סוכה טו ע"א

דף טו - א

מתניתין:

הקדמה

א. תקרה של בית, אף אם היתה עשויה מסכך כשר, אין יכולים לשבת תחתיה בחג לשם מצות סוכה, לפי שאמרה תורה "חג הסוכות תעשה לך", ודרשינן, "סוכות תעשה, ולא מן העשוי לדירה או לאוצר" - שאין שם סוכה עליה. ועל כן יש לעשות את הסוכה לצל, או לשם מצות סוכה.

ב. בסוגיא הקודמת נתבאר, שנסרים רחבים ארבעה טפחים - לשיטת רב, נחלקו בדינם רבי מאיר ורבי יהודה. רבי מאיר פוסל, ורבי יהודה מכשיר. ואילו לשיטת שמואל, הרי הם פסולים לכולי עלמא.

ג. במשנה להלן [בסוף העמוד] מבואר, שסוכה המסוככת בסכך פסול וסכך כשר כאחד, יש מי שאומר, שאפילו היו שוין הפסול והכשר, הסוכה כשרה, לפי שדי בכך שיהיה ה"פרוץ" [המקום שאינו גדור, או העשוי בפסול] כמו ה"עומד" [כמקום העשוי בהכשר], ואין צריך שירבה ה"עומד" על ה"פרוץ". ויש מי שהצריך שירבה העומד על הפרוץ.

ד. קיימא לן שסכך פסול פוסל באמצע גג הסוכה דוקא כאשר הוא רחב ארבעה טפחים. אכן, לשיטת רב [להלן יז א], אין הסוכה נפסלת עד שיהיה הסכך הפסול רחב ארבע אמות.

תקרה של בית ^[272] העשויה נסרים רחבים ארבעה טפחים [כמבואר לעיל יד א, שרוב תקרות הבתים עשויות מנסרים אלו], שאין עליה מעזיבה, שלא טח אותה בטיט, ^[273] ונמצא שסוכה זו פסולה משני טעמים:

א. לא נעשתה סוכה זו לשם סוכה, אלא לשם בית, ופסולה משום "תעשה ולא מן העשוי".

ב. לדעת רב בשיטת רבי מאיר, ולדעת שמואל לדעת הכל, הואיל ועשויה התקרה מנסרים רחבים ארבעה טפחים, אף אם יגביה מעט את הסכך ויניחנו לשם סוכה, ושוב לא יהיה בו את הפסול של "תעשה ולא מן העשוי", עדיין פסולים נסרים אלו לסיכוך משום גזירת תקרה [שמא אם נתיר לו לסכך באלו, יבוא לשבת תחת תקרת ביתו], כמבואר לעיל יד א.

משנתנו דנה כיצד אפשר להכשיר תקרה זו לסכך:

רבי יהודה אומר: נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה:

בית שמאי אומרים: הרוצה לישב בסוכה זו, מפקפק, סותר את התקרה, ^[274] ומנענע את הנסרים כולם לשם סוכה, ונחשב הדבר כאלו נעשתה מתחילה לשם סוכה. ולאחר מכן, נוטל קורה אחת מבינתים, מבין כל שני נסרים נוטל אחד, ונותן במקומו סכך כשר. ולהלן בגמרא יתבאר מדוע צריך גם לנענע את הסכך כולו, וגם ליטול אחת מבינתיים. ^[275]

ובית הלל אומרים: די בכך שמפקפק מנענע את הסכך כולו, או נוטל אחת מבינתים. ואין צריך לעשות שניהם, הואיל וכל אחד מן המעשים האלו נחשב כעשייה לשם סוכה.

ורבי יהודה לשיטתו בזה, שהתיר לסכך בנסרים רחבים ארבעה טפחים, ולכן סבר שדי בנענוע כדי להתירם לסיכוך. [ואת הנענוע צריך כדי להחשיבם כאילו נעשו לכתחילה לשם סוכה, ואינם פסולים משום "תעשה ולא מן העשוי"]. ולהלן יתבאר כיצד יתיישבו הדברים לשיטת שמואל, הסובר שאף לרבי יהודה אין לסכך בנסרים רחבים ארבעה טפחים.

רבי מאיר אומר: לא די בפקפוק לבד כדי להתיר את הנסרים לסיכוך. ואף הוא לשיטתו בזה, שסבר כי נסרים רחבים ארבעה טפחים פסולים לסיכוך, ולכן אף אם יניחם על גבי הסוכה לשם סכך, עדיין פסולים יהיו משום גזירת תקרה.

אלא כך אמרו בית הלל: נוטל אחת מבינתים, ונותן במקומו סכך כשר, ואינו מפקפק. ודי בכך כדי שלא תפסל הסוכה משום גזירת תקרה, ואף נחשב הדבר שנעשתה הסוכה לשם חג.

והטעם לכך שמועילה נטילת נסר מבינתיים להכשיר את הסוכה, אף שהיתה כולה מסוככת בנסרים רחבים ארבעה טפחים הפסולים לסיכוך, הוא כמבואר להלן [יח א, הובא לעיל יד ב], שהיתה הסוכה כולה מסוככת בנסר ופסל, נסר ופסל, עד אמצעיתה, וכן עשה מצידה השני, ובאמצע הסוכה היו שני פסלים [סכך כשר] מונחים זה לצד זה, שביחד יש בהם כשיעור הכשר סוכה. ורק אותו המקום כשר לישיבת סוכה, אבל שאר הסוכה פסולה, לפי שאין בפסלים שיעור הכשר סוכה. ואין הנסרים מפסיקים בין הפסלים האמצעיים לדפנות, לפי שנחשבים הם כחלק מן הדופן, מדין "דופן עקומה". ^[276]

גמרא:

ומקשה הגמרא: בשלמא בית הלל, אליבא דרבי יהודה, טעמייהו, מובן טעמם שלא הצריכו גם לפקפק וגם ליטול אחת מבינתיים, היות ולדעתם הסוכה פסולה רק משום "תעשה ולא מן העשוי". ^[277] ולא פסלו נסרים רחבים ארבעה טפחים לסיכוך משום גזירת תקרה, הואיל וסברו כרבי יהודה אליבא דרב, שלא נאסרו נסרים כלל.

ולכן די באחד משניהם. שהרי, אי מפקפק, עביד ליה מעשה לשם סוכה, ודי בכך כדי להכשירה שלא תחשב כנעשית בפסול, וכמו כן אי נוטל אחת מבינתים, נמי עבד בה מעשה. ^[278]

אלא בית שמאי, שהצריכו גם לפקפק וגם ליטול אחת מבינתיים, יש לתמוה, מאי טעמייהו?

הרי ממה נפשך: אי סברו שטעם פסול תקרה הוא משום "תעשה ולא מן העשוי", אם כן, בחדא [באחד משני המעשים] סגי, וכמבואר בדברי בית הלל.

ואי סברו שפסול התקרה הוא גם משום גזרת תקרה, ולכן לא מועיל לנענע את הנסרים לשם סוכה, כי עדיין פסולים הם משום גזירת תקרה, אם כן, בנוטל אחת מבינתים, באופן שיהיו שני פסלים באמצע, כמבואר במשנה, סגי? די בכך, כיון שרק מקום הפסלים האמצעיים כשר למצות סוכה, אבל תחת הנסרים אסור לישב, משום "גזירת תקרה", ומה צורך יש בפקפוק?!

ומבארת הגמרא: לעולם, לדעת בית שמאי פסולה הסוכה גם משום גזרת תקרה. ויסוד מחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנתנו הוא, שלבית שמאי נסרים שיש בהם ארבעה פסולים לסיכוך, ולבית הלל מסככין בנסרים אפילו היו רחבים ארבעה [וכדעת רבי יהודה אליבא דרב].

והכי קאמרי בית שמאי: אף על פי שמפקפק, אין די בכך כדי להכשיר את הסוכה, הואיל ועשויה התקרה מנסרים רחבים ארבעה טפחים הפסולים משום גזירת תקרה. ולפיכך, אי נוטל אחת מבינתים, אין, אז הסוכה כשרה ואפילו לא יפקפק. ^[279] ואי לא יטול אחת מבינתיים, אף אם נענע את הסכך כולו, לא מועיל הדבר להכשר הסוכה.

אבל לשיטת בית הלל, מסככין בנסרים אפילו היו רחבים ארבעה, ועל כן, בתקרת ביתו טעם הפסול הוא רק משום "תעשה ולא מן העשוי", ולזה מועיל אחת מן השתים - או יפקפק, או יטול אחת מבינתיים.

ומקשה הגמרא: אי הכי, שרק לשיטת בית שמאי צריך דוקא ליטול אחת מבינתיים, אימא סיפא:

רבי מאיר אומר, שדעת בית הלל היא: נוטל אחת מבינתים, אבל לא יפקפק.

ולפי המתבאר נמצא, כי רבי מאיר היינו בית שמאי?!

מתרצת הגמרא: הכי קאמר רבי מאיר לרבי יהודה: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה, אלא כולם מודים שהנסרים פסולים משום גזירת תקרה, ולא מועיל להם פקפוק, ולפיכך, אף לשיטת בית שמאי אין הסוכה כשרה עד שיטול אחת מבינתיים.

ומקשה הגמרא: מאי קא משמע לן משנתנו, בהביאה את מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה? וכי היא באה לומר דרבי מאיר אית ליה גזרת תקרה, ורבי יהודה אליבא דבית הלל, שהלכה כמותם, לית ליה גזרת תקרה?

והא והרי אפליגו בה, כבר נחלקו בכך חדא זימנא [במשנה לעיל יד א].

דתנן: מסככין בנסרים, דברי רבי יהודה. ורבי מאיר אוסר. ומדוע צריכה המשנה להשמיענו מחלוקת זו פעם נוספת?!

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לעולם, רק במשנתנו נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בגזירת תקרה, אבל במשנה לעיל יד א, לא נחלקו בגזירת תקרה [כפי שפירשה שם הגמרא], אלא בדבר אחר נחלקו.

והיינו: רישא, במשנה הקודמת, שנחלקו בה רבי מאיר ורבי יהודה, בנסרים משופין וחלקים, הראויים לשימוש ומתוך כך חשובים "כלי", עסקינן. ונסרים אלו אינם רחבים שלשה או ארבעה ולכן אין לפוסלם מגזירת תקרה.

ובזה נחלקו: מעיקר הדין, כיון שנסרים אלו אין להם בית קיבול, דינם הוא כדין "פשוטי כלי עץ", דהיינו, כלי עץ שאין להם בית קיבול, שאינם מקבלים טומאה, וכשרים הם לסיכוך.

ומשום גזרת כלים המקבלים טומאה נגעו בה לאוסרם.

רבי מאיר סבר, אסרו חכמים לסכך בנסרים אלו שמא יבואו לסכך בכלים המקבלים טומאה. ואילו רבי יהודה לא חשש לזה, והתיר לסכך בהם.

ועתה מקשה הגמרא על פירוש זה, שגזרו על פשוטי כלי עץ שלא לסכך בהם:

החיצים בזמנם היו עשויים משני חלקים: החץ עצמו היה עשוי ממתכת, אך הבית יד שלו היה עשוי מעץ. והיו שני מינים של בית יד: האחד בולט בראשו, והיה נכנס לתוך בית קיבול שבחץ עצמו, ובית יד זה נקרא "זכר" - שאין לו בית קיבול. והמין השני היה בית יד שיש לו בית קיבול, והחץ תחוב לתוכו, ובית יד זה נקרא "נקבה".

ולרב יהודה אמר רב, דאמר לעיל יב ב: סיככה בבתי יד של חיצין, שעדיין לא נתנו בהם את החיצים, והיו אותן בתי יד זכרים, שאין להם בית קיבול, ואינם אלא "פשוטי כלי עץ" [כלי עץ ללא בית קיבול], שאינם מקבלים טומאה, הרי הסוכה כשרה. אבל אם סיככה בנקבות, בבתי יד של חיצים שיש לבתי היד בית קיבול, והם מקבלים טומאה, הסוכה פסולה. היות ואין מסככין בדבר שמקבל טומאה.

ולא גזר רב שלא לסכך בבתי יד זכרים שאינם מקבלים טומאה, אטו שמא יבוא לסכך בבתי יד של חיצים נקבות, המקבלים טומאה. ^[280]

ואם כן, הכא נמי לא נגזר שלא לסכך בנסרים משופין שפשוטי כלי עץ הם, אטו כלים המקבלים טומאה?!

אלא, על כרחך, לא נחלקו בגזירת כלים, אלא רישא [המשנה לעיל יד א] פליגי בגזרת תקרה, ואף סיפא [משנתנו] פליגי בגזרת תקרה.

ומה שנתקשנו: ואפליגי בתרתי זימני - למה לי? [מדוע הובאה מחלוקת זו פעמיים], יש ליישב, שלא הוצרכה סיפא אלא לרבי יהודה, דקא אמר ליה לרבי מאיר, שנחלק עליו ברישא ואסר לסכך בנסרים, וטען לו: אמאי קא אסרת לסכך בנסרים, משום גזרת תקרה, אין הדין כדבריך! שהרי האי סברא [של גזירת תקרה], רק לבית שמאי הוא דאית להו, ואילו בית הלל לא גזרי לאסור לסכך בנסרים, והלכה כדבריהם.

ואמר לו רבי מאיר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה.

ומקשה הגמרא: הניחא פירוש זה שפירשנו משנתנו, שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בנסרים רחבים ארבעה טפחים, אם פסולים הם משום גזירת תקרה, לרב, דאמר לעיל [יד א]: מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה במשנה שם, בנסרים שיש בהן ארבעה טפחים, דרבי מאיר אית ליה גזרת תקרה, ורבי יהודה לית ליה כלל גזרת תקרה.

אלא לשמואל, דאמר שם שאף רבי יהודה מודה לגזירת תקרה, ודוקא בנסרים שאין בהן ארבעה טפחים מחלוקת, שרבי מאיר אסר לסכך אפילו בנסרים אלו. אבל אם סיכך סוכתו בנסרים שיש בהן ארבעה, דברי הכל הסוכה פסולה משום גזירת תקרה, אם כן, סיפא [במשנתנו] במאי פליגי? הרי במשנתנו מדובר, שהיתה התקרה עשויה מנסרים רחבים ארבעה טפחים, שפסולים לסיכוך אף לרבי יהודה, ומדוע הכשיר רבי יהודה לשיטת בית הלל סוכה זו על ידי פקפוק לבד? הרי נסרים אלו רחבים ארבעה, ועדיין יש לפוסלה משום גזירת תקרה?! ומתרצת הגמרא: אכן, לדעת שמואל, אם סיכך סוכתו בנסרים שיש בהם ארבעה טפחים כולם מודים שהסוכה פסולה, ובמשנתנו, בביטולי תקרה קא מיפלגי רבי יהודה ורבי מאיר.

והיינו, שנחלקו האם אסרו חכמים נסרים שיש בהם ארבעה בכל מקרה, או שלא אסרו נסרים אלו אלא כאשר בא לסכך בהם סוכתו בתחילה, שאז חששו חכמים, שמא אם נתיר לו סוכה זו, יאמר מה לי לישב בסוכה זו, אשב בביתי המקורה אף הוא בנסרים כעין אלו. אבל אם כבר היתה התקרה עשויה, אלא שפסולה היא משום "תעשה ולא מן העשוי", ועסוק הוא לבטלה ולהכשירה על ידי נענוע וכדומה, אין לפוסלה מחמת הנסרים, לפי שכבר גילה דעתו כי יודע הוא שאין לישב תחת תקרת הבית, שהרי בתיקון פסול זה הוא עסוק, ולפיכך במקרה זה לא גזרו. ^[281]

ובזה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה:

מר, רבי יהודה סבר: נחלקו בדבר זה בית שמאי ובית הלל, ולבית שמאי צריך ליטול אחת מבינתיים, לפי שאף במקרה זה אסרו את הסיכוך בנסרים משום גזירת תקרה. אבל לבית הלל, הואיל וגילה דעתו שיודע הוא כי תקרה זו פסולה לסיכוך, ואין לחוש שמא יבוא לשבת תחת תקרת ביתו, בטלה הגזירה בהכי, ודי בנענוע הסכך.

ומר רבי מאיר סבר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בכך, ולכולי עלמא, הגם שעסוק הוא להכשיר את תקרת ביתו ואין לחוש שמא ישב תחת תקרת ביתו, בהכי לא בטלה גזירה, ועליו ליטול אחת מבינתיים ולהניח שני פסלים באמצע, ורק אותו המקום כשר לישיבת הסוכה. ^[282]

מתניתין:

במשנה שלפנינו יתבארו שני דינים עיקרים בפסולי הסכך.

האחד: סוכה המסוככת בסכך פסול וכשר יחדיו, מהו שיעור סכך הפסול שפוסלה.

והשני: דין סכך הנעשה מאליו, האם הוא כשר או פסול.

א. המקרה [העושה את תקרת] סוכתו בשפודין של מתכת הפסולים לסיכוך, ^[283] או בארוכות המטה קרשי המסגרת שלאורך המיטה, שמקבלים טומאה, ופסולים לסיכוך. [וטעם הדבר יתבאר בגמרא].

אזי, אם יש ריוח ביניהן, בין השיפודים או הארוכות, כמותן, שרוחב האויר בין השיפודים שווה לרוחב השיפודין, הרי היא כשרה, וכפי שיתבאר להלן בגמרא.

ב. החוטט בגדיש לעשות לו סוכה - שהיה נוטל מן העומרים למטה סמוך לארץ, עד שנעשה תוך הגדיש חלל כשיעור הכשר סוכה, והסכך נעשה מאליו, אינה סוכה. והטעם, מפני שהתורה אמרה: "חג הסוכות תעשה", ודרשו חכמים, "תעשה", ולא מן העשוי מאליו.

גמרא:

ודנה הגמרא: לימא תיהוי משנתנו, ששנינו בה "אם היה רווח ביניהם כמותם, כשרה", ומבואר ממנה כי די שיהיה שיעור הסכך הכשר שווה לסכך הפסול, ואין צריך שירבה הסכך הכשר על הפסול, תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע?! דאתמר, לענין היקף מחיצות לרשות היחיד בשבת, שנחלקו רב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע בדין פרוץ כעומד.

והיינו, רשות שהיתה מוקפת כולה במחיצות שאינן שלימות, והיה המקום ה"פרוץ" במחיצות שווה למקום ה"עומד" שבהן [המקום הגדור במחיצות קרוי "עומד"].

וכגון, שהיתה המחיצה עשויה מנסרים רחבים שלושה טפחים, בגובה עשרה טפחים, ובין נסר לנסר הניח אויר רחב שלושה טפחים, כרוחב הנסרים. ונחלקו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, האם נחשבת היא מחיצה לענין רשות היחיד בשבת, או לא.

[אבל, אם היה האויר שביניהם פחות משלושה טפחים, הרי אף שמקום ה"פרוץ" היה שווה ל"עומד", בכל זאת, לכולי עלמא היא מחיצה גמורה, כי רואין את הנסרים כאילו היו סמוכים זה לזה, משום ההלכה של "לבוד"].

רב פפא אמר: הרי זו מחיצה, ורשות היחיד היא, ולפיכך מותר לטלטל בתוכה.

ורב הונא בריה דרב יהושע אמר: אין זו מחיצה, ואין מקום זה רשות היחיד, ולפיכך אסור לטלטל בתוכה, עד שירבה העומד על הפרוץ.

וסברה הגמרא, כי כשם שנחלקו לענין מחיצות שבת, כך נחלקו לענין הסכך שהוא גג הסוכה, והוא כמו מחיצה עליונה, שאם היה חלקו של הסכך פסול [וממילא נחשב מקומו "פרוץ"], וחלקו נעשה בסכך כשר [ונחשב "עומד], ^[284] האם צריך שירבה הסכך הכשר על הפסול, או אף אם שווה הסכך הפסול לכשר, כשרה הסוכה.

ובמשנתנו מבואר, שגם אם היה הסכך הכשר שווה בשיעורו לסכך הפסול הסוכה כשרה, ודלא כרב הונא בריה דרב יהושע, המצריך שירבה העומד על הפרוץ. ^[285]

אמר לך רב הונא בריה דרב יהושע: אין כוונת המשנה להתיר כשהיה העומד כפרוץ. כי מאי, מהו זה שאמרה המשנה "אם יש רווח ביניהם כמותן"? לא כמותן ממש, אלא בנכנס ויוצא. שהיה הרווח ביניהם גדול דיו, כדי שיהיו שיפודים או ארוכות המיטה יכולים ליכנס ולצאת באותו אויר שבין השיפודים בקלות וברווח, ונמצא שאותו אויר רחב מעט ממקום השיפודים. ולכן, כשנתן סכך כשר באותו מקום, מרובה אותו הסכך מן השיפודים, ונמצא העומד מרובה על הפרוץ, וכשר לכולי עלמא.

וסברה הגמרא שהמתרץ תירץ כך משום ש"כמותן" משמעו "נכנס ויוצא", ולא "כמותן" ממש, לפי שאין דרך העולם לצמצם השיעורים בדיוק.

מתני' תקרה שאין עליה מעזיבה נסרים שהבית מקורה בהן ואין עליהם טיט מפקפק פותח ומרחיב ודייקינן בשלמא ב"ה טעמא מאי משום תעשה ולא מן העשוי וכל דהו מעשה מכשיר ואפילו פקפוק אלא ב"ש מ"ט ופשטנא טעמא דב"ש משום גזרת תקרה. ולעולם נטילת אחת מבינתים בעי ואפילו פקפוק לא סגי עד דשקיל אחת מבינתים ואקשינן אי הכי רבי מאיר דאמר נוטל אחת מבינתים ואין צריך לפקפק כב"ש היא.

ושנינן ר' מאיר סבר ב"ש וב"ה שוין דמשום גזרת תקרה [גזרינן] ובנטילת אחת מבינתים [מתכשר] ואע"ג דפקפק פקפוק אינו מועיל ואמרי' מאי קמ"ל והא איפלגו רבי מאיר ורבי יהודה בהא סברא חדא זימנא דתנן מסככין בנסרים דברי רבי יהודה ורבי מאיר אוסר.

ואוקימנא בגזרת [תקרה] פליגי ואתינן לאוקימנא פלוגתייהו בהא דתנן מסככין בנסרין דברי ר' יהודה [בנסרים] משופין לשידות ולתיבות וכיוצא בהן ומשום גזרת כלים פליגי ונדחת אלא מתני' תרווייהו בגזרת תקרה פליגי וסיפא רבי יהודה היא דא"ל לר' מאיר הא דגזרת [לסכך] בנסרים משום גזרת תקרה טעמא דב"ש [היא] דאמרו נוטל אחת מבינתים אע"פ שפקפק אבל ב"ה אפילו בפקפוק סגי ואמר ליה רבי מאיר בדבר זה שניהן לא נחלקו בדבר זה שניהן בגזרת תקרה. ושמואל דאמר נסרין כשאין בהן ד' טפחים מחלוקת אבל בנסרין שיש בהן [ד'] דברי הכל פסולה. אלמא ר' יהודה נמי אית ליה גזרת תקרה. אמר לך סיפא בבטולי תקרה פליגי רבי יהודה סבר אפילו בפקפוק בטלה וכ"ש בנטילת נסר מבינתים. ורבי מאיר סבר לעולם לא בטלה אלא בנטילה:

מתני' המקרה סוכתו בשפודין כו'. ואקשינן מינה לרב הונא (בר הושעיא) [בריה דרב יהושע] (עד) דאמר בעירובין פרוץ כעומד אסור לטלטל שאינה מחיצה והכא תנן אם יש ריוח כמותן לעשות בהן (כשרה) [סכך כשר] שנמצא הריוח סכך כשר והשפודין כפרוץ וקתני כשרה ומשני מאי ריוח ביניהן כמותן דקתני במתני' כשיש ריוח להכניס סכך כשר ביניהן להכניס ולהוציא כלומר אם יש לו יתרון כמעט מן השפודין.

מתני׳‎ תקרה שאין עליה מעזיבה רבי יהודה אומר כו׳‎. י״מ משנתינו בתקרה שיש בה ד׳‎ טפחים שכך היא סתם תקרה של בית ומצאו לדבריהם ראיה בשמעתין וכן פרש״י ז״ל ולא נהירא כלל כדכתיבנא לעיל דסתם תקרה אפילו בפחות מג׳‎ ותו דאם נסרים של תקרה זו יש בהן ד׳‎ טפחים ואוסר לסכך בהם לר״מ אליבא דרב ולר״מ ור״י אליבא דשמואל היכי מתכשרי כלל במפקפק או בנוטל אחת מבנתיים או בשניהם וכי מפני שמפקפק או נוטל אחת מבנתי׳‎ הוכשרו הנסרים האלו הפסולים והלא נסר שיש בו ד׳‎ טפחים פוסל באמצע אפי׳‎ בסוכה גדולה וכ״ת כדפרש״י ז״ל דמתני׳‎ כמ״ד דסכך פסול אינו פוסל באמצע בסוכה גדולה אלא בד״א ובנוטל אחת מבנתיים ליכא ד״א הא ליתא חדא דא״כ אמאי לא מותבינן מינה למ״ד סכך פסול פוסל בד׳‎ ולא הוי משכח שום פירוקא דלא מצי מוקים לה כדתריץ האי מתניתין דבנסר בנסר ופסל דמתניתין ודאי דקתני נוטל אחת מבנתיים להכשיר כן הסוכה הוא בא דומיא דמפקפק ותו דאפילו למ״ד דסכך פסול אינו פוסל אלא בארבע אמות מודה הוא דכל שיש בה ד׳‎ אמות אין ישנים תחתיו וא״כ היכי סגי לה בנוטל אחת מבנתיים להכשיר כל הסוכה ותו לר״י אליבא דשמואל דפוסל בנסרים שיש בהם ד׳‎ היכי מכשיר סוכה זו במפקפק לחוד והלא אפילו לסכך בהם לכתחלה פסולים אלא ודאי דליתי׳‎ להאי פירושא כלל והראיה שהביאו משמועתינו אינה ראיה כמו שנכתוב בסמוך בע״ה ועיקר הפי׳‎ כמו שפירש״י וכן הרמב״ם דמתניתין בתקרה שהיא כשרה לסכך בה לכתחלה כדקתני שאין עליה מעזיבה וה״ק שאין פסול בגופה שאין לה שיעור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואלו לא היתה נתונה בתקרה הא ודאי מסככין בה אבל גריעותא מפני שהיא תקרה לבית דכמו שהיא עכשיו פסולה מן התורה משום תעשה ולא מן העשוי ואפילו כי עביד בהו מעשה לשם צל כיון שנתונה לתקרה יש בה משום גזירת תקרה שהרואה כן יבא לעשות סוכה בתקרה כמו שהיא בבית שהיא פסולה מן התורה ומש״ה פסולה למאן דאית ליה גזירת תקרה גבי נסרים אבל למאן דלית ליה בנסרים דעלמא גזירת תקרה כלל בהא נמי לא גזרו כל היכא דעביד בה מעשה להכשירה לא תהוי פסולה משום תעשה ולא מן העשוי ותו לא גזר בהא מידי ובודאי דנוטל אחת מבנתיים איכא תקנתא לתרווייהו דתו ליכא משום תעשה ולא מן העשוי דהא עבד בם מעשה רבה וליכא נמי משום גזרת תקרה דהא איכא היכרא לרואים ולא אתו למיעבד אל׳‎ בנוטל אחת מבנתים שהיא כשרה אבל מפקפק בלחוד נמי דמהני לאכשורה משום תעשה ולא מן העשוי אכתי איכא למיחש בתקרה שאין הפקפוק ניכר לגמרי לרואים ושמא יבואו לעשות בלא פקפוק דגזרת תקרה לאו משום איהו הוא דאיהו הא אתא לרבנן ואודעוה דינא דמזדהר דלא עביד לעולם אלא במפקפק כי השתא וזה מבואר והיינו דאפליגו בה לקמן אי סגי בפקפוק לגזרת תקרה והכי רהטא שמעתין ומעיקרא הוא ס״ד דלכ״ע מפקפקין מהני לתעשה ולא מן העשוי בלחוד ולא לגזרת תקרה ונוטל א׳‎ מבנתיים סגי לתרווייהו ולבסוף אמרינן דמפקפק נמי פלוגתא היא ואמ״ד דמהני לגזרת תקרה:

גמ׳‎ בשלמא ב״ה טעמא כו׳‎. והא אפליגו בה חדא זמנא וכו׳‎ א״ר חייא רישא בנסרים משופין פירוש שהם חלקים ומתוקנים לתשמיש ומשום גזירת כלים נגעו בה אי גזרינן כלים שאין מקבלין טומאה כגון אלו שהם פשוטי כלי עץ אטו כלים שמקבלין טומאה דר״מ אית ליה גזרת כלים ור״י לית ליה גזרת כלים ובסיפא איפלגו בגזר׳‎ תקרה והוו להו תרתי פלוגתי ואקשי׳‎ ולרב יהודה אמר רב דאמר סככה בחיצין זכרים כשרה ולא גזרי׳‎ אטו נקבות הכא אמאי גזרינן משופין אטו כלים. תמיהא מלתא מאי קושיא דדלמא ר״מ ור״י פליגי בגזירת כלים כדקאמר רבי חייא אלא דרב לא גזר דסבר לה כר״י משום דר״מ ור״י הלכה כר״י והא דלא קאמר בהדיא הלכה כר״י משום דלא אמרה ר׳‎ יהודה בהדיא די״ל בגזירת תקרה הוא דפליגי. וי״ל דאנן הכי מתמיהים דאם איתא דפליגי ר״מ ור׳‎ יהודה בכלים בודאי הלכתא כר״מ דקי״ל הלכה כר״מ בגזרותיו והיכי שביק רב לדר״מ ואמר כר״י אלא ודאי דלא איפליגו בהא כלל ור״מ לית ליה גזירת כלים. תו קשיא לן כיון דסוף סוף מימרא דרב הוא דפרכי׳‎ לאוקימתא דר׳‎ חייא בר אבא למה לן למייתי עלה מההיא דרב דחצין זכרים ת״ל דרב הא אוקים פלוגת׳‎ דרישא לעיל בגזרת תקרה ולא בגזרת כלים ותני׳‎ נמי כותיה דרב וי״ל דהא ל״ק דהא מודינא דפליגי ר״מ ור״י בסיפא דמתני׳‎ בגזרת תקרה וכדתניא כוותיה דרב מיהו פלוגתא דרישא בגזרת כלים היא ומאי דקאמר רב דפליגי בגזרת תקרה דלמא אסיפ׳‎ דמתני׳‎ קאי ומאן דמסדר תלמודא טעה ואמרה לדרב ארישא וכיון שכן עדיפא לן למיפרך מאידך דרב:

הניחא לרב דאמר בשיש בהן ד׳‎ מחלוקת דר״מ אית ליה גזירת תקרה ורבי יהודה לית ליה גזירת תקרה מוקים ליה לרישא בהכי וסיפ׳‎ ר״י היא דהא מקשה מינה לר״מ וכלה חדא פלוגתא היא אלא לשמואל בשלמא רישא מוקים לה דהא בגזרת תקרה לא מצי מוקים לה דהא איהו דאמר יש בהם ד׳‎ דברי הכל פסולה תמיהא מלתא ואמאי מוקים לה בפחות מד׳‎ כדפירש ר״פ לעיל מג׳‎ ועד ד׳‎ דר״מ גזר ר״י לא גזר ומוקים רישא בגזרת כלים דרבי חייא וסיפא בגזרת תקרה מג׳‎ ועד ד׳‎ כדאמרי׳‎ לעיל וסיפ׳‎ ר״י היא דמקשי מינה לר״מ כדאמרינן אליבא דר׳‎ דהא ודאי פלוגתא איכא בין ר״מ ור״י בנסרים כדשמואל דהא תני׳‎ כוותיה. ותירצו בתוס׳‎ דסיפ׳‎ לא מיתוקמא בגזרת תקרה דפחות מד׳‎ לא למיהוי פלוגתא באנפה נפשה אלא למיפרך מינה לר״מ משום דתקרה סתם קתני ואין סתם תקרה פחות מד׳‎ טפחים ומתוך זה הדחק פירשו למעלה מה שפירשו והיינו דמקשי הכא סיפ׳‎ במאי דאלו בד׳‎ לא פליגי ובפחות מד׳‎ ליכא לאוקמה והא ליתא כדברירנא לעיל ותו דאכתי לא איפרקא קושיין שפיר שאפי׳‎ תאמר שאין דרך בנ״א לעשות תקרה בפחות מארבע וכן נהגו כלם מ״מ הבא לעשותו בפחות מד׳‎ אינו עובר על ד״ת ואכתי מצי׳‎ שפיר לאוקומי מתניתין בתקרה שיש בה פחות מד׳‎ אע״פ שהיא שלא כמנהג. והנכון בפירוק קושיא זו דשמואל כיון דר׳‎ יהודה אית ליה גזירת תקרה בשיש בהם ד׳‎ שהוא קרוב ורגיל בתקרה ולא פליג אלא בנסרים שאין בהם ד׳‎ דסבר דכיון דקרובים לסיכוך לא גזרו בהו אית לן למימר דע״כ לא פליג ר׳‎ יהודה אלא בנסרים דעלמא מטעמא דאמרן אבל בתקרת הבית אפילו בפחות מג׳‎ דה״ל קנים בעלמא איכא למיגזר דכיון שנתונין בקרוי הבית נעשו קרובים ורגילין בתקרה יותר מסכך וראוי ליגזר בהן כי היכי דגזרינן בנסרין דעלמא שיש בהם ד׳‎ מפני שקרובים לתקרה ולהכי אמרינן דסיפא לא מיתוקמא לשמואל דפליגי בגזרת תקרה דבתקר׳‎ בית אפילו בפחות מג׳‎ מודה ר״י לר״מ וכי תניא כותיה דשמואל היינו אריש׳‎ דפליגי בנסרים בגזרת תקרה ושמואל בהכי מוקים לה ולא בגזרת כלים כר׳‎ חייא ואמרינן דאה״נ דמודה ר״י דכל תקרת הבית אית ביה גזרת תקרה והכא בביטולי תקרה קאמפלגי פי׳‎ היכי עבדינן בה דלא תהוי בה משום גזירת תקרה ואית דגרסי בתקוני תקרה קמפלגי וכלה חד עניינא הוא מר סבר דהיינו ב״ה לר״י דמפקפק א׳‎ ובנוטל אחת מבנתים דמינכרא מלתא וזה נכון וכ״ת דאוקי לרב סיפא דמתני׳‎ דר״י הוא דמקשי מינה לר״מ דאיהו דאמר כב״ש אמאי לא אוקים דתרווייהו בגזרת תקרה ודקא אמרת תרתי למה לי ריש׳‎ פליגי בנסרים שיש בהם ד׳‎ וסיפא פליגי בתקרה של בית אפילו בפחו׳‎ משלשה דר״מ אית ליה גזרת תקרה ולהכי בעי נוטל אחת ור״י לית ליה ולהכי סגי במפקפק ויש לומר דהא נמי כלה חד דכי היכי דלשמואל כיון דמודה ר״י בנסרים שיש בהם ד׳‎ מודה בתקרה פחות מג׳‎ ה״נ לר״מ אליבא דרב שניהם שוים ולר״י אליבא דרב נמי כיון דלית ליה גזרת תקרה ברישא דנסרים שיש בהם ד׳‎ ה״ה בסיפא אפילו יש להם ד׳‎ והיינו נמי דאמרינן אליבא דרב דסיפא ר״י היא דקאמר ליה לר״מ ב״ש הוא דאית להו גזרת תקרה בבית וה״ה בנסרים ולהכי בעו ליטול אחת מבנתים אבל ב״ה לית להו גזרת תקרה בבית אפילו בארבע ולהכי סגי להו במפקפק ור״מ אהדר ליה לא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר זה דכלהו אית להו גזרת תקרה בבית אפילו בפחות מג׳‎ וה״ה בנסרים שיש בהם ד׳‎ ומש״ה בעי נוטל אחת מבנתיים דבלא״ה ליכא בטולי תקרה וכיון שכן לדידן דקי״ל כרב ק״ל נמי כאוקימתיה והלכתא כר״מ בתרווייהו דכלה חדא פלוגתא היא בגזרת תקרה כדפרישנא חדא בנסרים ואידך בתקרה דנפקי תרווייהו לחד עניינא וגזר ר״מ בתרווייהו משום גזרת תקרה נסרים כשיש בהם ארבע ותקרה אפילו בפחות וקי״ל כר״מ בגזרותיו וכסברא דרב כדכתיבנא ומינה נמי הלכתא כר״מ דבטולי תקרה לא סגי לה אלא בנוטל אחת מבנתים אבל לא במפקפק וכדקא ס״ד בסוגיא דשמעתין מעיקרא דכל היכא דאיכא גזרת תקרה דכ״ע נוטל א׳‎ מבנתים בעינן ולשמואל הוא דאוקמה בה פלוגתא ולדידיה ודאי הלכתא כר״י כדפסק רב אלפסי ז״ל כיון דלא פליגי בגזרת תקרה אלא בבטולי תקרה וליכא למימר בה הלכה כר״מ בגזרותיו לא ברישא ולא בסיפ׳‎ הלכתא כר״י בתרווייהו ובמפקפק סגי ליה והיינו דנפקא לן בין האי פסקא דרבי׳‎ ז״ל לאידך פסקא דידן. מיהא ק״ל להרי״ף ז״ל למה לא הביא בהלכותיו האי אוקמת׳‎ דשמואל דבטולי תקרה לדון ממנה שהלכה כר״י במפקפק וי״ל כיון דפסק כר״י ברישא ממילא קמה הלכתא כותיה בסיפא וזהו שהביא בהלכותיו מה שאמרו בתחלת שמועתנו בשלמא ב״ה קסברי תעשה ולא מן העשוי אי מפקפק עביד בה מעשה אי נוטלו אחד מבנתים כלומר דבכל חדא מינייהו סגי לבטולי תקרה ואע״פ שלא נאמר בגמ׳‎ זה הלשון מתחלה על הדרך הזה אלא לומר דב״ה לית להו גזרת תקרה אין רבינו ז״ל חושש לתפוס לשון הגמ׳‎ בשמועתינו שנאמר בגמ׳‎ אלא דין שיספיק לענין מה שכותב בהלכותיו וכדכתיבנא במס׳‎ עכו״ם בשמעתא דמתרפאין מהם רפוי ממון וכן דרך רבי׳‎ ז״ל בכמה מקומות מיהו אנן ודאי כר״מ קי״ל בתרווייהו כדכתיבנא וליכא למינד מינה וזו שטת מורי הרב נר״ו. והא דר׳‎ יוחנן דאוקים רישא בגזרת כלים לא הביאה הרי״ף ז״ל וליכא למדחייה כדכתב הרב בעל המאור משום דהלכתא כר׳‎ יהודה וכדרב דאסר סככה בחיצין זכרים כשרה דהא ליתא דאם איתא דפליגי בה הלכה כר״מ בגזרותיו וגם מן הברייתות שנשנו כרב וכדשמואל ליכא למידחייה לדרבי חייא בר אבא אמר ר׳‎ יוחנן דהנהו מתנית׳‎ אמר לך רבי יוחנן משום פלוגתא דסיפא דפליגי בגזרת תקרה איתנו אבל רישא בגזרת כלים היא וכדכתיבנ׳‎ לעיל אלא דאנן כיון דקי״ל כרב וכאוקומתיה קי״ל נמי כאידך דרב דחיצין זכרים כשרה ודכ״ע היא ולהרי״ף דפסק כשמואל י״ל כיון דלא אשכחו בגמרא אוקמתא לסיפ׳‎ אלא בבטולי תקרה ואין מחלוקתם בגזרת תקרה ע״כ מחלוקת׳‎ שנחלקו בסיפא בבטולי תקרה תשלום מחלוקתם הראשון הוא דאיפליגו בגזרת תקרה דהא משו׳‎ מאי דשמעינן ליה דקאמר דמודה רבי יהודה בנסרים שיש בהם ארבע ולא פליגי אלא בפחות מארבע והיינו ודאי פלוגתא דרישא לא אפשר לן אלא לאוקומי סיפא בבטולי תקרה ומאי דשמעינן ליה דמוקים פלוגתיה בגזרת תקרה בנסרים שאין בהם ד׳‎ ותניא כותיה היינו משום פלוגתא דרישא ולא שמעי׳‎ ליה פלוגתא בגזרת כלים כלל ונדחית מימרא דרבי יוחנן אע״פ שיש לחלק ולומר דמתוך מחלוקת בטולי תקרה דסיפ׳‎ נפקא ליה לשמואל דאיפליגו בנסרים בגזרת תקרה בפחות מארבע ורישא בגזרת כלים כרבי יוחנן והלכתא כר״מ לא משמע הכי כלל מסוגי׳‎ דשמעתא ולא מפקינן שמעתא מפשט׳‎ וכיון דרב ושמואל לית להו דרבי יוחנן קי״ל כותייהו דהא חזינן דתלמודא מהדר׳‎ לקיומי סברא דרב וקאמר דלא אפשר דתיתי דלא כהלכתא ומחזירים לפרש ולהעלות השמוע׳‎ כדבריו וזה ברור:

מתני׳‎ המקרה סוכתו בשפודין כו׳‎. משום דהני לא חזי לסכך נקט המקרה ולא נקט המסכך וטעמא מפרש בגמ׳‎ אמאי פסולים לסכך כיון דנפק׳‎ מתורת כלים ולא מקבלי טומאה. אם יש ביניהם ריוח כמותם כשרה פי׳‎ כשמילא הריוח סכך כשר וכדמוכח בגמרא בהדיא ולא עוד אלא דאי לא תימא הכי אפילו הוי פחות דהוי כלבוד מ״מ הא בעי׳‎ צלתה מרובה מחמתה וליכא תדע דאי איכא אויר פחות מג׳‎ אע״ג דהוי כלבוד מ״מ אין ישנים תחתיו כדאי׳‎ בגמ׳‎ דילן ובירושלמי וכדבעי׳‎ למימר קמן וא״כ היכי קתני הכא כשרה דמשמע כשרה לגמרי אלא ודאי כדאמרן שמילא הריוח מסכך כשר דאיכא צלתה מרובה מחמתה וליכא סכך פסול במקום אחד אלא פחות משלשה דקי״ל שישני׳‎ תחתיו ואפילו בסוכה קטנה ולהכי נקט שפודין וארוכות המטה דהו״ל פחות משלשה וכשרה כלה דאלו בשלשה אע״ג דאינו פוסל אין ישנים תחתיו וכדבעינן למימ׳‎ קמן וכבר פרישנ׳‎ דאף על גב דליכא רוב צל מסכך כשר כיון דכלה בכלל צלתה מרובה מחמתה וליכא במקום אח׳‎ סכך פסול אלא בפחות משלשה ולעולם לא יהא ראשו ורובו תחת צל פסול בהכי אכשרה רחמנא וכיון שכן למדנו שאין היתר משנתינו אלא בסכך פסול פחות משלשה:

גמרא כמותן לימא תהוי תיובתיה דר״ה בריה דרב יהושע דאתמר פרוץ כעומד ר״פ אמר מותר ר״ה בריה דרב יהושע אמר אסור. פירוש פלוגתייהו גבי מחיצות שבת שהפרוץ כעומד ויש ביניהם שלשה דאלו פחות משלשה כלבוד דמי וכדתניא ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלש טפחים ואין זה דומה למשנתינו דמפסלא סוכה באויר פחות משלשה דשאני התם דבעינן צלתה מרובה מחמתה משא״כ בזו דבמחיצות סגי לן ואע״ג דמודו תרווייהו בפרוץ מרובה על העומד שהוא אסור לענין שבת נמי ואנן מכשירין פסי ביראות באמה על אמה או בפי תקרה כדא״ר לקמן באכסדרה בבקעה התם נמי כיון דפי תקרה יורד וסותם ופסי ביראות אמרינן גוד אסיק מחיצתא הוי לה כסתמא מדאורייתא והשתא פרכינן לר״ה ממתניתין בכ״ש דכיון דבסוכה דחמיר׳‎ דבעינן צלתה מרובה מחמתה סגי לן בפרוץ כעומד דהיינו שיהא העומד בסכך כשר כסכך הפסול שהוא הפרוץ דמחיצות ואע״ג דליכא רוב צל מסכך כשר וכ״ש הכא גבי מחיצות שבת דאית לן למשרי פרוץ כעומד ופריק מאי כמותן ביוצא ונכנס פירש שהסכך כשר נכנס ויוצא במקום הריוח וכיון שכן מקום הכשר גדול ממקום הפסול דהא אמת׳‎ באמת׳‎ לא יתיב ואקשינן והא אפשר לצמצם והכל ענין אחד וה״פ והא אפשר לצמצם למלאות כל אותו הריוח סכך כשר ולא יחזיק אלא כדי סכך פסול והו״ל פרוץ כעומד ופריק במעדיף שאין הריוח שמניח לתת בו הסכך הכשר כדי מה שצריך ליוצא ונכנס בצמצום אל׳‎ מעדיף בו מעט שמה שיכנס בו יהי מעט יותר מן הפסול:

תקרה שאין עליה מעזיבה וכו' גדולי הרבנים פרשו שסתם תקרה יש בנסרים שבה ארבעה טפחים ואע"פ שלסכך בהם מתחלה פסולה כבר הקשו ממנה לשמואל שאמר במשנה ראשונה שביש בהם ארבעה דברי הכל פסולה והעמידוה בבטולי תקרה וכלומר שיותר ראוי להכשיר תקרה עשויה כשאנו מצריכים אותו לבטל תורת תקרה מעליה משיעשה מתחלה לשם סוכה אם תתירהו כשיש בהם ארבעה לא ירגיש ויחשוב שאף תקרת ביתו מועילה לכך אחר שאין שם מעזיבה ר"ל טיט ואבנים עליה ויחשוב שלא נפסלו תקראות הבתים אלא מצד המעזיבות אבל תקרה עשויה כהלכתה ואנו מצריכים לו לבטל תורת התקרה לא יבא לטעות עוד בכך ולטעות של רואים אין חוששין שגזרה רחוקה היא ומה שכתבו גדולי הפוסקים טעמיהו דבית הלל משום תעשה ולא מן העשוי והוא טעם אחר בגמ' נאמר לדעת רב שאין הלכה כמותו ואין זה טעם בטולי תקרה האמור לדעת שמואל שהלכה כמותו אין כאן שנוי בענין אלא בלשון וכונתם בזו כלומר שאין לפסול את התקרה מגזרה אלא מדין תעשה ולא מן העשוי לבד וכל שמבטלו פרח לו דין תעשה ואין פוסלין אותו משום גזרה על הדרך שביארנו למעלה בגזירת אוצר ואין צורך למה שטרחו מגיהי הלכותיהם לסתור את דבריהם ומעתה נחלקו בבטול זה שלב"ה דיו בהיכר אחד והלכך מפקפק או נוטל אחת מבנתים ר"ל במפקפק סותר שמסיר את המסמרים או הדברים שמחברים את הנסרים על הקורות ומנענע את כולם ונוטל אחת מבנתים פי' אחת מבין שתים עד שתהא כל הסוכה נסר ופסל ויתחברו שני פסלים באמצע בשיעור סוכה עם דפנות על הדרך שכתבנו למעלה וי"מ שאף בפקוק דיו באחת מבין שתים ויתחברו שתים מפוקפקות באחת ואין נראה כן שהרי לבית שמאי צריך פקפוק ונטילת אחת מבנתיים ואם הפקפוק אינו אלא בנטילת הרי הכל נכלל בנוטל אחת אלא שהפקפוק פירושו בכלן והלכה כבית הלל:

ומ"מ גדולי המחברים פירשו שכל שהנסרים ארבעה ודאי פסולה שמ"מ גזרת הרואים לא הופקעה ולא יהא סופו קל מתחלתו אלא אע"פ שסתם תקרה ביש בהם ארבעה משנה זו בשאין בהם ארבעה היא ולא עוד שתקרה סתומה בין בארבעה בין שלא בארבעה כמו שביארנו באחרון של מציעא אבל סיכוך אין דרכו אלא בפחות מארבעה ותקרה האמורה כאן בפחות מארבעה וסיכוך מתחלה מותר בה ונמצא שאין כאן אלא תעשה ולא מן העשוי לבד ומותר בפקפוק או בנטילת אחת והדברים נראין אלא שקשה מעט לפרש מה שהקשו ממנה לשמואל ופירשה בבטולי תקרה ולא משום תעשה ואפשר שהם מפרשים לשמואל אף לדעת המפרשים שסתם תקרה בארבעה אין עליו קושיא מזו שאף זו כשאין בהם ארבעה ואין שם אלא תעשה ולא מן העשוי לבד ונחלקו בביטולה היאך הוא וכן אפשר לפרש סוגיית השמועה לדעת גדולי המחברים בדרך זה לשמואל דאמר ביש בהם ארבעה דברי הכל פסולה ובאין בהם ארבעה מחלוקת הא דתקרה שאין עליה מעזיבה במאי איתמרא אי ביש בהן ארבעה בכלהו פסולה אי באין בהם ארבעה הא אפליגו בה בקמייתא ותירץ דבבטולי תקרה פליגי שאע"פ שאין בהם ארבעה או אפי' קנים בעלמא כל שנקבעו על הקורות נפסלו מן התורה מדין תעשה ולא מן העשוי ומ"מ כיון דלית בהו ארבעה בטול התקרה מוציאתם מדין תעשה וכו' ונחלקו בביטול זה ולבית הלל מיהא דיו בפקפוק ומכאן כתבו רבים באלו שמכסין תחת הרעפים שצריך להתיר קשרי הקנים מכל וכל או ליטול מהן כשיעור סוכה וחכמי נארבונאה היו מוחים דרך הוראה בזמנים הללו שלא לסכך בנסרים אף בפחותות מארבעה שדרך רבותינו היה שלא לקרות הבתים אלא בנסרים של ארבעה ולא היתה בהם גזרת תקרה אבל עכשיו שהמנהג לקרות הבתים אף בפחות מארבעה יש בהם גזרת תקרה וכן היו מוחים באותן הקלידאש שהם ארוגות מחריות וכן ממחצלת של אריגת קנים הנקראים קניץ שכל אלו מנהג לקרות בהם את הבתים וראוי להזהר מגזרת תקרה אע"פ שהם הכשירו במחצלת גדולה וכבר נעשה ביניהם מעשה בקצת חשובי העיר וגערו בהם גדולי קדמונינו עם שאר חכמי העיר וזקניה הרבה מדרך הרחקה מן הכיעור עד שהזקיקום במוצאי יום טוב ראשון לסתור ולסכך בדברים הרגילים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

סוכה שאינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושלחנו כבר ביארנו שהיא פסולה נפרצה למטה סמוך לקרקע בכדי שיזדקר הגדי בבת אחת ר"ל בריוח ובהדיא והוא שיעור שלשה טפחים פסולה שאין אומרים גוד אחית להתיר מחיצה תלויה בסוכה:

כבר ביארנו במסכך כל הסוכה בנסרים שיש בהן ארבעה שהפכן על צדיהן שהוא פסולה וכן אפי' לא סיכך בהן כל הסוכה אלא שנתן מהם באמצע וצירף מהם זו בצד זו עד שהיו מהם שם ברוחב ארבעה באמצע או מן הצד בד' אמות אבל אם נתן עליה באמצעה נסר אחד לבד רחב ארבעה והפכה על צדה או שנתן יותר מאחת אלא שמ"מ לא יצטרפו שם בכדי רחב ארבעה באמצע אינה פוסלת ואין רואין אותה כאלו היתה עומדת על שטחה ושמא תאמר והרי אמרו בסוגייא זו נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה אע"פ שלא הכניס לתוכה אלא שלשה טפחים פסולה ופירשו בה לאו כגון שהפכה על צדה והא ודאי בנסר יחידי היא ואע"פ שנדחית הלכה היא שלא נדחית אלא שלא להסתייע רב נחמן ממנה הא מדהלכתא כרב נחמן אף זו הלכה היא ולמדת שאף בנסר אחד רחב ארבעה באמצעה אע"פ שהפכה על צדה מפני שרואין אותה כאלו היתה עומדת על שטחה תדע שמפני זה כתבו גדולי הדורות שלא נאמר בסוגייא זו כן אלא בסוכה קטנה שסכך פסול פוסל בה בשלשה ובא ללמד בה שסכך פסול הוא מ"מ ופוסל בשלשה ולא יראה לי כן שהרי בסתם אמרו הפכה על צדה ואף בשאין ברחב צדה שלשה ועוד שאם בקטנה וברוחב שלשה מה היו מסייעין ממנה לר' נחמן והלא רוחב שלשה בקטנה כרוחב ארבעה בגדולה אלא שזו אינה קושיא שמאחר שאם לא היתה רחבה ארבעה היתה כשרה אף לסוכה קטנה וכשרחבה ארבעה אנו פוסלין אותה אף בשהעמידה מצדה בסוכה קטנה מיהא ברוחב שלשה משמע שהיא נדונת כסכך פסול והוא הדין בגדולה כל שצירף מהם בכדי רחב ארבעה ומ"מ עיקר הדברים שדעת הבא לסייעו היה בשמועה זו בסוכה גדולה ולא בנסר יחידי אלא בבא לסכך את כלה וכן כתבוה גדולי הרבנים בהדיא ולשונם בזה היכי דמי לאו כגון שהפכן על צדיהן כלומר וסכך את כולה בהן לא כגון דאותבה וכו' ונסר אחד דוקא קאמר זהו נוסח דבריהם ואלמא דלמאי דקא סלקא דעתין מעיקרא לאו נסר יחידי קאמר אלא במסכך את כלה והוא הדין בצירף מהם בכדי שיעור רוחב הפוסל ואף הענין בעצמו מוכיח כן שאין דרכן של נסר להיות רחב צדו שלשה טפחים ומעתה כל בסוכה גדולה אינן פוסלות מצדן עד שיצרף מהם ברוחב ארבעה ובקטנה אף היחידית פוסלת וברחבה שלשה מצדה או שיצרף בשיעור זה שסכך פסול פוסל בקטנה בשלשה:

הניחה על שטחה אלא שהניחה מן הצד וכנגד כניסתה שאין שם צורך וכן שאין שם דופן כדי לומר בה דין דופן עקומה אלו היינו צריכין לה אלא שאין אנו צריכים לה כמו שביארנו אם אין משפתה הפנימי ולפנים שיעור סוכה בשלש דפנות פסולה כדרך הפסול מצד עצמו וזו לא הוצרכה שאף בשאר הצדדים כן שכל שרוחב ארבעה טפחים סכך פסול מצדו אין הסוכה כשרה אא"כ יש שיעור סוכה בדפנות משפתה הפנימי ואילך אלא שאפי' לא הכניס ממנה אלא שלשה טפחים ונשאר טפח ממנה חוץ לסוכה הרי אותו טפח נחשב כסוכה כדין פסל היוצא מן הסוכה שהוא כסוכה להכשיר ר"ל לישן תחתיו והילכך אף לענין פסול כן והרי יש כאן סכך פסול בארבעה ואין בזו חלוק בין באמצע למן הצד שהרי אין כאן לא דופן ולא צורך דופן וזהו שהוצרכו בסוגיא זו להעמידה בהניחה בצד רביעי שאין שם דופן שאלו כיוצא בזה בשאר הצדדים כשרה שאין דין פסל היוצא אמור בצדדים שהדפנות לשם הא אילו הכניסה כלה אין בה הפרש בין רוח רביעי לשאר הצדדים שאף שאר הצדדים צריך שיהא משפת הנסר ולהלן שיעור סוכה ואף זו יש שפירשוה דוקא בהכניס לתוכה שלשה אבל בפחות משלשה לא מ"מ למדת שזו דוקא בסוכה קטנה ואלמלא טעם פסל היוצא לא היה חשוב אלא כנסר של שלשה שהוא סכך כשר הא משאמרו פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה נעשה מה שנכנס בפנים מהסוכה סכך פסול שפוסל בשלשה אחר שלא נשאר שם משפתה ולהלן שיעור סוכה בדפנות אבל בסוכה גדולה אפי' היה הנסר הנכנס שפודים של מתכת שפוסל בשלשה לא נפסלה הואיל ונשתייר בה שיעור סוכה בשלש דפנות ויש שפירשוה בסוכה גדולה ופסולה דקאמר לאו דוקא אלא שלא לישן תחתיו וכבר כתבנוה בריוח יתר בפירושנו:

המשנה הששית והכוונה בה כשלפניה והוא שאמר המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהם כמותם כשרה החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה אמר הר"ם אין ראוי לסכך בשפודין לפי שאינן גידולי קרקע וארוכות המטה כלים ומקבלים טומאה ואמרו כמותם רוצה בו כיוצא בהן בקירוב או בדיוק כי העקר אצלנו כי כשהסוכה פרוץ כעומד שהיא פסולה ואלו השפודין וכמו כן כל סכך פסול נחשוב אותו כפרוץ לפיכך צריך שיהיה חלל ביניהם יותר מעט מהם כדי שימלא אותו חלל מביניהם מסכך כשר ואז תהיה כשרה מפני שהעומד הוא מרובה על הפרוץ ומה שאמרנו כי החוטט בגדיש אינה סוכה מן העקר שזכרתי לך תעשה ולא מן העשוי וכשפרץ בגדיש העמרים סוכה אין ספק כי גג אותה הסוכה לא נתכוון הגודש בשעת גדישת אותן העמרים להיותן סוכה ולפיכך אם בגדיש היה חלל טפח במשך שבעה ונעשה לשם סוכה בתחלה והשלים עליו שיעור סוכה אחר גדישת העמרים הרי זו סוכה כשרה:

אמר המאירי המקרה סוכתו בשפודים ר"ל שמסדר את השפודים על הכותלים ונותן פסל עליהם והרי השפודים של מתכת ומקבלין טומאה או בארוכות המטה ר"ל כרעי המטה שהם פסולים לסיכוך מתורת כלים ואע"פ שאינם כלים שלמים הרי הם מ"מ שברי כלים אע"פ שטהרו מלקבל טומאה הואיל ובאו מדבר המקבל טומאה נפסלו לסיכוך והרי המטה מקבלת טומאה ואע"פ שאין לה בית קבול מיטמאה היא טומאת מדרס מתוך כך אם יש ריוח ביניהם כמותן ומלאוהו בסכך כשרה וישנין אף תחת השפודין שמצטרפים הם לשיעור הסוכה כדין כל סכך פסול שאין בו ארבעה טפחים לגדולה או שלשה לקטנה ומה שהוכשרה סוכה זו בריוח כמותן הוא לדעת רב פפא שאמר פרוץ כעומד מותר ודוקא בסכך פסול אבל אם ניטל הסכך פסול ונשאר אויר במקומו אע"פ שהוא בפחות משלשה אין מתירין בה אלא בעומד מרובה שתהא צלתה מרובה מחמת סכך מחמתה ומ"מ יש פוסקין כרב הונא שאף בסכך פסול פרוץ כעומד אסור ובגמ' שאלוה לדעת רב הונא ופירשו משנתנו לדעתו בנכנס ויוצא כלומר שיש ריוח ביניהם עד שהפסל הרחב כרוחב השפוד נכנס ויוצא בריוח שהעומד מרובה ושאלו בה והא אי אפשר לצמצם כלומר אי אפשר לצמצם את מילואו אם יצא בריוח או בדוחק עד שירגיש בכך אם הוא רחב יתר על השפוד אם לאו ותירצוה במעדיף כלומר שמכוין להרכיב את הסכך על השפודין שנמצא העומד מרובה או שאם היו השפודין שתי נותן את הפסל ערב שעל כל פנים נתמלא כל הריוח וא"כ לדעת הפוסקים כרב הונא אנו צריכים לפרשה במעדיף או לנותן שתי לערב או ערב לשתי ולא עוד אלא שי"מ והא אי אפשר לצמצם כלומר ואף לרב פפא שמא הפרוץ מרובה ופירשוה במעדיף וא"כ אף לדעת ר' פפא דוקא במעדיף או בנתינת שתי לערב וגדולי הדורות פסקו כרב פפא ותמהו על גדולי הפוסקים היאך לא כתבוה דוקא במעדיף וכל שכן שיש לתמוה בזו לדעת הפוסקים כרב הונא אלא שעיקר הדברים לפסוק כרב פפא וכמו שפירשנו תחלה שלא באה קושיית אי אפשר לצמצם אלא לרב הונא ויש גורסין בסוגיא זו גירסא אחרת ומפרשים בה ענין אחר אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו:

החוטט בגדיש ר"ל של תבן או שמא אף בעמרים ומפני שהפסולת מרובה והרי שמ"מ נמצאת הסוכה עשויה מאליה אינה סוכה ומשום תעשה ולא מן העשוי ופירשוה בגמ' דוקא שבשעה שהגדיש לא הניח חלל טפח במשך שבעה טפחים שהוא שיעור סוכה ועכשיו הוא חוטטו מתחלה אבל אם בשעה שהתחיל לגדוש הניח חלל טפח במשך שבעה אע"פ שעכשיו חוטט להשלים שיעור הגובה לעשרה ושיעור מחיצות כשרה שהרי מ"מ חלל טפח שיעור חשוב הוא לענין אהל והרי נעשה בה סכך לשם סוכה אע"פ שלא נעשה כולו לשם סוכה וי"מ חלל טפח במשך שבעה בארך וברוחב שאינו צריך עוד השלמה למחיצות ואע"פ שלא הניחו בגובה עשרה כבר נשלם הסכך ויכול הוא לחטט תחתיו שאין זה אלא כפחותה מעשרה שחקק בה להשלימה הא מ"מ הואיל ונעשה הסכך כשיעור סוכה ורצה להרחיבה בשיעור גדול רשאי ויש חולקים אף בזו לומר שכל מה שהרחיב יותר על מה שהניח סכך פסול הוא ואם ממנו משפת הכשר עד הדפנות ארבע אמות פסולה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מטה אע"פ שאינה שלימה אלא שנתפרקו איבריה כל שנשאר ארכה ושתי כרעים ר"ל ארכה מאותם הארכות שמסרגין בהם ושתי כרעים של צד ראש וצד רגל מקבלת טומאה שהרי אפשר לחוק בכותל להכניס בה מעט מן הכרעים ומסרג מכרעים שבצד הראש לכרעים שבצד הרגל וכן אם נשאר בה קצרה ושתי כרעים ר"ל זו שבצד הראש או שבצד הרגלים עם שתי הארכות שמסרגין בהם שאף הם נקראים כאן כרעים עדין מקבלת טומאה שהרי ראויה הוא לנעוץ אותם הזרועות בכותל במקום כרעים ויסרג ומתוך כך אנו גורסים בזו למאי חזי חזי למסמכינהו אגודה ומישד אשלי ואין גורסין למיתב עלייהו ומישד אשלי ואין אומרין שאינה מיטמאת אלא חבילה ר"ל ביחד וכן מטה שלימה שנטמאה לא פקעה טומאתה עד שתנטל ארכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים ומטה שלימה שנטמאת אין אומרין שאינה מיטהרת אלא חבילה ר"ל ביחד אלא הטבילה איברים איברים טהורה:

שם א"ה אימא סיפא ר"מ אומר נוטל כו' אבל אי הוה קאמר ר' יהודה לב"ש מפקפק ונוטל הוי ניחא ליה סיפא רמ"א כו' דאליבא דב"ה פליג ר"מ אר"י דר"י קאמר לב"ה או מפקפק או נוטל ור"מ קאמר לב"ה דוקא נוטל אבל השתא דב"ש נמי נוטל דוקא קאמר א"ה אימא סיפא רמ"א כו' וק"ל:

שם ולרב יהודה אמר רב דאמר סככה בחצין זכרים כו' הכי מפרש רב בהדיא מתני' דלעיל דפליגי בנסרים שיש בהן ד' משום גזירת תקרה וה"ה דה"מ למפרך הכא בפשיטות אלא דניחא ליה למפרך ממימרא דרב במלתא דדינא ועוד דהך מימרא מוקדמת וליכא למימר דאליבא דר"י קאמר הכי דאי הוה פליגי בהכי לא הוה איצטריך ליה לאשמועינן האי דינא דודאי ר"מ ור"י הלכה כר"י מסתמא וק"ל:

תוס' בד"ה פרוץ כעומד כו' ואין לומר דשמעתין אפי' כמ"ד א"א וקרי פרוץ כעומד מחצה על מחצה כשדומה לנו שהם שוים כו' משום דשמא שייר רובא עכ"ל ולפום ריהטא טפי ה"ל לאקשויי בפשיטות מאן דשרי אמאי שרי ושמא שייר רובא דליכא למימר דנחתי הכא להך סברא שפי' לקמן דאיכא שני צדדים להיתר משום דאימר עומד מרובה ואת"ל שוין כו' דא"כ מאן דאסר נמי שפיר קאמר משום גדור רובא דהשתא אסור בשוין וה"ל ב' צדדין לאיסור ואל"ה ה"ל ב' צדדין להיתר וע"כ נראה דהכא לא נחתי אכתי להך סברא שפירשו לקמן דאפשר להיות שיהו שוין והוא מפי' הרא"ש בפ"ב דחולין אלא דהכא ר"ל דא"א לצמצם ולהיות שוין אלא דקרי ליה פרוץ כעומד משום דדומה לנו שיהו שוין דהשתא ע"כ ליכא צד לאיסור אלא משום דשמא שייר דא"א להיות שוין וא"כ לא הל"ל משום דאמר רחמנא גדור רובא אלא משום דשייר רובא ודו"ק:

בתוס' ד"ה פרוץ כעומד וכו' ומיהו קשה דמשמע דספיקא דאורייתא היה אסור משום חששא בעלמא כו' ר"ל אע"ג דיש כאן תרתי להיתרא ממ"נ בין פרוץ מרובה ובין עומד מרובה הוא מותר ואין כאן כ"א חדא חששא לאיסורא דשמא שוין א"כ היכי דייק וכו' ועוד למאן דאסר פרוץ לא אסר אלא מטעם דאמר רחמנא גרור רובא פי' דהשתא איכא תרתי לאיסורא דשמא הפרוץ מרובה ואת"ל שוין רחמנא אמד גדור רובא ואין כאן כי אם חדא להיתרא דשמא העומד מרובה אבל בלאו האי טעמא והוה סבירא לן רחמנא אמרה לא תפרוץ רובא דלא הוה כאן כי אם חדא לאיסורא דשמא הפרוץ מרובה ותרתי להיתרא דשמא העומד מרובה ואם תמצא לומר שוין הוה נמי להיתרא לא הוה אסרינן ליה מטעם דשמא הפרוץ מרובה לדוד (לא) וא"כ בההיא דלחי דאיכא תרתי להיתרא ולא הוה כי אם חדא לאיסורא דהיינו בשוין א"כ אפי' הוי ספיקא דאורייתא מותר:

בגמ' אם היו נתונין שתי נותנן ערב פי' הקנים שנותן למלאות האויר שבין שפוד לשפוד מניח אותן אורכן בין שפוד לשפוד ודאשי הקנים מונחים על שפוד זה מכאן ועל שפוד זה מכאן וא"כ א"א שלא יעדיף דהא ראשי הקנים מונחים על השפודין:

תד"ה והא אפשר לצמצם וכו' עד דאין דרך לצמצם וכו' ופרכינן והא אם יתן דעתו לכך אפשר לצמצם כצ"ל והספרים חסרים:

ד"ה בארוכה ושתי כרעים וכו' ער סופו היינו לאחר שחברו למטה וכו' ולפ"ז צ"ל הא פירשה היא טמאה וכו' ר"ל פירשה מהמטה הטמאה שלה אבל חברה למטה אחרת טהורה ולכך היא טמאה מדרס שחוזרת לטומאה ישנה והמטה מגע מדרס:

גמ' בטלה בהכי ומר סבר בהכי לא בטלה נמחק וכצ"ל מר סבר בטל תקרה לב"ש כשנוטל אחד מבינתים ולב"ה או מפקפק או נוטל אחת מבינתים ואמר ליה ר"מ בין לב"ש בין לב"ה אי נוטל א' מבינתים אין אי לא לא:

רש"י בד"ה מעזיבה כו' ודומה לו במקרא בספר עזרא ויעזבו את ירושלים עד החומה מילאוה כו' כצ"ל ונמחק בספר עזרא:

בד"ה או נוטל כו' דבהכי סגי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה פרוץ כעומד כו' והא דקא אמרינן התם גבי חלקו לשנים כו' נ"ב פי' אתנור שנטמא קאי דשיריו ברובו וק"ל:

בא"ד ולא מטעם דשמא הפרוץ מרובה כו' נ"ב מטעם ספיקא לבד לא הוי אוסר משום דהוה להו ב' צדדין להיתר הלכך צ"ל גדור רובא דמחצה על מחצה נמי אוסר א"כ גבי לחי אפילו הוה ספיקא דאורייתא נמי לישתרי דהא הוי שני צדדין להיתר וחד לאיסור ודו"ק:

גמרא ולרב יהודה א"ר דאמר סככה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה והכי קאמר דאיכא מעשה מעליא וגזירת תקרה נמי בטלה. לכאורה כיון דאית להו גזירת תקרה כר"מ ה"ל לפרושי אליבייהו כדפי' במשנה לר"מ דבפסל שבינתיים מתכשרה ועי' בר"ן ונ"ל דכאן חזר ביה וס"ל דלכ"ע בנוטל א' מבינתיים בטיל ליה גזירת תקרה וגם הנשארים מתכשרי וכדמסיק לקמן לשמואל. [אבל קשה לפ"ז מאי פריך והא איפלגו בה חדא זמנא הא טובא אשמעינן בהך פלוגתא. א) דנטילת אחת מבינתים מהני למעשה על הנותרים דלא מקרו תו מן העשוי. ב) דאפי' לר"מ מתכשרי הנותרים בהכי דלא גזרינן בהו גזירת תקרה] :

רש"י ד"ה בנכנס ויוצא דהאויר יותר על השפודין. כצ"ל:

במשנה תקרה שאין עליה מעזיבה ופירש"י דסתם תקרה בנסרים שיש בהן ד' כו' ולכאורה אע"ג דלקושטא דמלתא הכי הוא לשיטת רש"י ותוספת דסתם תקרה בנסרים של ד' אפ"ה לא היה צריך רש"י לפ' כן במשנתינו. ועוד דלכאורה אליבא דשמואל א"א לפרש כן דהא איהו דאמר ביש בהן ד' אפילו ר"י מודה דפסול ובשמעתין משמע איפכא ובמתניתין נמי פליגי בגזירת תקרה:

והנראה לענ"ד בזה שהוכרח רש"י לפרש כן משום דלכאורה היה נראה לומר דמשנתינו דוקא בתקרת נסרים שאין בהן ד' כמ"ש הר"ן והריטב"א ז"ל דביש בהן ד' אין סברא כלל לומר דפקפוק מהני דאטו מי עדיף הפקפוק לשם סוכה ממה שהניח נסרים בתחילה לשם סכך גמור ואפ"ה פסל להו ר"י ביש בהן ד' אליבא דשמואל. ועוד דאפילו אם נוטל אחת מבינתיים אין סברא להתיר ולהכשיר כל הסוכה דהא סכך פסול פוסל באמצע בד' ואפילו למ"ד דפוסל באמצע בד"א וכן לאחר אוקימתא דפירש"י בסמוך ששני הפסלים באמצע אפ"ה אסור לישן תחת אותן הנסרים שיש בהן ד' וכמו שאבאר בסמוך. ולכך הוכרחו הר"ן והריטב"א לפרש מתני' בתקרת הנסרים שאין בהן ד'. מיהו לרש"י ז"ל לא ניחא לפרש כן דא"כ לא הוי מקשה הש"ס בסמוך מידי הא איפליגו בה חדא זימנא דתרתי ל"ל ומאי קושיא ות"ל דהנך תרי פלוגתא דמתני דרישא וסיפא כל חד מלתא באפי נפשיה היא ולא שייכי בחברתה דרישא ביש בהן ד' איירי משא"כ בסיפא דאיירי באין בהן ד' אפ"ה פוסל ר"י אפילו אליבא דרב כיון שהן תקרת הבית ממש והיינו דפליגי ר"מ ור"י אי מהני פקפוק או לא. וא"כ לפ"ז ודאי הוצרכו תרי בבי לאשמעי' דבתרתי פליגי ר"מ ור"י לכך פירש"י כאן דסתם תקרות הן של ד' וא"כ תו לא שייך למימר הכי דהך מתני' דהכא לא מיירי אלא דוקא בשאין בהן ד' אלא אפילו ביש בהן ד' מתוקמי פלוגתייהו הכי והיינו משום דתליא בגזירת תקרה וא"כ מקשה הש"ס שפיר איפלוגי בתרתי ל"ל פי' דרישא דמתני' לא איצטריך כלל דממתני' דהכא שמעינן לה שפיר דפליגי נמי בגזירת תקרה. ולפ"ז ע"כ דהא דמהני נוטל א' מבינתיים אפילו ביש בהן ד' היינו כמו שמפרש רש"י בסמוך וכמו שאבאר וכ"ש דא"ש למאי דמסקינן לקמן אליבא דשמואל דפליגי בביטולי תקרה משום דכל היכא שמעשיו מוכיחין שמבטל דירת ביתו ותקנו להכשיר הסוכה תו לא שייך גזירת תקרה כלל ואע"ג דלרב תקרת ביתו גרוע ממה שמסכך תחילה בנסרים אפ"ה לא הוי כסברות הפוכות דודאי כל היכא שלא עשה המעשה מוכיח פשיטא דגרע תקרת ביתו משאר נסרים משא"כ כשטהצה מעשה מוכיח אדרבה תקרת ביתו עדיף טפי כמ"ש רש"י לקמן בסוף הסוגיא וכמ"ש לעיל במשנה דמסככין בנסרים ע"ש במ"ש בשיטת רש"י ותו' וממילא נתיישבה כל הסוגיא לפי פירושם לנכון ודו"ק ועיין בסמוך:

בפירש"י בד"ה מפקפק כו' ואח"כ נוטל אחת מבינתיים כו' ולקמן מפרש ל"ל תרתי עכ"ל. ולכאורה לשון רש"י ז"ל בזה תמוה מאד דהא לא אשכחן הך מלתא בגמ' כלל דבעינן לב"ש תרתי אלא בנוטל לחוד סגי אם לא שנאמר דרש"י ז"ל סובר דלמסקנא דשמעתין דר"מ ור"י פליגי בביטולי תקרה דמר סבר בטלי בפקפוק והיינו משום דמעשיו מוכיחין ומר סבר לא בטלי וא"כ אין כאן תימא כלל בהא דבעי ב"ש תרתי דב"ש סובר דתקרת ביתו ממש לא בטלי במעשה זוטא אלא במעשה רבה דוקא כשמפקפק ונוטל. ולפ"ז שפיר מפרשינן מילתא דב"ש כפשטיה דבעינן תרתי כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

בד"ה רבי מאיר אומר כו' ולשמואל דאמר לקמן כו' וע"י פסל שבינתיים מתכשרא כו' א"נ ס"ל כרב כו' עכ"ל. כבר כתבתי שהריטב"א ז"ל הקשה על זה דנהי דברייתא דלעיל מפרשינן לה דמתכשר ע"י שני פסלים שבינתיים אפ"ה מתני' דהכא א"א לאוקמי בהכי דהא קתני בהדיא או נוטל א' מבינתיים משמע מבין שני הנסרים שבכל הסוכה אינו נוטל אלא אחת ועוד דבין לשמואל דמוקמינן אליביה מן הצד ובין לרב דאמר אפילו באמצע אינו פוסל אלא בד"א אפ"ה לעולם אסור לישן תחת אותו נסר שיש בו ד' דסכך פסול הוא אפילו מן הצד כיון דלא מכשרינן אלא ע"י דופן עקומה אסור לישן תחתיו כדקתני לעיל במתני' וכדאיתא לקמן דף י"ז וי"ח להדיא ע"ש בפירש"י. אמנם לענ"ד נראה שלא הוצרך רש"י לכך אלא למאי דס"ד בגמרא דבסמוך דבתקרת ביתו לא שייך ביטול משא"כ למסקנא דפליגי בביטולי תקרה דלר"י מתבטלת אפילו ע"י פקפוק והיינו משום דמעשיו מוכיחין דבקי בדיני דתעשה ולמ"ה וא"כ מה"ט גופא בנוטל אחת מבינתיים סגי להכשיר כל הסוכה דע"י אותו מעשה מוכיח שמבטל תקרת ביתו אזיל עוד גזירת תקרה לגמרי ומש"ה מותר לישן אפי' תחת הנסרים שאין כאן סכך פסול כלל. נמצא דלפ"ז דשייך הך פלוגתא אליבא דב"ה ממילא א"ש מה שכתבתי בסמוך דלב"ש בעינן תרתי צריך פקפוק כדי לאפוקי מן תולמ"ה וצריך ליטול א' מבינתיים לבטל גוירת תקרה כנ"ל נכון ודו"ק:

בגמ' בשלמא ב"ה טעמייהו משום תולמ"ה כו' אי נוטל אחת מבינתיים עביד ליה מעשה. נראה דהא דפשיטא לה לתלמודא דבנוטל א' מבינתיים סגי אפילו אליבא דב"ש הינו למאי דלא אסיק אדעתיה השתא דביטולי תקרה. וא"כ לפ"ז ע"כ מפרשינן האי דנוטל א' מבינתיים דמיתכשרי ע"י הפסלים שבאמצע והיינו דוקא תחת הפסלים ולא תחת הנסרים כפירש"י לקמן דף י"ח וא"כ מלתא דפשיטא היא דתו לא שייך תולמ"ה דהא תחת הפסלי עשה מעשה גמור כדין סוכה גמורה משא"כ בתר דמסיק הש"ס דבביטולי תקרה פליגי. וא"כ לפ"ז יש להכשיר כל הסוכה כדפרישית בסמוך א"כ אין כאן פשיטות דבנוטל אחת מבינתיים יהא חשיב מעשה לב"ש להכשיר כל הסוכה. ועפ"ז נתיישב היטב לשון הרי"ף ז"ל אף לפי מה שפוסק לעיל כשמואל אליבא דר"י ולשמואל מוקמינן בסמון דהכא פליגי בביטולי תקרה אפ"ה כתב שפיר דטעמייהו דב"ה משום תולמ"ה משום דדא ודא א' היא לענין הכשר כל הסוכה אפילו תחת הנסרים והיינו כדפרישית דכיון דעבד ביה מעשה מוכיח לבטל דירת ביתו אזלי גזירת תקרה לגמרי שהרי הוא יודע שאסור לישב תחת תקרת ביתו וכיון דאזלי לה גזירת תקרה אין כאן סכך פסול כלל אפי' תחת הנסרים ולא דמי לנסרים דמתני' דלעיל דאסור לישן תחת הנסרים דסכך פסול משום גזירת תקרה דהתם לא שייך מעשה המוכיח כדפרישית במשנה דלעיל דאפי' כשסיכך רוב הסוכה בפסלים ממש אפ"ה אין כאן מעשה מוכיח מטעמא דפרישית:

שם והא איפליגו בה חדא זימנא כו' כבר כתבתי בשיטת רש"י ותוס' דעיקר הקושיא כאן בבא דרישא ל"ל דפלוגתא דגזירת תקרה שמעינן לה נמי ממתני' דהכא אבל הך מתני' דתקרה ודאי בלא"ה איצטריך פלוגתייהו לענין פקפוק אי מהני או לא ואיצטריך נמי דתקרת נסרים שאין בהן ד' דחד טעמא לתרווייהו בתקרת ביתו ממש הוי טעמא משום תולמ"ה כדפרישית וכסברת הריטב"א והר"ן ז"ל ודלא כפירושים שכתבו דדוקא באין בהן ד' איירי משא"כ לשיטת רש"י ותוספת איירי בכל התקרות כדפרישית ודו"ק:

שם אמר ר"ח ב"א אמר ר"י רישא בנסרים משופין עסקינן כו' ולר"י אמר רב דאמר סיככה בחיצין כו'. כבר הקשו כל המפרשים מאי מקשה מדרב אדר"י ות"ל דבלא"ה רב לית ליה הך אוקימתא דר"י דהא רב אמר לעיל בהדיא דפלוגתייהו דר"מ ור"י בנסרים שיש בהן ד' הוי משום גזירת תקרה ולא בנסרים משופין ועיין במהרש"א שישבו בדוחק. אמנם לענ"ד נראה דמעיקרא לק"מ דהא פלוגתייהו דרב ושמואל לעיל בנסרים שיש בהן ד' מצינו למימר דפלוגתא דרב ושמואל היינו במתני' דהכא דאיירי בתקרת ביתו דלא שייך בהו גזירת כלים אבל מתני' דרישא שפיר מצינו למימר דרב ושמואל נמי מוקי לה בנסרים משופין וכדמשמע להדיא מלשון הירושלמי דלר"י פליגי ר"מ ור"י בתרתי. נמצא דלפ"ז אפילו למאי דמשמע דפלוגתייהו דרב ושמואל אמתני' דרישא היינו לפי האמת דמשמע מתני' בהכי בגזירת תקרה ובביטולי תקרה דהא בהא תליא ומש"ה ממילא מפרשינן פלוגתייהו דרב ושמואל אפילו מתני דרישא לא ניחא להו לאוקמי דפליגי ר"מ ור"י נמי בגזירת כלים דקי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן מש"ה איצטריך לאקשויי מדרב גופא דלית ליה גזירת כלים ומה שהקשה עוד דרב נמי מצי סבר דפליגי בגזירת כלים ומאי דמכשיר בחיצין היינו דר"מ ור"י הלכה כר"י הא ליתא דקי"ל הלכה כר"מ בגזירותיו כנ"ל וקצת מדברי כתובין בחידושי הריטב"א ז"ל וע"ש אלא שהוספתי נופך משלי ועיין עוד בסמוך:

שם ולרב יהודא אמר רב סיככה בחיצין כו' ולכאורה יש לתמוה דאטו גברא אגברא קא רמית ועוד דטפי הו"ל לאקשויי אאוקימתא דר"י מהנך ברייתות דלעיל דתניא כוותיה דרב ודשמואל ומדהתם וודאי מוכח דלא פליגי ר"מ ור"י כלל בגזירת כלים מדמפלגי בנסרים שיש בהן ד' לאין בהן ד' ונראה לי ליישב דלכאורה אדרבא הנך ברייתות דלעיל א"ש טפי אליבא דר"י דלא תיקשי הנך תרי ברייתות אהדדי ולאוקימתא דר"י א"ש דהא דקתני ברייתא קמייתא בנסרים שאין בהן ד' ד"ה כשירה היינו בנסרים שאין משופין דלא שייך גזירת כלים אלא גזירת תקרה ובאין בהן ד' לא שייך הך גזירה והא דקתני באידך ברייתא דסיכך בנסרים של ארז שיש בהן ד' ד"ה פסולה היינו במשופין ומש"ה אפשר דאפילו בלא טעמא דגזירת כלים אפ"ה פסולה משום דבנסרים משופין שיש בהן ד' הוי כלי ממש מדרבנן דדמי לדף של נחתומין דטמא מדרבנן וכמו שכתבו תוספות לעיל דף ה' בד"ה ומסגרתו למטה היתה וע"ש בחידושינו ועיין עוד לקמן בתוס' בשלהי פירקין בד"ה תנן התם כל החוצלות אבל נסרים משופין שאין בהן ד' תו לא דמי לדף של נחתומין אפ"ה פליגי ר"מ ור"י אי חיישינן לגזירת כלים או לא כצ"ל:

אלא דלפ"ז קשיא איפכא א"כ אמאי קי"ל כרב בהא דסככה בחיצין ות"ל דר"י פליג עליה וקי"ל רב ור"י הלכה כר"י וכן נראה מלשון הגמרא דמקשה מדר"י אמר רב אדרבי יוחנן והיינו ע"כ דממעשה בכל יום מקשה וא"כ היא גופא תקשה למאי דפרישית דמברייתות דלעיל ליכא סתירה לדר"י. והנראה לענ"ד בזה דר"י גופא דקאמר דברישא פליגי בגזירת כלים לאו מסברא דנפשיה מוקי לה בהכי דמה"ת נאמר דר"מ ור"י פליגי בגזירת תקרה ופליגי נמי בגזירת כלים אלא ע"כ דעיקר מימרא דר"י משום דהוי קשיא ליה איפלוגי בתרתי ל"ל ולא ניחא ליה לאוקמי כדמשנינן הכא ור"מ הוא דקאמר ליה לר"י משום דמשמע ליה שינויא דחיקא או משום דר"י ס"ל כשמואל דלדידיה ליכא לשנויי הכי. נמצא דלפ"ז דלמאי דמסקינן בגמרא דהא דפליגי בתרתי היינו חדא בגזירת תקרה וחדא בבטולי תקרה כסתמא דתלמודא דמוקי ליה הכי א"כ ממילא דאין צורך לאוקימתא דר"י לומר דפליגי בגזירת כלים ובנסרים משופין דוקא כיון דבלא"ה איכא לאוקמי הנך תרתי פלוגתא בחד גוונא כדמוקי לה סתמא דתלמודא כנ"ל נכון ודו"ק:

במשנה המקרה סוכתו בשפודין כו' ופרש"י כמו שאנו עושין שמסדרין כלונסות תחלה בסכך ונותנין פסל עליהן עכ"ל. נראה דכוונת רש"י בזה ליישב הא דקתני המקרה סוכתו משמע דאיירי בענין זה שלא הניח השפודין לשם סכך אלא לשם קירוי בעלמא כדי ליתן הסכך עליהן. אלא דלענ"ד אכתי עיקר לשון רש"י אינו מדוקדק דממה שכתב כמו שאנו עושין וכתב ג"כ ונותנין פסל עליהן משמע דאיירי מתני' אפילו בכה"ג שמסכך הפסל על כל הסוכה עד שמתכסין השפודין לגמרי כמו שאנו עושין. א"כ לפ"ז קשה הא דקתני במתני' אם יש ריוח ביניהן כמותן כשירה דמשמע שאם השפודין מרובין על ריוח שביניהן פסול והא ודאי ליתא לא מיבעיא לשיטת התוס' שכתבו לעיל בסוגיא דעושה סוכתו תחת האילן וכן בד"ה פירס עליה סדין דהיכא שהסכך הכשר לחוד צלתה מרובה מחמתה תו לא מיפסלי ע"י סכך פסול שעליה או תחתיה וא"כ פשיטא דאין פסול בשפודין כה"ג כיון שהסכך כשר שעליהן צלתה מרובה אלא דאפילו לשיטת רש"י שכתב לעיל בפירס סדין תחתיה מפני הנשר דפסול משום דאהל מפסיק בינו ובין הסוכה מ"מ היינו דוקא כשיש באותו סכך פסול שיעור ד' טפחים כשיעור פסול סוכה באמצע ופוסל כל הסוכה משא"כ היכא דליכא ד' אין טעם לפסול כל הסוכה. ועוד נראה דאפילו לישב תחת השפודין בעצמם נמי מותר דסתם שפודין אין בכל אחד מהם שיעור אהל ולא שייך נמי לומר דמצטרפין כל השפודין לשיעור פסול דלא אמרינן לבוד להחמיר. וא"כ לפ"ז ודאי אין לפסול בשפודין דמתני' אם הסכך כשר שעליהן צלתה מרובה מחמתה כמו שאנו עושין לכך נראה דמ"ש רש"י כמו שאנו עושין ומסיים בה ונותנין פסל עליהן לאו לעיקר דינא דמתני' כתב כן אלא לדוגמא בעלמא ליישב לשון המקרה כדפרישית דכוונתו שלא הניח השפודין לשם סכך מ"מ קושטא דמילתא לא איירי מתניתין בענין זה שמסכך בסכך כשר על השפודין בענין שצל הכשר לחוד מרובה על חמתה אלא כה"ג דאוקמוה בגמרא דאיירי במעדיף או אם היו נתונים שתי נותנן ערב. נמצא דלפ"ז הא גופא קמ"ל במתני' מפני שצריך שיהיה הפסל הכשר מרובה קצת מצל השפודין דבענין זה ודאי סכך הכשר צלתה מרובה מחמתה. אלא דלפ"ז למאי דמשמע לקמן מפרש"י ושיטת התוס' דלגירסת רש"י ממאי דקי"ל כר"פ דפרוץ כעומד מותר תו לא צריך לאוקמא במעדיף ואפילו בנכנס ויוצא לא צריך אלא כמותן דקתני במתני' היינו כפשטה שמניח סכך כשר בין הפסלים ממש בשוה להם. וא"כ לפ"ז אין השפודין מונחין להגין על הסכך שביניהן אלא למלאות הסכך וא"כ אכתי קשה לשון המקרה סוכתו דקתני לפי דקדוקו של רש"י ועיין מ"ש הריטב"א ז"ל בחידושיו בלשון המקרה ועיין עוד בסמוך מה שאבאר בעיקר אוקימתא דמתני' אליבא דהלכתא ודו"ק:

בגמרא לימא תיהוי תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע דאתמר פרוץ כעומד כו' ופרש"י לענין מחיצות שבת אתמר ויש לדקדק דא"כ מאי מקשה ממחיצות דשבת אמתני' דהכא דהא מסקינן התם בעירובין להדיא דטעמא דר"ה בריה דרב יהושע היינו משום דהכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא וא"כ אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו דשפיר מצי למימר דוקא לענין מחיצות שבת אגמריה רחמנא למשה הכי משא"כ הכא לענין סכך שאין הדבר תלוי אלא לענין הצל בלבד לעולם דבמחצה על מחצה נמי סגי ותדע שכן הוא שצריך לחלק בין שבת לסוכה דהא לקמן בפרק הישן (סוכה דף כ"ב ע"ב) רמי הש"ס מתני' אהדדי דבריש מכילתין תנינן שחמתה מרובה מצלתה פסולה משמע דכי הדדי כשירה ובפרק הישן שם תנינן צלתה מרובה מחמתה כשרה הא כי הדדי פסולה ומשני הש"ס כאן מלמעלה כאן מלמטה וא"כ משמע להדיא דפרוץ כעומד אסור לענין סוכה כמו שפירש רש"י שם דכיון דלמעלה כי הדדי נינהו ובגוונא דמתניתין דקתני אם יש ריוח ביניהם כמותן מסתמא למטה החמה מרובה וא"כ אין זה ענין למחיצות שבת כלל. מיהו לפרש"י בפרק הישן דלקמן א"ש דדוקא התם שאין שם סכך פסול כלל אלא סכך כשר לבד אלא מטעם חמתה מרובה אתינן עלה ומש"ה היכא דכי הדדי נינהו פסולה כיון שע"י האויר הוה למטה חמתה מרובה משא"כ הכא במשנתינו שאין שם אויר כלל שהרי מילא הריוח בין השפודין בסכך כשר תו לא שייך ה"ט דלקמן. אלא דאכתי קשה לפי' ר"ת דהתם דהא דמשנינן כאן מלמעלה כאן מלמטה דכשמודד מלמעלה והן בשוה האויר כמו הסכך כשר כמתניתין דפרק הישן דאיירי בהכי וא"כ ר"ה בריה דר"י דאית ליה פרוץ כעומד אסור היאך מתרץ מתניתין דריש מכילתין דלא תיקשה אמתני' דפרק הישן אלא על כרחך צריך לחלק בין מחיצות שבת לסוכה ואם כן לא מקשי הש"ס הכא מידי. ועוד דבלא"ה משמע דפלוגתא דר"פ ור"ה בריה דר"י לאו ככל הדינים שבתורה פליגי דהא בפרק ב' דחולין לענין שחיטה פליגי רב ורב כהנא אי מחצה על מחצה כרוב או אינו כרוב ומסקינן התם בגמרא דפלוגתא דרב ורב כהנא לענין פסח אתמר אבל שחיטה לכ"ע הוה כרוב א"כ תיקשי הלכתא אהלכתא דהא לענין פרוץ כעומד מסקינן בפ"ק דעירובין דהוה כרוב אע"כ דלא בכל גווני איירי פלוגתא דר"ה ור"פ:

אחר זה ראיתי שהתוס' שם בפ"ב דחולין הרגישו בזה דקשיא הלכתא דהתם אהלכתא דעירובין ותירצו שם דיש לחלק בין איסור וטומאה למחיצות שבת ע"ש. וא"כ לפ"ז לא הוה מקשי הש"ס הכא מידי דכיון דסוף סוף הך פלוגתא דר"פ ור"ה לאו כלל גמור הוא אלא היכא דאיתמר אתמר א"כ נראה דמילתא דפשיטא היא ויש לחלק בין מחיצות שבת דהתם דפליגי בה ר"פ ור"ה היינו דאיסור סקילה הוא ומש"ה סובר ר"ה דפרוץ כעומד אסור ואף על גב דעיקר פלוגתייהו התם באיסור טלטול בבקעה שהיא כרמלית דליכא אלא איסורא דרבנן איירי מ"מ כיון דמסיק הש"ס התם בטעם פלוגתייהו דמ"ס הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא ומ"ס לא תשייר רובא משמע להדיא דעיקר פלוגתייהו איירי נמי מדאורייתא וגם לענין רשות היחיד שיש בו פרוץ כעומד. מיהו פליגי נמי בדרבנן כיון דעיקר איסור שבת מדאורייתא איסור סקילה היא וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון משא"כ בסוכה דאינו אלא איסור עשה לעולם אימא לך דמודה ר"ה דפרוץ כעומד מותר דבכה"ג מסיק הש"ס לקמן לענין מחיצה תלויה דיש לחלק בכה"ג בין איסור שבת לסוכה כיון דאיסור שבת בסקילה מש"ה מחמרי' אפילו באיסור דרבנן טפי מבסוכה אף על גב דהוי דאורייתא. מיהו מלשון רש"י בפרק השוחט משמע קצת דלפי האמת פלוגתא דמחצה על מחצה איירי בכל הדינים שבתורה ולקמן בסמוך אבאר מה שנראה לענ"ד בזה ודו"ק:

בתוס' בד"ה פרוץ כעומד כו' אף על גב דשמא אינן שווים כו' תיפוק ליה משום דבלא"ה הוא אסור מספק משום דשמא שייר רובא עכ"ל. וכוונתם מבואר דודאי למ"ד פרוץ כעומד מותר והיינו כדמסיק דאגמריה רחמנא למשה לא תשייר רובא א"ש דכיון דא"א לצמצם א"כ כי אגמרי' רחמנא דלא לישייר רובא הינו דלעולם אינו איסור אלא כשיודע בודאי ודומה לו ששייר רובא אבל מספק מותר משא"כ למ"ד פרוץ כעומד אסור ומסיק דהכי אגמרי' רחמנא למשה גדור רובא בהא קשיא להו שפיר ותיפוק ליה דאפילו הוה אגמריה רחמנא למשה גדור מחצה נמי הוה אסור כיון דא"א לצמצם דשמא שייר רובא כן נ"ל בכוונת התוס' ואפשר שלזה כיון ג"כ המהרש"א אלא שקיצר במילין:

מיהו לולי שיטת רש"י ותוספות היה נ"ל לפ' הסוגיא בענין אחר שמתוך כך יתישבו כמעט כל קושיות התוס' שהקשו בזו הסוגיא ומכללן יבואר דמה שכתוב בתחילת הדיבור דמכאן יש להוכיח דהלכה כר"י דאפשר לצמצם ג"כ אינו מוכרח והיינו למאי דפרישית בסמוך שאין סברא לומר דהא דפליגי ר"פ ור"ה מ"ס הכי אגמרי' למשה גדור רובא ומ"ס לא תשייר רובא אין זו מחלוקת במציאות ומ"ס הכי הוה מעשה ומ"ס הכי הוה מעשה דא"כ אין זו אלא דברי נביאות מלבד מה דפרישית דא"כ לא הוה מקשה הש"ס מידי ממחיצות דשבת אסכך דסוכה כיון דיש לחלק ביניהם מסברא ומגמרא ואפילו אם ת"ל דדמיא לגמרי להדדי כמ"ש הר"ן ז"ל ואפ"ה הא קי"ל דאין למידין ק"ו מהלכה וכ"ש בבנין אב כדפרישית בכמה דוכתי וכ"ש הכא דאיכא למיפרך טובא כדמשמע לקמן בסוגיא דמחיצה תלויה ומכל זה היה נ"ל דפלוגתא דרב הונא בריה דר"י ור"פ היינו במאי שנחלקו הפוסקים בהא דקי"ל כל ספיקא דאורייתא לחומרא אי הוה מדאורייתא או מדרבנן דלרש"י ותוס' וסייעתם הוה דאורייתא ולהרמב"ם וסייעתו הוה דרבנן. א"כ לפ"ז מצינו למימר דר"פ ור"ה נמי בהא פליגי דר"פ דסבר פרוץ כעומד מותר היינו משום דס"ל דספק דאורייתא מן התורה לקולא ואע"ג דאסור מדרבנן לכ"ע אפ"ה כיון דטריחי מלתא טובא לא מיבעיא למ"ד א"א אלא לצמצם אלא אפילו למ"ד אפשר לצמצם מ"מ הדעת נותנת דהוה טירחא טובא ומש"ה לא החמירו רבנן שיצטרך למדוד. וא"כ מה"ט גופא מותר לר"פ אפילו אי ס"ל א"א לצמצם. אבל ר"ה בריה דר"י סבר דספק דאורייתא להחמיר היינו מן התורה ממש. וא"כ לפ"ז בעיקר דין שבת לענין רשות היחיד ממש שהוא מדאורייתא ס"ל לחומרא ומש"ה אוסר נמי אפילו בעיקר דכרמלית משום דקי"ל כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אע"ג דקי"ל ספיקא דרבנן לקולא אפ"ה אשכחן כמה דוכתי שהחמירו וכ"ש הכא דעיקר שבת איסור סקילה הוא וכ"ש הכא דאפשר בדיקה ע"י מדידה למ"ד אפשר לצמצם וכ"ש למ"ד א"א לצמצם דיש להחמיר דשמא שייר רובא ולפ"ז ממילא דנתיישב ג"כ הך סוגיא דערובין דף ה' דאיצטריך רב אשי לומר ספק דבריהם להקל דאי הוה ספיקא דאורייתא הוה אסור לר"ה ברי' דר"י דלא שני בין חד ספיקא לקולא לתרי ספיקי:

ועוד נ"ל דהא כי היכי דלא תיקשי הלכתא דערובין דפרוץ כעומד דמותר אהלכתא דריש פרק ב' דחולין דקי"ל דלכ"ע מחצה על מחצה כרוב ע"כ היינו כדפרישית דהא דקי"ל פרוץ כעומד מותר היינו למאי דס"ל לר"פ דספק דאורייתא להחמיר אינו אלא מדרבנן ומש"ה קי"ל כוותיה בכרמלית דוקא דאינו אלא מדרבנן. וכן נ"ל מדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל בהלכות שבת:

והדבר ידוע דעיקר מחלוקת הפוסקים בענין ספיקא דאורייתא אי הוה מדאורייתא או מדרבנן היינו דוקא בדליכא חזקה דאיסור אבל היכא דאיכא חזקה כ"ע מודו וא"כ לענין שחיטה דקי"ל בהמה בחייה בחזקת איסו' עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה. א"כ ממילא דבמחצה על מחצה שחיטה פסולה שהרי לא נודע במה נשחטה. וא"כ לפ"ז שפיר מצינו למימר בסוגיא דשמעתין דהא דמקשה מעיקרא לימא תהוי תיובתא אדר"ה בריה דרב יהושע אע"ג דלמאי דפרישית אפשר דר"פ נמי מודה דפרוץ כעומד אסור דדוקא באיסור כרמלית דרבנן מיקל (וכן נ"ל לדקדק מלשון הרמב"ם ז"ל דלא שייך הך מלתא דפרוץ כעומד לענין רה"י ממש ולא הביאו אלא לענין כרמלית) משא"כ הכא בסוכה דאיסור דאורייתא הוא יש להחמיר מיהת מדרבנן. אלא כיון דלר"פ לא פסיקא להמקשה הך סברא כ"כ מש"ה ניחא ליה להקשות על ר"ה בריה דרב יהושע מכח כ"ש מדרבנן לדארייתא. ועוד דבסוכה תליא בצל משמע דבעי שיהיה צלתה מרובה משא"כ למסקנא דמוקמינן מתני' בנכנס ויוצא או במעדיף כו' ממילא מצ"ל לר"פ נמי מפרשינן הכי וכדמשמע בסוגיא דערובין דלא קי"ל כוותיה אלא באיסור כרמלית דרבנן לא באיסור דאורייתא כדמשמע שם מלשון הסוגיא דקאמר תיובתא והלכתא ע"ש והיינו משום דהך ברייתא דדפנות הללו שריבה בהן פתחים דמותבינן מינה תיובתא משמע דלענין רה"י גמור איירי ודו"ק היטב:

בד"ה הא אפשר לצמצם כו' מיהו קשה להאי פירושא דאין דומה שיתבטל סכך כשר בפסול כו' כמו שפירש בקונטרס כשחבטן דלעיל כו' עכ"ל. לכאורה לא ידענא מאי קשיא להו שהרי לעיל בהעושה סוכתו תחת אילן כתבו התוס' להדיא כל שסכך הכשר לחוד צילתה מרובה תו לא מיפסיל מחמת צירוף סכך פסול והא דמוקי לעיל כשחבטן היינו כשסכך הכשר אין צילתה מרובה אלא ע"י צירוף העליון וכן הבינו תוס' לעיל בשיטת רש"י. א"כ לפ"ז אין מקום לקושייתם כאן דהא בהאי דהכא כיון דמוקמינן לה בנכנס ויוצא או במעדיף א"כ לפ"ז יש בסכך הכשר לחוד צלתה מרובה א"כ אין אנו צריכין לבטל סכך פסול בכה"ג. ונראה דהתוס' דהכא ס"ל כשיטת ראבי"ה וראב"ן שכתבו לעיל היכא שסכך הפסול כנגד סכך הכשר הפסול מבטל הכשר אם לא כשחבטן וכדמוקי. א"כ לפ"ז הוי מקשה הכא שפיר והיינו נמי כדפרישית לעיל דרש"י נמי ס"ל כאותן הפוסקים אלא שכבר כתבתי לעיל דלאותן הפוסקים נמי היינו דוקא כשהפסול העליון ע"ג סכך הכשר דא"כ עיקר הצל בא מן הפסול שהעליון גורם הצל משא"כ הכא דלהיפך הוא שהסכך העליון הוא כשר שהרי מונחין על השפודין וא"כ הרי זו דומה להא דתנינן לעיל פירס סדין תחתיה מפני הנשר שכתב רש"י להדיא דלא מיפסיל אלא משום שאהל מפסיק ביניהם. א"כ לפ"ז לא שייך הכא האי טעמא כדפרישית במשנתינו א"כ לא שייך הכא ביטול אלא כיון שהכשר צלתה מרובה מש"ה כשירה וכ"ש דלא קשה מידי לפר"ת דלעיל בד"ה פירס עליה סדין ולענ"ד צ"ע ליישב דברי תוס' כאן ודו"ק:

בא"ד וניחא לפי גרסתו דלא קיימא השתא רבי אמי ורבא כו' אבל לגירסת הקונטרס כו' והיינו דלא כהלכתא. לכאורה בלא"ה הוה מצו התוס' לאקשויי שאין סברא לומר דר' אמי ורבא באין לתרץ מילתא דר"ה בריה דרב יהושע דתלמידו דרבא הוה כ"ש ר' אמי שהיה מאמוראי קדמאי. מיהו למאי דפרישית אתי שפיר אפילו לגירסת הקונטרס כיון דלקושטא דמילתא מצי למימר דבסוכה דהוה מדאורייתא ויש לה גם כן חזקת שאינו מסוככת קודם שנתן עליה כל הסכך ומש"ה יש לאסור בפרוץ כעומד לכ"ע ובעי' דוקא מעדיף לרבי אמי ולרבא אם היו נתונין שתי נותנן ערב כנ"ל נכון לעולא שכבר כתבתי דמפירוש רש"י בפ"ב דחולין משמע דהך מילתא דמחצה על מחצה בכל גווני איתמר אבל באמת שפירושו תמוה בזה דהא ודאי שאני שחיטה דקיי"ל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ובלא"ה א"ש הא דמקשה התם לענין פסח מ"ט דרב משום דכיון דמחצה על מחצה דטמאים הוה כרוב י"ל דאידחו כולם לפסח שני כדמשמע לישנא דמתניתין דפסחים דף ע"ט דאין סברא לומר שהללו יעשו לעצמן והללו יעשו לעצמן אי לאו דיליף לה מקרא דאיש איש כנ"ל ואין להאריך כאן יותר ודו"ק:

בד"ה בארוכה ושתי כרעים כו' סוגיא דשמעתין כר' נחמיה כו' עד סוף הדיבור. נראה שדבריהם בזה על עיקר מימרא דר"ח אמתני' דמטה מטמאת חבילה גופא משא"כ לענין מתניתין דסוכה שפיר מ"ל דאיירי אפילו לרבנן דאף על גב דהשתא לא מטמאו מכל מקום כיון דראוי לטמא אם תקנה למיסב עלה אין לסכך בה מה שאין כן בבלאי כלים דלא חזי למידי כנ"ל וק"ל:

מתני' תקרה שאין עליה מעזיבה. סתם תקרה בנסרים שיש בהן ארבעה: מעזיבה. רצפת טיט ודומה לו במקרא בספר עזרא (נחמיה ג) ויעזבו את ירושלים עד החומה מלאוה מתוכה עפר להחזיק החומה: ר' יהודה אומר. ב''ש וב''ה נחלקו בדבר: ב''ש אומרים. אם בא לישב תחתיה לשם סוכה: מפקפק. סותר ומנענע את כולן ואח''כ נוטל אחת מבינתים ונותן פסל במקומה ולקמן מפרש למה לי תרתי: וב''ה אומרים מפקפק. משום תעשה ולא מן העשוי ואין צריך לתת פסל ורבי יהודה לטעמיה דמכשיר בנסרים שיש בהן ד' לסכך את כולה והיינו כרב ושמואל מתרץ לה לקמן בגמרא: או נוטל אחת מבינתים. ואינו צריך לפקפק דבהכי סגי דאיכא עשיה מעליא: רבי מאיר אומר נוטל אחת מבינתים. אבל לא יפקפק שאין פקפוק מועיל לו ור' מאיר לטעמיה דאמר אין מסככין בנסרים ועל ידי פסל שבינתיים מתכשרה ולשמואל דאמר לקמן (דף יז:) סכך פסול בד' באמצע מיתוקמא כדפרישית לעיל דניהוו שני פסלים באמצע ואין בו אלא ח' אמות דדופן עקומה אמרינן עד הפסלים ומפקינן להו לנסרים מן הסוכה אי נמי סבירא ליה כרב דאמר לקמן (שם) סכך פסול בין מן הצד בין מן האמצע בארבע אמות הלכך לא פסלי נסרים שבינתים דליכא שיעור פסול ביחד: גמ' בשלמא ב''ה טעמיה משום תעשה ולא מן העשוי. בפסול וכן מן העשוי לבית ולא לסוכה שאין שם סוכה עליו גזרת תקרה לית להו במסכך בנסרים ואפילו בני ארבעה: אלא ב''ש. דבעו תרתי: אי משום גזרת תקרה. אית להו דאין מסככין בנסרים משום הכי לא מהני פקפוק: והכי קאמרי כו'. כלומר לא מהני פקפוק אלא נטילה אחת מבינתים דאיכא מעשה מעליא וגזרת תקרה נמי בטלה לה והאי דאמרי מפקפק הכי קאמרי המפקפק לא הועיל ונוטל אחת מבינתים: ה''ק. ליה רבי מאיר לר' יהודה לא נחלקו בדבר זה דב''ה כוותיה סבירא להו דאין מסככין בנסרים ולא מהני פקפוק: ומאי קמ''ל. דסתמא למתני' מאי אשמעינן בהך פלוגתא למיתנייה במתני': אמר ר' חייא בר אבא כו'. רישא לאו משום גזרת תקרה איפלוג אלא בנסרים שאינן בני ארבעה אבל משופין הן וחלקים וראוין לתשמיש ומשום גזרת כלים נגעו בה לפסול אליבא דרבי מאיר אע''ג דפשוטי כלי עץ נינהו ולא מקבלים טומאה גזר בהו אטו כלים המקבלים טומאה: סיפא רבי יהודה (היא) דקאמר ליה לרבי מאיר אמאי קאסרת בנסרים. לעיל (דף יד.) משום גזרת תקרה הך סברא לבית שמאי היא ושבקת בית הלל: לשמואל דאמר. אבל יש בהן ארבעה דברי הכל פסולה: סיפא במאי פליגי. הא ודאי סתם תקרה בני ארבעה הוא וקמכשר רבי יהודה אליבא דבית הלל: בביטולי תקרה. כלומר אמר לך שמואל לעולם בשיש בהן ארבעה ולא היתה כאן תקרה מתחלה ועכשיו הוא בא לסכך בהו לשם סוכה אפילו רבי יהודה פסיל דגזרינן משום תקרה שלא יבא וישב תחת קורות ביתו ויאמר מה לי זה מה לי חדשה אבל השתא דזו תקרה היתה ובא לידי מעשה לעשות לשם סוכה וזה מוכיח שיודע שאמרה תורה תעשה ולא מן העשוי פליגי רבי יהודה ורבי מאיר אי איכא תו למגזר משום תקרה או לא רבי יהודה סבר בטולי תקרה לבית שמאי צריך ליטול מבינתים דאע''ג דמוכיח שבקי בתעשה ולא מן העשוי גזרי בה וב''ה סברי כיון דבטלה והוכיח שהתקרה פסולה תו ליכא למגזר ור''מ סבר לא נחלקו כו' ואף בה גזרינן: מתני' המקרה סוכתו. כמו שאנו עושין שמסדרין כלונסות תחלה בסכך ונותנין פסל עליהן: ארוכות. אשפונדי''ש בלע''ז ובגמרא מפרש דמקבלי טומאה: אם יש ריוח ביניהן כמותן. בין שפוד לשפוד על פני כולה ויתן שם הפסל וכן על פני כולה ובגמרא פריך הא אין הכשר מרובה על הפסול: גמ' פרוץ כעומד. לענין מחיצות שבת אתמר מחיצה שנעשית בפסין רחבין ג' והניח בין פס לפס כמלא פס דנפקא ליה מתורת לבוד וכן על פני כולה דהוה ליה פרוץ כעומד ודכוותה הכא במתניתין דהוה ליה פסול ככשר: בנכנס ויוצא. שיהא פסל הרוחב כמותן יכול ליכנס וליצא בריוח שבינתים דהשתא הוה ליה פסל שנותן שם מרובה על השפודים והאויר יותר על השפודים:

רבי מאיר אומר נוטל אחת מבינתים אבל לא יפקפק. שאין פקפוק מועיל לו ורבי מאיר לטעמיה דאמר אין מסככין בנסרים וע''י פסל שבינתים מיתכשרא ולשמואל דאמר לקמן (דף יז:) סכך פסול פוסל באמצע בארבעה מיתוקמא כדפריש' לעיל דניהוו שני פסלים באמצע ואין בו אלא שמנה אמות דדופן עקומה אמרינן עד הכתלים ומפקינן להנך נסרים מן הסוכה אי נמי ס''ל כרב דאמר לקמן סכך פסול בין מן הצד בין באמצע בארבע אמות הלכך לא פסלי נסרים שבינתים דליכא שיעור פסול ביחד כך פירש בקונטרס והדין עמו שפירש כן דבתקרה שנסרים שלה רחבים ארבעה איירי דסתם תקרה כך היא ומדפסלי נסר ד' משום גזרת תקרה אלמא סתם תקרה כך היה וכן מוכח בגמרא דפריך לשמואל במאי פליגי ומסיק דבבטולי תקרה פליגי דלרבי מאיר אין מועיל פקפוק לבטולי תקרה שהנסרים ארבעה ולכך בעי שיטול אחד מבינתים ותימה אדפריך לקמן מברייתא לשמואל דאמר באמצע פסול בארבעה הוה ליה לאקשויי ממתני' ולשנויי וי''ל משום דמתניתין לא קתני בהדיא נסרים של ארבעה אלא מכח סתם תקרה: פרוץ כעומד. נראה דהלכה כר' יוסי דאמר פרק שני דבכורות (דף יז: ושם) אפשר לצמצם לכל הפחות בידי אדם מדאפליגי אמוראי הכא בפרוץ כעומד ובפרק שני דחולין (דף כח: ושם) במחצה על מחצה כרוב והא דקאמרינן התם גבי חלקו לשנים והן שוין דטמאין שניהן לפי שאי אפשר לצמצם בכלי חרס כולהו מודו כדקאמרינן בבכורות (דף יז: ושם) משום דאית ביה גומות ואין לומר דשמעתין אפילו כמאן דאמר אי אפשר וקרי פרוץ כעומד מחצה על מחצה כשדומה לנו שהן שוין אע''ג דשמא אינן שוין דהא מפרש טעמא פ''ק דעירובין (דף טו: ושם) ובפ' שני דחולין (דף כח:) דלא הוי כעומד וכרוב משום דהכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא ושחוט רובא ותיפוק ליה משום דבלא''ה הוא אסור מספק משום דשמא שייר רובא והא דפריך בגיטין בפרק הזורק (דף עח. ושם:) גבי דאתו תרוייהו בהדי הדדי בארבע אמות והא אי אפשר לצמצם אפילו תהא הלכה כר''י הגלילי מכל מקום דוחק הוא להעמיד המשנה בכך שאין רגילות להיות ומסתמא לא כוונו לבא בבת אחת ובפרק שבועת העדות (שבועות דף לב. ושם)