סוכה יז ע"ב

דף יז - ב

בשלמא לדידי, דאמינא סכך פסול אינו פוסל עד ארבע אמות, וכמו ששנינו במשנה  לענין בית שנפחת, משום שיעורא ולאו שיעורא הוא.

כלומר, הטעם לכך שסכך פסול ברוחב ארבע אמות פוסל את הסוכה, הוא משום שיש בו את ה"שיעור" הנצרך כדי לפוסלה. ואילו סכך פסול בפחות מארבע אמות אינו פוסל את הסוכה, כי חסר ב"שיעור" הנצרך לפוסלה. ושיעור זה הוא הלכה למשה מסיני, כשאר שיעורי התורה.

לפיכך, אין להקשות שיצטרף אותו אויר שלצידו לשיעור ארבע אמות, שהרי האי, צירוף הסכך הפסול והאויר, לאו שיעורא הוא, אין זה נחשב כסכך פסול ברוחב ארבע אמות, כיון דלא שוו שיעורייהו [של סכך פסול ואויר] להדדי, שהרי אויר פוסל בשלושה טפחים, ואילו סכך פוסל בארבע אמות, ועל כן לא מצטרפי להשלים לשיעור אחד.

אלא לדידכו, דאמריתו שיעור סכך פסול לפסול את הסוכה בארבעה טפחים הוא משום הפלגה, ^[321] שיסוד השיעור הזה הוא משום שארבעה טפחים חשובים בכל התורה להיות "מקום חשוב" לעצמו, אם כן, אף כאן, כאשר היה סכך פסול רחב ארבעה טפחים הרי הוא חשוב כמקום לעצמו, וחוצץ בסוכה לעשותה כשתי סוכות שאין בכל אחת מהן שלוש דפנות.

אם כן, מה לי אם איתפלג הסוכה בסכך פסול, מה לי אתפלג בסכך פסול ואויר, הרי סוף סוף יש באמצע הסוכה ארבע טפחים שהוא שיעור "מקום חשוב" הפסול לישיבה, ויהא חוצץ?! ^[322] אמר ליה אביי לרבה: ולמר נמי, שאתה סובר כי אין סכך פסול עד שיהיה בו שיעור הראוי, מדוע לא מצטרף האויר להשלים אותו שיעור החסר בסכך הפסול?

הרי נהי [אף] דלא שוו שיעורייהו [אין שיעורם של סכך פסול ואויר שווה] לפוסלה בסוכה גדולה יותר משיעור שבעה טפחים, שסכך פסול שיעורו ארבע אמות, ואילו אויר שיעורו שלושה טפחים, ואין הם מצטרפים יחד להשלים שיעור אחד,

מכל מקום, בסוכה קטנה, שאינה רחבה אלא שבעה טפחים, מי לא שוו שיעורייהו!?

הרי ודאי, בסוכה זו אם נחסר משיעורה שלושה טפחים, ויצא מתורת "לבוד", בין אם היה זה על ידי אויר, ובין אם היה זה על ידי סכך פסול, הרי היא פסולה, לפי שאין בה שיעור הכשר סוכה המסוכך בסכך כשר. וכיון שלענין סוכה קטנה שיעורם שווה, אפשר אף בסוכה גדולה ^[323] לצרף את האויר להשלים את השיעור החסר לסכך פסול כדי לפוסלה?!

אמר ליה רבה לאביי: התם, בסוכה קטנה, שאף סכך פסול פוסל בשלושה טפחים, לאו משום דשוו שיעורייהו להדדי הוא. אין זה משום ששווים הם בשיעורם, עד שתאמר כי בסוכה קטנה שיעור סכך פסול ואויר אחד הוא.

אלא, הטעם שאף סכך פסול פוסל בסוכה קטנה בשלושה טפחים - משום דליתיה לשיעורא דהכשר סוכה המסוכך בסכך כשר, הוא.

ומקשה הגמרא: וכי כל היכא דלא שוו שיעורייהו של שני דברים להדדי הם לא מצטרפי?

א. "מדרס הזב" טמא, ונעשה אב הטומאה. שנאמר [ויקרא טו ד] "וכל משכב אשר ישכב עליו הזב, יטמא".

ב. אין הזב מטמא משכבו או מושבו אלא אם כן היו מיוחדים לכך, והיו ראויים לשמש כמשכב או מושב. השיעור שיהיו ראויים לכך, יתבאר במשנה להלן.

והתנן [כלים כז ב]: הבגד שייחדו למשכב הזב, שיעורו לענין קבלת טומאת מדרס הוא לפחות שלשה טפחים על שלשה טפחים.

ושיעור השק [העשוי מצמר עיזים והוא עבה מן הבגד], הוא לפחות ארבעה טפחים על ארבעה טפחים.

ושיעור העור, חמשה טפחים על חמשה טפחים.

ושיעור מפץ [מחצלת העשויה מן החבלים ^[324]], ששה טפחים על ששה טפחים.

ותני עלה, שנינו בברייתא על משנה זו:

הבגד, החמור, שמקבל טומאה בשלושה טפחים, והשק, הקל הימנו, שאינו מקבל טומאה אלא בארבעה טפחים, שחיברם יחד ועשה מהם יריעה אחת של רוחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ^[325] וכן השק, החמור, שמקבל טומאה בארבעה טפחים, והעור, הקל הימנו, שאינו מקבל טומאה אלא בחמישה טפחים, שחיברם זה לזה והשלימו יחד לשיעור חמישה טפחים על חמישה טפחים, כשיעור קבלת טומאה בעור, שהוא הקל שבהם,

וכן העור והמפץ, שחיברם ועשה מהם יריעה אחת של שישה טפחים על שישה טפחים, כשיעור המפץ, שהוא הקל שבהם,

הרי אלו מצטרפין זה עם זה.

