סוכה טז ע"א

דף טז - א

מטה מטמאת [מקבלת טומאה] רק כשהיא חבילה, כשהיא מורכבת ומחוברת כולה, על כל חלקיה.

וכמו כן, אם נטמאת כשהיא מחוברת, אינה מטהרת בטבילה במקוה, רק כשהיא חבילה. אבל אם היתה מפורקת, אין מועילה טבילה לחלקיה המפורקים, אלא קודם מתקנה ואחר כך מטבילה, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים: מיטה מטמאת [מקבלת טומאה] גם כשהיא מפורקת לאברים לחלקים חלקים, וכמו כן, מטהרת אף כשהיא מפורקת לאברים. ובלבד שעדיין יהיה שם כלי על אותם אברים המפורקים.

ומבארת הגמרא: ומאי ניהו אותם אברים? כיצד תהיה המיטה מפורקת, ואף על פי כן יהיה עדיין שמה עליה לענין קבלת טומאה ולענין טהרתה, לדעת חכמים?

ואמר רבי חנן אמר רבי, באופן שנשארו בכל אחד מן החלקים - ארוכה קורת המיטה העשויה לאורכה, ושתי כרעים שנים מרגלי המיטה. או קצרה קורה העשויה לרוחב המיטה, ושתי כרעים מחוברות לה.

ומבארת הגמרא: למאי חזיא, לאיזה שימוש ראויים הארוכה ושתי הכרעיים כשאינן מחוברות לשאר קורות המיטה, ועל כן הן נחשבים לכלי בפני עצמו לענין קבלת טומאה?

למסמכינהו אגודא, ולמיתב עלייהו. לסומכם לכותל, ולישב עליהם. והיינו, שיעמיד את הארוכה ושתי הכרעיים במקביל לכותל בריחוק כמלוא רוחב מיטה, ויתן עצים מן הכרעיים לכותל למראשותיה ולמרגלותיה, במקום הקורה הקצרה החסירה, ומשדא אשלי, וימתח חבלים בין אותם עצים, ועליהם יתן כרים וכסתות למשכב. ועל דרך זה יכול הוא לעשות גם בקורה הקצרה, שיעמיד אותה בריחוק מן הכותל, כמלוא המרחק שבין מרגלות המיטה למראשותיה. ^[289]

גופא: אמר רבי אמי בר טביומי: סככה לסוכתו בבלאי כלים [בלאי בגדים], הרי היא פסולה.

מאי בלאי כלים? באלו בלאים דן רבי אמי, שאף על פי שכבר אינם ראויים לשימוש ואינם מקבלים טומאה, מכל מקום פסולים הם לסיכוך, הואיל ובאו מבגד הראוי לקבל טומאה?

אמר אביי: מטלניות חתיכות בד שאין בהם כעת שלש אצבעות על שלש אצבעות, דלא חזיין אינן ראויות לשימוש מחמת קוטנן, לא לעניים, ולא לעשירים, ולכן אינם מקבלים טומאה. ומכל מקום פסולים הם לסיכוך, הואיל ובאו מבגדים גמורים המקבלים טומאה.

תניא כוותיה דרבי אמי בר טביומי: דתניא: מחצלת של שיפא ושל גמי [מיני עשבים], ששיעורם לקבל טומאה הוא שישה טפחים על שישה טפחים, [כמבואר במשנה במסכת כלים פרק כז משנה ב], ומקבלות המחצלות הללו טומאה הואיל ומיועדות הן לשכיבה,

הרי שיריה של המחצלת, אחר שנפחתה משיעור שישה טפחים, אף על פי שנפחתו מכשיעורה לקבלת טומאה, אין מסככין בהן, הואיל וקודם שנפחתה היתה ראויה לקבל טומאת משכב הזב או הנידה.

וממשיכה הברייתא: מחצלת הקנים גדולה, סתמא עומדת היא לסיכוך ולא לשכיבה, ואינה כלי לענין קבלת טומאה, ולכן מסככין בה.

אבל מחצלת קטנה, סתמא לשכיבה היא עשויה, ולפיכך אין מסככין בה.

רבי אליעזר אומר: מחצלת גדולה, אף היא סתמא לשכיבה, ודינה כ"כלי", ולפיכך היא מקבלת טומאה, ואין מסככין בה.

שנינו במשנה: החוטט בגדיש לעשות לו סוכה, אינה סוכה: והטעם, מפני שהסכך נעשה מאליו, ופסולה משום "תעשה ולא מן העשוי".

אמר רב הונא: לא שנו שאין הסוכה כשרה על ידי חטיטה, אלא שאין שם, שלא היה מתחילה מתחת הגדיש חלל גבוה טפח במשך שבעה טפחים על שבעה טפחים, כשיעור הכשר שטח הסוכה, ולכן לא מועילה החטיטה. אבל אם יש שם תחת הגדיש חלל בגובה טפח ^[290] במשך שבעה על שבעה טפחים לפני שחטטו, על אף שלא היה בו אלא גובה של טפח אחד בתחילה, הרי זה סוכה. ^[291] ובלבד, שבשעה שהגדיש את אותם עומרים, ויצר חלל זה, עשה זאת לשם סוכה או לשם צל. כי אז נחשב אותו סכך המסכך את החלל כסכך כשר. וכשחוטט את העומרים מלמטה למעלה, עד שמגביה את החלל לשיעור גובה עשרה טפחים, הוכשרה הסוכה. ^[292] ואף שלא היה אותו הסכך מתחילה מסכך על פני חלל גבוה עשרה טפחים כשיעור הכשר גובה הסוכה, אין בזה פסול של "תעשה ולא מן העשוי", לפי שלא נאמר פסול זה אלא בסכך, ולא בדפנות. והואיל ובשעת עשייתו היה לו חלל טפח כשיעור אוהל, שם "סכך" עליו, ונעשה בהכשר, ונמצא שאינה חסירה אלא הכשר דפנות שגובהן עשרה טפחים, והדפנות כשרות אף אם נעשו מאליהם על ידי חטיטה. ^[293]

תניא נמי הכי [שנינו בברייתא כדרב הונא]: החוטט בגדיש לעשות לו סוכה, הרי זה סוכה.

וקשה, שהרי האנן תנן: החוטט בגדיש לעשות לו סוכה, אינה סוכה?!

אלא לאו, שמע מינה כדרב הונא, שכאשר יש חלל טפח הרי זו סוכה, ומשנתנו מדברת כשלא היה שם חלל טפח במשך שבעה, ואילו הברייתא מדברת כשהיה תחת הגדיש חלל טפח במשך שבעה, ועל כן הכשירה סוכה זו.

ומסיקה הגמרא: אכן, שמע מינה כדרב הונא!

