|
טקסט הדף מנוקד
יוֹרְדִין לִידֵי טוּמְאָה בְּמַחְשָׁבָה וְאֵין עוֹלִין מִטּוּמְאָתָן אֶלָּא בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה מוֹצִיא מִיַּד מַעֲשֶׂה וּמִיַּד מַחְשָׁבָה מַחְשָׁבָה אֵינָהּ מוֹצִיאָה לֹא מִיַּד מַעֲשֶׂה וְלֹא מִיַּד מַחְשָׁבָה
וְכִי תֵּימָא הָנֵי מִילֵּי כֵּלִים דַּחֲשִׁיבִי אֲבָל יָדוֹת דִּלְצוֹרֶךְ אֲכִילָה נִינְהוּ בְּמַחְשָׁבָה נַעֲשֶׂה וּבְמַחְשָׁבָה סָלְקָא וְהָתְנַן כָּל יְדוֹת הָאוֹכָלִין שֶׁבְּסָסָן בַּגּוֹרֶן טְהוֹרוֹת (וְרַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא) בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בְּסָסָן הִתִּיר אִגּוּדָן שַׁפִּיר אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מַאי בְּסָסָן בְּסָסָן מַמָּשׁ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר הָכָא נָמֵי שֶׁבְּסָסָן מַמָּשׁ אִי הָכִי מַאי טַעְמַיְיהוּ דַּאֲחֵרִים דַּאֲמוּר כְּרַבִּי יוֹסֵי דִּתְנַן רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא הַאי מַאי בִּשְׁלָמָא הָתָם טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי חַזְיָא לְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הוֹאִיל וּרְאוּיוֹת לְהוֹפְכָן בְּעֶתֶר אֶלָּא הָכָא לְמַאי חַזְיָא חַזְיָא לְכִי סָתַר לְמִנְקַט לְהוּ בְּגִילַיְיהוּ גּוּפָא כָּל יְדוֹת הָאוֹכָלִין שֶׁבְּסָסָן בַּגּוֹרֶן טְהוֹרוֹת וְרַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא מַאי בְּסָסָן רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּסָסָן מַמָּשׁ רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) אוֹמֵר הִתִּיר אַגְדָּן בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) דְּאָמַר בְּסָסָן הִתִּיר אַגְדָּן הַיְינוּ דִּמְטַמֵּא רַבִּי יוֹסֵי אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר בְּסָסָן מַמָּשׁ אַמַּאי מְטַמֵּא רַבִּי יוֹסֵי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הוֹאִיל וּרְאוּיוֹת לְהוֹפְכָן בְּעֶתֶר אָמַר רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) לָמָּה נִמְשְׁלָה תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים כְּעֶתֶר לוֹמַר לָךְ מָה עֶתֶר זֶה מְהַפֵּךְ אֶת הַתְּבוּאָה בַּגּוֹרֶן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אַף תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְהַפֶּכֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמִּדַּת אַכְזָרִיּוּת לְמִדַּת רַחֲמָנוּת מַתְנִי' מְסַכְּכִין בִּנְסָרִים דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר נָתַן עָלֶיהָ נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים כְּשֵׁרָה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִישַׁן תַּחְתָּיו גְּמָ' אָמַר רַב מַחְלוֹקֶת בִּנְסָרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה דְּרַבִּי מֵאִיר אִית לֵיהּ גְּזֵרַת תִּקְרָה וְרַבִּי יְהוּדָה לֵית לֵיהּ גְּזֵרַת תִּקְרָה אֲבָל בִּנְסָרִין שֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר בְּשֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה מַחֲלוֹקֶת אֲבָל יֵשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה אֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה וַאֲפִילּוּ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה הָא קָנִים בְּעָלְמָא נִינְהוּ אָמַר רַב פָּפָּא הָכִי קָאָמַר יֵשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה מַאי טַעְמָא קָנִים בְּעָלְמָא נִינְהוּ כִּי פְּלִיגִי מִשְּׁלֹשָׁה עַד אַרְבָּעָה מָר סָבַר כֵּיוָן דְּלֵיתַנְהוּ שִׁיעוּר מָקוֹם לָא גָּזְרִינַן וּמָר סָבַר כֵּיוָן דְּנָפְקִי לְהוּ מִתּוֹרַת לָבוּד גָּזְרִינַן תְּנַן נָתַן עָלֶיהָ נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים כְּשֵׁרָה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִישַׁן תַּחְתָּיו בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר בְּשֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה מַחְלוֹקֶת אֲבָל יֵשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה מִשּׁוּם הָכִי לָא יִישַׁן תַּחְתָּיו אֶלָּא לְרַב דְּאָמַר בְּשֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה מַחְלוֹקֶת אֲבָל אֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה לְרַבִּי יְהוּדָה אַמַּאי לֹא יִישַׁן תַּחְתָּיו מִי סָבְרַתְּ דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא סֵיפָא אֲתָאן לְרַבִּי מֵאִיר תָּא שְׁמַע שְׁנֵי סְדִינִין מִצְטָרְפִין רש"ייורדין לידי טומאה במחשבה. מי שחשב עליו שזה יהא גמר מלאכתן כגון שעיבדו לדרגש או לדולבקי כיון שעיבדו מקבל טומאה ואלמלי עיבדו לרצועות וסנדלין אין מקבלים טומאה עד שיגמרו למלאכת הסנדלין: ואין עולים מטומאתן. ממחשבת תורת קבלת טומאה אין עולין במחשבה כגון עיבדו לשלחן ולדרגש וחישב עליו לרצועות וסנדלין אין מחשבתו מבטלתן מתורת קבלת טומאה: אלא בשינוי מעשה. עד שיתן בו איזמל: מעשה מבטל מידי מעשה. אפילו עשה בו מעשה מוכיח מתחילה לשלחן כגון שקיצצו סביבותיו ליפותו כיון שנתן איזמל בו לחתכו לסנדלין מבטל מעשה ראשון וכל שכן שמוציא מידי מחשבה שלא היה בה מעשה: וכי תימא הני מילי. דלא מבטלין בתרייתא לקמייתא בכלים דחשיבי ומשיצא עליו שם כלי במחשבה אינה נוחה להפקיע שמה: שבססן. לקמיה מפרש מאי היא: טהורות. דגלי דעתיה דלא ניחא ליה בהו וטהרו מלקבל טומאה הידות האלה עוד ולא הביאה טומאה על האוכל עד שיגיע טומאה באוכל עצמו: ור' יוסי מטמא. טעמא מפרש לקמן: בשלמא למאן דאמר. האי בססן היינו שהתיר אגדן של עומרין לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל טז) מתגוללת כלומר כיון שהתיר אגדן השבלין מתגוללין בגורן לפי שנוחין להתפזר או לשון כנה דמתרגמינן ואת כנו וית בסיסיה (שמות ל) כלומר הכנו לדשן: שפיר. לא קשיא לך דאליביה מצית למימר דקיימי רבנן כוותיה כיון שהתיר אגדן דלא הוי אלא כמחשבה בעלמא דגלי דעתיה דלא ניחא ליה בידות שלהן שאין הידות ראויות לשבלין אלא כדי לאוגדן בהם והאי מוכח דלא בעי לאוגדן: אלא למאן דאמר בססן ממש. שדשן לידות ברגלי בהמה או במקבת כמו בשמך נבוס קמינו (תהלים מד) בוססו את חלקתי (ירמיה יב) והכא דאיכא מעשה רבה הוא דאמר דקא מטהרי רבנן אבל במחשבה לא אמר: מאי איכא למימר. אי בקוצר לאכילה מוקמת לה לההיא דלעיל מאי טעמא דרבנן: הכא נמי. פלוגתא דאחרים ורבנן כשבססן ממש כשנמלך לסיכוך: האי מאי. בשלמא גבי פלוגתא דר' יוסי דקא מיירי בגורן איכא למימר טעמא דרבי יוסי דאע''ג דבססן חזו למיהוי ידות וניחא ליה שיהו מחוברות באוכל כמו שהן בוססות מרציא''ה בלע''ז: הואיל וראויות להפך. ראשי השבלים: בעתר. על ידי הידות עתר פורק''א ואלמלא הידות אין נוחין להפכן בה דמתוך שהם קצרים יוצאין מבין ב' עוקציה של עתר ונשמטין ממנה והוא כשבססן תחלתן לא לבטלן נתכוון אלא לרככן: אלא הכא. דבעי להו לסכך: למאי חזו. ידות אוכלים משבססן ואינן אגודות בהן: בגילייהו. בקשין שלהם יאחזום וינטלו ראשי השבלים עמהם: משום הכי מטמא רבי יוסי. דקסבר מעשה זוטא לא בטלה תורת ידות מינייהו שאלתי את מורי מגופה דמשנה דמייתי אגב גררא בשמעתין מי שייך למיתני גופא כדגר' במימרות האמוראים ואמר לי רבי משום דהך משנה מן הטהרות שאין מהם שום גמרא בעולם ולא מפורשת כשאר המשניות לפיכך נוהג הש''ס לומר גופא כדי לפרש: למה נמשלה כו'. אגב דאמר הואיל וראויות להפך בעתר נקט נמי הא מלתא למה נמשלה כו' דכתיב ויעתר (אל ה') (בראשית כה) ויעתר לו (שם): מתני' מסככין בנסרים. בגמרא מפרש פלוגתייהו: נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה. בגמרא מפרש מאן קתני לה: ובלבד שלא יישן תחתיו. דנסר רחב ד' סכך פסול הוא כדאמר בגמרא לרב אליבא דר' מאיר ולשמואל לדברי הכל וסוכה כשרה וכגון דיהביה אצל הדופן דסכך פסול אינו פוסל מן הצד אלא בד' אמות דאמרינן דופן עקומה: גמ' מחלוקת בנסרים שיש בהן ארבעה. שרוב תקרות הבית עשויות מהן: ר' מאיר. דפסיל אית ליה גזרת תקרה אי מכשרת בהו אתי למימר מה לי לסכך באלו מה לי לישב תחת קורות ביתי אף היא בנסרים מקורה וההוא ודאי פסול דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנה: אבל בנסרים שאין בהם ד'. שאין רוב תקרות עשויות מהן: דברי הכל כשרה. דלא דמי לתקרה דלגזור בהו: בשאין בהן ד' מחלוקת. בההוא מכשר ר' יהודה משום דאין רוב תקרות עשויות מהן לא גזרינן בהו ור' מאיר חייש למיעוט שיש מיעוט העושין תקרה מהן: אין בהן ארבעה. קפסיל ר' מאיר: אפילו בפחותות משלש. בתמיה: הא קנים בעלמא נינהו. וא''כ במאי מכשר: א''ר פפא הכי קאמר. שמואל יש בהן ארבעה דברי הכל פסולה כו': שיעור מקום. דאין רשות בפחות מארבעה: לא גזרינן. משום תקרה דלא חשיבי לעשות תקרה מהן: כיון דנפקי מתורת לבוד. שאם היה אויר במקום אחד מהם לא מצי למימר לבוד חשיבי להיות דומות לתקרה וגזרי': תנן נתן עליה נסר כו'. קא סלקא דעתיה דברי הכל היא וכשרה וכגון שנתנו מן הצד דאמרינן דופן עקומה ולא חשיב סכך למיפסלה: שני סדינין מצטרפין. לארבעה טפחים לפסול בסוכה משום סכך פסול שסיכך בדבר המקבל טומאה וסכך פסול באמצע פוסל בארבעה: תוספותכל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורות. משנה היא פ''ק דעוקצין (מ''ה): בעתר בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סד.) פי' בקונטרס עתר פל''א בלע''ז ולא יתכן דבלא ידות נמי יכול להפך בה את התבואה והיא נקראת רחת שמטהרין בה את התבואה מן המוץ שלה כדכתיב (ישע. ה ל) אשר זורה ברחת ובמזרה וכאן פירש פורק''א וכן עיקר: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|