ומוכח, שאפילו שני דברים שאין שיעורם שווה מצטרפין זה עם זה, ומשלים המין ששיעורו קטן את המין ששיעורו גדול הימנו. ואם כן, כמו כן נאמר גם בסוכה, שיצטרף האויר, ששיעורו לפסול את הסוכה קטן משיעורו של סכך פסול, להשלים שיעור סכך פסול לארבעה טפחים?! ומתרצת הגמרא: לעולם, אין שני מינים שאין שיעורם שווה מצטרפים. והתם, שמצינו מינים שונים מצטרפין לענין טומאת מדרס, הוא כדקתני טעמא באותה ברייתא: אמר רבי שמעון, מה טעם מצטרפין שני מינים להשלים לשיעור קבלת טומאה אף שאין שיעורם שווה? הואיל וראוי כל אחד מהן לבדו לטמא מושב.

כלומר, לענין טומאת מושב שיעורם שווה, כמבואר להלן. וכיון ששיעוריהם שווים באחת מטומאות הזב, לענין טומאת מושב הזב, הם מצטרפים אף לענין טומאה אחרת של משכב הזב.

כדתנן [כלים כז ד]: המקצע, המחתך באיזמל סביב סביב בצורה נאה, מכולן, מאחד מכל אותם המינים השנויים לעיל, הרי אפילו לא היתה אותה החתיכה אלא בגודל של טפח על טפח, הרי זה טמא טומאת מדרס.

ומפרשת הגמרא: טפח על טפח למאי חזי [וכי למה ראוי אותו טפח], עד שיהיה ראוי מחמת זה לקבל טומאת מדרס?

ואמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי ינאי: הואיל וראוי ליטלו, לעשותו טלאי, על גבי המרדעת של החמור, במקום מושבו של האדם על גבי המרדעת. ולכן, אם עשה מהן טלאי למרדעת וייחדן לכך, ^[326] נטמאים הם במושב הזב. ובשיעור זה שווים כל אותם המינים. וכיון ששווים הם לענין זה, מצטרפים הם גם להשלים שיעור טומאת משכב הזב. ^[327]

בסורא אמרי להא שמעתא דלעיל, בשיעור פסול סכך פסול הנתון באמצע הסוכה, בהאי לישנא [בלשון זו] כפי שהובאה לעיל. וללשון זו, לדעת רב: סכך פסול פוסל באמצע הסוכה בארבעה טפחים, ואילו לדעת רבה: אפילו היה נתון הסכך הפסול באמצע הסוכה, אינו פוסל עד ארבע אמות.

אבל בנהרדעא מתנו מחלוקת זו באופן אחר: וללשון של נהרדעא, שמואל הוא הסובר שסכך פסול פוסל באמצע הסוכה בארבעה טפחים, ורב הוא שנחלק עליו, וסבר שאין סכך פסול פוסל אפילו באמצע הסוכה עד ארבע אמות.

וכך שנו בנהרדעא: אמר רב יהודה אמר שמואל: סכך פסול באמצע הסוכה פוסל בארבעה טפחים. אבל אם היה הסכך הפסול נתון מן הצד, סמוך ממש לדפנות, הרי הוא פוסל רק בארבע אמות, שאז הוא יוצא מתורת "דופן עקומה".

ורב אמר: בין מן הצד ובין באמצע בארבע אמות. שנינו לעיל יד א: מסככין בנסרים דברי רבי יהודה, ורבי מאיר אוסר; וטעמו משום "גזירת תקרה".

ונחלקו בגמרא באלו נסרים נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה.

לדעת רב, אף רבי מאיר לא פסל אלא נסרים רחבים ארבעה טפחים, אבל נסרים שאינם רחבים ארבעה טפחים כשרים לסיכוך לכולי עלמא.

ואילו לדעת שמואל, נסרים רחבים ארבעה טפחים פסולים לסיכוך אף לדעת רבי יהודה, ונחלקו בנסרים רחבים משלושה ועד ארבעה טפחים - רבי מאיר אסר לסכך בהם משום גזירת תקרה, ורבי יהודה מתיר.

תנן: נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים, ופסול לסכך בו משום "גזירת תקרה", הסוכה כשרה. וסברה הגמרא, שהיה הנסר נתון באמצע הסוכה, ולפיכך קשה: בשלמא לרב [לנוסחתם של בני נהרדעא], דאמר בין באמצע בין מן הצד בארבע אמות, משום הכי אם נתן עליה נסר שאינו רחב אלא ארבעה טפחים, אפילו היה זה באמצעה הרי היא כשרה, לפי שאין סכך פסול פוסל את הסוכה עד ארבע אמות. ^[328]

אלא לשמואל, דאמר סכך פסול הנתון באמצע הסוכה הרי הוא פוסל בארבעה טפחים, אמאי כשרה כשנתן עליה באמצעה נסר רחב ארבעה טפחים?! ^[329]

ומתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן, כגון שנתנו עליה מן הצד. ומן הצד מודים הכל שאין היא נפסלת עד ארבע אמות, שהרי נחשב סכך פסול זה כחלק מן הדופן מחמת ההלכה של "דופן עקומה".

תא שמע מהא דתנן שם: נתן על גבי סוכתו שני סדינין המקבלים טומאת בגדים, ופסולים לסיכוך משום דבר המקבל טומאה, ואין בכל אחד מהם לבדו שיעור לפסול את הסוכה כולה, בכל זאת, כיון שהיו נתונים זה לצד זה, הרי אלו מצטרפין לפוסלה.

אבל שני נסרים רחבים שאין בכל אחד מהם שיעור הראוי לפוסלה, אין מצטרפין לפוסלה. הואיל ולדעת תנא קמא לא גזרו חכמים על נסרים רחבים לפוסלם לסיכוך משום "גזירת תקרה".

רבי מאיר אומר: אף נסרים מצטרפים זה לזה כסדינין.

רבי מאיר סובר שאין מסככין בנסרים רחבים משום "גזירת תקרה" כמבואר לעיל יד א, [ונחלקו האמוראים שם בדעתו, האם נסר רחב שלושה טפחים פסול לסיכוך, או רק מארבעה טפחים בלבד, ולדעת רב לא נאסרו אלא מארבעה טפחים בלבד].

וקשה: בשלמא להך לישנא שאמרו בנהרדעא, דאמר רב סכך פסול בין באמצע בין מן הצד בארבע אמות, מאי "מצטרפין" ששנינו בברייתא, מצטרפין לארבע אמות. וכגון, שהיתה מסוככת בנסרים רחבים ארבעה טפחים הפסולים לסיכוך זה לצד זה עד שנצטרפו כאחד לרוחב ארבע אמות לפסול את הסוכה כולה.