איכא דרמי ליה מירמא; יש שהיו שונים את דברי רב הונא, כתירוץ על קושיא שהוקשתה בבית המדרש, על סתירת דברי המשנה והברייתא:

שהרי במשנתנו תנן: החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה, והא תניא, והרי בברייתא שנינו: החוטט בגדיש לעשות לו סוכה הרי זו סוכה?!

וליישב קושיא זו אמר רב הונא: לא קשיא; כאן בברייתא מדובר, בשיש שם חלל טפח במשך שבעה, ועל כן כשרה הסוכה. ואילו כאן במשנתנו מדובר, בשאין שם חלל טפח במשך שבעה, ועל כן הסוכה פסולה.

מתניתין:

המשלשל דפנות מלמעלה למטה, שהתחיל לארוג את המחיצה בסמוך לסכך, ואורג ובא את הדופן כלפי מטה, ^[294]

אם לא סיים לעשותה עד הארץ ממש, והרי היא עתה גבוהה מן הארץ שלשה טפחים - שיעור שיכול הגדי להכנס דרכו לסוכה בנקל כשראשו זקוף, הרי היא פסולה, לפי שאין מחיצה תלויה נחשבת כדופן לסוכה. ^[295]

ואם היה אורג את המחיצה מלמטה למעלה, ולא סיים לעשותה עד שתהיה מגעת לסכך, אם גבוהה המחיצה עשרה טפחים, כשיעור מחיצה בכל מקום, הרי היא כשרה, אף שאין המחיצה מגיעה לסכך. ^[296]

רבי יוסי חולק על הדין המבואר ברישא של המשנה, לגבי מחיצה העשויה מלמעלה למטה, ואומר: כשם שמחיצה העשויה מלמטה למעלה, אם היתה גבוהה עשרה טפחים הרי היא כשרה, כך אם היתה עשויה מלמעלה למטה, כל שהיתה גבוהה עשרה טפחים הרי היא כשרה, אף שממנה לארץ נותר חלל מרובה. ולהלן יתבאר במה נחלקו.

גמרא:

מבארת הגמרא: במאי קמיפלגי תנא קמא ורבי יוסי?

מר, רבי יוסי סבר: מחיצה תלויה דינה כמחיצה, ולכן היא מתרת את המקום בטלטול בשבת כרשות היחיד, וכמו כן נחשבת היא מחיצה לענין סוכה.

ומר, תנא קמא סבר: מחיצה תלויה אינה מתרת.

א. שתי רשויות היחיד הסמוכות זו לזו ונפרדות בדייריהן, אסור להוציא בשבת מרשותו של אדם אחד לרשות חבירו, בין שמוציא מבית זה לבית חבירו, ובין שמוציא מחצר חבירו שלפני ביתו לביתו שלו, אם לא עירבו ביניהם "ערובי חצירות".

ב. אין מערבין ערובי חצירות להתיר טלטול מרשות אחת לחברתה, אלא אם כן היה ביניהן פתח או חלון, שאז, באמצעות "עירוב חצירות" יכולים הדיירים כולם להחשב כמי שגרים ברשות אחת, ברשות שניתן בה העירוב המשותף.

תנן התם: בור של מים שבין שתי חצירות, והכותל שבין שתי החצרות תלוי על פי הבור, ואין פתח ביניהם כדי שיוכלו לערב ערובי חצרות ביניהם, אין ממלאין ממנה, מאותו הבור מים בשבת כדי להביאם לביתו. ודין זה הוא אפילו אם יקפיד לשלשל את הכלי לחלקו שבבור דוקא, לפי שהמים מתערבבים בכל רגע, ונמצא שהכניס את מימי חבירו לחצרו, ומכניסם לביתו. ^[297]

אלא אם כן עשה לה, לבור, באמצעו, מחיצה גבוהה עשרה טפחים, שאז מותר לכל אחד מבני החצר לטלטל תוך המחיצה הסמוכה אליו, בין שהיתה המחיצה מהלכת מלמעלה, מעל המים על שפת הבור, ובין שהיתה מלמטה, בתחתית הבור סמוך למים ממש, בין בתוך אוגנו.

כלומר, ובלבד שתהיה המחיצה בתוך "אוגנו" - שפת הבור, שיהיה ניכר שנעשתה המחיצה בשביל המים, ולא כחלק ממחיצת החצר.

וטעם הדבר נתפרש במסכת ערובין [פז ב], שעל אף ש"מחיצה תלויה" היא, הקילו חכמים לטלטל בתוכה, אם נעשתה בשביל להתיר את טלטול המים.

אבל, מחיצת החצר שלא נעשתה לצורך טלטול המים, ומהלכת על שפת הבור, ולא בתוכו, הואיל ומחיצה תלויה היא, אין היא מתרת למלאות מן הבור. וכל שכן שאין מחיצה תלויה מתרת טלטול שלא במקום מים, ששם ודאי אינה מחיצה כלל, שהרי גדיים מזדקרים תחתיה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, נחלקו בית שמאי ובית הלל לגבי מיקומה של אותה מחיצה:

ואוקימנא בארוכה וב' כרעים דכלי הוא וכי הא דתנן מטה מיטמאת אברים ומיטהרת אברים ר' חנין אמר בארוכה וב' כרעים בקצרה וב' כרעים דעדיין תורת כלי עליה דחזיא למסמכינהו אגודא ולמיתב עלה ולמישד אשלא עליה ומשום הכי דאוקימנא למתני' בדאית תורת כלי עליה ונדחת היות סיוע לרמי בר טביומי דאמר סככה בבלאי כלים פסולה.

ופשט אביי מטלאות שאין בהן ג' על ג' דלא חזו לא לעניים ולא לעשירים ואע"ג דתניא כוותיה דתניא מחצלת של שיפא ושל גמי אע"פ שנפחתו שיריה מכשיעור אין מסככין בהן ושל קנים גדולה מסככין בהן ר' אליעזר אומר אם אינה מקבלת טומאה [מסככין בה] לא דייקא מתניתין כוותיה :

מתני' החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה. אמר רב הונא לא שנו אלא שאין חלל טפח במשך שבעה כו'. יש מי שאומר לא שנו כי אינה סוכה אלא בזמן [שאין] שם חלל טפח במשך שבעה כו' מחודש עשוי עכשיו בהגג טפח גובה במשך שבעה. אבל אם יש טפח שם הא קיי"ל דטפח אהל הוא ומשך ז' טפחים הוא משך סוכה קטנה וכאילו עכשיו הוא עשוי לשם החג. ויש מי שאומר לא שנו אלא שאין שם חלל אפילו טפח בתחלת גדישת הגדיש עשוי לשם צל בעלמא אבל יש שם חלל טפח במשך (ששה) [שבעה] טפחים שיעור משך סוכה קטנה ונמצאת הסכך ההיא עשויה לשם צל סוכה בעלמא וקיי"ל סוכת רקב"ש סוכת גנב"ך סוכה מ"מ כשרה וזה שחוטט בגדיש למטה ומסיר האלומות להשלים ז' טפחים כדי הכשר סוכה שפיר דמי מאחר שהסכך לשום סוכה בעלמא נעשית ואינה עשויה לשם אוצר שאין דרך בנ"א להגדיש תלוי וכיון שתלה זה נתברר לשם סוכה הניחו לפיכך כשר. ושאר השמועה פשוטה היא פיר"ש גאו"ן למיתב עליה ולמיש' אשלא ראויה היא לישב עליה ולטוות נעורת או פשתן או קנבוס. אלא שכל הנטווה גם צריך לישב הטווה ע"ג מקום גבוה כדי להפשיל וירד למטה וכשזוקפין ארוכה וקצרה ע"ג ב' כרעים וסומכין אותה ויושבים עליה וככלי חשובה. ואע"פ שאינה מטה על מתכונתה לפיכך מיטמאת אברים ומיטהרת אברים הללו:

המשלשל דפנות מלמעלה למטה אם גבוהות מן הארץ כו'.

