משום שיעורא [שיעור] ולאו שיעורא [ולא שיעור] הוא, כלומר: שלדעתי הלכה מיוחדת היא ששיעור סכך פסול לפסול אינו אלא בארבע אמות, והוא דין אחד מסויים לעצמו. ויש פסול אחר בסוכה שהוא פסול חלל ריק ("אויר") ובו שיעור לעצמו, ואם כן האי [זה] פחות מארבע אמות לאו שיעורא [לא שיעור] הוא לפסול לעצמו, וכיון שלא שוו [שווים] שיעורייהו להדדי [שיעוריהם של שני הפסולים זה לזה] — לא מצטרפי [מצטרפים], כיון שהם שני סוגים שונים של פסול. ורק אם מרחיב ועושה את הפסול ארבע אמות הרי הגיע לשיעור ופוסל.

אלא לדידכו דאמריתו [לשיטתכם שאתם אומרים] כי שיעור זה של פסול הוא משום הפלגה, כלומר: המרחק שבין הדופן ובין הסכך הכשר, ובשל הרווח הזה נפסלת הסוכה, אם כן מה לי איתפלג [אם נחלק, התרחק] השיעור על ידי סכך פסול, ומה לי איתפלג [אם נחלק, התרחק] השיעור על ידי סכך פסול ואויר, שהרי בין כה וכה אין כאן מקום לצרף את הסכך עם הדופן. עד כאן סיפר רבה את ויכוחו שהיה לו עם חכמי בית רב.

אמר ליה [לו] אביי: ולמר נמי [ולשיטתך אדוני, רבה, גם כן] נהי דלא שוו שיעורייהו [אם אמנם שלא שווים שיעוריהם] של שני פסולים אלה, הרי זה דווקא בסוכה גדולה בת ארבע אמות ויותר, אולם בסוכה קטנה מי לא שוו שיעורייהו [האם לא שווים שיעוריהם]? שהרי בסוכה ששיעורה מצומצם (שבעה טפחים), האויר הפסול והסכך הפסול בעל כרחנו פוסלים בשיעור זהה, שהרי ודאי שאם רוב (שהוא ארבעה טפחים) הסוכה מכוסה בסכך פסול הריהי פסולה, ואם כן נימוקו של רבה ששני השיעורים אינם שוים איננו מדוייק!

אמר ליה [לו] רבה: התם לאו [שם לא] משום דשוו שיעורייהו להדדי [ששווים שיעוריהם זה לזה] הוא טעם פסולם, אלא משום דליתיה [שאין] שיעור לסוכה זו, הוא הפסול. ששם אין הסוכה נפסלת משום שיש בה שיעור מסויים של סכך פסול, אלא היא נפסלת משום שאין בה שיעור של סוכה כשרה, והפסול אינו חיובי, אלא נובע מהעדר הכשר בסוכה זו, ואין להקשות איפוא מכאן.

בתוך דבריו השתמש רבה בנימוק שכיון ששיעורי שני הפסולים אינם שוים זה לזה, לכך אין הם מצטרפים זה לזה. ושואלים: וכל היכא [אימת] שלא שוו שיעורייהו להדדי [שווים שיעוריהם זה לזה] לא מצטרפי [מצטרפים]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הבגד שיעורו הקטן ביותר לקבל טומאת משכב הזב הוא שלשה על שלשה טפחים, השק הארוג משיער עזים שהוא גס יותר, שיעורו בארבעה על ארבעה טפחים, העור, שיעורו חמשה על חמשה טפחים, מפץ (מחצלת), שיעורה ששה על ששה טפחים.

ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה כתוספת]: הבגד והשק, השק והעור, העור והמפץ, מצטרפין זה עם זה. שאם צירף מהמין החמור (כלומר: מהמין ששיעורו לטומאה קטן יותר) להשלים לשיעורו של המין הקל ממנו (ששיעורו לטומאה גדול יותר), הרי הדבר המצורף מקבל טומאה. משמע, ששני דברים ששיעוריהם לעצמם אינם שוים, אם מצרפים אותם יחד הריהם מצטרפים לפחות לשיעור הקל!

ודוחים: התם כדקתני טעמא [שם כמו שנינו בטעם] הדבר, שאמר ר' שמעון: מה טעם מצטרפין אלה — הואיל וראוי החלק המצורף לטמא מושב בעצמו, אף ללא צירוף. כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: המקצע (חותך ומעבד בצורה יפה) מכולן, מן הבגד, השק, או העור טפח על טפח — הריהו טמא. ונמצא שלענין מסויים יש שיעור אחד שוה לכל המינים הללו, וכיון שכן, יש בכך כדי לעשותם ראויים להצטרף זה לזה.

ושואלים לעצם הענין: טפח על טפח למאי חזי [למה הוא ראוי]? שהרי מטלית שאינה ראויה לשימוש, אינה מקבלת טומאה! ואמר ר' שמעון בן לקיש משום [בשם] ר' ינאי: הואיל וראוי ליטלו (לעשות ממנו טלאי) למרדעת המונחת על גבי החמור כנגד מקום ישיבת הרוכב. עד כאן המשא והמתן בדברי רבה, בויכוחו עם חכמי בית רב.

ומעירים: בסורא אמרי להא שמעתא בהאי לישנא [היו אומרים את דבר ההלכה הזה בלשון זו] כפי שאמרנו. ואילו בנהרדעא מתנו [היו שונים] כך: אמר רב יהודה אמר שמואל: סכך פסול, אם היה באמצע, שלא בסמוך לדופן הסוכה — הריהו פוסל בארבעה טפחים. ואם היה מן הצד — הריהו פוסל בארבע אמות. ורב אמר: בין מן הצד בין באמצע — הריהו פוסל בארבע אמות.

תנן [שנינו במשנה]: נתן עליה על הסוכה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים — הרי הסוכה כשרה. ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת רב שאמר כי בין באמצע בין מן הצד, שיעור סכך פסול הוא בארבע אמות, משום הכי [כך] כשרה הסוכה, שהרי הנסר אינו מגיע לארבע אמות. אלא לשיטת שמואל שאמר כי באמצע פוסלים אפילו ארבעה טפחים, אם כן אמאי [מדוע] הסוכה כשרה? ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במשנה במה אנו עוסקים] — שהניח את הנסר מן הצד, אולם אם היה מניחו באמצע אכן היה פוסל לדעת הכל את הסוכה.

ומנסים להביא ראיה אחרת: תא שמע [בוא ושמע], ממה ששנינו: שני סדינין (שהם ודאי סכך פסול) שהניחם על גבי הסוכה — מצטרפין לפסול את הסוכה. שני נסרים — אין מצטרפין לפסול את הסוכה. ר' מאיר אומר: נסרים דינן כסדינין, שהרי פוסל ר' מאיר סוכה המסוככת בנסרים משום גזירת תיקרה.

ומבררים: בשלמא להך לישנא [נניח לפי לשון זו] שאמר רב כי בין באמצע בין מן הצד שיעורם בארבע אמות, מאי [מה פירוש] "מצטרפין" — מצטרפין שני הפסולים לארבע אמות. אלא להך לישנא [לפי לשון זו] ששנו בסורא, שאמר רב כי באמצע די בארבעה טפחים כדי לפסול, היכי דמי [כיצד היה בדיוק הענין] בנסרים אלה? אי דאית בהו [אם באלה שיש בהם] רוחב ארבעה טפחים, למה להו אצטרופי [להם להצטרף]? שהרי הם עצמם פסולים! אי דלית בהו [אם שאין בהם] ארבעה טפחים, אם כן קניא בעלמא נינהו [קנים בלבד הם] ומדוע יהיו פסולים לסוכה?

ומשיבים: לעולם תפרש דאית בהו [שיש בהם ברוחבם] ארבעה טפחים, ומאי [ומה פירוש] "מצטרפין" — מצטרפין לפסול בארבע אמות מן הצד, וזה מתאים לכל השיטות, הן לרב והן לשמואל.

תא שמע [בא ושמע] ראיה מברייתא אחרת: סככה לסוכה כולה בנסרין של ארז שיש בהן בכל אחד מהם ארבעה טפחים — דברי הכל פסולה. אין בהן ארבעה טפחים — ר' מאיר פוסל ור' יהודה מכשיר.