וביאור מחלוקת התנאים בברייתא הוא: רבי מאיר אוסר, הואיל ולשיטתו נסרים רחבים ארבעה טפחים פסולים משום גזירת תקרה, וכיון שהיו נתונים זה לצד זה הרי הם מצטרפים לפסול את כולה בארבע אמות. ואילו תנא קמא סבר כרבי יהודה, שכלל לא גזרו חכמים לפסול נסרים, ואפילו היו רחבים ארבעה טפחים, ולכן ודאי לא יצטרפו לארבע אמות לפוסלה, שהרי סכך כשר הם.

אלא להך לישנא [לישנא קמא, הסוברת] דאמר רב סכך פסול הנתון באמצע הסוכה פוסל בארבעה טפחים, היכי דמי? באילו נסרים מדובר בברייתא?

אי דאית בהו בכל אחד מן הנסרים רוחב ארבעה טפחים ופסולים לסיכוך, אם כן, למה להו אצטרופי? הרי אף אם לא יצטרפו יש בכל אחד מהם לבדו שיעור לפסול את הסוכה כולה.

ואי דלית בהו בכל אחד מן הנסרים רוחב ארבעה טפחים כדי שיפסול נסר אחד לבדו, אם כן, מדוע יצטרפו, הרי קניא בעלמא [כשאר קנים] נינהו, וסכך כשר הם. שהרי לדעת רב אף רבי מאיר לא אסר לסכך בנסרים שאינם רחבים ארבעה טפחים, ואיך יתכן שיצטרפו לפוסלה?!

ומתרצת הגמרא: לעולם מדובר דאית בהו בכל אחד מן הנסרים רוחב ארבעה טפחים, ופסולים הם לסיכוך. ומאי "מצטרפין", כלומר, באיזה אופן צריך לצירופם כדי לפסול את הסוכה? - מצטרפין לארבע אמות מן הצד. כגון, שהיו מונחים מן הצד סמוך לדופן, ועל כן, אף שפסולים הם לסיכוך, לא תפסל הסוכה על ידי אחד מהם לבדו בלא צירופם, שהרי סכך פסול הנתון מן הצד אינו פוסל את הסוכה עד ארבע אמות, משום דופן עקומה. ^[330] תא שמע מהא דשנינו שם: סככה לסוכתו בנסרין של ארז שיש בהן, בכל אחד ואחד מהן, רוחב ארבעה טפחים, דברי הכל פסולה. אבל אם אין בהן, בכל אחד ואחד מהן, ארבעה טפחים, רבי מאיר פוסל, ורבי יהודה מכשיר. ^[331]

[מליא בשפודין מאי פסולה] ולא יהא האויר חמור דפוסל בשלשה טפחים כסכך פסול דפוסל בד' אמות ומשני רבה לדידי משום דלא שוו בשיעורייהו דאויר שיעורו בטפחים והסכך באמות לפיכך לא מצטרפו אלא לדידכו אידי ואידי טפחים נינהו.

ולרבה נהי דלא שוו בסוכה גדולה אבל בסוכה קטנה דאין בה אלא ז' טפחים הלא נפסלת בד' טפחים סכך פסול ומשני רבה התם לגבי סוכה קטנה כיון דהוי בה ד' טפחים סכך פסול הויא ליה רובה דסוכה סכך פסול ובטל המיעוט ונמצאת כאילו כולה סכך פסול וליכא לסוכה כלל. ואקשינן לרבה וכל היכא דלא שוו בשיעורייהו לא מצטרפי. והתנן במס' כלים בפרק כ"ז הבגד מטמא משום ג' על ג' למדרס משום ג' על ג' לטמא מת. השק ד' על ד' טפחים והעור ה' על ה' מפץ ו' על ו' הבגד מטמא בג' טפחים למדרס ובשיעור שלש אצבעות לטמא מת והשק שיעור טומאתו בד' טפחים ותנן במעילה פרק ד' בסופו הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין זה עם זה הנה אע"ג דשיעור האי באצבעות ושיעור האי בטפחים דלא שוו בשיעורייהו ומצטרפי ומשני רבה שאני התם דקא מפרש טעמא בסיפא.

א"ר שמעון מה טעם הואיל וטמא מושב ותנן כזה הענין בכלים פרק כ"ז זה הכלל כל שחיבר לו מן החמור ממנו טמא מן הקל ממנו טהור. המקצע מכולם טפח על טפח טמא.

ומתמהינן טפח על טפח למאי חזי ושנינן הואיל וראוי ליטלו ע"ג חמור דלא חייש להכי. בסורא מתני כדאמרן. אויר פוסל בג' סכך פסול פוסל בד' טפחים וכן הלכתא.

בפומבדיתא מתנו אמר רב יהודה אמר שמואל סכך פסול באמצע הסוכה בארבעה טפחים מן הצד בארבע אמות. (ורבה) [ורב] אמר בין באמצע בין מן הצד בד' אמות. ומקשינן אדשמואל תנן נתן עליה נסר שרחב ארבעה טפחים כשרה. ומשני נסר מן הצד הוא לפיכך הסוכה כשרה שאין נפסלת הסוכה מן הצד אלא בד' אמות. ת"ש ב' סדינין מצטרפין ב' נסרין אין מצטרפין ר' מאיר אומר נסרים מצטרפין כסדינין בשלמא לרב מאי מצטרפין מצטרפין לד' אמות בין באמצע בין מן הצד אלא לשמואל באמצע למה לי מצטרפין אי אית בהו ד' בלא צירוף פסול הוא.

אי דלית בהו ד' קנים בעלמא נינהו.

ומשני מאי מצטרפין דקתני לעולם דאית בהו ד' טפחים ומצטרפין לד' אמות מן הצד. ורב פפא אכרע לה לשמעתא קמי הא [לעיל (סוכה דף יד.)] דכל היכא דהוו הנסרים ד' טפחים בין לר' מאיר ובין לר' יהודה אין מסככין בהן משום גזרת תקרה. דכל היכא דלית בהו ג' על ג' כקנים בעלמא נינהו ולדברי הכל כשרה. אבל היכא דאית בהו [מג'] ועד ד' פלוגתא דרבי מאיר ור' יהודה ר"מ פוסל ור' יהודה מכשיר והלכה כר' יהודה.

[אמר רב יהודה אמר שמואל סכך פסול באמצע.] ראיתי שנחלקו הגאונים ז"ל אם הלכה כמ"ד סכך פסול בין באמצע בין מן הצד בארבע אמות או באמצע בארבעה יש מהן שאמרו כיון דלרבנן דבי רב בין לרב בין לשמואל בארבעה וללישנא בתרא לשמואל בארבעה נקטינן כוותיה, ומהן שאמרו כיון דלישנא בתרא עיקר ולדידהו רב סבר בארבע אמות ורב ושמואל הלכתא כרב באיסורי אנן נמי לקולא נקטינן כרב. ורבה סבר לה הכי (כלישנא) [בלישנא] קמא.
ואני אכריע לרב דאמר בין באמצע בין מן הצד בארבע אמות א"כ טעמא לאו משום דופן עקומה הוא דהא אפי' באמצע דליכא למימר דופן עקומה נמי הכי הוי שיעוריה בארבע אמות וכדאמרי' בגמ' ללישנא קמא בר מינה דההוא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו משום דופן עקומה נגעו בה הילכך כיון דלכולהו לישני מאן דאמר באמצע נמי בארבע אמות לא נגעו בה משום דופן עקומה על כרחין הלכתא כמאן דאמר בארבעה ומן הצד משום דופן עקומה דסוגיין בכולהו תנויי דאמרי' דופן עקומה כדאיתמר בריש מכלתין מאי קמ"ל דאמרי' דופן עקומה כו' ואיתמר נמי דהלכתא גמירי לה כדאמרי' כי אתאי הלכתא ללבוד ולדופן עקומ' וההיא נמי לרב איתמר ואתיא כלישנא קמא דסורא הילכך הלכת' כמאן דאמר באמצע בארבע ומן הצד משום דופן עקומ' בארבע אמות והאל יודיענו בסתום חכמה:

א״ל אביי לדידך נמי נהי דלא שוו שיעורייהו בסוכה גדולה בסוכה קטנה משווה שוו תמיהא מלתא מאי קאמר דאי בעי למימר דכיון דשוו שיעורייהו וטעמייהו בסוכה קטנה דין הוא דליצטרפו אפילו בסוכה גדולה הא אמאי ותו לאביי גופיה תקשי הכי מהאי טעמא ואי בעי למימר דדינא הוא דליצטרפי בסוכה קטנה מיהת דשוו בשיעורא ומאן אמר ליה דלרבה לא מצטרפי בסוכה קטנה. וכ״ת דהכי קים ליה לאביי דהוי דינא דלא מצטרפי אפילו בסוכה קטנה הא ליתא דהא שמעינן ליה לאביי דאמר מצטרפין דאמר אביי אויר ג׳‎ בסוכה קטנה ומיעטו בשפודין לא הוה מיעוטא יש לומר דהכי קאמר ליה ומנא תימרו דבשיעור תליא מלתא דהא בסוכה קטנה שוו בשיעורא ומשום הכי מצטרפו דאלו לא שוו בשיעורא אף על גב דשוו בטעמא שיהא זה פוסל בד׳‎ וזה פוסל בג׳‎ דלדידך טעמייהו משום הפלגה לא מצטרפי ואהדר ליה רבא דהתם לאו משום דשוו בשיעורא הוא דבהא לא תליא מלתא אלא משום דליתיה שיעורא דסוכה דנתמעט שיעורו על ידי פסול כנראה לי ואקשינן לרבנן דבי רב למימרא דכל היכא דלא שוו בשיעור אע״ג דשוו בטעמא לא מצטרפי והתנן הבגד שלש על שלש למדרס דלהכי חזי השק ארבע אל ארבע העור חמש על חמש המפץ שש על שש וכלן משום טומאת מדרס ותני עלה הבגד השק והעור מצטרפים פי׳‎ שהבגד החמור משלים לשק והעור שהם קלים וכן השק ועור אבל אין השק משלים לבגד לשיעור ג׳‎ על ג׳‎ שאינו בדין שיהא הקל משלים שיעור החמור והכא דכיון דשוו בטעמא שכלן טמאין מדרס כל א׳‎ לפי חשיבותו שהוא ראוי למדרס אע״ג דלא שוו בשיעורא וכדרבה ודלא כרבנן דבי רב ופרקי׳‎ דהתם נמי משום דשוו בשיעור הוא כדקתני טעמא א׳‎ ר״ש מה טעם מצטרפין הואיל וראוין לטמא מושב ולרבנן דבי רב מאי הואיל וראוין לטמא מושב כדתנן המקצע מכלן פי׳‎ מכל אחד מאלו טפח על טפח טמא משום מדרס כדמפרש טעמא דהא זמנין דחזי לישיבה קצת וכיון שכן ביאתו משיירי מדרס לא נחתי מטומאתם נמצאו כלן שוין בשיעור זה והיינו דמצטרפין לעולם וזה שאמר ר״ש הואיל וראוין לטמא מושב בשיירי מדרס בשיעור אחד בטפח על טפח וכ״ת א״כ תהוי תיובתיה דרבה דהא מפרש ר״ש דטעמא דצירופא משום דשוו בשיעורא הוא. וי״ל דרבה אמר לך דהא דקתני ר״ש הואיל וראוין לטמא מושב לאו כדקא אמרת שמטמאין מושב בשיעור אחד ממתני׳‎ דהמקצע אלא ה״ק מה טעם מצטרפין כיון שאין שוין בשיעוריהן הואיל וראוין לטמא מושב מטע׳‎ כולן שוין לטמא משום מדרס אלא שזה צריך שיעור גדול וזה מספיק לו שיעור קטן דכיון דשוו בטעמא דטעמא דכלהו חדא אע״ג דלא שוו בשיעורא מצטרפי ואמרי׳‎ טפח על טפח למאי חזי ואמר ר״ל הואיל וראוי ליטלו וליתנו ע״ג החמור:

בסורא מתנו לה להאי שמעתא בהאי לשנא בנהרדעי מתנו אמר ר״נ אמר שמואל סכך פסול באמצע פוסל בד׳‎ מן הצד פוסל בד׳‎ אמות. איכא מרבוותא ז״ל מאן דכתב דהלכתא כלישנא בתרא וכיון שכן הלכה כרב דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי אבל רי״ף פסק כלישנא קמא ואליבא דרבנן דבי רב לחומרא דבדאורייתא לא אזלינן בתר לישנא בתרא אלא כלישנא בתרא או קמא הי דהוי לחומרא דבשל תורה הלך אחר המחמיר אבל בשל סופרים או ממון אזלינן לקולא ונראין דבריו דהא סוגיין בלישנא קמא אליבא דרב הוא מדאקשינן לרב לעיל מב׳‎ נסרים אין מצטרפין ואוקימנא מן הצד ולא אוקימנא באמצע ותו דלרבה ללישנא קמא או לרב ללישנא בתרא כיון דבסוכה גדולה אין סכך פוסל אלא בד׳‎ אמות א״כ אין כאן דופן עקומה כלל לענין סוכה ואנן לא בעינן לה לענין כלאים ולא לענין שבת דהתם ליכא צל סכך ובמחיצות כל דהו ואע״פ שאינן שלו סגי ובסוכה דבעיא דפנות דידה ניכרות הוא דבעינן דופן עקומה וכיון דלרבה או לרב ללישנא דנהרדעא לא נצרכה דופן עקומה לענין סוכה מאי האי דנקטי גוד ולבוד דופן עקומה הלכה למשה מסיני ואע״ג דרבה אמר לך דלא נקטינן אלא גוד ולבוד אנן ודאי סוגיין בתלמודא דנקטינן גוד ולבוד ודופן עקומה ועוד דכל כה״ג לא חשוב לישנא בתרא כיון דהני דפליג בהאי לשנא לא הוו אמוראי גופייהו דפליגי בלישנא קמא דהתם רבה ורבנן דבי רב ואביי והכא רב ושמואל וכיון דכן לית לן למי׳‎ אלא למיזל לחומר׳‎ ולמיפסק כלישנא קמא דקיימי רב ורבנן דבי רב ואביי בחדא שיטתא וזה נכון:

ת״ש סככ׳‎ בנסרים כו׳‎. ומודה ר״מ שאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר שמניח פסל ביניהם כשרה ולמ״ד דבין מן הצד בין באמצע פוסל בד׳‎ אמאי כשרה ובדין הוא דיכול לשנויי ליה דהא ר״מ אסיפא קאי דמיירי בנסרין שאין בהם ארבע שאינם פוסלים בסוכה ומודה לרבי יהודה דכי יהיב פסל בין שני נסרים כשרה אלא משום דקאמר לה סתמא משמע דאפילו ארישא קאי בנסרים שיש בהם ארבע ופריק דאפילו להאי סברא נמי לא קשיא:

מן הצד בד' אמות פסולה כל שלא נשאר משפת סכך הכשר ולאיזה צד הכשר סוכה בשלש דפנות פחות מכן כשרה אלא שאין ישנין תחתיו כל שיש בו ארבעה או אף שלשה לדעת שניה ודבר זה בגדולה אבל בקטנה בין באמצע בין מן הצד בשלשה טפחים פסולה שהרי לא נשאר כשר אלא ארבעה פחות מכן כשרה שהרי ארבעה ומשהו מן הכשר ופחות מארבעה שמהם לכותל מצטרפים מתורת לבוד וישנין תחתיו אבל אויר בין בסוכה גדולה בין בקטנה בין באמצע בין מן הצד בשלשה טפחים פסולה אא"כ נשאר משפת האויר לאיזה צד שיעור סוכה בשלש דפנות פחות מכן כשרה מתורת לבוד שדין לבוד נאמר אפי' באמצע ומ"מ אין ישנין תחת אויר והוא שאמרו בגמ' לא נצרכה אלא לסכך פסול פחות משלשה והקשה פשיטא לא יהא אלא אויר פחות משלשה מי פסיל אמר ר' אבא זה מצטרף וישנין תחתיו וזה מצטרף ואין ישנין תחתיו כלומר סכך פסול בפחות משלשה מצטרף לכשר לישן תחתיו אויר פחות משלשה מצטרף לכשר ואין ישנין תחתיו ומ"מ גאוני ספרד דחאוה ופסקו שכל פחות משלשה אף באויר ישנין תחתיו:

היה שם אויר פחות משלשה וסכך פסול סמוך לו בפחות משיעור פיסולו בקטנה פסולה שהרי אויר וסכך פסול שיעורם שוה אצל קטנה וכל ששיעורם שוה מצטרפים ולא עוד אלא שאין כאן סוכה כלל שהרי אין כאן אלא ארבעה בהכשר בגדולה כשרה שאין מצטרפין זה לזה הואיל ואין שיעורם שוה וגדולה לענין זה הוא כל שנשארו שם ארבעה ומשהו של סכך כשר שכשתדינהו בלבוד כשר:

זה שביארנו באויר שפוסל בשלשה וסכך פסול באמצע בארבעה יש אומרים שלשה על שלשה וארבע על ארבעה אע"פ שאינו חולק את הסוכה על פני כל ארכה ואע"פ שאמרו בסוגיא זו מה לי אתפלג בסכך פסול מה לי אתפלג בסכך פסול ואויר ולשון אתפלג מוכיח שחולק את הסוכה לשנים אפשר שעל שם השלשה או הארבעה שהוא חולק אומר בהם לשון חלוקה ויש חולקין לומר שאין שיעור שלשה או ארבעה נאמר אלא לרוחב אבל מ"מ אינו פוסל אא"כ אותו רוחב של אויר או סכך פסול נמשך על פני ארך כל הסוכה וחולק אותה לשנים עד שנשארת בלא שלש דפנות וכשתתבונן בה יפה הכל לפי גודל הסוכה וקטנותה ומנין דפנותיה וכלל הדברים שכל שמשפת הסכך ולהלן לאיזה [צד] נשאר שיעור סוכה קטנה בשלש דפנות כשרה וכל שאינו כן פסולה:

זהו עיקר הפסק בשמועה זו ויש פוסקין בסכך פסול שאינו פוסל אף באמצע אלא בארבע אמות וכדעת רב ומשום דהלכתא כרב באיסורי ודברים זרים הם ואף הראיה אינה כדאי שאף בישיבה של סורא היו מחליפים של רב לשמואל ושל שמואל לרב:

שיעור הבגד להיטמא למדרס שלשה טפחים על שלשה טפחים ולא אמרו בו שלש אצבעות על שלש אצבעות אלא לטומאת מת ושאר הטומאות ודבר זה בבגד צמר או פשתים אבל שאר מיני בגדים אף לשאר טומאות שיעורן בשלשה טפחים השק שיעורו לכל טומאה בארבעה על ארבעה והעור בחמשה על חמשה והמפץ והוא שאורגים אותו מן החבלים ומן הגמא ששה על ששה פחות מכן טהורים חסר שיעורו של אחד מהם והשלימו באחד מן האחרים החמור מצטרף עם הקל אבל לא הקל עם החמור כיצד היו שם שני טפחים מן הבגד וחיבר בו טפח מן השק אינו חיבור והרי זה טהור היו לו שלשה מן השק וחיבר בו טפח מן הבגד הרי זה מקבל טומאה ואע"פ שאין שיעורם שוה מצטרפים זה עם זה הואיל וכל טפח בפני עצמו ראוי ליטמא באיזו טומאה והוא מושב הזב וכדתנן המקצע מכלן ר"ל מאיזה מהם טפח על טפח למושב טמא שלא נתנו שיעורין אלו אלא למשכב ואע"פ שטפח על טפח בפני עצמו אף למושב אינו ראוי מ"מ ראוי ליטלו על גבי החמור ר"ל לעשותו טלאי על גבי מרדעת של חמור בכנגד מקום מושבו וכן התבאר במקומו שהמקצע אחד מהם לאחיזה ר"ל שיאחוז בידו כדרך שעושין קוצצי תאנים שלא יזוקו אצבעותיהם טמא והוא שלא יהא פחות משלוש על שלש:

המקצע מכולן טפח על טפח טמא עיין בפכ"ז דכלים בקונטריס אמר לי' בהא מודינא לך דהו"ל כמבוי מפולש פי' והילכך לא אמרי' סוכה לעולם פי תקרה יורה וסותם ואע"ג דסמכי' אצל האכסדרה דלא בקעי בה רבים דמ"מ נראית האי כמבוי מפלוגש והלכה למשה מסיני דניעבד לסוכה ג' דפנות אבל ודאי אם יש לנו פי תקרה באל הסכך כגון תקרת האכסדרה התם ודאי אמרי' יורד ותוסם:

בד"ה ותני עלה הבגד כו' דוקא כסדר הזה לפי ששיעורן קרובין כו' עכ"ל אע"ג דשוו שעורייהו ליטמא מושב אין מצטרפין אלא בששיעורן קרובין והא דפריך אביי לרבה כיון דבסוכה קטנה שוו שעורייהו ליצטרפו אויר הפוסל בג' טפחים וסכך פסול הפוסל בד' אמות אין זה מקרי שיעורן רחוק כיון דליכא שיעור פסול אחר בין אלו ב' שיעורי פסול משא"כ בבגד ועור דאיכא שיעורא דשק בינייהו ודו"ק:

תוס' ד"ה ותני עלה וכו' עד אבל בגד ועוד או שק ומפץ דשיעורן רחוקין זה מזה וכו' ו"יל לפ"ז מאי פריך מהכא לרבה הא לרבה שיעור דאויר ושיעור דסכך פסול רחוקים ולכך אתי שפיר דלא מצטרפים ויש ליישב דדוקא גבי בגד ועור דיש אמצעים ביניהם דהיינו שק ולכך חשיב שיעור העור רחוק ממנו משא"כ הכא גבי אויר וסכך פסול וק"ל:

בא"ד ומתוך הכלל דאתא לרבויי משמע דלאו דוקא קתני ר"ל אלא אפי' בגד ועור גם כן מצטרפין:

רש"י ד"ה מ"ט מצטרפין נ"ב הא דקאמר בסוכה המקצע כו' הואיל וראוי ליטלו על גבי חמורו לשון הואיל וראוי לאו דוקא הוא דדוקא אם עשה מהן טלאי ויחדן לכך טמא טפח על טפח וכן מצינו לקמן בפר"ע הואיל וראוי למתק הקדרה דהול"ל הואיל וממתקן דהא איירי שנפלו לתוך קדרה [לשון] ר"י תוס' פ' כלל גדול:

רש"י ד"ה הבגד גע"ג. ואם יחדו למשכב הזב כו'. ל"ד אלא אפי' יחדו למשכב סתם ועמ"ש בשבת (פד ב)] :

בסורא אמרו כו' בנהרדעא מתני' כו' ורב אמר בין באמצע בין מן הצד בד' אמות. וכתבו הר"ן והריטב"א ז"ל בחידושיהם בשם הרמב"ן ז"ל דלהך לישנא אליבא דרב לא הוי דופן עקומה הל"מ דהא לא משכחת לה אלא לענין סוכה לחוד וכיון דלהאי לישנא אפי' באמצע פוסל בד' אמות וא"כ בסוכה נמי לא משכחת לה דופן עקומה ומכאן הכריע הרמב"ן ז"ל כשיטת הרי"ף דהלכה כשמואל ע"ש ולענ"ד משום הא לא איריא דהא אכתי משכחת לה שפיר הלכתא בדופן עקומה בסוכה גדולה ד' ויש בה סכך פסול מן הכותל והלאה וי"ו או זיי"ן אמות ולפ"ז אי לאו טעמא דדופן עקומה הוי פסולה כל הסוכה אפילו תחת הכשר ואף אם הסכך כשר מרובה על הפסול דהא איכא שיעור פסול ד' אמות משא"כ השתא דאמרי' הלכתא דדופן עקומה א"כ האי סכך פסול שסמוך לכותל עד ד' אמות אין עולה מן החשבון כיון דחשבינן להנך ד' אמות כאילו הם מן הדופן ונתעקם וא"כ לא נשאר שיעור פסול ומש"ה לא מיפסל סכך הכשר ע"י כך עד שיהיה שיעור הסכך פסול בין הכל עד חי"ת אמות דוקא כנ"ל ואפשר שלזה נתכוון הר"ן ז"ל במה שכתב שחוכך על הכרעת הרמב"ן ז"ל. ובזה נתיישב ג"כ דללישנא דנהרדעא דרב פוסל באמצע בד' אמות אפ"ה אין אנו צריכים לומר דלית להו הא דאמרי' לעיל דרב ושמואל דאמרי תרוייהו דמתני' משום דופן עקומה נגעו בה אלא דאליבא דנהרדעא נמי הוי הכי ומשכחת לה שפיר בסוכה גדולה וכדפרישית וכיון דלקושטא דמילתא ע"כ פשטא דלישנא דמתניתין היינו משום דופן עקומה כדפרישית בסמוך מש"ה מודה רב דמשום דופן עקומה נגעו בה כנ"ל ודו"ק:

שם תנן נתן עליה נסר כו' אלא לשמואל אמאי כשירה. לכאורה יש לדקדק דהך קושיא גופא שייך יותר אלישנא דסורא בין לרב בין לשמואל ואמאי מקשה לה הכא אלישנא דנהרדעא דוקא ואליבא דשמואל. ונראה לענ"ד ליישב דודאי הך דנתן עליה נסר איכא לפרושי בכמה גווני כדפרישית לעיל בסוגיא דמסככין בנסרים בלשון רש"י במשנה ובלשון הגמרא ע"ש דאדרבה לשון המשנה נתן עליה נסר משמע דכשירה דהתם היינו דוקא בנסר א' או שנים דלא שייך גזירת תקרה בכה"ג כמ"ש שם בטוב טעם. וא"כ לפ"ז מצינן למימר דהא דאמרי' סכך פסול פוסל באמצע בד' טפחים היינו דוקא בסכך פסול ממש שפסולה מן התורה משא"כ לענין גזירת תקרה שאינו אלא חששא בעלמא לכ"ע לא מיפסלה אלא בד' אמות וא"כ לא שייך לאקשויי מידי אלא הכא דוקא ללישנא דנהרדעא דלרב סכך פסול באמצע אינו פוסל אלא בד' אמות ולפ"ז איצטריך לדחוקי בטעמא דמתני' דמשמע דמשום דופן עקומה נגעו בה בדחוקי כמ"ש בסמוך בשם הרמב"ן והר"ן והריטב"א ז"ל וקשיא לן מאי דוחקיה דרב למימר הכי מנ"ל הא מילתא דבאמצע פוסל בד' אמות דוקא אלא ע"כ דדייק לה מלישנא דמתני' דלעיל ממאי דקתני נתן עליה נסר שהוא רחב ד' כשירה בע"כ מפרש לה רב דמשום דלא מיפסיל בד' טפחים וכיון דאפיקתה מד' טפחים מוקמי לה אד' אמות דוקא דהוי מקום חשוב טובא כדאשכחן בכמה דוכתי. וא"כ ע"כ לא משמע ליה לרב כלל לאוקמי הך דנתן עליה נסר בענין אחר בהנך גווני שכתבתי לעיל בסוגיא דמסככין בנסרים והיינו מהטעם שכתבתי שם וא"כ מקשה הכא שפיר מהך מתני' דנתן עליה נסר עליה דשמואל דלית לן למימר דרב ושמואל פליגי נמי בהנך סברות שכתבתי שם ומש"ה הוצרך הש"ס לאוקמא אליבא דשמואל מן הצד ומשום דופן עקומה כדאמר נמי שמואל בהדיא לעיל בלישנא קמא דטעמא דמתני' משום דופן עקומה כן נ"ל נכון ודו"ק:

משום שיעורא ולאו שיעורא הוא. דארבע אמות הוו שיעור לפסול ובפחות מכאן אינו שיעור לפסול ואין הטעם משום דופן עקומה אלא כך שיעורו לפסול הלכה למשה מסיני כשאר כל השיעורין: האי לאו שיעורא הוא כיון דלא שוו גרסינן ולא גרסינן וכיון: אלא לדידכו דאמריתו שיעורא דידהו משום הפלגה. דהא ארבעה דקאמריתו לא תנן להו במתניתין לענין סכך פסול והא סברא מנא לכו אתון היינו טעמייכו משום דבכל מקום חשובין ד' טפחים להיות מקום חשוב לעצמו אתם אומרים שאף זה מקום הוא לעצמו וחוצץ בסוכה זו לעשותה כשתים ואין דפנות להם מה לי איתפלג כו': בסוכה קטנה. ששיעורה מצומצם: מי לא שוו שיעורייהו. על כרחך אחד זה ואחד זה פסולה בג' טפחים דכיון דנפק מתורת לבוד חשיב לבצוריה לשיעוריה דסוכה וכיון דשוו שיעורייהו לענין שום סוכה ליצטרפי: א''ל התם. דשניהם פוסלין בה בג' לא משום דשוה שיעורן לפסול אלא משום דליתיה לשיעורא דסוכה: הבגד ג' על ג'. טפחים אם ייחדו למשכב הזב מטמא ליעשות אב הטומאה במשכב הזב או במדרסו: הבגד והשק. הואיל וממשן קרוב להיות שוה: מצטרפין. להשלים את הקל שאם אין בשק ד' הבגד שהוא חמור משלימו אבל השק אינו משלים הבגד החמור: שק. מנוצה של עזים עשוי והוא עב יותר מן הבגד ואינו מגיע לעוביו של עור: וכן השק והעור מצטרפין. להשלים שק את שיעור העור: מה טעם. מצטרפין הואיל וראויין בשיעור אחד לטמא מושב הזב: כדתנן המקצע מכולן. מאחד מכל אלו קיצע טפח על טפח מקצע שמשויהו סביב סביב באזמל ומתקנו יפה אפילו אין בו אלא טפח על טפח טמא כדמפרש: הואיל וראוי ליטלו. לעשותו טלאי ע''ג מרדעת החמור כנגד בית מושב האדם וכיון דשוו שיעורייהו באחד מטומאות הזב ליעשות אב הטומאה מצטרפין אף למדרס ויש מפרשים המקצע מכולן יחד שחיבר קיצועיהן שקיצץ כל המינין ועשה מהן טפח על טפח ותפרן יחד והראשון נראה לי: בסורא מתנו להא שמעתא. דרב דאמר סכך פסול פוסל בד' באמצע: בהאי לישנא. דאמר לעיל דאשכחינהו רבה לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי לה: בנהרדעא מתנו. דלא אמרה רב אלא שמואל ורב פליג עלה: באמצע בארבעה. דמקום חשוב הוא להפליג ולחוץ שאין הדפנות מועילות שוב זו לזו ונראות כשתי סוכות: מן הצד בארבע אמות. אבל פחות מכאן כשרה דמסלקינן להו בפחות מכאן בעקימת דופן ובלבד שישתייר הכשר סוכה בכשר אבל ארבע אמות לא אתמר בהו דופן עקומה: ורב אמר בין באמצע כו'. שזהו שיעורו לפסול: תנן נתן עליה נסר כו'. קא סלקא דעתך באמצע: שני סדינין מצטרפין. לשיעור סכך פסול לפסול הסוכה משום דבר המקבל טומאה: שני נסרים אין מצטרפין. לפוסלה משום גזרת תקרה שאפילו כולה מסוככת בנסרים כשרה רבי יהודה קאמר לה דאית ליה מסככין בנסרים: רבי מאיר אומר אף נסרים. מצטרפין לשיעור סכך פסול לפוסלה: ה''ג בשלמא להך לישנא דאמר רב בין באמצע בין מן הצד בארבע אמות מאי מצטרפין כו'. דקא סלקא דעתך באמצע קאמר ולרב איבעי לן לאוקמה בנסרים שיש בהן ד' כדאוקי רב לעיל פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי מאיר ורבי מאיר לטעמיה דאמר אין מסככין בנסרים ומאי מצטרפין דקאמר רבי מאיר מצטרפין לארבע אמות לשיעור סכך פסול: אלא להך לישנא דאמר רב באמצע בארבעה טפחים. כדאשכחינהו רבה לרבנן דבי רב דאמרי הכי האי מצטרפין דרבי מאיר היכי דמי דבעי צירוף אי דאית בהו ארבעה למה להו צירוף ואי דלית בהו ארבעה קנין בעלמא נינהו דהא רב הוא דאמר בשמעתא דלעיל בנסרים שאין בהן ארבעה דברי הכל כשרה ולשמואל ליכא לאותובי מינה דשמואל לטעמיה דאמר בנסרים שאין בהן ד' מחלוקת ומוקי להא בנסרין שאין בהן ארבעה ומאי מצטרפין מצטרפין לארבעה טפחים דלדידיה ליכא למיפרך קנין בעלמא נינהו: ומודה ר' מאיר. בכל אלו שהוא פוסל

הבגד ג' על ג'. משנה היא במסכת כלים פרק כ''ז [מ''ב] והכי מיתניא הבגד מטמא משום ג' על ג' למדרס ומשום ג' על ג' לטמא מת השק ארבעה על ארבעה והעור חמשה על חמשה ומפץ ששה על ששה שוין למדרס ולטמא מת והשתא הבגד ג' אצבעות על ג' אצבעות לטמא מת דמרבינן לה פרק במה מדליקין (שבת דף כו:) מדכתיב והבגד דחזי לעניים אבל מדרס תלוי במידי דחזי לישיבה ובפחות מג' טפחים על ג' טפחים לא חזי אבל שק ועור ומפץ שוין למדרס ולטמא מת: ותני עלה הבגד והשק והעור והמפץ מצטרפין זה עם זה. משנה היא פרק קדשי מזבח במסכת מעילה (דף יח.) וקתני סיפא א''ר שמעון מ''ט מפני שהן ראויין ליטמא במושב והכי תנן במעילה הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין דווקא כסדר הזה לפי ששיעורן קרובין זה לזה אבל בגד ועור או שק ומפץ דשיעורן רחוקים זה מזה אין מצטרפין ודוקא חמור מצטרף לקל ולא קל לחמור כדתנן התם במסכת כלים (פכ''ז מ''ג) היה עושה ב' מן הבגד ואחד מן השק שלשה מן השק ואחד מן העור ארבעה מן העור ואחד מן המפץ טהור חמשה מן המפץ ואחד מן העור ארבעה מן העור ואחד מן השק ג' מן השק ואחד מן הבגד טמא זה הכלל כל שחיבר לו מן החמור ממנו טמא מן הקל ממנו טהור ומתוך הכלל דאתא לרבויי משמע דלאו דוקא קתני מתניתין דמצטרפין כסדר הזה: כדתנן המקצע מכולן טפח. משנה היא התם במסכת כלים (ג''ז שם מ''ד) דמאיזה מהם שיקצע טפח ויעשנו טלאי למרדעת של חמור טמא וה''ה דהוה מצי למימר הואיל ושוין לכי האי דתניא במסכת מעילה בסוף פ' קדשי מזבח (דף יח.) קיצע מכולן ועשה מהן בגד למשכב שלש למושב טפח לאחיזה כל שהוא כלומר לעשות טלאי למשכב כגון לכר או לכסת או לשאר דברים המיוחדים למשכב שיעור הטלאי ג' טפחים דומיא דלמושב טפח דהיינו לעשות טלאי למושב כגון למרדעת של חמור כדמוכח הכא וכן ההיא דתניא בתוספתא המקצע למשכב אין פחות משלשה ולמושב טפח ולמעמד כל שהוא ואותו מעמד היינו אחיזה דמעילה והתם מפרש מאי לאחיזה אמר ריש לקיש שכן עומד ונוולא במתניתא תנא הואיל וראוי לקוצצי תאנים ופירש בערוך ראוי אותו משהו לאורגים כשהן מחליקין את המטות של אריגה בסובין או בשום דבר כדי לחזק כורך משהו בגד על אצבע ומחליק את הטוי ואותו סמרטוט שעל אצבעו משמר אצבעו שאין החוט מחתכו ואותו שכורך באצבעו קרוי נוולא וראוי נמי לקוצצי תאנים אותן שמבקעין את התאנים ומולחין אותן כורכין משהו על אצבען שלא ידבק בשומן התאנים: