בית שמאי אומרים: מחיצה זו יכולה להיות מלמעלה בכל גובה שהוא בתוך חלל הבור, ובית הלל אומרים דווקא מלמטה סמוך למים. אמר ר' יהודה: לא תהא מחיצה שעושים בתוך הבור גדולה וחשובה מן הכותל שביניהן שבין החצרות עצמן, שהרי הכותל שבין החצרות עובר מעל לבור, ודי בכותל זה התלוי מעל למי הבור כדי לשמש כמחיצה.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ר' יהודה בנושא זה בשיטת ר' יוסי אמרה, שאמר שמחיצה תלויה מתרת, ומשום כך, הכותל שבין החצרות, אף שהוא תלוי ועובר מעל הבור, הריהו מועיל לחלק אף את הבור.

ודוחים: ולא היא, ואין הדבר כן, שהשוואת השיטות אינה נכונה, ואפשר לומר כי לא ר' יהודה סבר לה [סבור] כר' יוסי, ולא ר' יוסי סבר לה [סבור] כר' יהודה.

ומבארים: לא ר' יהודה סבר לה כר' יוסי, כי עד כאן לא שמענו שקאמר [אמר] ר' יהודה התם [שם] שמחיצה תלויה מתרת, אלא בעירובי חצרות שהם דרבנן [מדברי סופרים] ולכן סבור הוא שמחיצה כזו מתירה בהם. אבל הכא [כאן] בסוכה דאורייתא [שהיא מן התורה] לא יתיר.

ולהיפך; ולא ר' יוסי סבר לה כר' יהודה, כי עד כאן לא שמענו שקאמר [אמר] ר' יוסי הכא [כאן] אלא בסוכה שאינה אלא מצות עשה, אבל בדיני שבת שהם חמורים, ובאופן כללי יש בהם איסור סקילה, לא יודה שמחיצה תלויה מתרת. ואם כן אין להשוות את השיטות.

ואם תאמר: כיון שר' יוסי אינו סובר בדין שבת כר' יהודה, אם כן מעשה שנעשה בציפורי שסמכו על מחיצה תלויה לענין שבת בדבר שיש בו חיוב חמור מן התורה, על פי מי נעשה? לא על פי ר' יוסי, אלא על פי בנו ר' ישמעאל בר' יוסי.

ומאי [ומה] היה אותו מעשה — דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: פעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מערב שבת לבית הכנסת. וכיון שהיו צריכים להביא ספר תורה לקרוא בו ואסור לטלטל בשבת, עשו כך: למחר בשבת פירסו (תלו) סדינין על גבי העמודים שהיו קבועים בדרך לבית הכנסת, ויצרו על ידי כך מחיצות בין הבית שבו היה מונח הספר לבין בית הכנסת והביאו ספר תורה דרך המחיצות הללו וקראו בו.

על לשון הדברים שואלים: פירסו סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר]? זה ודאי אינו נכון, שהרי כיצד יכלו לעשות זאת, מהיכן הביאום בשבת? שהרי אסור היה לטלטל שם, כאמור, וכיצד יכלו להביא את הסדינין? אלא יש לומר שכך היה המעשה? מצאו סדינין פרוסין על גבי העמודים והביאו ספר תורה וקראו בו. הרי שסמכו על מחיצה תלויה אפילו לדברי תורה. אולם דבר זה לא היה לא כשיטת ר' יהודה ולא כשיטת ר' יוסי, אלא לפי שיטה שלישית נעשה.

א אמר רב חסדא אמר אבימי: מחצלת שרוחבה ארבעה טפחים ומשהו — אפשר שתהא מתרת בסוכה משום דופן. ומסבירים: היכי עביד [כיצד הוא עושה אותה]? תלי ליה [תולה אותה] באמצע של עשרה טפחים התחתונים פחות משלשה טפחים למטה לקרקע ופחות משלשה טפחים למעלה לסכך, וכלל הוא שכל חלל שהוא פחות משלשה טפחים כלבוד (צמוד) דמי [נחשב], ועל ידי ארבעה טפחים ומשהו אלה נחשב הכל כמחיצה בת עשרה טפחים.

ושואלים: הלא באופן זה פשיטא [פשוט, מובן] הדבר, ומה טעם לאומרו? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי חד לבוד אמרינן [לבוד אחד אומרים אנו] שאנו מחשיבים כאילו המחיצה נמשכת מצד אחד, אולם תרי [שני] לבוד, בשני צדדים שונים, לא אמרינן [אין אנו אומרים], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין זה מעכב.

על עיקר דברי אבימי מיתיבי [מקשים], ממה ששנינו בברייתא: מחצלת שבעה ומשהו מתרת בסוכה משום דופן. משמע: שבעה, אבל לא פחות משבעה! ומשיבים: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא], הריהי שנויה בסוכה גדולה, כלומר: סוכה הגבוהה הרבה מעשרה טפחים. ואם תולים את המחצלת סמוך לשלושה טפחים לסכך הרי היא נחשבת כיורדת עד למטה וכשרה, אף על פי שעדיין קיים רווח גדול בין תחתיתה לקרקע. ומאי קא משמע לן [ומה השמיע לנו] בכך — שמשלשלין דפנות מלמעלה למטה כשיטת ר' יוסי.

כיון שהוזכר ענין זה של יצירת דופן לסוכה תוך שימוש בהלכות לבוד, מביאים מה שאמר ר' אמי: פס שרוחבו ארבעה טפחים ומשהו — מתיר בסוכה משום דופן. כיצד מוקים ליה [מעמיד הוא אותו] — בפחות משלשה טפחים סמוך לדופן אחרת, וכל פחות משלשה טפחים סמוך לדופן כלבוד דמי [נחשב].

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע ומחדש לנו בכך]? הרי יודעים אנו דין לבוד! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]; ששיעור משך (אורך) סוכה קטנה שבעה טפחים ואין צורך בשטח גדול יותר, ולכן ניתן ליצור דופן סוכה בפס ארבעה טפחים.