תניא מטמאה חבילה ומטהרת חבילה. פירוש שאין לה טומאה וטהר׳‎ במקוה אלא כלה כאחת שכל שהוא מחוליות אינו מטהר אלא כלו כא׳‎ ואם פרק החוליות אינו טהור. ואגב אורחין שמעינן דפשוטי כלי עץ ויש להם טומא׳‎ וטהרה במקוה וכדכתיבנא לעיל תניא כותיה דרב טביומי מחצלת של שיפה ושל גמי ארוגה שיריה אף על פי שנפחתו מכשיעור שאין מקבלין טומאה אין מסככין בה כאלו היא שלמה דסתמא לשכיבה. מחצלת קנים גדולה מסככין בה דסתמא לסכוך קטנה אין מסככין בה דסתמא לישיבה:

רבי אליעזר אומר אם אינה מקבלת טומאה מסככין בה פרישנא בשלהי פרקין דאגדולה פריך וסבר סתם גדולה נמי לשכיבה עד שיעשנה בפי׳‎ לסיכוך דהשתא אינה מקבלת טומאה ומסככין בה והא פרישנא לעיל דכל שאינה לישיבה אע״פ שקשורה שלא לטלטלה ואגדה כשרה והא דתנן החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה דה״ל תעשה ולא מן העשוי שלא נעשה לשם צל אסיקנא דאי איכא חלל טפח בגובה במשך שבעה באורך ורוחב כשיעור סוכה קטנה כשרה פירוש הניחו כשעשה הגדיש לשם צל דכיון דאיכא האי שיעורא שהוא חשוב אהל גבי טומאה ונעשה בהכשר לשם צל הוי כאלו נעשה כלה לשם צל ותעשה קרינא ביה ואין לשונו של רש״י ז״ל מחוור בזה דודאי כל שלא הניחו מתחלה לשם צל אינו כלום משום מעשה שיעשה אח״כ דסככא ממילא הוי כדמעיקרא שלא לשם צל וה״ל תעשה ולא מן העשוי דחטטת הגדיש לעשות חלל לסכך אין זה מעשה בסכך דא״כ כשחוטט אותו לגמרי הרי יש כאן מעשה גמור כשלא היה שם חלל טפח אלא ודאי כדאמרן:

מתני׳‎ המשלשל דפנות מלמעלה למטה והויא לה מחיצה תלויה אם גבוהו׳‎ מן הארץ ג׳‎ טפחים דליכא לבוד פסולה דלא אמרי׳‎ גוד אחית מחיצתא פחות מכאן כשרה דאמרינן לבוד ואפילו אין בה אלא שבעה ומשהו פסולה מלמטה למעלה אם גבוהות מן הארץ עשרה טפחים כשרה דאמרינן גוד אסיק מחיצה מיהו במחיצה שאין בה עשרה לעולם לא אמרינן גוד אסיק מחיצתא. רבי יוסי אומר כשם שמלמטה למעלה עשרה כך מלמעלה למטה עשרה דאמרי׳‎ גוד אחית מחיצתא וצריך שיהיו מכוונות כנגד הסכך:

הרחיק את הסכוך מן הדפנות ג׳‎ טפחים פסולה. פירוש דאויר שלשה פסול וחוצץ לגמרי כאלו אין כאן דופן ודין דופן עקומה ליכא באויר דלא שייך למימר ביה הכי לפי הפירוש הנכון שכתבנו בדופן עקומה פחות מכאן כשרה ובלבד שלא ישן תחתיו וכן הוא בירושלמי אמתניתין הרחיק את הסיכוך שלשה טפחים פסולה פחות מכאן כשרה מהו לישן תחתיו א״ר יצחק בן אלושיב הרי הטיט הנרוק יוכיח שהוא מצטרף והטובל בו לא עלתה לו טבילה אף זה מצטרף ואין ישנין תחתיו וה״נ איתא בגמ׳‎ דילן לקמן בפרקין ולית הלכתא כר״י במחיצה תלויה ואין מחיצה תלויה מותרת אלא בפחות מג׳‎ שיש לבוד דקולא הוא שהקילו במים לקמן בברייתא משום שאין בה דריסת אדם כלל ולא שייך למימר בה גדיים בוקעין בה ובקיעת גדיים לא שמה בקיעה כדאיתא פרק רבי עקיבא דשבת גבי הא מלתא כדאי׳‎ התם במס׳‎ עירובין:

גמרא במאי קא מפליגי מר סבר דהיינו רבי יוסי מחיצה תלויה מתרת מר סבר דהיינו רבנן אין מחיצה תלויה מתרת:

תנן התם בור של שני שותפים שחלקו הבתים ועשו מחיצה לחלוק אותם כנגד חצי הבור ונשאר הבור משותף בחצר המשותף בין שניהם ולא ערבו אסור לא׳‎ מהם להוציא ולהכניס שם כלום אין ממלאין ממנו בשבת אלא א״כ עשה בבור עצמו מחיצה י׳‎ מבעוד יום לחלקו בין מלמטה בתחתי׳‎ הבור דאמרי גוד אסיק מחיצתא בין מלמעלה למטה דאמרינן גוד אחית מחיצה אבל מחיצת החצר לא מהניא דלא מינכרא כיון דלאו לבוד הוא רשב״ג אומר בש״א מלמעלה יעשה מחיצה זו דאמרינן גוד אחית ובה״א מלמטה דוקא ת״ק סבר לא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר זה:

כבר ביארנו שכל שסיכך בבלאי כלים אע"פ שאין אותם הבלאות מקבלות טומאה הואיל ובאו ממקום המקבל טומאה פסולות לסיכוך מעתה סיכך במטלניות שאין בהן שלש על שלש אע"פ שאין מקבלות טומאה פסולות לסיכוך וכן מחצלת של שיפה ושל גמי שעשאן לשכיבה ונפחתו אע"פ שנפחתו משיעור טומאה שהוא ששה על ששה אין מסככין בה ומחצלת של קנים לענין סכך יתבאר דינה למטה:

המשנה השביעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי והוא שאמר המשלשל דפנות מלמעלן למטן אם גבוהה מן הארץ שלשה טפחים פסולה מלמטן למעלן אם גבוהה מן הארץ עשרה טפחים כשרה ר' יוסי אומר כשם שמלמטן למעלן עשרה טפחים כך מלמעלה למטה עשרה טפחים הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה אמר הר"ם גובה הסוכה אין ראוי שיהיה פחות מעשרה טפחים כמו שזכרנו ור' יוסי סבר כי מחיצה תלויה מותרת ולפיכך אומר כי כשהדופן הוא לבוד בגג ויש בו עשרה טפחים אפילו בינו ובין הארץ יותר משלשה טפחים שהוא כשרה ואין הלכה כר' יוסי:

אמר המאירי המשלשל דפנות מלמעלה למטה ר"ל שמתחיל לארגם תחת שפת הסכך והלך לו באריגתו מלמעלה למטה ולא הגיע בעשייתם עד לארץ וזו היא הנקראת בכל מקום מחיצה תלויה אם גבוהות מן הקרקע שלשה טפחים פסולה אע"פ שיש במחיצה עשרה שהוא שיעור מחיצה שכל מחיצה שהגדיים בוקעין בה אינה מחיצה ואין אומרין בה גוד אחית כך הלכה גוד אסיק אמרינן גוד אחית לא אמרינן מפני שדרך בנין לעלות מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה ומ"מ בפחות משלשה לבוד הוא ואף לדעת האומר במסכת חגיגה גוד אחית אמרינן לא נאמרה אלא במים שדרכן לירד מלמטה למעלה כלומר שהתחיל באריגתם מלמטה ועולה והולך עד עשרה טפחים ואינה מגעת עד שפת הסכך כל שגבוהה עשרה כשרה ומטעם גוד אסיק ור' יוסי מכשיר אף במלמעלה למטה שהוא סובר גוד אחית והלכה כת"ק וכמו שכתבנו בעירובין שאין מחיצה תלויה מתרת אלא במים אלא לענין שבת בלבד:

הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים ר"ל אפי' עשה הדפנות שלימות מן הארץ עד גובה הסיכוך אלא שלא דבק הדופן אצל הסכך והרחיקו שלשה פסול שאויר פוסל בשלשה בכל סוכה שהרי האויר מתחלק בין הסכך לדופן ונמצא שאין כאן דופן וכן הדין לאויר שבאמצע סוכה כל שאין לה אלא שלש דפנות ואפי' יש בכל צד שיעור סוכה שהרי אין לכל חלק ממנה אלא שתי דפנות אבל סוכה של ארבעה דפנות כל שיש בחלקיה מן האויר לכל צד שיעור סוכה כל חלק וחלק כשר לעצמו שהרי נשארו שלש מחיצות לכל חלק וכן הדין בסכך פסול ולמדת שאין דין דופן עקומה נאמר אף מן הצד באויר אלא בסכך פסול וכן למדת שפסול אויר אינו אלא משום הפסק ושאין לה שלש מחיצות ומ"מ לענין משנתנו כל שלא הרחיקן שלשה מן הצד כשרה ואין בזה חלוק בין שהמחיצה שלימה ומגעת עד לסיכוך בין שהיא עשרה מן הארץ ולמעלה עשרה אלא שהסכך גבוה הרבה ומ"מ יש אומרים שכל שהמחיצה רחוקה מן הסיכוך אע"פ שהיא מחיצה כשרה שהרי יש בה מחיצה עשרה צריך מ"מ שתהא מכוונת תחת שפת הסכך דתרתי לא אמרינן ר"ל שנכשיר בה הרחקה מתחתיה מתורת גוד אסיק והרחקה מצדה מתורת לבוד לא ואף הם נסעדים בה מדבריהם של גדולי המחברים שכתבו בזו של משלשל דפנות אם גבוהות מן הארץ עשרה אע"פ שהסכך גבוה מהם הרבה כשרה ובלבד שיהו מכוונות תחת שפת הסכך ואין זה נראה שכל בתוך שלשה כיוון הוא והרי התרנו לבוד ודופן עקומה אף מכמה רוחות וכן כל שבגוד אסיק מצד אחד ותורת לבוד מצד אחר כשרה בלא שום פקפוק:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

בור שבין שתי חצרות אין ממלאין הימנו בשבת מפני שכל אחד ואחד נעשה במלואו ממלא מרשות חבירו ומתוך כך נאסרו אא"כ עשו לו מחיצה עשרה שנתברר חלק כל אחד בין שנעשיה המחיצה מלמטה מן המים בין שנעשית המחיצה מלמעלה מן המים בין מתוך אגנו ר"ל משפת הבור ולפנים אע"פ שאינה מגעת למים אבל כותל החצר שעל הבור אינה מועלת לכך שהרי תלויה היא למעלה מן הבור ואינה ראויה להשתמש לתוך הבור וכן שלא נעשה לשם המים ומה שנאמר בסוגיא זו שמצאו סדינים פרושים והביאו ספר תורה על סמך אותן המחיצות שהיו תלויות לא כדין נעשה ומעשה זה היה שפעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה שהיה מונח באחד מחצרות המבוי לבית הכנסת שהיה בתוך המבוי גם כן ובני המבוי לא נשתתפו זה עם זה ונמצאו בעל בתים אוסרים זה על זה וא"ת שיבטלו רשותם לבעל חצר זה שהספר בתוכו א"כ היו הם אסורים בבתיהם כל אותה שבת או שמא היה גוי ביניהם ולא רצה לשכור ונאמר על זה בגמרא שפרשו סדינים מאותה חצר לבית הכנסת שהיה כנגדה ובמחיצות אלו נחלקו החצר ובית הכנסת משאר בני המבוי ונעשה בעל החצר ובית הכנסת כרשות אחת ולעירוב לא הוצרכו שאין בבית הכנסת דיורין ועל סמך זה הביאו ספר תורה בבית הכנסת וקראו בה ומ"מ שאלו בה בגמרא פירסו היכי פרסי ופירשו בה גדולי הרבנים כלומר האיך הוציאום מן הבית למבוי הא משום עשיית מחיצה ליכא שעשיית מחיצה בלא אהל מותרת ואין הדברים מחוורים חדא שאם כן היה לו לומר היכי אפקינהו ולא היכי פרסי ועוד שכל עשיית מחיצה הצריכה להכשיר בטלטול ודאי אסורה בלא אהל וכמו שאמרו כאן בדופן שלישי כאן בדופן רביעי כלומר שדופן שלישי שהוא צריך להכשיר בטלטול שאין מטלטלין אלא בשלש מחיצות אסור בעשייתה אפי' בפריסת בגד הא ברביעי שאין בה צורך טלטול מותרת ומה שאמרו בעירובין פרק גגות דשמואל ורב דהוו יתבי בההוא חצר נפל גודא דביני ביני ואמר שמואל נגידו ליה גלימא כבר התבאר שלצניעות בעלמא הוא דעביד ולא לצורך הכשר הא להכשיר אסור והוא שהקשו היכי פרסי ותירץ ולא תימא פירסו אלא מצאו סדינים פרוסים מחצר שהספר בתוכו לבית הכנסת שכנגדה והיו גבוהים מן הקרקע שלשה טפחים ועל זו אמרו שלא כדין נעשה שאין מחיצה תלויה מתרת וי"מ במעשה זה שרשות היה באמצע ואין נראה לומר שהקלו בה כל כך ולענין פסק מיהא הדין שוה בניהם וכבר ביארנו ענין בור שבין שתי חצרות כולו בארוכה במסכת עירובין פרק שתוף:

מחצלת ארבעה ומשהו מתרת בסוכה משום דופן לענין גובה הדופן כל שאין הסיכוך אלא בגובה עשרה שתולה אותה באמצעיתה בפחות משלשה למעלה לצד הסכך ובפחות משלשה למטה לצד הקרקע ולמדת שאומרין לבוד משתי רוחות ואם הסכך גבוה אחד עשר אתה צריך למחצלת חמשה ומשהו ואם גבוהה שנים עשר אתה צריך למחצלת ששה ומשהו אבל כל שגבוה שלשה עשר או משם ולמעלה עד עשרים אמה עושה מחצלת שבעה ומשהו ותולה אותה בפחות משלשה סמוך לקרקע והרי היא מחיצה עשרה ומתירין אותה מתורת גוד אסיק:

פס ארבעה ומשהו מתיר בסוכה משום דופן לענין משך הסוכה ומעמידו בפחות משלשה סמוך לדופן ונמצא דופן שבעה ודוקא בפס ארבעה שיש בה שיעור מקום אבל טפח ומשהו להעמידו באמצע שבין דופן לדופן עד שישאר פחות משלשה לכאן ופחות משלשה לכאן הואיל ואין בעומד שיעור הראוי לא שאם כן היה לו ללמדנו כך ומ"מ יש מקילים בזו אלא שבא ללמדנו הענין בסוכה גדולה ששיעור שבין דופן לדופן גדול ואין לדון בה לבוד אלא מצד אחד ודבר זה אתה מפרשו בשתי דפנות שאין קשורות זו בזו אלא זו כנגד זו שאילו בקשורות דיו בטפח שוחק וצורת פתח או שמא אף בזו ובפס ארבעה בלא צורת פתח על הדרך שהתבאר:

של קנים וגדולה מסככין בהן ר"א אם אינה מקבלת טומאה מסככין ה"ג וגדוהל ואם ולא אף וה"פ מחצלת קנים אפילו קטנה סתמה לסיכוך קיימא ואל לשכיבה מפני שהיא קשה או מחצלת של עשבים שהיא גדולה סתמה לסיכוך עבידא ולא לשככיבה ומסככין בה אבל ודאי קטנה דעשבים סתמה קיימא לשכיבה ומקבלת טומאה ואין מסככין בה ור"א פליג בסוכה גדולה דקאמר ת"ק סתמה לסיכוך ואמר איהו דוקא אם אינה מקבלת טומאה ומסככין בה אבל מסתמא מקבלת טומאה ואין מסככין בה דכך דין הגדולה כמו הקטנה והכי משמע בשלהי פירקין:

אמר רב הונא ל"ש אלא שאין שם חלל טפח במשך שבעה פי' המורה שאין שם חלל טפח שמתחילה כשהגדיש ולא עשה שם חלל טפח גובה במשך שבעה טפחים אורך ורוחב כשיעור סיכה ואח"כ הגדיש כל הגדיש על אותו חלל דעכשיו נעשה סכך מאליו ולא הי' עליו שם סכך מתחילה אבל יש שם כו' חלל טפח אהל הוא ונמצא שם סכך על אותו גדיש וכשחוטט בו מלמטה למעלה עד שמגביה את החלל לשיעור גובה עשרים זו היא עשייתה שהרי אינו מתקן אלא הדפנות ובדפנות לא אמרי' תעשה ולא מן העשוי והרי היא כסוכה שפחותה מעשרה וחקק בה והשלימה לעשרה ואינו נ"ל פתרונו מפני שמוכיח שלמטה סמוך לקרקע עשה אותו חלל טפח וכל העמרים הגדיש עליו והוא חטט מלמטה למעלה ואם כך עשה אינו נ"ל שהיא כשרה שהרי העמרים התחתונים הסמוכים לארץ על אותו טפח חלל סילקן וחטט עד למעלה שהגיע לגובה י' לארץ על אותו טפח חלל סילקן וחטט עד למעהל שהגיע לגובה י' טפחים והרי אותם עמרים שהושמו למעלה מעשרה לא הושמו כ"א לייבש ולא לשם צל והוא יושב בצלן ולמה היא כשרה לכן נראה בעיני לפרש שכל הגדיש הגדיש כדי לייבש ולמעלה בגנו של גדיש הניח חלל טפח ועשאו לשם צל וזה האיש חטט מלמעלה למטה כדי לעשות לה דפנות והסכך שלמעלה עומד ומפני זה כשרה שדומה לסוכה שאניה גבוה עשרה וחקק בה גומא כדי להשלימה לעשות וכך מצאתי שפי' י' טפחים כדי הכשר סוכה שפיר דמי מאחר שהסכך נשם סוכה בעלמא נעשת ולא נעשת לשם אוצר הנה פי' שהחטט מלמעלה למטה:

בד"ה מטה מטמאת חבילה כו' ואם נטמאת הכרע נטמאת הקצרה כו' וחכ"א מטמאת אברים כו' ואם נטמאת הכרע היא טמאה ולא קצרה כו' עכ"ל ולפי זה נראה הא דקאמר בשמעתין קצרה וב' כרעים מטמאה אברים היינו לר"א אבל לחכמים הכרע לחודה נמי מטמאה וצ"ע דא"כ אמאי לא תקשה ליה לחכמים הכרע לחודה למאי חזיא ואפשר דתלמודא דבשמעתין לית ליה פי' התוס' למתני' אלא כפירוש ראשון שכתבו התוס' וק"ל:

בד"ה בין מלמטה בין מתוך אוגנו וי"ס שכתוב בהן בין מלמעלה בין מלמטה מתוך אוגנו כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ורב יהודה אומר למטה למטה מן המים למעלה למעלה מן המים עכ"ל וכצ"ל:

תוס' ד"ה ממה מטמאה חבילה וכו' עד ומ"מ מודה ד"א שאם נתפרקה וחזר וחברה חוזרת לטומאתה כדקאמר ומטהרת חבילה וכו' ור"ל מודה ר"א וכו' ולא אמרי' דכיון שנתפרקה בטלה ונטהרה מטומאתה לעולם אלא כשחוזר ומחברה חוזרת לטומאתה כדאמר ר"א בעצמו מטהרת חבילה ר"ל מכלל דצריכה טבילה כשחוזר ומחברה א"כ ש"מ דלא נטהרה לגמרי מטומאתו:

בא"ד הארכובה בכל הדבור צ"ל הארוכה:

ד"ה ומטהרת חבילה וכו' והא דמשמע פ' ר"ע דמפץ אין לה טהרה וכו' שם איתא דכל שאין לה טהרה במקוה אינה מטמאה טומאת מדרס ופריך מברייתא דמפץ דקתני דמטמא במת מק"ו דפכין קטנים שאינם מטמאים מדרס מפץ דמטמאה מדרס אינו דין שמטמאה במת וכו' והא מפץ אין לה טהרה במקוה וכו' והשתא כל דברי התוס' בדבור זה מבוארים:

ד"ה דלא חזי וכו' עד התם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וכו' פי' שעשה מעשה שניכר מתוכו שמייחד אותו לאיזה דבר כגון שתלאו ביתד או בקופסא ועיין בפ' כ"ה דכלים:

ד"ה אבל יש שם חלל טפח וכו' דהא לשמואל דאמר התם עשרה לא שייך הכא זה לשון הרא"ש דהא לשמואל דאמר התם עשרה הכא לא שייך לומר עשרה דאין כאן חוטט לעשות סוכה שהרי מתחלה עשה שיעור סוכה לצל:

ד"ה בין מלמטה בין מתוך אוגנו ברש"י ובתוס' משמע דלא גריס בגמ' בין מלמעלה אלא בין מלמטה בין מתוך אוגנו ומתוך אוגנו היינו מלמעלה רחוק מן המים ובלבד שיהא בתוך אוגנו של בור כמו שפרש"י וכן הוא שם בעירובין ולפ"ז צ"ל הא דמסיימו התוס' הכא ועוד א"כ לא הוי למעלה דת"ק כגון למעלה דרשב"ג נקט למעלה לאותן ספרים דגרסי בין מלמעלה בין מלמטה מתוך אוגנו וק"ל:

רש"י בד"ה אבל אם כו' גובה עשרה ואין זו עשייתה כו' כצ"ל:

בד"ה ר' יוסי כו' עשרה כך מלמעלה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מטה מטמאה כו' חוזרת לטומאתה כדקאמר ומטהרת חבילה אם טמאה כו' כצ"ל ונ"ב ודוקא לטמאה מכאן ולהבא והני מילי כגון שנתפרקה אדעתא שלא לחברה עוד דומיא דנגנבה או חלקוה לעיל אבל אם מפרקה אדעתא לחברה עוד פשיטא דלא סלקא טומאה כלל מנייהו נ"ל ודו"ק. (עיין במהרש"א בד"ה בארוכה):

בד"ה ומטהרת חבילה כו' של עץ והא דאית להו כו' כצ"ל:

בא"ד מעשה עזים מטלטל מלא וריקן כו' נ"ב פי' אע"פ ששק נעשה ממעשה עזים כדלקמן בפירוש רש"י (סוכה דף י"ז) וק"ל:

גמרא מחצלת הקנים גדולה כו' משמע דשל שיפה וגמי שהן רכין אין חילוק בין גדולה לקטנה ואף בגדולה אין מסככין ולקמן (כ) איתא בברייתא גם בהם חילוק בין גדולה לקטנה וע"כ פליגי אהדדי וממתניתין דלקמן (יט ב) דתני מחצלת קנים גדולה כו' משמע נמי כברייתא שלפנינו וצ"ע דהש"ס לא רמי להו אהדדי:

שם תנ"ה כו'. ואיכא דרמי להו כו'. עי' גה"ש ומה שציין ב"ב מט ט"ס וצ"ל יט ואנכי אוסיף. שם יא. כו. כתובות כז. ערכין כז ב. וכה"ג ב"ק טז:

תד"ה מטה. מש"כ המהרש"א דלרבנן אף הכרע לחודי' מקבל טומאה וע"ש אינני רואה הכרע לזה דנהי דסברי דאם הכרע מחובר לקצרה ונגעה בו טומאה לא נטמא אלא הוא לבדו מ"מ אפשר אם הוא לחודי' קאי אינו מקבל טומאה כלל:

תד"ה ומטהרת אלא צ"ל דההיא כו' מנין משמע ליה דמיירי בכל מפץ כו'. כצ"ל ועמש"כ בב"ק שם ע"ד בס"ד:

תד"ה דלא חזי לא דמי דהתם כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ג"ט פסולה דהיינו כו' דאמרן. הוא לעיל (יד ב):

רש"י ד"ה בור שבין ב' חצירות חציו בחצר זו וחציו בחצר זו ומחיצה בין כו'. כצ"ל:

תד"ה בין. וי"ס שכתוב בהן בין מלמעלה בין מלמטה כו'. כצ"ל:

גמ' תנ"ה וכו' איכא דרמי ליה מירמא. כעין זה לקמן דף לב ע"ב. ר"ה דף כז ע"ב. ב"ב דף יט ע"א ודף כו ע"א:

תוס' ד"ה דלא חזי' וכו' ואפי' חישב. עיין נדה דף ס ע"ב תוס' ד"ה במטלניות:

גמרא ולר"י אמר רב דאמר סככה בחצים, לכאורה קשה הא תוס' ד"ה הפכן על צדיהן כתבו דקיי"ל כר"י, דר"מ ור"י הלכה כר"י, וא"כ מש"ה ס"ל לרב דחצים זכרים כשרים דקיי"ל כר"י דלא גזרינן משופים אטו כלים, ואפשר ליישב דהו"ל לפסוק כר"מ, דהלכה כר"מ בגזירותיו, והא דכתבו תוס' הנ"ל דהלכה כר"י, היינו לענין גזירת תקרה, דפליגי ר"מ ור"י אליבא דב"ה וכיון דלאו אליבא דנפשייהו פליגי, י"ל דאינו בכלל הלכה כר"מ בגזירותיו, אבל לענין גזירת כלים דפליגי בדנפשייהו, קיי"ל כר"מ בגזירותיו:

במשנה המשלשל דפנות מלמעלה למטה אם גבוה מן הארץ ג' טפחים פסולה ופירש"י דהיינו כדי שיזדקר הגדי בבת אחת דאמרן פסולה עכ"ל. וכוונתו מבואר דהיינו מאי דפשיטא לן בעלמא דבקיעת גדיים מבטלין מתורת לבוד ואמרינן נמי בפרק הזורק היכא דאיכא בקיעת גדיים לא אמרינן גוד אחית. אלא דלפ"ז קשיא לי דלמאי דמשמע בשמעתין דלרבנן דקיי"ל כוותייהו לשיטת רוב הפוסקים מחיצה תלויה לא מהני לא בשבת ולא בסוכה. א"כ לפ"ז בטלה לה תורת גוד אחית לגמרי דאי בפחות מג' דלא שייכא בקיעת גדיים אין אנו צריכין לגוד אחית ולעיל בריש פירקין ובכולה תלמודא משמע בפשיטות דגוד אחית הוי הלכה למשה מסיני. תו קשיא לי מ"ש מאכסדרה בבקעה דמשמע לקמן דלכ"ע אמרינן פי תקרה יורד וסותם במחיצה אחת או בכולן כמו שאבאר לקמן ואמאי לא חיישינן לבקיעת גדיים ונראה לפענ"ד ליישב חדא מגו חדא דעיקר גוד אחית דהוי הלכה למשה מסיני היינו לענין פי תקרה דיורד וסותם וכן משמע להדיא לעיל ד' ז' ע"ב בתוספת ד"ה לגוד ע"ש. וא"כ לפ"ז לא חיישינן לבקיעת גדיים לכ"ע כיון דהלכה למשה מסיני הוא וטעמא נמי איכא דכיון שאין שם מחיצות כלל אלא שאנו אומרים דע"י פי תקרה לבד הוי ליה כאילו כולה סתום עד למטה מש"ה לא שייך לומר דבקיעת גדיים מבטלי להך מחיצה משא"כ במחיצה תלויה בשמעתין דלא שייך פי תקרה אלא שאנו רוצים להתיר ע"י אותה מחיצה תלויה עצמה מש"ה שפיר ס"ל לרבנן דבקיעת גדיים מבטלי להן מחיצה והוי כמאן דליתא ואע"ג דבפ' הזורק (שבת ד' ק"א) משמע דמחיצה תלויה דהכא היינו נמי מטעם גוד אחית נראה דהיינו דוקא אליבא דר' יוסי בר' יהודא דהתם דלא חייש לבקיעת גדיים משא"כ לרבנן הא מסקינן התם דמהאי טעמא גופא סברי דאין מחיצות תלויה מתרת אלא במים משום דבקיעת גדיים מבטלין המחיצה ולדידהו לא מתוקמי הלכה למשה מסיני דגוד אחית אלא לפי תקרה לחוד וכדפרישית כנ"ל נכון אבל אי אפשר דלרבנן אתיא הילכתא דגוד אחית למחיצה תלוי' במים דהא ודאי ליתא דלכאורה במים לא שייך איסור דאורייתא בין לענין שבת ובין לענין סוכה. (אלא דבירושלמי דשמעתין מבואר להדיא דמחיצה תלויה ופי תקרה הם ענין א' ממש ע"ש וצ"ע:

שם מלמטה למעלה אם גבוה יו"ד טפחים כשרה. נראה מבואר דטעמא דמלתא להכשיר בכה"ג אע"ג שהדפנות רחוקים מן הסכך יותר מג' טפחים אפ"ה כשרה משום דאמרינן גוד אסיק מחיצתא דהוי נמי הלכה למשה מסיני וכבר כתבתי לעיל דף ד' ע"ב גבי נעץ ד' קונדיסין דמכאן סתירה על מה שכתב הר"ן ז"ל שם דלשיטת הרי"ף וסייעתו אע"ג דגבי שבת אמרי' גוד אסיק אפ"ה לגבי סוכה לא אמרינן הכי ולמאי דפרישית ודאי שייך נמי גבי סוכה גוד אסיק כגונא דמתני' דהכא אם לא שנאמר דהר"ן ז"ל סובר דהאי דהכא לאו מטעמא דגוד אסיק הוא אלא משום דאמרי' חבוט רמי דה"ל כאילו הסכך מונח על הדפנות ממש כדמשמע לקמן בפ' הישן ושם יבואר:

בתוספות בד"ה בין מלמטה כו' ולא יתכן דא"כ היינו כותל שביניהם כו' עכ"ל. ולענ"ד משום הא לא איריא דאיכא למימר דלרבנן לא מהני כותל שביניהם משום דלאו להכי עבידא מש"ה מצרכו שיעשה מחיצה תלויה לשם כך כדמפלגינן בכה"ג לקמן לענין פי תקרה ובדוכתי טובא ואפשר דלא משמע להו להתוספת לחלק בהך סברא לענין מחיצה תלויה דאם כן מה"ט הוי מצי הש"ס למימר בסמוך דלא ר"י ס"ל כר"י דהא בעובדא דר"י לשם כך נעשה וק"ל:

חבילה. ביחד: ומטהרת חבילה. אם טמאה היא אין טבילה עולה לה אברים אברים אלא מתקנה ומטבילה: למסמכינהו אגודא. לקרבן אצל הכותל הרחב כמלא רוחב מטה ונותן עצים מן הכרעים ולכותל למראשותיה ולמרגלותיה: ומשדא אשלי. ונותן חבלים ומסרג וראויה למשכב ומטמא מדרס: שיפא. לישק''א: ושל גמי. יונ''ק: שיריה. כגון נפחתה ונשתייר בה: אע''פ. שפחותה עכשיו מכשיעור לטומאה דתנן (כלים פ' כ''ז מ''ב) מפץ ששה על ששה: אין מסככין. הואיל ומכלי קאתו ותחלתה היתה מקבלת טומאת משכב הזב והנדה: גדולה מסככין בה. דלאו כלי הוא דסתמא לסיכוך: אף היא מקבלת טומאה. קסבר סתמא לשכיבה וכלי היא: אלא שאין שם חלל טפח. גובה במשך אורך ורחב שבעה טפחים כשיעור סוכה ואח''כ הגדיש כל הגדיש על אותו חלל דעכשיו נעשה שם סכך מאליו ולא היה עליו שם סכך מתחילה: אבל אם יש שם כו'. חלל טפח אהל הוא נמצא שם סכך על אותו גדיש וכשחוטט בו מלמטה למעלה עד שמגביה את החלל לשיעור גובה עשרה אין זו עשייתו שהרי אינו מתקן אלא הדפנות ובדפנות לא אמרינן תעשה ולא מן העשוי והרי היא כסוכה שפחותה מעשרה וחקק בה והשלימה לעשרה: איכא דרמי לה מירמא. לא מתני להא דרב הונא בלשון לא שנו ולפרושי מתני' אלא רמי מתני' מירמ' אברייתא ודרב הונא אשנויא אתמר: מתני' המשלשל. כל מלמעלה למטה קרי שלשול: מלמעלה למטה. שהתחיל לארוג המחיצה אצל הסכך ואורג ובא כלפי מטה: שלשה טפחים פסולה. דהיינו כדי שיזדקר הגדי בבת ראש דאמרן פסולה: מלמטה למעלה. שהתחיל לארוג מלמטה סמוך לקרקע ומגביה ועולה כיון שהגביה עשרה כשרה ואף על פי שלא הגיע לסכך: רבי יוסי אומר כשם שמלמטה למעלה. דיו באריגת י': כך מלמעלה למטה. דיו באריגת עשרה ואפילו גבוהה הרבה מן הארץ כשרה וקסבר מחיצה תלויה עשרה מתרת: גמ' בור שבין שתי חצירות. חציו בחצר זו וחציו בחצר זו ומחיצה בין החצירות ומהלכת ותלויה על פי הבור ואין פתח ביניהם לערב זו עם זו: אין ממלאין ממנה. לא זו ולא זו לפי שמימי חצר זו מביא לזו: בין מלמטה. סמוך למים: בין מתוך אוגנו. כלומר בין מלמעלה רחוק מן המים ובלבד שתהא בתוך אוגן של בור דמוכחא מילתא דבשביל אוגן המים נעשית ומפרשינן טעמא בעירובין שמחיצה תלויה מתרת במים דקל הוא שהקילו חכמים במים אבל מחיצה החוצצת את החצירות ומהלכת ע''פ הבור שלא נעשה בשביל המים אינה מתרת דאין מחיצה תלויה מתרת במים אלא הנעשית בשביל להתיר מלוי המים כגון גזוזטרא שלמעלה מן הים דתנן בעירובין (דף פז:) דעושין לה מחיצה תלוי' וכגון זו שבתוך אוגן הבור:

מטה מטמאת חבילה. משנה היא פרק י''ח דכלים ומטמאת חבילה כשהיא מחוברת יחד אבל נתפרקה אבר אבר אינה מקבלת טומאה אפילו בקצרה ושתי כרעים ומכל מקום מודה רבי אליעזר שאם נתפרקה וחזר וחיברה חוזרת לטומאתה כדקאמר ומטהרת חבילה אם טמאה היא אין טבילה עולה לה אברים אברים אלא מתקנה ומטבילה וחכמים אומרים מטמאת אברים כדמסיק בארוכה ושתי כרעים כן ריהטא דמתני' דכלים לכאורה אבל בתוספתא דכלים לא משמע הכי דתניא כיצד כרע שפירשה מן הארוכה עם הקצרה רבי אליעזר אומר הרי זה חיבור ואם הטבילה אינה חוצצת וחכמים אומרים אינו חיבור ואם הטבילה חוצצת ולפי שיטת התוספ' הכי פירושא דמתני' ומטמאת חבילה דכשם כשכולה שלימה אם נטמא אחד מאבריה נטמאת כולה כך נמי כשפירש הכרע מן הארוכה ועומדת עם הקצרה חיבור הוא ואם נטמאת הכרע נטמאת הקצרה והיינו דקתני בתוספתא רבי אליעזר אומר הרי זה חיבור ומטהרת חבילה אם הטביל הכרע והקצרה ביחד אין הקצרה חוצצת עליה כי היכא דלא חייצא במטביל את השלימה וחכמים אומרים מיטמאת אברים ולא חבילה ואם נטמאת הכרע היא טמאה ולא קצרה ואינה חיבור כשלימה והיינו זה דקתני בתוספתא וחכ''א אינה חיבור ומטהרת אברים מטביל הכרע בפני עצמה ולא חבילה הכרע עם הקצרה שהקצרה חוצצת עליה ואינה כשלימה דהמטביל מטה שלימה אע''פ שלא פירקה טהורה: ומטהרת חבילה. משמע דפשוטי כלי עץ טמאין כגון מטה דחזיא למדרסות ואית להו טהרה במקוה והא דמשמע פרק רבי עקיבא (שבת דף פד. ושם) דמפץ אין לה טהרה במקוה אומר ר''ת דהתם בשל שיפא ושל גמי והא דאמרינן פ' כיצד הרגל (ב''ק דף כה: ושם) גבי מפץ וקמייתי לה בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה דמשמע שיש לו טהרה לאחר שבעה דאפילו באנו לפרש דלדין טומאת שבעה קאמר כלומר להיות אב הטומאה משום דאין לך דבר הטמא טומאת שבעה אלא אם כן הוא אב הטומאה מכל מקום אי לית ליה טהרה במקוה אין יכול ליעשות אב הטומאה כדמוכח בשילהי עירובין (דף קד:) אלא צריך לומר דההיא ברייתא דמפץ במת מנין משמע דמיירי ליה בכל מפץ בין בשל עץ כגון מחצלת של קנים בין בשל שיפא וגמי ודייקינן פרק אמר רבי עקיבא (שבת דף פד.) ממפץ של שיפא וגמי ובפרק כיצד הרגל (ב''ק דף כה:) דייקינן ממפץ של עץ והא דאית להו לפשוטי כלי עץ טהרה במקוה אף על גב דקרא דבמים יובא דבסוף פרשת שמיני כתיב גבי מקבלי כלי עץ דכתיב מכל כלי עץ או בגד או עור או שק מכל מקום נפקא לן מאידך קרא דכתיב בפרשת מדין כל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו דליכא למימר מה מעשה עזים מטלטל מלא וריקן דלא שייך למדרש הכי אלא גבי שק שאין דרך לעשותו אלא מלא וריקן שעשוי לשאת בו משאות כדכתיב (בראשית מב) ולהשיב כספיהם איש אל שקו: דלא חזי' לא לעניים ולא לעשירים. ואפילו חישב עליהן בטלה דעתו והא דמשמע בזבחים פרק דם חטאת (דף צד.) דמטלית פחותה משלש על שלש מהניא ביה מחשבה דלא דמי דהתם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כדפרישית פרק כ''ח דכלים: אבל אם יש שם חלל טפח. מצינן למימר רב הונא לטעמיה דאמר לעיל (דף י.) גבי בין סוכה לסוכה טפח ושמא מאן דאמר התם ארבעה הכא מודה דהא לשמואל דאמר התם עשרה הכא לא שייך: בין מלמטה בין מתוך אוגנו. ויש ספרים שכתוב בהן בין מלמטה מתוך אוגנו ולא יתכן דאם כן מלמעלה היינו חוץ לבור דאי בתוך הבור סמוך לשפתו היינו מתוך אוגנו ואם כן היינו כותל שביניהן דקאמר ר''י שמפסיקין בין שתי החצרות ומהלכת על פי הבור ועוד דאם כן לא הוי למעלה דת''ק כגון למעלה דרבן שמעון בן גמליאל דפליגי אמוראי פרק כיצד משתתפין (עירובין דף פו) דרב הונא אמר למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש וזה וזה בבור ורב יהודה אומר למטה למטה מן המים [למעלה למעלה מן המים]: