו שלא יסמכו עליהן לחוץ מפני הטומאה דלמא סמכו עלייהו נמי לכי יבשי ומיהו מדאורייתא חייצי דלא מקבלי טומאה דלאו מאכל אדם נינהו ולכי יבשי אין חציצתן חציצה כדמפרש דמפרכי ונפלי ומביאין את הטומאה בעודן לחין דכל כמה דלא יבשו אהל הוא מדאורייתא כדפירש בקונטרס ומה שהוזקק לפרש מדרבנן דאי חשיבי אהל מדאורייתא הוא לענין הבאה אם כן לענין חציצה נמי ואי לא חשיבי אהל לענין חציצה אם כן לענין הבאה נמי לא דלא דמי להנהו דחשיב בפרק שמיני דאהלות (מ''א) גבי מביאין ולא חוצצין דהתם היינו טעמא משום דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ מפני הטומאה אבל לא שייך למיתלי טעמא בהכי דהא מפרש טעמא משום דכי יבשי מפרכי ונפלי ולא מסתבר למימר דאסוכה לחודה קאי דלכאורה אכולה מלתא קאי ועוד דאי בהכי תלי טעמא ממתניתין דאהלות שמעינן ליה דקחשיב אוכלין טמאין אלא ודאי מדרבנן הוא דאין חוצצין הכא והא דלא חשיב להו גבי הנהו דאהלות משום דהתם מדאוריי' והכא מדרבנן אבל קשה דהיכי מצי למימר דלאו מאכל אדם נינהו הא אמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף לט:) מה מצה שנקחת בכסף מעשר אף מרור כו' ומהאי טעמא ממעט הרדפני דאין יוצאים בו ידי מרור כדפירש שם בקונטרס דהרדפני אינו נקח בכסף מעשר דאינו מאכל ואנן בעינן אוכלין דומיא דיין ושכר ובקר וצאן והגהה היתה שהגיה הר' יהודה בפירוש רש''י דלא מקבלי טומאה משום דלאו מאכל אדם נינהו ואינו כן אלא מאכל אדם הן ואפ''ה חייצי מדאורייתא כל זמן שלא הוכשרו כדתנן במסכת אהלות פ''ח (מ''א) גבי מביאין וחוצצין קחשיב אוכלין טהורין דהיינו שלא הוכשרו וגבי מביאין ולא חוצצין קא חשיב אוכלין טמאין דהיינו שהוכשרו וכן מוכח בהדיא פרק לא יחפור (ב''ב דף יט: ושם) בשמעתין דרקיק ודווקא בתלושין עסקינן דאלו מחוברין לא מביאין ולא חוצצין כדתנן בפ''ח דאהלות (מ''ה) אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברים לקרקע חוץ מן הירקות שמנו חכמים כלומר גבי מביאין וחוצצין דקחשיב התם בריש פרק ח' האירוס והקיסום וירקות חמור ודלעת יוונית דהנהו אפילו מחוברין חייצי דקביעי וקיימי ואין הרוח מנענען אבל שאר ירקות המחוברין מתנענעין ברוח והוו להו כטלית וספינה שהיא שטה על פני המים ואפילו בעידנא דלא ניידי ואין מביאין ואין חוצצין מדקתני בסיפא קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמיד כבש את האבן על גבי טלית מביאה את הטומאה הא לאו הכי לא אבל כשהן תלושין ומונחין בחלון או כנגד ארובה חייצי ושאר ירקות כדאמרינן בפרק לא יחפור (ב''ב דף כ. ושם) עשבים שתלשן והניחן בחלון או שעלו מאיליהן בחלון ממעטין: דלא ליבדרן. פ''ה שאם יבדיל ראשי שיבולים מן הקשין יתפרדו וילכו לאיבוד וי''מ שיכבידו ראשי שבלין על הקשים ולא יתפרדו הקשים מעל הסוכה ברוח: אם פסולת מרובה על האוכלין כשרה. אבל אוכל מרובה פסולה אע''ג דאמר בפרק העור והרוטב (חולין דף קכט. ושם) בית שסיככו בזרעים טיהרו משום דבטלינהו יש לחלק בין בית לסוכה דבסוכה לא בטילי דעביד דסתר לה אחר החג אי נמי בעינן דלא מקבלי טומאה בשעת סיכוך משום תעשה ולא מן העשוי אי נמי התם כשעשה בהן שינוי מעשה דבמחשבה לא סלקי מטומאה והכא בשלא עשה בהן שינוי מעשה כדמוכח בתר הכי דפריך אי הכי מ''ט דרבנן דמה שמניחן ע''ג הסוכה לא חשיב שינוי מעשה וכן בפרק לא יחפור (ב''ב דף יט: ושם) דאמר רקיק אינו ממעט בחלון כדקאמרינן התם משום דלא מבטל ליה ופריך ותיפוק ליה דהוי דבר המקבל טומאה דלא מהני ביטול בלא שינוי מעשה: