סוכה יד ע"א

דף יד - א

והתנן [כלים כה ט]: כל הכלים הטעונים עיבוד וגמר מלאכה, ולכן הם אינם נחשבים כלי לגבי קבלת טומאת כלים כל עוד לא נגמרה מלאכתן, הרי הם  יורדין לידי קבלת טומאה במחשבה. כלומר, מחשבה שחושב על הכלי ומייעדו למטרה כל שהיא, הרי היא קובעת את מהותו של הכלי. ולכן, מיד כשנגמרה מלאכת הכלי למטרה שהועיד לו, הרי הוא ראוי לקבל טומאה.

כגון, עור שעיבדו והחליט לייעדו לשולחן, כלי הוא ומקבל טומאה, הואיל וכבר עתה הוא ראוי לשמש כשולחן. אבל, אילו היה מייעדו עבור רצועות לסנדלים, שטעון אז העור מלאכה נוספת של חיתוך והתאמה, אין הוא מקבל טומאה עד שיהיה ראוי לשמש כרצועה לסנדל.

ואין עולין מטומאתן, כלומר, אם ייעדו מתחילה למטרה מסויימת שאינה צריכה מלאכה נוספת, והיה ראוי לקבל טומאה, ובא לשנות את יעודו למטרה אחרת, שצריך מלאכה נוספת כדי לעשותו ראוי לאותה מטרה, אין הכלי עולה מתורת קבלת טומאה במחשבה, ואפילו קודם שנטמאו, אלא בשינוי מעשה. כגון, שהתחיל לחותכו מעט, שהיא תחילת המלאכה למטרה החדשה שייעד לו עתה, שעל ידי אותו מעשה בטל ממנו היעוד הקודם. ואין העור מקבל טומאה עד שתגמר מלאכתו לאותה מטרה.

שכך הוא כללו של דבר: מעשה מוציא אפילו מיד מעשה.

כלומר, אפילו עשה בו מתחילתו מעשה המוכיח שהכלי מיועד למטרה הראשונה, כגון שייעד עור לשולחן, וקיצצו סביבותיו כדי ליפותו, יכול הוא להוציאו מתורת קבלת טומאה על ידי מעשה המוכיח שיעוד הכלי השתנה. וכל שכן שמעשה מוציא מיד מחשבה.

אבל מחשבה אינה מוציאה לא מיד מעשה, ולא מיד מחשבה. וכיון שכך, מדוע תועיל מחשבה בלבד ליעד לסיכוך כדי להוציא את הידות מתורת קבלת טומאה שירדה עליהן כשהועידן לאכילה?!

וכי תימא: הני מילי שאנו אומרים אין מחשבה מוציאה מידי מחשבה, דוקא בכלים דחשיבי, חשובים הם, והואיל ויצא עליהם שם כלי במחשבתו הראשונה, לא פוקע ממנו שמו על ידי מחשבה, אלא רק על ידי שינוי מעשה. ^[248] אבל ידות, דלצורך אכילה נינהו, ואינן כה חשובות, אימא במחשבה נעשה, ירדה להן תורת קבלת טומאה, ובמחשבה סלקא יוצאת היא מהן.

דוחה הגמרא: התנן: משנה מפורשת היא במסכת עוקצין, שאין ידות האוכלין יוצאים מידי קבלת טומאה במחשבה גרידא: דתנן [עוקצין א ה]: כל ידות האוכלין, כגון עומרים של תבואה, שבססן [להלן נחלקו האמוראים בפירוש הדברים] בגורן, אותן ידות [שהן הקש ברוחב בית יד סמוך לראשי השיבולים] טהורות, כלומר בטל מהן דין ידות לענין קבלת טומאה, ורבי יוסי מטמא.

ומבארת הגמרא: בשלמא למאן דאמר "בססן" היינו התיר אגודן של העומרים, ^[249] ועל ידי זה גילה דעתו שאינו צריך את הבית יד, לפי שעיקר מטרת הבית יד היא כדי שיהיה אפשר לאגוד את השיבולים, שפיר. כי יש לומר שידות אינן חשובות כאוכלים, ולכן מחשבה בלבד מוציאתן מידי ידות האוכלים ומטהרתן גם בלי מעשה, שהרי מבואר במשנה זו שעל ידי היתר האגודה, שאינו אלא גילוי דעת ומחשבה בעלמא, בטילה המחשבה הקודמת.

אלא למאן דאמר, מאי "בססן", בססן ממש, שדש את הידות ברגלי בהמה ^[250] או בכלי, שהוא מעשה חשוב, מאי איכא למימר? הרי מבואר שבמחשבה גרידא אף ידות אינן יוצאות מתורת קבלת טומאה, אלא צריך מעשה ממש. וכמו כן בקצצן לאכילה וירדו לידי קבלת טומאה, ואחר כך נמלך עליהם לסיכוך, לא יצאו מידי קבלת טומאה במחשבה גרידא.

ושוב קשה, מהו טעמו של תנא קמא, הסובר שענפי התאנים המחוברים לתאנים כשרים לסיכוך ואין בהם דין ידות, על אף שקצצן לאכילה.

מתרצת הגמרא: הכא נמי, בברייתא לעיל של סוכי תאנים, מדובר שבססן ממש לידות על ידי מעשה, ולא רק נמלך עליהם לסיכוך, ולכן אין הידות מקבלות טומאה, ולא צריך שירבו הקשין על הידות. ^[251]

ומקשה הגמרא: אי הכי, מאי טעמייהו דאחרים, הסוברים שידות התאנים פסולות לסיכוך, וצריך שירבו הקשין גם על הידות? הרי הידות אינן מקבלות טומאה כיון שבססן, ושינוי מעשה ודאי מוציא מידי מחשבה?!

מתרצת הגמרא: דאמור [סוברים הם] כרבי יוסי.

דתנן [שם]: רבי יוסי מטמא לידות אף שבססן.

אך מקשה הגמרא: האי מאי? מהו פשרו של תירץ זה? בשלמא התם, בידות של אוכלין שבססן, טעמא דרבי יוסי המטמא ידות אף שבססן, הוא משום דחזיא לכדרבי שמעון בן לקיש. כלומר, יש לו שימוש בידות אף לאחר שבססן, ונוח לו שיהיו מחוברים באוכל, וכשבססן לא נתכוון לבטלן ולנתקן מן האוכל, אלא לרככן. וכמו שמפרש רבי שמעון בן לקיש.

דאמר רבי שמעון בן לקיש: הואיל וראויות השיבולים על ידי הידות, להופכן ממקום למקום ב"עתר", קלשון, וללא הידות לא נוח להפוך את השיבולים, כיון שהם קטנים ודקים, ונופלים בין שיני הקלשון, משום כך לא בטל מהם שם ידות, וראויים הם לקבל טומאה.

אלא הכא, כשאינו צריך אותם אלא לסכך, למאי חזיא? למה ראויות הידות אחר שבססן? וכיון שכך, מהווה הבסיסה ביטול גמור לידות, ומוציאה אותן מידי טומאתן.

ומתרצת הגמרא: טעמם של אחרים, שלא חילקו בין ידות האוכלין לקוצר לסכך, הוא משום שגם בנמלך עליהם לסיכוך חזיא ראויות הידות לשימוש, לכי סתר, למנקט להו בגילייהו. כשיסתור סוכתו, יאחזם בקשים שלהם, וינטלו ראשי השיבולים עם הידות. וכיון שהם סוברים כרבי יוסי, שאף אחרי שבססן יש להן שם ידות, כל שעדיין מועילות הידות לשימוש מסויים, משום כך אף בקוצר לסכך לא נפקעה תורת ידות מהן.

גופא: כל ידות האוכלין שבססן בגורן, טהורות. ורבי יוסי מטמא.

מאי "בססן"?

רבי יוחנן אמר: בססן ממש,

רבי אלעזר אומר: התיר אגדן.

ומבארת הגמרא: בשלמא לרבי אלעזר, דאמר בססן היינו התיר אגדן, היינו, זהו הטעם דמטמא רבי יוסי, הואיל והתרת אוגדן אינו מעשה חשוב דיו לבטל תורת ידות מהן.

אלא לרבי יוחנן, דאמר בססן ממש, שדשן ברגלי בהמה, אמאי מטמא רבי יוסי?

אמר רבי שמעון בן לקיש: הואיל וראויות השיבולים להופכן על ידי הידות בעתר, קלשון. ^[252]

ואגב שאמר "הואיל וראויות להופכן בעתר", הביאה הגמרא גם מימרא זאת: אמר רבי אלעזר, למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר? וכמו שמצינו [בראשית כה]: "ויעתר" יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, "ויעתר" לו ה'.

כדי לומר לך, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממדת אכזריות למדת רחמנות.

מתניתין:

במשניות הקודמות נתבאר, אלו מינים פסולים לסיכוך מדאורייתא. עתה עוסקת המשנה במינים הכשרים לסיכוך, ופסולים רק מחמת צורתם, מטעם שיתבאר להלן:

מסככין בנסרים, [בגמרא יתבאר מהו רוחב הנסרים שעליהם דנה המשנה], דברי רבי יהודה.

ורבי מאיר אוסר.

ובגמרא יתבאר טעם מחלוקתם.

נתן עליה על גג הסוכה בצידה, סמוך לאחת הדפנות, נסר שהוא רחב ארבעה טפחים שאין מסככין בו, ^[253] [וכמו שיתבאר להלן בגמרא], וסופו של הנסר כלה תוך ארבע אמות לדופן, הרי היא כשרה. ^[254]

ואף שנסר זה פסול לסיכוך, הוא אינו מפסיק בין הדופן הסמוכה לו לשטח הסוכה, לפי שאין סכך פסול פוסל מן הצד אלא בארבע אמות, אבל בפחות משיעור זה אנו אומרים "דופן עקומה". כלומר, הסכך הפסול נחשב אף הוא כחלק מן הדופן, וכאילו נתעקם הדופן ובא עד הסכך הכשר.

ובלבד שלא יישן תחתיו של הנסר, שהרי סכך פסול הוא.

גמרא:

אמר רב לפרש את מחלוקת התנאים במשנתנו:

מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה היא בנסרין שיש בהן רוחב ארבעה טפחים, שרוב תקרות הבתים עשויות מנסרים אלו. ^[255] דרבי מאיר אוסר לסכך בהם, משום דאית ליה גזרת תקרה, כי אם נכשיר נסרים אלו לסיכוך, יאמר, מה לי לטרוח ולסכך בנסרים אלו, הרי תקרת ביתי עשויה אף היא מאותם נסרים, ויכול אני לשבת תחתיהם. ואם יעשה כן נמצא מבטל מצוות סוכה, שהרי ביתו של כל ימות השנה פסול לישיבת סוכה, וכמו שדרשו חכמים: "סוכה" אמר רחמנא, ולא ביתו של כל ימות השנה. ^[256]

ורבי יהודה לית ליה גזרת תקרה, ולא חשש שמא אם נתיר לו לסכך בנסרים אלו יבא לשבת תחת תקרת ביתו.

אבל בנסרין שאין בהן רוחב ארבעה טפחים, דברי הכל כשרה, הואיל ורוב תקרות הבתים אינן עשויות מנסרים כה צרים, ואין לחוש שמא יבא לשבת תחת תקרת ביתו.

ושמואל אמר: בשאין בהן רוחב ארבעה טפחים מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, ובהם הוא שהתיר רבי יהודה, הואיל ואין רוב תקרות הבתים עשויות מהן. ורבי מאיר מחמיר, ואוסר אף בהם, לפי שמיעוט אנשים עושים תקרות הבתים מהן, ועדיין יש לחוש שמא יטעה וישב תחת תקרת ביתו של כל ימות השנה. ^[257]

אבל אם יש בהן רוחב ארבעה טפחים, הואיל ורוב תקרות הבתים עשויות מהן, דברי הכל סוכה זו פסולה.

ומקשה הגמרא על שמואל, הסובר שמחלוקתם היא בנסרים שאין בהן ארבעה, ומשמע כי אפילו בנסרים דקים ביותר מחמיר רבי מאיר:

וכי אפילו בנסרים הרחבים פחות משלשה טפחים אסר רבי מאיר?! והא קנים בעלמא נינהו, ואם פסולים הם לסיכוך לא מצינו סכך כשר כלל?! ^[258]

אמר רב פפא: הכי קאמר שמואל: יש בהן רוחב ארבעה טפחים, דברי הכל פסולה, אבל אם היה רוחבם פחות משלשה טפחים, דברי הכל כשרה, מאי טעמא, קנים בעלמא נינהו.

כי פליגי רבי מאיר ורבי יהודה, מרוחב שלשה טפחים, עד רוחב ארבעה טפחים. וזהו ביאור מחלוקתם:

מר, רבי יהודה סבר: כיון דליתנהו הנסרים ברוחבם כשעור מקום [רשות], שהוא בארבעה טפחים, כמו שמצינו לגבי רשויות שבת, לפיכך לא גזרינן לפוסלם לסיכוך משום גזירת תקרה, שאינם חשובים לעשות תקרה מהם. ^[259]

ומר, רבי מאיר סבר: כיון דנפקי להו מתורת לבוד, שאם היו ניטלים ממקומם לא היינו רואים את אויר מקומם כמי שאינו, וכאילו הסכך הכשר סמוך זה לזה מדין "לבוד", לפי שהלכה זו נאמרה רק עד ג' טפחים. ועל כן, הנסר המכסה את אותו אויר חשוב הוא, ודומה לתקרה, ולפיכך גזרינן שלא לסכך בהן, שמא יטעה ויישב תחת קורות ביתו.

תנן בסיפא של משנתנו [והניחה הגמרא עתה שהלכה זו לדברי הכל היא]: נתן עליה על גג הסוכה בצידה סמוך לדופן נסר שהוא רחב ארבעה טפחים, הרי היא כשרה, ובלבד שלא יישן תחתיו של הנסר.

ומקשה הגמרא: בשלמא לשמואל, דאמר בשאין בהן ארבעה טפחים היא מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, אבל יש בהן ארבעה טפחים דברי הכל פסולה הסוכה תחתיו, משום הכי לא יישן תחתיו, שהרי יש בנסר זה ארבעה טפחים.

אלא לרב, דאמר בשיש בהן ארבעה מחלוקת, ולדעת רבי יהודה אפילו נסרים רחבים ארבעה טפחים כשרים לסיכוך, אבל אין בהן ארבעה דברי הכל כשרה, אם כן, לרבי יהודה יקשה, אמאי לא יישן תחתיו? הרי סכך כשר הוא, אף שיש ברוחבו ארבעה טפחים?!

מתרצת הגמרא: מי סברת כי הלכה זו דברי הכל היא, ואף רבי יהודה מודה בה!?

לא כן הוא, אלא סיפא, אתאן לרבי מאיר בלבד, הפוסל נסר שיש בו רוחב ארבעה טפחים, ועל כן לא יישן תחתיו.

תא שמע מהא דתנן שם: נתן על גבי סוכתו שני סדינין, שאין בכל אחד מהם לבדו שיעור לפסול את הסוכה מדין סכך פסול, וסדינים אלו, היות והם ראויים לקבל טומאת בגדים הרי הם פסולים לסכך בהם, הרי הם מצטרפין, אם היו סמוכים זה לזה, לשיעור ארבעה טפחים הפוסלים את הסוכה באמצעה [אבל מן הצד אינה פסולה עד ארבע אמות, שהרי הם כ"דופן עקומה", כמבואר לעיל].

מחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה פי' עור היה וחישב עליו להיות קטבליא במחשבתו נעשה כלי ואם נגעה בו טומאה נטמא. אבל אם היתה קטבליא וחישב לעשות עור אינה יוצאה מתורת כלי במחשבה עד שיעשה בה מעשה. כדתנן שלחן שנטלה אחת מרגליו טהורה כו' זהו פירושו כל היורדין לידי טומאה במחשבה אין עולין מידי טומאה אלא בשינוי מעשה.

וכי תימא ידות האוכלין במחשבה סגיא להו. והתנן בפרק א' בעוקצין (מ"ה) כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורין. כלומר הכניסן לאוכלין ונמלך עליהן בגורן טהורין.

ור' יוסי מטמא פסיגא של אשכול שריקנה טהורה שייר בה גרגיר אחד טמאה פי' בססן פססן כדגרסי' בע"ז כיצד מבטלה קטע ראש אזנה והוא כמו חתיכה ואמר בשלמא לר' אלעזר דאמר התיר איגודן הנה במחשבה תנן דטהורות אליבא דרבנן שפיר.

אלא לר' יוחנן דאמר בססן ממש כלומר אין מסתלקת תורת טומאה מהן אלא בשינוי מעשה מאי טעמייהו דרבנן דמטהרי הבא במחשבה בלבד ושנינן הכא נמי רבנן דאמרינן אם פסולת מרובה על האוכלין טהורה שפססן ממש דהוא מעשה. ואקשינן אי הכי מאי טעמייהו דאחרים דפסלי הא עבד בהו מעשה ובטלינהו ושנינן אחרים כר' יוסי סבירא להו דאף על גב דעבד בהו מעשה סבר הואיל וראוי להפכן בעתר לא בטלה ידות מינייהו. אחרים נמי סברי כיון דלכי סתר לה לסכך חזו למנקט להו בגילייהו לא בטלי תרגום לקושש קש לגבבא גילי.

למה נמשלה תפלת צדיקים כעתר שנאמר ויעתר יצחק לה':

מתני' מסככין בנסרים דברי ר' יהודה ר' מאיר אוסר:

אמר רב בנסרין שיש בהן ד' טפחים מחלוקת רבי מאיר גזר הני משום תקרה סבר מאן דחזי דמכשרה בנסרים שיש בהן ד' טפחים אתי לאכשורי תקרה. ורבי יהודה לא גזר ושמואל אמר כשיש בהן ג' טפחים מחלוקת ר' יהודה סבר כיון דלית בהן ד' טפחים דאינון [שיעור] מקום לא גזרי ור"מ סבר כיון דנפקי מג' דהוא לבוד גזרינן ואקשינן עליה דרב ממתני' דתנן נתן עליה נסר שרחב ד' טפחים כשרה ובלבד שלא ישן תחתיו קס"ד מתני' דברי הכל היא קשיא לרב דאמר כשיש בהן ד' טפחים ר' יהודה מכשיר אי הכי לר' יהודה אמאי לא יישן תחתיו לאו מכלל דסבר ר' יהודה דנסר פסול הוא ומשני רב הא מתני' לאו דברי ר' יהודה היא אלא ר' מאיר היא דאית ליה גזרת תקרה.

מתני׳‎ מסככין בנסרים דברי ר׳‎ יהודה ר״מ אוסר נסרים כשרים לסכך מדינא דהא גדולן מן הארץ ואין מקבלין טומאה דפשוטי כלי עץ הן אלא דר״מ פסיל להו משום גזרת תקרת בית דאיכא משום תעשה ולא מן העשוי ור״י לא גזר בהו ומדקתני ר״מ אוסר הוה משמע שאוסר לכתחלה אבל בדיעבד כשרה אבל א״א לומר כן דהא קתני בברייתא ר״מ פוסל ותני נמי סככה בנסרים שיש בהם ד׳‎ פסולה והא דקתני מתניתין אוסר איידי דקתני לר׳‎ יהודה מסככין לומר שמותר לסכך בהכי תניא נמי ור״מ אוסר ותו דלישנא דאוסר משמע שאין מסוככין ואשמועינן אגב אורחיה דהא ר״מ מדרבנן היא ולאו מדינא כדדייק לן לעיל הכא דקתני אין מסככין משום גזרת אוצר הוא:

נתן עלי׳‎ נסר שהוא רוחב ארבע כשרה ובלבד שלא יישן תחתיו ומוקים בגמ׳‎ בשנתנו מן הצד:

גמרא אמר רב מחלוקת בנסרים שיש בהן ד׳‎ דר״מ אית ליה גזרת תקרה ור׳‎ יהודה לית ליה אבל בנסרים שאין בהם ד׳‎ ד״ה כשרה הלכך לר״י ליכא נסרים פסולים כלל וטעמא דלא גזר ר״מ אלא בנסרים שיש בהם ד׳‎ יש שפירש משום דטעמא דר״מ משום גזרת תקרה שיעשה סוכתו תחת תקרת ביתו והו״ל תעשה ולא מן העשוי ואין דרך לעשות תקרה בבתים אלא בנסרים שיש בהן ארבע ובפחות מכאן ליכא למגזר ול״נ חדא דהא גזרה זו משום חשש הרואים הוא ולא משום חשש העושה בלבד והרואה סוכה של נסרים היאך ידקדק בהן אם יש ד׳‎ או פחות כל שהוא שלא יטעה לעשות בתקרתו סוכה ועוד א״כ כי פרכי׳‎ בסמוך ולשמואל אפי׳‎ בפחות מג׳‎ והא קנים בעלמא נינהו אמאי נקיט האי טעמא לימא והא אין דרך תקרה בכך דהא עדיפא ליה וכי אמרינן דטעמא דמאן דלא גזר היינו משום דלית בהו שיעור מקום עדיפא הול״ל משום דאין דרך תקרה בכך והיכי לא אדכר תלמודא ה״ט כלל ועוד דהא בפ׳‎ הבית והעליה מוכח שדרך תקרה בכל דבר כדאמרינן התם גבי העליון נותן את התקרה מאי תקרה שמואל אמר לוחין והתאני בשם ר״ל אמרו קנים וסנאין ולא פליגי מר כי אתריה ומר כו׳‎ והנכון שדרך לעשות תקרת בתים בכל דבר ואפילו בקנים ולא גזרו חכמים בסוכה לאסור בכל דבר שראוי לתקרה שא״כ היו אסורין כל עצים וכל קנים אלא כל דבר שדרך לעשות לסיכוך ורגילין בו כמו לתקרה לא גזרו בו כלל ורבי יהודה לית ליה גזירת תקרה כלל משום דלא שכיח ושמואל סבר דר״י אית ליה גזירת תקרה כשיש בהן ד׳‎ שקרובין לתקר׳‎ יותר מסכוך ובפחות מד׳‎ הוא דפליג ור״מ אוסר אפילו שאין בהן ארבע ומתמהינן ולשמואל היכי אסר ר״מ בכל פחות מד׳‎ ואפילו פחות מג׳‎ דהא קנים בעלמא נינהו דהא חשיבי ורגילי בסיכוך טובא וכשם שלא גזרו בקנים אין ראוי לגזור בהם ואתא ר״פ ופריש מימרא דשמואל דה״ק היכא שיש בהן ד׳‎ ד״ה פסולה ואפילו לר״י כיון דקרובי׳‎ לתקרה יותר מסיכוך ראוי לגזור בהן פחות מג׳‎ קנים בעלמא נינהו וקרובים לסיכוך יותר מתקרה ודכ״ע לא גזרי׳‎ בהו מג׳‎ ועד ד׳‎ ולא עד בכלל ר״י סבר כיון דלית בהו שיעור מקום שאין מקום פחות מד׳‎ לא חשיבי ודינם כקנים ולא גזרינן בהו ור״מ סבר כיון דנפקי מתורת לבוד חשיב להו טפי מקנים ואיכא למגזר בהו משום תקרה דהא חזו לתקרה כמו לסכוך ופסולה והא דר״פ פי׳‎ דמימר׳‎ דשמואל היא ואפשר דאיהו כרב ס״ל והכי מוכח תלמודא דקאמרינן אר״פ ולא אמרינן ר״פ אמר מיהו ליכא הכרח דאפשר נמי דמפרש וס״ל כותיה והשתא לר״מ כל נסר פסול חוץ בפחות מג׳‎ ולר״י כולן מותרין חוץ משיש בהן ד':

נתן עליה נסר כו׳‎. קס״ד דסיפא ד״ה היא ולהכי קשיא ליה לר״י אליבא דרב אמאי לא ישן תחתיו דהא לר״י אליבא דרב אמאי ליכא משום נסר פסול ופריק דסיפא ר׳‎ מאיר היא ולקמן פרכי׳‎ אמאי כשרה אבל השתא לא חש להכי:

ת״ש ב׳‎ מצטרפין כו׳‎. פירש לא שייך לישנא דמצטרף אלא בסכך שהוא פסול אלא שאין בו שיעור לפסול כל הסוכה והיינו דפריך היכי קאמר ר״מ דנסרי׳‎ מצטרפין אליבא דרב דהא אי אית בהו ד׳‎ שהן פסולין הרי יש בא׳‎ שיעור לפסול הסוכה ואינו צריך צירוף ואם אין בהם ד׳‎ כשרים הם לגמרי ואפי׳‎ הם כמה אינן פסולין ואוקימנא לעולם דאית בהו ארבע שהם סכך פסול והא דבעי צירוף היינו מן הצד שאין פוסלים אלא בד׳‎ אמות ואתיא כלישנא דסורא דאמרינן לקמן אליבא דרב דסכך פסול פוסל באמצע בד׳‎ טפחים ולהכי אצטריכו לאוקמה במן הצד דאלו ללישנא דנהרדעא דאמרי אליבא דרב דבאמצע נמי אין סכך פסול פוסל אלא בארבע אמות אמאי דחיק לאוקמה מן הצד לוקמה אפילו באמצע אלא ודאי דסוגיין כלישנא דסורא ושמעינן מינה דהלכתא כותיה כדבעינן למימר בדוכתה והא דקתני ר׳‎ יהודה ב׳‎ נסרים אין מצטרפין ודאי אליבא דרב דאיידי דנקט רישא שני סדינין מצטרפין נקט סיפא אין מצטרפין:

המשנה החמשית והכונה בה כשלפניה מסככין בנסרים דברי ר' יהודה ר' מאיר אוסר נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים כשרה ובלבד שלא יישן תחתיו אמר הר"ם נסרים הם הלוחות אם היו אותן הנסרים קצרות שאין ברחבן שלשה טפחים מותר לסכך בהן לדברי הכל לפי שהם כקנים ואם היה ברוחב כל נסר מהם ארבעה טפחים שהוא שיעור מקום אסור לסכך בהם לדברי הכל ואם היה ברוחב אותן הנסרים פחות מארבעה ויותר על שלשה בזה נחלקו ר' יהודה ור' מאיר ר' יהודה מתיר לסכך בהם לפי שהם פחות מארבעה ואין בהן שיעור מקום ור' מאיר אוסר לפי שהם יותר משלשה טפחים ויצאו מתורת לבוד והלכה כר' יהודה תקרה שאין עליה מעזיבה ר' יהודה אומ' משום בית הלל מפקפק או נוטל אחת מבינתים בית שמאי אומרים מפקפק ונוטל אחת מבינתים ר' מאיר נוטל אחת מבינתים ואינו צריך לפקפק תקרה היא גג או סכך מעצים ומעזיבה היא הטיט או העפר או הסיד שנותנין על הנסרים ומפקפק פירושו שיעקור אותם ממקומם ומן המסמרים התקועין בהם ונוטל אחת מבינתים פירושו שיטול נסר אחד מבין הנסרים וימלא מקום אותם הנסרים שעקר מסכך כשר ובש"א אע"פ שפקפק נוטל אחת מבינתים לפי שהם סוברים כי ביטול תקרה לא יהיה אלא בנטילת אחת מבינתים ור' יהודה אומר שבית הלל סוברין שבאחד מאלו השני מעשים יהיה בטול תקרה ור' מאיר אומר כי בית שמאי ובית הלל מודים שבטול תקרה לא יהיה אלא בנטילת אחת מבינתים והלכה כר' יהודה כמו שהורה מדברי בית הלל:

אמר המאירי מסככים בנסרים דברי ר' יהודה ור' מאיר פוסל ופירשו בגמ' שאם יש כאן ארבעה אף ר' יהודה מודה בפיסולן אע"פ שהם סכך כשר שהרי אין מקבלין טומאה וגדולן מן הארץ משום גזרת תקרה שרוב תקראות בנסרים שיש בהם ארבעה הם ואם יסכך בנסרים שיש בהם ארבעה ידמה לו כתקראות של בית ויבא לישב תחת התקרה של ביתו לומר מה בין זה לזה ואינו יוצא בכך שהרי אמרו תעשה ולא מן העשוי ובפחות משלשה אף ר' מאיר מודה בהכשרן שקנים בעלמא הם אלא שמחלוקתם משלשה ועד ארבעה שר' מאיר אוסר שמאחר שיצא מתורת לבוד יש לגזור בהם גזרת תקרה ואע"פ שחבילי קש אע"פ שכשרים לסיכוך גזרו בהם אע"פ שמתחילה הוא מניחם לדעת כך בזו מפני שהדבר מצוי אבל נסרים אין הדבר מצוי לסכך בהם ביתר משלשה ואע"פ ששיטה זו לדעת שמואל נאמרה בגמ' אבל לדעת רב אף בשיש בהם ארבעה נחלקו שיטת הסוגיא מוכחת כשמואל שמחלקת הפכן על צדיהן מוכיח כדעת זה וכן פסקוה כל הגאונים וכבר ידעת שהלכה כר' יהודה והלכך כל פחות מארבעה כשרה ופירשוה בגמ' אפי' בנסרים משופים ומתוקנים שהם ראויים לתשמיש ואין אומרין לגזור בהם משום כלים ובארבעה מיהא פסולה ומאחר שכן זה שאמר אח"כ נתן עליה נסר רחב ארבעה כשרה ובלבד שלא יישן תחתיה פירושו מן הצד שאין סכך פסול פוסל מן הצד אלא בארבע ואם ריצף מן הצד נסרים שיש בהן ארבעה עד תשלום ארבע אמות ודאי פסולה הא בפחות מכן כשרה אלא שאף בנסר רחב ארבעה מן הצד אין ישנין תחתיו אבל באמצע ודאי נפסלה הסוכה כל שלא נשאר ממנה ולהלן שיעור סוכה בשלש דפנות ואין אומרין שמאחר שאינה סכך פסול מצד עצמה לא יהא בה כח לפסול כל הסוכה אף באמצע שמ"מ כסכך פסול הוא נידון והוא שאמרו בגמ' שאפי' הפכן על צדיהן ר"ל מצד עביין שאין בו ארבעה וסיכך בהן סוכתו אעפ"כ פסולות שמ"מ נעשו כשפודים של מתכת ר"ל כמה שהוא סכך פסול מצד עצמו שאין לו תקון ודבר זה פירשו בשסכך את כל הסוכה בהם או שצירף מהן זו בצד זו עד שיהו ברוחב ארבעה כשיעור מה שסכך פסול פוסל באמצע ואם מן הצד עד ארבע אמות וזהו שדמוה לשפודין של מתכות והרי אף שפודין אין פוסלין אלא בארבעה וכן פרשו בגמ' שאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר שמניח פסל ביניהם וכשרה ופירשוה בסוכה של שמנה אמות מצומצמות באמה בת ששה טפחים שהם מ"ח טפחים וכשנתן נסר ארבעה ופסל ארבעה מצד זה וכן נסר ארבעה ופסל ארבעה מצד זה ובמשך כל הסוכה נתחברו שני פסלים באמצע והרי יש בהם הכשר סוכה ועוד טפח אלא שלא דקדק בו ואין הדפנות רחוקות משם ד' אמות ונמצאו כשרות בדופן עקומה אלא שאין ישנים תחת הנסרים:

למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר כו' שנאמר ויעתר יצחק וגו' עיין פרק הבע"י:

בגמ' ואפי' פחות מג' הא קנים בעלמא נינהו וכו' עד ומר סבר כיון דליתנהו שיעור מקום לא גזרינן וכו' וי"ל מה ס"ד דמקשה ואפי' פחות מג' דמהיכי תיתי לומר דאיירי אפילו בפחות מג' ועוד יש לדקדק דבדברי שמואל פרש"י דנחלקו אי חייש למיעוטא דמסככים בנסרים שאין בהן ארבע וא"כ במסקנא דמסיק רב פפא דמג' ועד ד' פליגי למה לו למינקט סברא אחרת דפליגי מר סבר כיון דליתנהו שיעור מקום וכו' למה ליה למהדר מסברא קמייתא דאמרי' דפליגי בחייש למיעוטא ונ"ל דהא בהא תליא דלעיל היה סבר דפליגי באי חיישי' למיעוטא דמסככים בנסרים שאין בהם ד' וזאת המחלוקת שייך ג"כ אפי' בנסרים שיש בהן פחות מג' דבהו נמי יש מיעוט העושין מהן תקרה ולכך פריך ואפי' בפחות מג' קנין בעלמא נינהו ומסיק רב פפא דמג' ער ד' פליגי אבל בפחות מג' ד"ה כשרה ולא פליגי בחיישינן למיעוט אלא מר סבר כיון דליתנהו שיעור מקום וכו' ומר סכר כיון דנפקי להו מתורת לבוד גזרינן:

גמ' ור' יוסי מטמא נמחק. נ"ב בס"א אינו:

רש"י בד"ה בעתר כו' עתר פורק"א כו'. נ"ב בלשון אשכנז גאפי"ל:

בד"ה מחלוקת כו' מהן ר"מ כו' הד"א:

גמרא במחשבה "נעשה". צ"ל נחתא:

רש"י ד"ה יורדין (מי שחשב. צ"ל משחישב) כגון עור שעיבדו. כצ"ל:

ד״ה ובלבד. דיהבינן. צ"ל דיהביה:

לָמָּה נִמְשְׁלָה תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים כְּעֶתֶר? לוֹמַר לְךָ: מָה עֶתֶר זֶה, מְהַפֵּךְ אֶת הַתְּבוּאָה בַּגֹּרֶן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אַף תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים, מְהַפֶּכֶת מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמִּדַּת רַגְזָנוּת לְמִדַּת רַחֲמָנוּת. נראה לי בס"ד הפך 'עֶתֶר' הוא 'תַּעַר' כי המתפלל תפילה שלימה שאינו משמיט בה תיבות או אותיות אז תפלתו דומה לעתר, שתהיה מהפכת מדת הדין למדת הרחמים כעתר זה שהוא מהפך את התבואה בגורן, ואם אינו מתפלל תפילה שלימה אלא משליך ומאבד תיבות ואותיות מפיו, הרי זו דומה לתער שמאבד ומשליך השערות.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (קהלת ב, יד) 'הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ' כי עֶתֶר אות עי"ן בראש תיבה, אך תַּעַר אות עי"ן באמצע תיבה, והחכם מתפלל תפילה שלימה שדומה לעתר שאות עי"ן בראש תיבה.
והא דנרמז זה של היפוך מדת רגזנות למדת רחמנות בתפילת יצחק, ולא נרמז בתפילת אברהם אבינו ע"ה שהוא הראשון בתפילה שתיקן תפלת שחרית? נראה לי בס"ד כי אברהם אבינו ע"ה הוא אחוז במדת החסד ואין זה חידוש בתפלתו להפך מדת רגזנות למדת רחמנות, אבל יצחק אבינו ע"ה שהוא דין וגבורה יש בו חידוש טפי בענין זה, שמהפך בתפילתו מדת רגזנות למדת רחמנות.

מְהַפֶּכֶת מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמִּדַּת רַגְזָנוּת לְמִדַּת רַחֲמָנוּת. כן הגרסא בעין יעקב. וכתוב בספר דקדוקי סופרים, דכן הגרסא בתלמוד כתב יד וכן היא גם כן בתלמוד הדפוס בגמרא דיבמות דף ס"ד ע"א וגרסה זאת היא יותר נכונה, עיין שם.
ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש, מה עתר מהפך התבואה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, כן הצדיקים בתפילתם המה מעלין מ"ן [מיין נוקבין] מלמטה למעלה, ומורידין אור מ"ד [מיין דוכרין] מלמעלה למטה, עד כאן דבריו.
ונראה לי בס"ד, ההפרש בין תפלת הצדיקים לתפילת עמא דארעא הוא בלב כי הנוסח הוא שוה אצל הכל ורק הצדיקים יש להם טוהר לב וכונה בתפילתם, ועמא דארעא אין מכוונים לבן בתפלה אלא לבם יחשוב בדברים אחרים והוא נפרד מן התפלה, ולכן הצדיקים מהפכין בתפילתם מדת רוגז למדת רחם, וכמו שנאמר (חבקוק ג, ב) 'בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר' כי על ידי שהם מחברים לב שלהם בדברי התפלה, בזה יתחבר מספר לֵב [32] עם מספר רוֹגֵז [216] ויהיה סך הכל מספר רַחֵם [248], אך ההפכיים אשר מפרידים לב שלהם מן התפלה לא יתחבר מספר לֵב עם מספר רוֹגֵז להיות מספר אחד שהוא רַחֵם, אלא ישאר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונעשה 'לֵב רוֹגֵז'.
ובזה יובן מה שאמר בתוכחה (דברים כח, סה) 'וְנָתַן הֳ' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז' רוצה לומר שלא יתחבר מספר לֵב עם רוֹגֵז שיהיה מספר רַחֵם, ולכן אמר כאן מְהַפְּכִים מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמִּדַּת רַגְזָנוּת לְמִדַּת רַחֲמָנוּת, שיהיה הרוגז מספר רַחֵם.

אַף תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים, מְהַפֶּכֶת מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמִּדַּת רַגְזָנוּת לְמִדַּת רַחֲמָנוּת. פירוש מהפכים נֶגַע לָעֹנֶג, וְנֶגֶף לְגֶפֶן, וּפֶשַׂע לְשֶׁפַע, וכן יצחק אבינו ע"ה ראה שיש נכח אותיות רבקה אשתו אותיות גרוש דרומזים שתשאר עקרה שצריך לה גרוש, והוא התפלל שתתעבר והפך צרוף גרוש לצירוף שרוג שהוא לשון התחברות כמו (איכה א, יד) 'יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל צַוָּארִי', וכן פסוק (מלכים א' ז, יז) 'שְׂבָכִים מַעֲשֵׂה שְׂבָכָה' תרגומו שרגו עובד שריגו, וכלשון חז"ל (משנה מועד קטן א, ח) 'משרגין את המטות' וכנזכר בשרש כי אשה שנתעברה יהיה לה התחברות חזק עם בעלה ולא יעשה לה גרוש.
אך מקשים עקרות דרבקה אבינו ע"ה לא היתה מצד הרוגז ח"ו אלא מאהבה כדי שתתפלל כי הקב"ה יתאוה לתפילת הצדיקים? ונראה לי בס"ד דהאבות לא היה דרכם להתפלל על שום מחסור על עצמם להדיה, חדא דאין חבוש מתיר עצמו (ברכות דף ה:), ועוד לא היו רוצים ליהנות ממעשה נסים להדיה לעצמן, אך היו מתפללין על אחרים בעבור אותו מחסור וממילא נזכרין ונושעים הם, וכן כאן יצחק אבינו ע"ה לא התפלל על אשתו להדיה אלא התפלל על עקרות שיש בעולם וממילא נפקדה אשתו.
ובזה ניחא לתרץ קושיא אחת אמאי המתין עשרים שנה, די להמתין עשר שנים ויהיה מתפלל? ובזה ניחא דהוא היה רוצה להתפלל בכללות על כל עקרות שיש בעולם, וקודם עשרים שנה לא מצא ברוח הקודש שעקרות שבדור ראויים הם לתפלתו שיתפלל עליה, ואחר עשרים מצא ברוח הקודש כן, והתחיל להתפלל על עקרות שבעולם, וממילא נפקדה אשתו, וכן אמרו רז"ל (מדרש רבה נג, ח) להדיה נפקדה שרה נפקדו כמה עקרות עמה נפקדה רבקה נפקדו כמה עקרות עמה.

במשנה מסככין בנסרים דברי ר"י ור"מ אוסר והקשה הריטב"א ז"ל דהו"ל למיתני ורבי מאיר פוסל כיון דאפילו בדיעבד פסולה כדקתני לקמן בברייתא ורבי מאיר פוסל ועיין שם מה שתירץ ולפענ"ד נראה ליישב לפי מאי דמשמע מפשטא דסוגיא לפי שיטת רש"י והר"ן ז"ל דהאי פלוגתא דמסככין בנסרים לאו דוקא דכולה מסוככת בנסרים אלא אפילו רובה בפסל אלא שהניח נסר א' או שנים נמי אוסר ר"מ אם יש בהן רוחב ד' למר כדאית ליה כמו שיבואר. וא"כ לפ"ז לא שייך למיתני ר"מ פוסל דלאו מלתא דפסיקא הוא דזימנין דכשר בכה"ג כשהניח הפסל סמוך לדופן האמצעי ויש באותו פסל הכשר סוכה דבכה"ג ודאי כשירה שהרי יש לה ג' דפנות וכדאיתא להדיא בירושלמי דמחלק שמואל במתניתין בין המסכך לאורך הסוכה או לרוחב הסוכה ואפילו לאורך נמי זימנין דכשירה כשאין הנסרים כנגד הפתח וכגון בסוכה שיש לה ד' דפנות ויש באותו פסל הכשר סוכה מלבד הנסרים ומש"ה לא קתני ר"מ פוסל אלא אוסר דלכתחילה וודאי אסור גזירה שמא ישב תחת הנסר משא"כ לקמן בברייתא שפיר קתני רבי מאיר פוסל דאיירי במסוככת כולה בנסרים כדמייתי עלה מעשה דרבי יהודא כמו שיבואר כנ"ל נכון ועיין בסמוך:

שם נתן עליה נסר שהוא רחב ד' טפחים כשרה ובלבד שלא ישן תחתיו ופרש"י דאיירי כשמונחין מן הצד ואפ"ה כשר עד ד' אמות דאמרינן דופן עקומה. ויש לתמוה טובא על לשון המשנה דברישא הא קתני סתם מסככין בנסרים ואפ"ה מוקי לה רב ביש בהן ד' כיון דסתם תקרות יש בהן ד' א"כ בסיפא נמי אמאי קתני נסר שרחב ארבע הו"ל למתני סתם וממילא איירי ברוחב ד' דומיא דרישא. ועוד כיון דעיקר מלתא דהך בבא היינו לאשמעי' דכשירה עד ד' אמות מן הצד משום דופן עקומה א"כ הו"ל למתני בהדיא נתן עליה נסרים מן הצד כשירה ועיקר חסר מן הספר ועוד דכולה משנה שאינה צריכה דהא לקמן קתני לה בהדיא במתניתין דבית שנפחת וכבר הרגיש הר"ן ז"ל בזה ותירץ דאיצטריך לאשמעינן דלא ישן תחתיו דסד"א כיון דאפי' בלא דופן עקומה אין בנסרים איסור דאורייתא אלא גזירת תקרה בלבד וא"כ כשיש הכשר סוכה באמצע ע"י הפסל היה מותר לישן אפילו תחת הנסרים הסמוכין לכותל קמ"ל דאסור לישן תחתיו אלא לענ"ד לפי פירושו יותר תמוה דהו"ל למיתני בהדיא נתן נסרים מן הצד עד ד' אמות כשירה ולא יישן תחתיו ובאמת בהשקפה ראשונה היה נ"ל לפרש לשון משנה כפשטא דהך בבא דנתן עליה נסר היינו שלא נתן רק נסר אחד וכל הסוכה מסוככת בהכשר בפסלים דבכה"ג נראה דלא שייך כלל גזירת תקרה שמא ישב תחת קורת ביתו דהא קמן שהוא יודע שאסור לישן תחת קורת ביתו שהרי סיכך כל הסוכה בפסלים בהכשר גמור. ועוד כיון דאסרינן ליה לישן תחתיו תו לא שייך הך חששא גזירת תקרת ביתו דמאי אהני ליה וכמ"ש ומצאתי להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל בפרק ה' שכתב נתן עליה נסר א' שהוא רחב ד' כו' ולא הזכיר כלל הך מלתא דמן הצד וכל כה"ג לא הו"ל לסתום אלא לפרש וליכא למימר שדרכו לכתוב כלשון המשנה כדאשכחן בכמה דוכתי דא"כ למה הוסיף על לשון המשנה בתיבת אחד אע"כ דכוונתו כדפרישית וכן נראה ג"כ מלשון הרי"ף ז"ל שהביא לשון המשנה כפשטא ולא הביא הך אוקימתא דמן הצד וליכא למימר דסמיך אמשנה דלקמן דבית שנפחת הא ליתא שהרי כתב הר"ן ז"ל דאכתי איצטריך לאשמעינן דלא ישן תחתיו והך מלתא לא שמעינן לה ממשנה דבית שנפחת אע"כ דמפרש המשנה כפשטא כדפרי'. כל זה היה נ"ל לכאורה אלא משום דלקמן ד' י"ז ע"ב בסוגיא דנהרדעי מתני פלוגתייהו דרב ושמואל ופוסל באמצע בד' טפחים או בד' אמות מקשה הש"ס מהך בבא דנתן עליה נסר לשמואל אמאי כשירה ומשני הב"ע מן הצד וא"כ משמע להדיא דלא שייך לפ' לשון המשנה כפשטא ע"כ היינו משום דלקושטא דמלתא לא שייך לפ' המשנה כפשטא דלא פלוג רבנן בין נסר א' או נסרים הרבה דע"י שמסכך כל הסוכה בנסרים לא מוכחי מלתא כ"כ שיודע שאסור לישב תחת תקרת ביתו דמה שמסכך בפסלים היינו משום שרוצה בכך לדירת עראי משום צל ושיהא כוכבים נראין בתוכה וכיוצא בו אלא דאכתי יש לדקדק איפכא מדמקשה לקמן דוקא ללישנא דנהרדעי עלה דשמואל ואיצטריך לאוקמי מן הצד משמע דבלא"ה לישנא דמתני' בסורא הוי משמע ליה לפרש המשנה כפשטא אפילו באמצע והיינו כדפרישית ומה שיש לי לדקדק עוד בזה יבואר שם במקומו ודו"ק:

בגמרא אמר רב מחלוקת בנסרים שיש בהן ד' ופירש"י שרוב תקרות הבית עשויות מהן והרמב"ן והר"ן והריטב"א ז"ל הקשו על זה מסוגיא דפרק הבית והעליה דמשמע איפכא ע"ש. ובלא"ה יש לי לדקדק על שיטת רש"י דמי הכריחו לפ' כן דהא בפשיטות מצינו למימר דהא דקאמר רב מחלוקת בנסרים שיש בהן ד' היינו מה"ט גופא דמסיק ר"פ בסמוך דד' טפחים כיון דהוי שיעור מקום חשיבי טובא ושייך בה גזירת תקרה ור"פ גופא לא חידש אלא במאי דקאמר דפליגי מג' ועד ד' מטעם לבוד משא"כ הך מלתא דד' טפחים שפיר מצינו למימר דמעיקרא נמי הוי ידעינן ליה. והנלע"ד בזה ליישב שיטת רש"י יבואר לקמן במעשה דר"י ובסוגיא דתקרה שאין עליה מעזיבה ע"ש:

שם אפילו בפחות מג' הא קנים בעלמא נינהו אמר ר"פ כו' בפחות מג' ד"ה כשירה מ"ט קנים בעלמא נינהו. ולכאורה הלשון תמוה דמעיקרא מקשה בפשיטות בלשון בתמיה הא קנים בעלמא נינהו ובתר הכי קאמר מ"ט. ונלע"ד בזה דודאי מעיקרא מקשה בפשיטות הא קנים בעלמא נינהו ממעשה דבכל יום דמסככין בקנים אלמא דבפחות מג' לא שייך גזירת תקרה כלל והיינו דקשיא ליה עלה דשמואל מלישנא דמתני' דקתני נסרים סתמא ומאי פסקא דאיירי בנסרי' שהן מג' עד ד'. וע"ז משני ר"פ שפיר דודאי איירי מתניתין ביותר מג' דבג' טפחים קנים בעלמא מיקרי ולא נסרים כנ"ל:

מיהו אכתי יש לדקדק מאי דוחקא דר"פ לאוקמי מלתא דשמואל בהכי דהא שמואל סתמא קאמר שאין בהן ארבע מחלוקת ולא מפרש טעמא א"כ בפשיטות מצינו למימר דאפילו בפחות משלשה דקנים בעלמא נינהו אפ"ה שייך פלוגתא דר"י ור"מ והיינו כאוקימתא דר"י דלקמן בנסרים משופין עסקינן ובגזירת כלים פליגי ומה"ת נאמר דג' מחלוקות בדבר רב ור"י ועוד דבירושלמי משמע להדיא דטעמא דשמואל מש"ה הוא דגרסינן התם אמתני' דידן רבי ירמיה בשם רב בשיש בהן רוחב ארבע נחלקו הא אם משופין לכלים ד"ה מותר. נמצא דלפ"ז משמע דהא דקאמר רב נמי בשמעתין אבל בפחות מד' ד"ה מותר היינו נמי במשופין לכלים וא"כ ממילא דהא דאמר שמואל בשאין בהן ד' מחלוקת היינו בהאי טעמא גופא דגזירת כלים כדאמרי' בעלמא בכה"ג דנחלקו דומיא דלא נחלקו איירי והנראה בזה דהא דמוקי לה ר"פ מלתא דשמואל בכה"ג היינו משום דאיהו גופא הכי ס"ל דמג' ועד ד' שיין גזירת תקרה. א"כ לפ"ז ניחא ליה לאוקמי מלתא דשמואל אליבא דהלכתא דהא הך מימרא דר"י דגזירת כלים לא קי"ל הכי דאי ס"ד דפליגי בגזירת כלים הוי לן למיפסק כר"מ דהלכה כר"מ בגזירותיו משא"כ לענין גזירת תקרה מצינו למימר דלא שייך האי כללא דהלכה כר"מ בגזירותיו דכיון דר"מ ור"י לאו בסברא דנפשייהו פליגי אלא אליבא דבית הלל כדמשמע לקמן בסוגיא בתקרה שאין עליה מעזיבה וכמו שאבאר שם וכבר כתבו התוס' בכמה דוכתי דאפילו במאי דקי"ל הלכה כר"י לגבי דר"ל בר מהני תלת וקי"ל כרבה לגבי רב יוסף בכל דוכתי בר משדה ענין ומחצה דבכל הגך וכיוצא בו היינו דוקא במאי דפליגי אליבא דנפשייהו משא"כ היכא דפליגי משמיה דאחרים לא שייך הך כללא א"כ ה"נ מצינן למימר הכא דכוותיה. ומתון מה שכתבתי צדקו היטב דברי הרב אלפס בין במה שפסק כשמואל כיון דר"פ משני הכא אליביה ובין במה שפסק כר"י לגבי דר"מ אע"ג דהלכה כר"מ בגזירותיו וכבר הקשו עליו כל מפרשי דבריו ע"ש בבעל המאור והר"ן וחידושי הר"ן והריטב"א ולמאי דפרישית נתיישב היטב בעזה"י ועיין עוד לקמן בסוגיא דתקרה:

יורדין לידי טומאה במחשבה. מי שחשב עליו שזה יהא גמר מלאכתן כגון שעיבדו לדרגש או לדולבקי כיון שעיבדו מקבל טומאה ואלמלי עיבדו לרצועות וסנדלין אין מקבלים טומאה עד שיגמרו למלאכת הסנדלין: ואין עולים מטומאתן. ממחשבת תורת קבלת טומאה אין עולין במחשבה כגון עיבדו לשלחן ולדרגש וחישב עליו לרצועות וסנדלין אין מחשבתו מבטלתן מתורת קבלת טומאה: אלא בשינוי מעשה. עד שיתן בו איזמל: מעשה מבטל מידי מעשה. אפילו עשה בו מעשה מוכיח מתחילה לשלחן כגון שקיצצו סביבותיו ליפותו כיון שנתן איזמל בו לחתכו לסנדלין מבטל מעשה ראשון וכל שכן שמוציא מידי מחשבה שלא היה בה מעשה: וכי תימא הני מילי. דלא מבטלין בתרייתא לקמייתא בכלים דחשיבי ומשיצא עליו שם כלי במחשבה אינה נוחה להפקיע שמה: שבססן. לקמיה מפרש מאי היא: טהורות. דגלי דעתיה דלא ניחא ליה בהו וטהרו מלקבל טומאה הידות האלה עוד ולא הביאה טומאה על האוכל עד שיגיע טומאה באוכל עצמו: ור' יוסי מטמא. טעמא מפרש לקמן: בשלמא למאן דאמר. האי בססן היינו שהתיר אגדן של עומרין לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל טז) מתגוללת כלומר כיון שהתיר אגדן השבלין מתגוללין בגורן לפי שנוחין להתפזר או לשון כנה דמתרגמינן ואת כנו וית בסיסיה (שמות ל) כלומר הכנו לדשן: שפיר. לא קשיא לך דאליביה מצית למימר דקיימי רבנן כוותיה כיון שהתיר אגדן דלא הוי אלא כמחשבה בעלמא דגלי דעתיה דלא ניחא ליה בידות שלהן שאין הידות ראויות לשבלין אלא כדי לאוגדן בהם והאי מוכח דלא בעי לאוגדן: אלא למאן דאמר בססן ממש. שדשן לידות ברגלי בהמה או במקבת כמו בשמך נבוס קמינו (תהלים מד) בוססו את חלקתי (ירמיה יב) והכא דאיכא מעשה רבה הוא דאמר דקא מטהרי רבנן אבל במחשבה לא אמר: מאי איכא למימר. אי בקוצר לאכילה מוקמת לה לההיא דלעיל מאי טעמא דרבנן: הכא נמי. פלוגתא דאחרים ורבנן כשבססן ממש כשנמלך לסיכוך: האי מאי. בשלמא גבי פלוגתא דר' יוסי דקא מיירי בגורן איכא למימר טעמא דרבי יוסי דאע''ג דבססן חזו למיהוי ידות וניחא ליה שיהו מחוברות באוכל כמו שהן בוססות מרציא''ה בלע''ז: הואיל וראויות להפך. ראשי השבלים: בעתר. על ידי הידות עתר פורק''א ואלמלא הידות אין נוחין להפכן בה דמתוך שהם קצרים יוצאין מבין ב' עוקציה של עתר ונשמטין ממנה והוא כשבססן תחלתן לא לבטלן נתכוון אלא לרככן: אלא הכא. דבעי להו לסכך: למאי חזו. ידות אוכלים משבססן ואינן אגודות בהן: בגילייהו. בקשין שלהם יאחזום וינטלו ראשי השבלים עמהם: משום הכי מטמא רבי יוסי. דקסבר מעשה זוטא לא בטלה תורת ידות מינייהו שאלתי את מורי מגופה דמשנה דמייתי אגב גררא בשמעתין מי שייך למיתני גופא כדגר' במימרות האמוראים ואמר לי רבי משום דהך משנה מן הטהרות שאין מהם שום גמרא בעולם ולא מפורשת כשאר המשניות לפיכך נוהג הש''ס לומר גופא כדי לפרש: למה נמשלה כו'. אגב דאמר הואיל וראויות להפך בעתר נקט נמי הא מלתא למה נמשלה כו' דכתיב ויעתר (אל ה') (בראשית כה) ויעתר לו (שם): מתני' מסככין בנסרים. בגמרא מפרש פלוגתייהו: נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה. בגמרא מפרש מאן קתני לה: ובלבד שלא יישן תחתיו. דנסר רחב ד' סכך פסול הוא כדאמר בגמרא לרב אליבא דר' מאיר ולשמואל לדברי הכל וסוכה כשרה וכגון דיהביה אצל הדופן דסכך פסול אינו פוסל מן הצד אלא בד' אמות דאמרינן דופן עקומה: גמ' מחלוקת בנסרים שיש בהן ארבעה. שרוב תקרות הבית עשויות מהן: ר' מאיר. דפסיל אית ליה גזרת תקרה אי מכשרת בהו אתי למימר מה לי לסכך באלו מה לי לישב תחת קורות ביתי אף היא בנסרים מקורה וההוא ודאי פסול דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנה: אבל בנסרים שאין בהם ד'. שאין רוב תקרות עשויות מהן: דברי הכל כשרה. דלא דמי לתקרה דלגזור בהו: בשאין בהן ד' מחלוקת. בההוא מכשר ר' יהודה משום דאין רוב תקרות עשויות מהן לא גזרינן בהו ור' מאיר חייש למיעוט שיש מיעוט העושין תקרה מהן: אין בהן ארבעה. קפסיל ר' מאיר: אפילו בפחותות משלש. בתמיה: הא קנים בעלמא נינהו. וא''כ במאי מכשר: א''ר פפא הכי קאמר. שמואל יש בהן ארבעה דברי הכל פסולה כו': שיעור מקום. דאין רשות בפחות מארבעה: לא גזרינן. משום תקרה דלא חשיבי לעשות תקרה מהן: כיון דנפקי מתורת לבוד. שאם היה אויר במקום אחד מהם לא מצי למימר לבוד חשיבי להיות דומות לתקרה וגזרי': תנן נתן עליה נסר כו'. קא סלקא דעתיה דברי הכל היא וכשרה וכגון שנתנו מן הצד דאמרינן דופן עקומה ולא חשיב סכך למיפסלה: שני סדינין מצטרפין. לארבעה טפחים לפסול בסוכה משום סכך פסול שסיכך בדבר המקבל טומאה וסכך פסול באמצע פוסל בארבעה:

כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורות. משנה היא פ''ק דעוקצין (מ''ה): בעתר בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סד.) פי' בקונטרס עתר פל''א בלע''ז ולא יתכן דבלא ידות נמי יכול להפך בה את התבואה והיא נקראת רחת שמטהרין בה את התבואה מן המוץ שלה כדכתיב (ישע. ה ל) אשר זורה ברחת ובמזרה וכאן פירש פורק''א וכן עיקר: