סוכה כ ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - א

והכי קאמר תנא קמא: מחצלת הקנים גדולה, עשאה לשכיבה - מקבלת טומאה ואין מסככין בה.

דהיינו, טעמא דעשאה לשכיבה, הא אם עשאה בסתמא, נעשה כמי שעשאה בפירוש לסיכוך, ומסככין בה.

וכל זה דוקא במחצלת גדולה.

אבל קטנה, עשאה לסיכוך, מסככין בה.

דהיינו, טעמא דעשאה בפירוש לסיכוך, הא אם עשאה בסתמא, נעשה כמי שעשאה לשכיבה. לפי שסתם מחצלת קטנה לשכיבה היא עומדת, ואין מסככין בה.

ואתא רבי אליעזר למימר: אחת קטנה ואחת גדולה, אם עשאה סתמא כשרה לסיכ וך.

אמר ליה אביי לרבא: אי הכי, שבא רבי אליעזר לומר, שאותו חילוק האמור במחצלת גדולה נאמר גם בקטנה, היאך שנינו: רבי אליעזר אומר: אחת קטנה ואחת גדולה!? שמשמע כי גם הגדולה דינה כקטנה, והרי אחת גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה לרבי אליעזר למימר!? והיינו להיפך, שגם הקטנה דינה כגדולה?!

ועוד, אדרבה, הרי מוכח דכי פליגי, בגדולה הוא דפליגי. ורבי אליעזר לחומרא בא לומר, ולא כפי שאמרת, שבא רבי אליעזר להקל ולומר שגם מחצלת קטנה אינה פסולה אלא אם כן עשאה במפורש לשכיבה.

והראיה לכך מהא דתניא, ששנינו בברייתא: מחצלת הקנים גדולה שעשאה בסתם, מסככין בה.

רבי אליעזר אומר: אם אינה מקבלת טומאה, וכגון שעשאה בפירוש לשם סיכוך, מסככין בה, אבל בסתם אין מסככין בה.

הרי שלא בא רבי אליעזר להקל במחצלת קטנה, אלא להחמיר בגדולה, שאף אם עשאה בסתם הרי היא פסולה.

אלא, אמר רב פפא, כך הוא ביאור מחלוקתם:

בקטנה - כולי עלמא לא פליגי דסתמא לשכיבה, ולפיכך אם לא ייחדה בפירוש לסיכוך הרי היא פסולה.

כי פליגי חכמים ורבי אליעזר, בגדולה.

תנא קמא סבר: סתם מחצלת גדולה לסיכוך היא עומדת, ואין צריך לעשותה במפורש לסיכוך. וסתירת דבריו מהרישא לסיפא יש לפרש כפי שפירשנו מתחילה: רישא במחצלת גדולה שסתמה כשרה, ולפיכך היא פסולה דוקא אם עשאה לשכיבה, וסיפא בקטנה הפסולה בסתם, ואינה כשרה אלא אם עשאה לסיכוך בפירוש.

ורבי אליעזר סבר: סתם גדולה נמי לשכיבה היא עומדת, ולפיכך "אחת קטנה ואחת גדולה" אינה כשרה עד שיעשנה לסיכוך בפירוש.

ומאי "אחת קטנה ואחת גדולה, עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה" דקאמר רבי אליעזר בסיפא, שמשמע, שרק אם עשאה לשכיבה אין מסככין בה, אבל בסתם אינה מקבלת טומאה?

הכי קאמר: אחת קטנה ואחת גדולה, סתם עשייתה נמי לשכיבה, ואין מסככין בה עד דעביד את המחצלת בפירוש לשם סיכוך. וזהו שסיים רבי אליעזר את דבריו ואמר: "לסיכוך, מסככין בה ואינה מקבלת טומאה", כלומר, שאם עשאה בפירוש לסיכוך מסככין בה.

תנו רבנן: מחצלת של שיפה ושל גמי [מיני עשבים רכים]: גדולה, מסככין בה, הואיל וסתמה עומדת לסיכוך. ^[372] אבל קטנה, אין מסככין בה הואיל וסתמה עומדת לשכיבה. ואין חילוק בין אם היתה עשויה במעשה אריגה שחלקה היא ונוחה למשכב, ובין אם עשאה בקליעה שהיא עבה ואינה חלקה, כיון שהיא רכה ועשאה כמידת משכבו של אדם, מן הסתם עשאה לשכיבה.

אבל מחצלת של קנים ושל חילת [קני סוף], שהם קשים ואינם נוחים לשכיבה, יש חילוק כיצד עשויה אותה מחצלת קטנה: אם היתה גדולה [בשורוק תחת הדלי"ת], והיינו שהיתה עשויה בקליעה, ^[373] אף שמחצלת קטנה היא אין סתמה לשכיבה ואין היא מקבלת טומאה, ולפיכך מסככין בה.

אבל אם היתה ארוגה, הרי היא מקבלת טומאה, כי לא היו רגילים לאורגה אלא לצורך שכיבה, שתהיה חלקה ונוחה, ולפיכך אין מסככין בה. ^[374]

רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו:

אחת זו [מחצלת קלועה של קנים או חילת], ואחת זו [מחצלת ארוגה], מסככין בה, כי לעולם לא עושים מחצלת של קנים וחילת לשכיבה הואיל וקשים הם.

וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו.

הקדמת הריטב"א: נאמר בתורה [ויקרא טו ט]: "וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא". כלומר כל הראוי למדרס, אם יחדו לכך או שסתם עשייתו לישיבה, אף על פי שהן פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים בדרך כלל טומאה, מכל מקום מטמאין הם טומאת מדרס. [וכיון שמטמאין טומאת מדרס, למדו חכמים בקל וחומר שכמו כן מטמאין טומאת מת, כמבואר בשבת פד א ^[375]]. ואם אינם ראויים למדרס, או שיחדן בפירוש לצורך דבר אחר, אין הם מטמאין טומאת מדרס. [אמנם, אם היה להם תוך וראויין לקבל בתוכן, מטמאין טומאת כלים, אבל לא מדרס].

תנן התם [במסכת עדיות]: כל החוצלות [להלן יתבאר מה הן] מטמאין טמא מת. כלומר, סתמן כלי הן, ואם נגעו במת נעשו אב הטומאה. אבל טומאת מדרס אינן מטמאות הואיל ואינן עשויות לשכיבה, דברי רבי דוסא. ^[376] וחכמים אומרים: אף החוצלות מטמאין טומאת מדרס, לפי שעשויות הן לשכיבה.

ותמהה הגמרא: וכי היתה כוונתם לומר שמדרס - אין, וטמא מת - לא?! [כלומר שטמא טומאת מדרס ולא טומאת מת?!]

והא והרי אנן תנן: כל המטמא מדרס, מטמא טמא מת?! ^[377] [והטעם, כיון שעשאן לשכיבה דינם ככלי לקבל טומאה, אף שבעלמא אין פשוטי כלי עץ מקבלים טומאה].

מבארת הגמרא: אלא אימא: וחכמים אומרים, אף מטמאין טומאת מדרס.

מאי חוצלות? אמר רב אבדימי בר המדורי: מרזובלי.

מאי מרזובלי? אמר רבי אבא: מזבלי [ילקוטי רועים], שדרך הרועים להניחן תחת ראשו ולשכב. ^[378]

רבי שמעון בן לקיש אומר: חוצלות פירושו מחצלות ממש.

ואזדא ריש לקיש בדבריו אלו לטעמיה - כשיטתו במקום אחר.

דאמר ריש לקיש: הריני כפרת [יסורים הבאים עלי, יהיו לכפרתם של] רבי חייא ובניו. ^[379] שבתחלה, כשנשתכחה תורה מישראל, ^[380] עלה עזרא מבבל, ויסדה. חזרה ונשתכחה, עלה הלל הבבלי, ויסדה. חזרה ונשתכחה, עלו רבי חייא ובניו, ^[381] ויסדוה. ^[382]

וכן [וכך] אמר רבי חייא ובניו: לא נחלקו רבי דוסא וחכמים על מחצלות של אושא,

הערות

^[372] ובטעם הכשרה של מחצלת גדולה, כתב המרדכי: פירש רבינו אליעזר בספר יראים: משום דמחצלת של שיפה ושל גמי אינם מקבלים טומאה אלא מדרבנן. והא דקאמרינן פרק קמא דבבא מציעא, "מפץ [מחצלת] שמטמא במת, מנין", ומבואר שטמאה דאורייתא, פירש רבינו תם שמדובר במפץ של עץ, אבל מפץ של שיפה ושל גמי, אפילו יחדו לישיבה אינו מטמא טומאת מדרס, ודינו ככלי גללים וכלי אבנים. וצריך עיון, שכן מחצלת גדולה כשרה לסיכוך לפי שאינה מיוחדת לשכיבה, ולא מחמת שאינה מקבלת טומאה דאורייתא, שאם לא כן, גם בקטנה מותר לסכך?! וראה תוספת ביכורים סימן תרכט, שתלמיד טועה כתבו, ועיין תרומת הדשן סימן צ, ובילקוט מפרשים.

^[373] יש שפירשו: גדולה - לשון "גדילים", וכאילו נקודה בחיריק - גדילה, הגהות רבי יעקב עמדין.

^[374] נתפרש על פי מהרש"א ופני יהושע, שלדעת רש"י החילוק בין "גדולה" "לארוגה" נאמר במחצלת קטנה דוקא, אבל במחצלת גדולה מותר לסכך אפילו היתה ארוגה. אמנם הערוך לנר כתב, שאף לדעת רש"י לעולם אין מסככין במחצלת ארוגה ואפילו היתה גדולה. ובביאור הגר"א סימן תרכט הקשה: משנתנו שלא מחלקת בין ארוגה לגדולה, אלא רק בין גדולה לקטנה, אינה מתיישבת לאף אחת מהשיטות, שהרי לתנא קמא מחצלת קטנה פסולה רק אם היתה ארוגה, ולרבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי דוסא אפילו מחצלת קטנה וארוגה מסככין בה?! ותירץ הפני יהושע: משנתנו כתנא קמא, ומה שפסלו במשנתנו מחצלת קטנה הוא דוקא אם היתה ארוגה.

^[375] הגמרא בשבת דף פד א דנה: מפץ [מחצלת] מנין שמטמא במת? ופירש רש"י, לפי שפשוטי כלי עץ [כלי עץ שאין להם תוך] טהורים מטומאת מגע שרץ, מנין שאם היו ראויים למשכב או מושב טמאים הם במגע מת? ומשמע מלשונו, שצריך יחוד למשכב ומושב רק לענין טומאת מדרס, אבל לענין טומאת מת די ב"ראוי" למשכב ומושב, ודלא כמבואר בריטב"א.

^[376] וביאר רש"י, שלא נחלקו דוקא לענין טמא מת אלא הוא הדין שאר טומאות. ונקט טמא מת, הואיל ומחלוקת רבי דוסא וחכמים היא לענין מדרס הזב שהוא אב הטומאה, ועל זה בא רבי דוסא ואמר, דאי אפשר שיהיו טמאות אב הטומאה אלא על ידי מת ולא על ידי מדרס הזב.

^[377] וכתב רש"י: הוא הדין לשאר טומאות כגון נוגע בשרץ או נבילה, ונקט טמא מת, דומיא דטומאת מדרס שהיא אב הטומאה. וכוונת הגמרא לומר לפי זה, שכל הנעשה אב הטומאה על ידי מדרס נעשה אב הטומאה כשהוא טמא מת, שאין לך דבר המטמא מדרס אלא כלי המיוחד לשכיבה, וכיון שנעשה כלי לענין שכיבה, נחשב הוא ככלי אף לשאר טומאות, ואפילו היה פשוטי כלי עץ. ובסיפא של אותה משנה: ויש שהוא מטמא טמא מת ואינו מטמא מדרס, והוא כלי שאינו מיוחד לשכיבה, שטמא בכל הטומאות חוץ מטומאת מדרס. שאם שכב עליו הזב ולא נגע בו טהור, דאינו מטמא במדרס אלא אם היה מיוחד לכך. כדאמרינן: "יכול כפה סאה וישב עליה, כפה תרקב וישב עליה יהיה טמא, תלמוד לומר אשר ישב עליו הזב - מי שמיוחד לישיבה, יצא זה שאומרים לו עמוד [מן הכלי אשר אתה יושב עליו] ונעשה מלאכתנו".

^[378] ופירשו האחרונים, שלדעת רב אבדימי המחלוקת היא דוקא במזבלי, כיון שהן קשות ולא נוחות לשכיבה וגם אין דרך להשתמש בהם תדיר למשכב, ולפיכך אפשר שאינן נחשבות ראויות למדרס. אבל במחצלות של שעם וגמי מודה רבי דוסא שהן טמאות מדרס, חזון איש כלים סימן ל ס"ק לא.

^[379] לשון כבוד הוא, וכשמזכיר את אביו או את רבו אחר מיתתו צריך לומר כן, רש"י. ובקידושין לא ב מבואר, שהלכה זו נאמרה דוקא בי"ב חודש שאחר המיתה. ופירש שם רש"י, שמכאן ואילך כבר קיבל מה שקיבל שאין משפט רשעי ישראל בגיהנום אלא שנים עשר חודש, וראה ילקוט מפרשים.

^[380] ואף על פי שנאמר "כי לא תשכח מפי זרעו", היינו, שקורא הדורות מראש ידע שיבואו גדולי עולם אלה ויעשו פעולות גדולות שלא תשכח. וכמו שעזרא והלל ורבי חייא ובניו לא סמכו על הבטחת הכתוב, ועשו כל שביכולתם להצלת התורה שלא תשכח מישראל, כך שתל הקדוש ברוך הוא גדולי תורה בכל דור ודור, שעליהם מוטלת שמירת הגחלת לעשות הכל שלא תשתכח תורה מישראל חלילה. אור הישר.

^[381] וכתב הערוך לנר: לכך נקט שלושה מיסדים אלו דוקא, לפי שעזרא היה בסוף תקופת הנביאים, ולימד תורה שבכתב שהיתה קרובה להשכח בימיו. והלל היה בסוף תקופת הקבלה, כשנתרבו התלמידים והחלו מחלוקות ביניהם והיתה התורה קרובה להעשות כשתי תורות, עד שחזר ויסדה והסכימה בת קול שהלכה כמותו. ואילו רבי חייא היה בסוף ימי התנאים כשנסדרה המשנה, שאם לא היה מלמדה בעל פה היתה משתכחת, וכמו כן הוסיף וסידר את הברייתא המפרשת את המשנה.

^[382] ותמה הריטב"א: היכן מצינו שנשתכחה תורה בדורו של רבי חייא, הרי היו בדורו רבינו הקדוש וחביריו שהיו גדולי ישראל?! אלא, לא אמר כן אלא בשביל מה שחידשו בהלכה זו בלבד, שכל המקיים הלכה אחת שלא תשתכח, הרי הוא כאילו מייסד את התורה כולה ! ועוד יש לפרש, על פי מה שאמר רבי חייא [בבא מציעא פה ב]: אנא עבידנא שלא תשתכח תורה מישראל. מאי עבידנא? אזילנא ושדינא כיתנא וגדילנא נישבי וציידנא טבי ומאכילנא בשרייהו ליתמי, ואריכנא מגילתא וכתבנא חמישה חומשי, וסליקנא למתא ומקרינא חמישה ינוקי בחמשא חומשי, ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי משנה, ואמרנא להו: עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי. [כלומר, זורע הייתי זרעוני פשתן, ולאחר שהיה צומח קולע אני ממנו רשתות ומכמורות וצד בהם צביים, ומאכיל הייתי את בשרם ליתומים, ומתקן מעורותיהם קלף לכתוב עליהם חמישה חומשי תורה ושישה סדרי משנה, ומהלך הייתי מעיר לעיר מקומות שאין מלמדי תנוקות מצויים שם, ומלמד לכל תינוק אחד מן הספרים, ואומר הייתי להם: למדו איש לרעהו את ספרו, עד שנמצאו כולם בקיאים בחמישה חומשים ושישה סדרים], ועבדא לה לתורה שלא תשתכח מישראל.

והכי קאמר [וכך אמר], כך יש להבין את לשון משנתנו: מחצלת הקנים גדולה אם עשאה לשכיבה — מקבלת טומאה ואין מסככין בה. טעמא [הטעם דווקא] שעשאה לשכיבה, הא [הרי] אם עשאה סתמא [בסתם] — נעשה כמי שעשאה לסיכוך, ומסככין בה. ואילו מחצלת קטנה, אם עשאה לסיכוך דווקא — מסככין בה, וטעמא [הטעם, דווקא] שעשאה לסיכוך, הא [הרי] אם עשאה סתמא [בסתם] — נעשה כמי שעשאה לשכיבה, ואין מסככין בה. ואתא [ובא] ר' אליעזר למימר [לומר]: אינו כן, אלא אחת קטנה ואחת גדולה כשעשאה סתמא [בסתם] — כשרה לסיכוך.

אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך] כדבריך, שנחלקו בענין מחצלת קטנה סתם, הרי הלשון "ר' אליעזר אומר אחת קטנה ואחת גדולה" אינה מדוייקת, שהרי לפי זה "אחת גדולה ואחת קטנה" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! שהרי הוא אומר "אחת זו ואחת זו" ודרכו להתחיל בדבר הפשוט והמוסכם ולסיים בדבר שיש בו מחלוקת. ואילו לשיטתך, הלא בגדולה לא נחלקו כלל, ובקטנה היא המחלוקת!

ועו‍ד: הרי יש ראיה כי פליגי [כאשר נחלקו], באמת במחצלת גדולה הוא דפליגי [שנחלקו] ודעת ר' אליעזר לחומרא היא ולא להקל, כפי שפירשת. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: מחצלת הקנים, בגדולה מסככין בה. ר' אליעזר אומר: אם אינה מקבלת טומאה — מסככין בה. משמע שבסתם מחצלת גדולה אין מסככים!

אלא אמר רב פפא: יש לדחות את דברי רבא ולומר כי במחצלת קטנה — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שסתמא עומדת לשכיבה ופסולה. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בגדולה, תנא קמא [התנא הראשון, סתם משנה] סבר: סתם גדולה מיועדת ודאי לסיכוך, ור' אליעזר סבר: סתם גדולה נמי [גם כן] לשכיבה היא מיועדת.

ומאי [מה פירוש] עשאה לשכיבה דקאמר [שהוא אומר] — הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: סתם עשייתה נמי [גם כן] לשכיבה היא, עד דעביד [שעושה] מלכתחילה לשם סיכוך.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מחצלת של שיפה (מיני קנים ארוגים) ושל גמי (קנים רכים ארוגים) אם היתה גדולה מסככין בה שסתמה אינה עשויה למשכב. ואם היתה קטנה — אין מסככין בה, שסתמה עשויה ודאי למשכב. ואילו מחצלת של קנים עבים ושל חילת (קנים המיועדים לקליעה) שגם היא מחצלת גסה, אם גדו‍לה — שעשויה מעשה קליעה, והיא גסה — מסככין בה, שודאי אינה מיועדת לשכיבה. ואם היא ארוגה — אין מסככין בה, שלא היו אורגים מחצלות אלא לצרכי שכיבה.

ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו: אחת זו ואחת זו מסככין בה, שסתמן של אלה לא לשכיבה הן עומדות, וטהורות הן. וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו.

תנן התם [שנינו שם במשנה]: כל החוצלות (מין מחצלות) מטמאין טמא מת. שיש להן דין כלי, ואם נגעו במת בכל דרך שהיא — הרי הן נטמאות ונעשות אב הטומאה, אלו דברי ר' דוסא. וחכמים אומרים: טמאות טומאת מדרס, כלומר: אם שכב או ישב עליהן הזב — נטמאו בגדר כלי מושבו ומשכבו של זב.

על לשון המשנה תוהים: האם בטומאת מדרס — אין [כן] הם כן מיטמאים, אבל בטומאת טמא מת — לא? והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: כל דבר המטמא טומאת מדרס — מטמא לכל שאר סוגי הטומאה ונעשה אף טמא מת. אבל ההיפך אינו נכון תמיד. ואם כן, לכאורה אין טעם למחלוקתם בניסוח זה! ומתקנים: אימא [אמור] ותקן בלשון זו: טמאות אף מדרס. כלומר: החוצלות אינן רק כלי פשוט המקבל טומאת מת, אלא יש להן גם דין כלי המיוחד למושב, הנטמא אף בטומאת זב.

במשנה הזכרנו חוצלות, ושואלים מאי [מה הן] חוצלות אלה? אמר רב אבדימי בר המדורי: אלו הן מרזובלי. אולם גם מלה זו לא היתה ידועה בכל מקום, ושאלו מאי [מה פירוש] מרזובלי? אמר ר' אבא: הוא הדבר הקרוי בבבל מזבלי. והן כעין כרים הארוגים מקני סוף. ר' שמעון בן לקיש אומר: החוצלות הן מחצלות רגילות ממש ולא מין מיוחד, ואין כאן אלא שינוי לשון בלבד.

ומעירים, ואזדא [והולך] ריש לקיש לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר ריש לקיש: הריני כפרת ר' חייא ובניו, כלומר, אמר בלשון כבוד שהוא מכבדם עד כדי כך שהיה מוכן להיות תמורתן וכפרתן לסבול יסורים במקומם, ומדוע שבתחלה כשנשתכחה חלק מהלכות התורה מישראל שבארץ ישראל — עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה התורה ונשתכחה בארץ ישראל — עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה התורה ונשתכחה — עלו ר' חייא ובניו ויסדוה. וכל זה הקדים לחשיבותם ר' חייא ובניו, שבא לומר דבר הלכה בשמם, וכן אמר ר' חייא ובניו: לא נחלקו ר' דוסא וחכמים על סוג המחצלות של אושא, על סוג המחצלות הרכות כעין אלה שעושים בעיר אושא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And this is what the mishna is saying: With regard to a large mat of reeds, if one produced it for the purpose of lying upon it, it is susceptible to ritual impurity, and one may not roof a sukka with it. The reason is that one produced it specifically for the purpose of lying upon it; however, by inference, a mat that one produced without designation becomes as a mat produced for roofing, and one may roof a sukka with it. With regard to a small mat of reeds, if one produced it for roofing, one may roof a sukka with it. The reason is that one produced it specifically for roofing; however, by inference, a mat that one produced without designation becomes as a mat produced for the purpose of lying upon it, and one may not roof a sukka with it. And Rabbi Eliezer comes to say that both a small mat and a large one produced without designation are fit for roofing.

Abaye said to him: If so, if their dispute is only with regard to a small mat, then instead of saying: Rabbi Eliezer says: Both a small mat and a large mat, the mishna needed to say: Both a large mat and a small mat. In a phrase with the format: Both this and that, one typically mentions the more obvious item first. Why then, does Rabbi Eliezer mention the small mat first, if it is with regard to the small mat that they disagree?

And furthermore, there is proof that when they disagree, it is with regard to a large mat, and Rabbi Eliezer’s opinion is a stringency and not a leniency, as it is taught in a baraita: In the case of a reed mat, with a large mat one may roof a sukka. Rabbi Eliezer says: If it is not susceptible to ritual impurity, one may roof his sukka with it. Apparently, Rabbi Eliezer holds that without designation, one may not roof his sukka with a large mat.

Rather, Rav Pappa said: Rava’s proposed resolution is rejected. Rather, with regard to a small mat, everyone agrees that if it was produced without designation, presumably it is for the purpose of lying upon it. When they disagree, is with regard to a large mat: The first tanna holds that a large mat produced without designation is presumably for roofing, and Rabbi Eliezer holds that a large mat produced without designation is also presumably for the purpose of lying upon it.

What, then, is the meaning of: If one produced it for the purpose of lying upon it, that Rabbi Eliezer states? This is what he is saying: Making mats without designation is also for the purpose of lying upon it, until one makes it specifically for roofing.

§ The Sages taught in the Tosefta: In the case of a mat [maḥatzelet] woven of papyrus or bulrushes, if it is a large mat, one may roof a sukka with it, as it is not typically produced for the purpose of lying upon it. If it is a small mat, one may not roof a sukka with it, as it is typically produced for the purpose of lying upon it. However, with regard to a mat produced of ordinary reeds or reeds specifically used for plaiting, if the mat is plaited with a large, coarse weave, one may roof a sukka with it, as it was certainly not produced for the purpose of lying upon it. If it is woven with a small, fine weave, one may not roof the sukka with it, as typically mats of this sort are woven only for the purpose of lying upon them.

Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, said in the name of his father: Both with this plaited mat and with that woven mat, one may roof a sukka, as without specific designation otherwise they are not produced for the purpose of lying upon them, and therefore they are ritually pure. And likewise, Rabbi Dosa would say in accordance with his statement.

We learned in a mishna there: All types of ḥotzalot can become ritually impure with impurity imparted by a corpse. Since their legal status is that of a vessel, they become a primary source of ritual impurity. This is the statement of Rabbi Dosa. And the Rabbis say: They become impure with the impurity imparted by treading. If a zav lies or sits on one of the ḥotzalot, they become a primary source of ritual impurity, like a chair or bed of a zav.

The Gemara asks: Impurity imparted by treading, yes; impurity imparted by a corpse, no? But didn’t we learn in a mishna: Any item that becomes ritually impure with impurity imparted by treading also becomes ritually impure with other types of impurity, including impurity imparted by a corpse, although the reverse is not necessarily so. The opinion of the Rabbis is difficult. The Gemara explains: Emend the mishna and say: They become ritually impure even with the impurity imparted by treading. These mats are not merely nondescript vessels, which become primary sources of ritual impurity through exposure to a corpse, they are vessels designated for sitting and lying upon them, and therefore they also become primary sources of ritual impurity if a zav sits or lies upon them.

The Gemara asks about the term used in the mishna: What is the meaning of ḥotzalot? Rav Avdimi bar Hamduri said: They are marzovelei. The Gemara is unfamiliar with the term and asks: What is the meaning of marzovelei? Rabbi Abba said: They are called mezablei in Babylonia. They are leather sacks used by shepherds to feed their animals. Shepherds place them under their heads when lying down. Rabbi Shimon ben Lakish says: Ḥotzalot are a different term for actual mats.

The Gemara notes: And Reish Lakish follows his line of reasoning stated elsewhere, as Reish Lakish said: I am the atonement for Rabbi Ḥiyya and his sons, as initially, when some of the Torah laws were forgotten from the Jewish people in Eretz Yisrael, Ezra ascended from Babylonia and reestablished the forgotten laws. Parts of the Torah were again forgotten in Eretz Yisrael, and Hillel the Babylonian ascended and reestablished the forgotten sections. When parts of the Torah were again forgotten in Eretz Yisrael, Rabbi Ḥiyya and his sons ascended and reestablished the forgotten sections. This expression of deference toward Rabbi Ḥiyya introduces the halakha that Reish Lakish is citing in his name. And so said Rabbi Ḥiyya and his sons: Rabbi Dosa and the Rabbis did not disagree concerning the soft mats of Usha,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כלומר דין הקטנה כדין הגדולה סתם לסיכוך. ועוד הא אשכחן בהדיא דרבי אליעזר לחומרא הוא דתניא מחצלת קנים גדולה מסככין בה.

ר' אליעזר אומר אם אינה מקבלת טומאה [מסככין בה].

אלא אמר רב פפא בקטנה כ"ע לא פליגי דסתמא לשכיב'. כי פליגי בגדולה. ת"ק סבר סתם גדולה לסיכוך. ור' אליעזר סבר סתם גדולה נמי לשכיבה. והכי קתני ר' אליעזר אומר אחת גדולה ואחת קטנה סתם עשייתן לשכיבה עד שיפרש לשם סיכוך:

תנו רבנן מחצלת של שיפה ושל גמי גדולה מסככין בה. קטנה אין מסככין בה. ושל קנים ושל הילף גדולה מסככין בה. ארוגה אין מסככין בה.

ר' יוסי אומר משום אביו אחת זו ואחת זו מסככין בהן. וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו.

תנן התם כל החוצלות טמאות טמא מת דברי ר' דוסא וחכ"א אף מדרס. כדתנן במס' נדה כל המטמא מדרס מטמא טמא מת מאי חוצלות א"ר אבא מזבלי. פי' עושין כמין יריעות קצרות ואח"כ תופרין אותן ועושין מהן כפיפות וכסויין. ר"ל אמר מאי חוצלות מחצלות ממש דאמר הריני כפרת ר' חייא ובניו שבתחלה נשתכחה תורה מישראל.

עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה עלה ר' חייא ובניו ויסדוה.

ג״ה א״ה אחת גדולה ואחת קטנה אחת קטנה וא׳‎ גדולה מבעי ליה וק״ל לרש״י ז״ל דהא קטנה דחמירא לרבנן אבעי ליה למתני בבתרייתא דלא מבעיא גדולה אלא אפילו קטנה דפסלי רבנן מכשר איהו מן הסתם ורבינו ז״ל מפיך לה אחת קטנה ואחת גדולה אחת גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה ואין צורך דזמנין דפריך תלמודא הכי דכיון דבקטנה פליגי ובא לומר שהקטנה כגדולה ה״ל למיתני אחת קטנה ואחת גדולה ומצינו שמדקדק כן בזבחים פרק דם חטאת דפרכינן א״ה אחד הנאכלות ואחד הפנימיו׳‎ אחד הפנימיו׳‎ ואחד הנאכלות מיבעי ליה:

אלא אמר ר״פ בקטנה כ״ע לא פליגי דסתמא לשכיבה ובגדולה הוא דפליגי רבנן סברי סתמא לסיכוך ומפרקא מתני׳‎ לדידהו כדמעיקר׳‎ ורבי אליעזר אומר דבין גדולה ובין קטנה שעשאן סתם הרי הוא כאלו עשאן לשכיבה בפי׳‎ ואין מסככין בה. אבל עשאן בפי׳‎ לסיכוך מסככין בה ומאי עשאה לשכיבה דקתני רבי אליעזר ברישא סתם עשייתה לשכיבה וסיפא עשאה אבל בפירק׳‎ קמא הוה אמרינן איפכא דרישא עשאה דוקא וסיפא סתם עשייתה לסיכוך:

ת״ר מחצלת של שיפה ושל גמי גדולה.‎ פי׳‎ ‎מעשה עבות דלא חזיא לישיבה מסככין בה ארוגה שעשוין בעיון וראוין לישיבה אין מסככין בה:

תנן התם כל החוצלאו׳‎ וכו'. פירוש כל הראוי למדרס יחדו למדרס או שסתם עשייתו לישיבה אע״פ שהן פשוטי עץ מטמי מדרס וכל הטומאות כולן אפילו אב הטומאה ואי לא חזו למדרס או שעשאן שלא למדר׳‎ אין מטמאין מדרס ואי אית להו גדנפ׳‎ או קבול אחר מטמאין שאר טומאות אבל לא מדר׳‎ ובהכי רהט׳‎ כולה שמעתא ופירוש מזיבלי ילקוטי הרועים שמניחים לפעמים תחת מראשותם ולפיכך הם טמאות מדר׳‎ וכל שאר טמאות והא דאמרינן בפרסי שמקבלין טומאה טעמא מפני שהשמש מתחמם בו לפעמים וכדאמרינן בי״ט מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו ודאמרי׳‎ בשל שעם ושל גמי דחזי לכסויי נזייתא אפשר שיש להם קבול דאי לא הא אמרינן במסכת כלים שהמחצלאות העשויות לסכך בהם שכר טהורות מכלום ופיר׳‎ ספירא שער שמספרין מהבהמה:

והא דאמרינן חזרו ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה לא מצינו שנשתכחה תורה בדורו של רבי חייא שהרי בדורו היה רבינו הקדוש וחבריו שהיו גדולי ישראל אלא אמר כך בשביל מה שחדשו בהלכה זו שכל המקיים הלכה אחת שלא תשתכח ה״ה כאלו מיסד כל התורה כולה ובכלל דבריו ג״כ שראוים ליסדם בכח זכרונות שבהם כדקאמר בפרק השוכר את הפועלים אנא עבידנא שלא תשתכח תורה מישראל:

הרבה כלים מיטמאין במת ושאר הטומאות שאינו מטמא מדרס שאין טומאות מדרס אלא בכלי המיוחד לישיבה אבל כל המיטמא מדרס מיטמא בשאר הטמאות שכל העשוי לשכיבה וישיבה כלי הוא ואפי' הן בפשוטי כלי עץ כמו שהתבאר במסכת שבת אחר שהם כלי מעתה כל מחצלת שאינה ראויה לשכיבה אנו רואים אם היא ראויה ליקרא כלי מצד אחר ליטמא בטמא מת ומתוך כך מחצלת של שק והוא נוצה של עזים או של ספירא והוא זנב הסוס מתוך שהם נארגים היטב אם הם כעין כלים כגון כלים של חוצלות שהרועים עושין ומשימין אותם תחת ראשיהם הרי הם ראויים לגוולקי וחוצני והם מיני קטניות דקים ושל שעם ושל גמי שאין נארגים היטב מ"מ ראויין הם לכנתא דפירי ר"ל לפירות הגסים הבאים בסלים ואם אינם כלים המקבלים אלא כעין חוצלות של שק ושל ספירא הם ראויים לפרסי ר"ל ווילון ומחיצה ולנפוותא ר"ל לרקד בהם את הקמח ושל שעם ושל גמי ראויים לנזייתא ר"ל לפרשם על הגיגית של שכר וכן אתה דן לכל כיוצא בזה וכל שהוא ראוי לשכיבה מיהא אי אתה צריך בה לדבר אחר: ונשלם הפרק תהלה לאל:

בפרש"י בד"ה אלא אמר רב פפא כו' ומלתא דת"ק הכי מפרשא כדאוקימנא מעיקרא רישא בגדולה כו' עכ"ל אע"ג דהשתא נמי איכא לפרש לסיכוך דבמילתיה דת"ק אסתמא קאי לגבי גדולה כפרש"י לרבא ניחא ליה לפרש הכא כדמעיקרא משום דהשתא הוי לסיכוך דבמילתיה דת"ק ממש כלסיכוך דבמילתיה דר"א דהיינו כדפריש לסיכוך אבל לרבא אדרבה ניחא ליה לפרושי דלסיכוך במילתיה דת"ק אסתמא קאי דומה לסיכוך דבמילתיה דר"א דקאי נמי אסתמא ודו"ק:

תוס' בד"ה של שיפה ושל גמי כו' ואפילו לר"ל דאמר מחצלת ממש לא תני לה כו' עכ"ל כצ"ל דשל קנים שכתוב בכל הספרים אין לו מקום כאן ואין להקשות דמאי קא קשיא להו לר"ל דהא כיון דמוקמינן הך ברייתא לקמן בדלית ליה גדנפא אימא דחכמים דאית להו בדאית ליה גדנפא דטמא מדרס מודו הכא ומש"ה לא פליגי ברישא בשל גמי לענין מדרס די"ל דלענין טומאת מדרס אין לחלק בין אית ליה גדנפא ללית ליה ועוד נראה לקמן מתוך שמעתין דגבי גמי ושיפה ליכא לפלוגי בין אית ליה גדנפא ללית ליה דהא בתר דמפלגינן בין אית ליה גדנפא דעשוי לקבל פירות ללית ליה פרכינן למ"ד מחצלת ממש של גמי למאי חזי ודו"ק:

בד"ה ושל חילת בקטנה מיירי עכ"ל והוא כפרש"י ולדבריהם תנא דמתני' דסבר בקטנה סתמא אין מסככין ע"כ לא סבר כרבי יוסי וכרבי דוסא דאמרי אחת זו ואחת זו מסככין אבל הרא"ש כתב דת"ק דמתני' דלא מחלק במחצלת קנים אלא בין גדולה לקטנה סבר כרבי יוסי וכרבי דוסא ולדבריו צ"ל דהך פלוגתא דשל קנים וחילת בגדולה מיירי וגדולה פירושה גדולת השטח וזה דעת הרמב"ם כמ"ש המ"מ ע"ש:

בגמ' של קנים ושל חילת גדולה מסככין בה ארוגה אין מסככין בה האי גדולה לשון גידולין הוא פי' מעשה קלועין ובקטנה איירי ואעפ"כ מסככין בה משום דאין ראויה לשכיבה:

בתוס' ד"ה אחת גדולה ואחת קטנה כו' עד ונראה דאין ראיה מבור ובונה לכאן וכו' ר"ל משום דהתם לא קאי אתנא דלפניו אלא הכל דברי עצמו הן ודרך לשנות לפעמים הפשוט באחרונה אבל ההיא דיבנה דקאי נמי אדברי תנא שלפניו לכך הוי שפיר ראיה לכאן דאיירי נמי בענין זה דבכל מקום דקאי אדברי תנא שלפניו מזכיר הפשוט בראשונה אותו דבר שדבר בו התנא שלפניו:

ד"ה של שיפה ושל גמי וכו' עד ולקמן אשכחן בהדיא דפליגי בשל גמי לענין מדרס כצ"ל ורצונם לומר הא דמייתי לקמן בגמ' ברייתא דקתני חוצלת של שעם ושל גמי וכו' ומפרש לה ריש לקיש דהיינו מחצלת וא"כ קשה הא דלא קתני לה הכא בפלוגתא דפליגי לענין סיכוך:

בא"ד ולמ"ד מאי חוצלת מרזובלי ניחא כצ"ל ור"ל דלקמן נמי לא איירי במחצלת של שיפה ושל גמי:

בא"ד ואפי' לריש לקיש דאמר מחצלת ממש כצ"ל ולא גרסי' של קנים:

בא"ד לא תני לה הכא משום דלא איתשיל הכא אלא לאשמעינן במה מכסין ובמה אין מכסין ר"ל ור' דוסא ל"פ אלא לענין טומאת מדרס אכל לענין סיכוך דסוכה מודה דאין מכסין בקטנה בשל שיפה ושל גמי:

גמ' קטנה עשאה לסיכוך מסככין בה טעמא דעשאה לסיכוך הא סתמא נעשה כמי שעשאה לשכיבה ואין מסככין בה כל זה נמחק. ונ"ב נ"ל דלא גרסי' אלא לפי' התוס' ודו"ק:

רש"י בד"ה אלא אמר רב פפא כו' דר"א ה"ק כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה אחת קטנה ואחת גדולה כו' אחת באה מן הקציר אחת באה מן הזיתים כו' והכא נמי כו' כצ"ל:

גמרא ר' ישמעאל בר"י כו' אחת זו וא"ז מסככין בה וכן כו'. לפרש"י (והראב"ד בפ"ה מהל' סוכה הל"ו) היינו אפילו קטנה וארוגה ונ"ל דסתמא דמתניתין ספי"ז דכלים מחצלת קנים כו' טהורה אתיא כוותייהו ופסקי הרמב"ם שבהל' סוכה פ"ה ושבפ' כ"ה מהל' כלים הלי"ג סתרי אהדדי וצ"ע ועלח"מ בהל' סוכה שם:

רש"י ד"ה והתנן כל המטמא מדרס וה"ה כו' ובנבלה כו' דילפינן ליה בק"ו כו'. לכאורה מן הק"ו דפכין קטנים ליכא למילף רק מת וכן שרץ דמטמא בכעדשה וראוי ליכנס בפך קטן כדפרש"י בב"ק (כה ב) אבל לא נבלה דא"מ אלא בכזית וכן הבין המהרש"א בשבת (פד) בתד"ה מפץ ואולי כוונת רש"י דמדרבנן מיהא מיטמו אף בנבלה וכמ"ש המהרש"א הנ"ל:

תד"ה אחת. דה"נ תנן בסנהדרין כו'. אנכי אוסיף אחד שוגג ואחד מזיד (אבות פ"ד מ"ד):

בא"ד וה"נ הזכיר תנא מחצלת גדולה כו'. ק"ל מפ"ק דמכות (רד"ו) דר"י אמר שם בד"א בד"נ כו' רבי אומר אחד ד"מ כו' וכן ביבמות פר"ג במשנה רנ"א אחת בעילה וא' חליצה כו'. ואין לומר משום דבמכות סיים ר"י בד"מ וכן ביבמות סיים הת"ק בבעילה דכן נוכל לכוין בדבריהם הכא אבל בש"מ שציין הגרי"פ למ"כ ועוד דא"כ לא הוו מקשו בזבחים (צב ב) מהא דמנחות פ' רי"ש:

תד"ה של שיפה. עי' מהר"ם:

גמ׳ של קנים ושל חילת גדולה. נ"ב מלה זו כאן היא במלאפו"ם (הוי"ו) ולמ"ד רפה. והיא פעול מן גדילים. וכאילו נקודה בחיר"ק גדילה:

רש"י ד״ה הריני כפרת כו' לאחר מיתתו. נ"ב בתוך יב״ח. ולמחה יתרה נודעת לר"ח ובניו אמר כך אף שבודאי היה זמן רב אחריו. דוק ותשכח:

בתוס' בד"ה אחת קטנה ואחת גדולה מיבעי ליה פי' בקונט' כו' אבל האי דיבנה ראיה היא דלפי ת"ק כו' עס"ה. נראה דמהאי ראיה דיבנה הסכימו לפי' הקונ' דאיפכא גרסינן ואין להקשות דאכתי מה מקשה בגמרא א' גדולה וא' קטנה מיבעי ליה דהא אשכחן נמי טובא איפכא כגון האי דסנהדרין ובכל הנך שהביאו התוס' אלא דאפשר דאכתי לא דמי דבהנך לית בהו פלוגתא דתנאי מש"ה לא חש התנא להקדים איזה שירצה משא"כ במשנתינו דבמילתא דת"ק לא נזכר קטנה במשנה כלל אלא גדולה לחוד א"כ מקשה שפיר דלא הו"ל לר"א למימר א' קטנה ואחת גדולה אלא איפכא אחת גדולה ואחת קטנה כיון דת"ק איירי בגדולה והוי שפיר דומיא האי דיבנה כנ"ל:

בגמ' ועוד כי פליגי בגדולה כו' דתניא מחצלת הקנים כו' ר"א אומר אם אינה מקבלת טומאה מסככין בה. ולכאורה מהך ברייתא אכתי לא פסיקא דר"א לחומרא הוא דפליג ובגדולה קאי דהא אדרבה פשטא דלישנא דר"א משמע דאקטנה דסמיך ליה פליג דשמעי' לת"ק דלעולם אין מסככין בקטנה ובהא פליג ר"א ואמר זימנין דאין מסככין אפילו בקטנה אם אינה מקבלת טומאה כגון שהיא גדולה כדמשמע בברייתא דלקמן בסמוך בפלוגתא דר' דוסא וחכמים דלפירש"י והתוספת בקטנה איירי וטפי הו"ל לתלמודא לאתויי הכא מאידך דר"א מברייתא דמייתי הש"ס לעיל דף י"ח דפליגי נמי ר"א וחכמים בשל קנים דחכמים סברי בגדולה מסככין ובקטנה אין מסככין ור"א אומר אף היא מקבלת טומאה ואין מסככין בה והאי לישנא ודאי משמע דר"א אגדולה קאי ולחומרא:

והנלע"ד בזה דודאי הכי הוא דהא דמקשה הש"ס מברייתא דהכא היינו משום דסמיך נמי אאידך ר"א דברייתא דלעיל דמסתמא בחד גוונא איירי אלא דמברייתא דלעיל לחוד לא פסיקא ליה לאקשויי דכיון דברישא דברייתא דלעיל קתני של שיפה ושל גמי ולא מפליג בין גדולה לקטנה כדמפליג ת"ק בברייתא דבסמוך ובסיפא דשל קנים מפליג בין גדולה לקטנה ומייתי נמי פלוגתא דר"א ומדלא נקטינהו לכולהו בחדא בבא הוי משמע דעיקר פלוגתא דר"א וחכמים היינו בשל קנים כשהיא ארוגה דהך מילתא לא שייך בשל שיפה ושל גמי אלא בשל קנים דכיון דת"ק סתמא קאמר גדולה אין מסככין בה דמשמע אפילו בארוגה ובהא פליג ר"א ואמר אף היא מקבלת טומאה כשהיא ארוגה ומשו"ה אין מסככין בה לכך הוצרך הש"ס לאתויי נמי הך ברייתא דהכא דמהנך תרתי ברייתות שפיר שמעינן דעיקר פלוגתא דר"א וחכמים היינו לענין סתמא דכיון דת"ק מפליג בין גדולה לקטנה ע"כ לענין סתמא איירי דבעשאה לשכיבה אפילו גדולה נמי אין מסככין ובעשאה לסיכוך אפילו קטנה נמי מסככין אלא ודאי דלענין סתמא איירי א"כ שפיר פליג ר"א וקאמר דדוקא אם ידוע שאינה מקבלת כגון שעשאה לסיכוך הוא דמסככין אבל בסתמא אין מסככין ובהאי ענינא אמרו נמי בברייתא דלעיל אף היא מקבלת טומאה ואין מסככין בה כנ"ל ודו"ק:

שם ת"ר מחצלת של שיפה ושל גמי כו' וקנים של חוליות גדולה מסככין בה ארוגה אין מסככין בה. ולפירש"י והתוס' הא דאמרינן בגדולה מעשה שרשרות מסככין אקטנה דסמיך ליה קאי וכמו שפירש"י טעמא דמילתא כיון שאינה חלקה אינה ראויה לשכיבה מש"ה לא דמי לקטנה דשל שיפה ושל גמי דראויה לשכיבה. ולכאורה נראה דכולה ברייתא דהכא לענין סתמא איירי ולפ"ז ע"כ דמחצלת של קנים דאיירי בה ת"ק דמתניתין היינו בארוגה דראויה לשכיבה אלא דלפי' הרא"ש בשיטת הרי"ף משמע דהא דמפלגינן הכא בין גדולה לארוגה היינו בגדולה ולא בקטנה וכ"כ הפוסקים בשם הרמב"ם והכריחם לפרש כן כי היכי דתיתוקם מתניתין דמחצלת קנים בכל ענין בין שהיא גדולה ובין שהיא ארוגה וסבר ת"ק דמתניתין כרבי יוסי וכר' דוסא אלא דאכתי טעמא דמילתא לא ידענא דמה סברא יש להחמיר בארוגה של קנים גדולה יותר מבשל שיפה ושל גמי דראויין יותר לשכיבה ואפילו הכי מסככין בגדולה. ואפשר דכיון דשל קנים עבין אינן ראוין לאריגה אלא ע"י טורח גדול משום הכי כיון דטרח בהו לאורגן מסתמא לשכיבה קא בעי להו אף על פי שהיא גדולה כן נראה לי בטעם מחלוקתן:

אלא דקשיא לי על שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאם כן מעיקרא מאי קשיא ליה לתלמודא לעיל מעיקרא דקאמר הא גופא קשיא דיוקא דסתמא אסתמא ואמאי לא מפרש לה בפשיטות דמתניתין הכי קאמר דבגדולה שעשאה לשכיבה לעולם אין מסככין בה ל"ש גדולה מעשה עבות ול"ש ארוגה וכשעשאה לסיכוך לעולם מסככין בין בארוגה ובין בגדולה אבל בסתמא זימנין דמסככין וזימנין דאין מסככין דבגדולה מעשה עבות מסככין ובארוגה אין מסככין. דלפ"ז הוי ת"ק דמתניתין כת"ק דברייתא בשלמא לפירש"י והתוס' ניחא דלא שייך לחלק בין ארוגה לגדולה מעשה עבות אלא בקטנה וא"כ מתני' בגדולה איירי דלא שייך לחלק אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל קשה ויש ליישב דלשיטתם כיון דבארוגה של קנים לפירושם איכא טירחא טובא ואין דרך לאורגם אלא לשכיבה א"כ הוי בכלל עשאה לשכיבה דמתני' כנ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:

בתוספות בד"ה של שיפה ושל גמי כו' משמע דבשל שיפה ושל גמי לא פליגי ולא אשכחן כו' עס"ה. עיין בחידושי מהרש"א ומהר"ם מה שכתבו בגירסת לשון התוס'. מיהו בעיקר כוונת התוס' נראה דמה שהוצרכו לפרש דבשל שיפה ושל גמי לא פליגי היינו כי היכי דלא נימא דהא דקאמרי ר' יוסי ור' דוסא אחת זו ואחת זו מסככין ארישא דשל שיפה ושל גמי קאי ולא משמע להו לחלק בין גדולה לקטנה וע"ז כתבו התוס' דמשמע דבשל שיפה ושל גמי לא פליגי את"ק ובמ"ש התוס' לא אשכחן דפליגי לענין מדרס צ"ע בלשון הרמב"ם בהלכות כלים דמשמע מדבריו דאפילו של שיפה ושל גמי אין מטמאין מדרס וצ"ע ואין להאריך כאן יותר:

סליק פירקא

והכי קאמר. עשאה לשכיבה בהדיא מקבלת טומאה ואין מסככין בה ואם אנו יכולין לומר בה שהיא לסיכוך והיכי דמי כגון דלא פריש מסככין בה ואינה מקבלת טומאה ובגדולה כולי עלמא לא פליגי דסתמא לסיכוך דבין תנא קמא ובין ר' אליעזר תנא גדולה ואמרינן דסתמא לסיכוך כי פליגי בקטנה תנא קמא שיירה לקטנה ולא תנייה משום דסבר גדולה הוא דאמרת בה סתמא לסיכוך הא קטנה סתמא לשכיבה: ואתא ר' אליעזר למימר. קטנה כגדולה דאם עשאה לשכיבה בהדיא מקבלת טומאה ואין מסככין בה ואם יש לומר בה שהיא לסיכוך והיכי דמי כגון שעשאה סתם מסככין בה ואין מקבלת טומאה: אי הכי. דרבי אליעזר קטנה כגדולה אתא לאשמועינן אחת גדולה ואחת קטנה בתמיה דכי תנא הכי משמע דגדולה כקטנה אתא לאשמועינן כך כתובה הגירסא ולי נראה איפכא דגרס במתני' אחת קטנה ואחת גדולה והכי פריך אחת גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה דאי כדגרסינן לה לא ידענא פירכא מאי היא דאחת גדולה ואחת קטנה משמע קטנה כגדולה דהכי משמע אחת היא הגדולה ואחת היא הקטנה כלומר כמוה היא ואינה חלוקה לדין שני וכן דרכי התנאים בכל מקום דההיא דפשיטא ליה תנא ברישא ואותו השני כשבא להשמיענו שהוא שוה לו הוא שונה אחריו כדתנן בר''ה (דף כט:) אחד יבנה ואחד כל מקום כו' ובבבא קמא (דף נ:) אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה כו' ובמסכת סוטה (דף מג.) אחד הבונה ואחד הלוקח ואחד היורש וטובא תנן התם גבי מערכי המלחמה הכי: אם אינה מקבלת טומאה. כלומר אם בפירוש עשאה לסיכוך אין אי לא לא אלמא לתנא קמא סתם גדולה לסיכוך ולר' אליעזר סתמא לשכיבה: אלא אמר רב פפא כו'. ומאי עשאה לשכיבה דקתני במילתיה דרבי אליעזר הכי קאמר עיקר עשייתה לשכיבה עד דעביד ליה לסיכוך כו' ומילתיה דתנא קמא הכי מיפרשא כדאוקימנא מעיקרא רישא בגדולה כדקתני בהדיא וסיפא בקטנה והכי קאמר ואם קטנה היא ועשאה בפירוש לסיכוך מסככין בה הא סתמא לשכיבה ואתא ר' אליעזר למימר אף גדולה שוה היא לקטנה דכי עביד לה סתם הוי עשאה לשכיבה ומקבלת טומאה ואין מסככין בה אבל עשאה בפירוש לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה: שיפה. פווי''ל: גמי. יונ''ק דהן רכין הלכך סתם קטנה יש בהן לשכיבה לא שנא גדולה מעשה שרשרות שהיא עבה ואינה חלקה לא שנא ארוגה שהיא חלקה והיינו דקתני גדולה מסככין בה קטנה אין מסככין בה ואין חילוק בין גדולה לארוגה אבל של קנים הן קשים וכן של חילת לשק''א והקלח שלה עב: גדולה. מעשה עבות וקליעה מסככין בה אפי' קטנה דאינה לשכיבה לפי שהיא עבה ואינה חלקה ועץ שלהן קשה: ארוגה אין מסככין בה. דסתמא לשכיבה דלא היו רגילין לאורגה אלא לשכיבה שתהא חלקה ונוחה: כל חוצלות. לקמן מפרש מאי היא: מטמאות טמא מת. כלומר כלי הם מן הסתם ומקבלות טומאה והאי דנקט טמא מת משום דבעי אפלוגי במדרס שהוא אב הטומאה נקט נמי טמא מת שהוא אב הטומאה והכי קאמר החוצלות כלי הם לטומאה אבל אינם מיוחדות לשכיבה שהן נעשות אב הטומאה במדרס הזב ואין אתה מוצא שיהו אב הטומאה אלא ע''י המת עצמו שיהיו הן טמאות מת דברי ר' דוסא: וחכמים אומרים טמאות מדרס. על ידי מדרס נעשות אב הטומאה לפי שעשויות לשכיבה: מדרס אין טמא מת לא. בתמיה: והתנן כל המטמא מדרס מטמא טמא מת. והוא הדין לכל הטומאות כגון נוגע בשרץ ובנבילה והאי דנקט טמא מת משום דבאב הטומאה מיירי והכי קאמר כל הנעשה אב הטומאה על ידי מדרס נעשה אב הטומאה כשהוא טמא מת דאין לך מיטמא מדרס אלא המיוחד לשכיבה וכיון דשוי לתשמיש כלי הוא וכל שהוא כלי למדרס מיטמא בכל טומאה ואפילו הוא פשוטי כלי עץ דילפינן ליה בק''ו במסכת שבת (דף פד.) מפץ במת מנין ודין הוא כו' וסיפא דההיא משנה ויש שהוא מטמא טמא מת ואינו מטמא מדרס והיינו מה שהוא כלי אבל אינו מיוחד לשכיבה דמטמא בכל טומאות חוץ מטומאת מדרס שאם שכב עליו הזב ולא נגע בו טהור דלגבי מדרס מיוחד לכך בעינן כדאמרי' יצא שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו: אימא אף במדרס. שכלי הן ועשויין לשכיבה: מזבלי. בולו''ס ועשוי לרועה להניחן תחת ראשו ולשכב: הריני כפרת. יסורין הבאין עלי לכפרתו של ר' חייא ובניו יהיו ולשון כבוד הוא זה כשהוא מזכיר אביו או רבו לאחר מיתתו צ''ל כן: כשנשתכחה תורה מישראל. לא נשתכחה כולה קאמר אלא הלכות שכוחות מבני בתירא שהיו ראשי ארץ ישראל כדאמרי' בפסחים באלו דברים (דף סו.): עלה הלל הבבלי. שמיום שגלה יכניה החרש והמסגר עמו היתה ישיבה מצויה בבבל:

אחת קטנה ואחת גדולה מיבעי ליה. פירש בקונטרס דאיפכא גרסינן ובמתניתין גרסינן אחת קטנה ואחת גדולה ופריך דאחת גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה דדרך התנאים בכל מקום דההוא דפשיטא ליה תני ברישא כדתנן בר''ה (דף כט:) אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין ובבבא קמא (דף נ:) אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה ובמסכת סוטה (דף מג.) אחד הבונה ואחד הלוקח ואחד היורש וטובא תנן התם גבי מערכי מלחמה ונראה דאין ראיה מבור ובונה לכאן דהכי נמי תנן בסנהדרין (דף לב.) אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה ותנן נמי בפ' החולץ (יבמות מא.) גבי הבחנה אחד בתולות (ואחד קטנות) ואחד בעולות ובפרק הבא על יבמתו (שם דף נג:) אחד המערה ואחד הגומר ובפרק המפקיד (ב''מ דף מ:) תניא אחד הלוקח ואחד המפקיד לפקטים ומפרש התם כי היכי דמפקיד מקבל פקטים לוקח נמי מקבל פקטים בכל הני מזכיר הפשוט באחרונה אבל ההיא דיבנה ראיה היא דלפי תנא קמא שאמר אין תוקעין אלא ביבנה קא מהדרי ליה אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין וכן ביבמות פרק האשה (דף קטז.) דקאמרי בית הלל לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד אמרו להו ב''ש אחת באה מן הקציר ואחת באה מן הזיתים וה''נ הזכיר ת''ק מחצלת גדולה ועל זה שייך לאהדורי אחת היא גדולה ואחת היא קטנה כלומר כמוה היא הקטנה ואינה חלוקה לדין שני: של שיפה ושל גמי. בסיפא פליגי ר' דוסא ורבנן בשל קנים ושל חילת משמע בשל שיפה ושל גמי לא פליגי ולא אשכחן בהדיא דפליגי בשל גמי לענין מדרס והא דלא תני ליה הכא למאן דאמר מאי חוצלות מזבלי ניחא דאין זה מחצלת ואפילו לריש לקיש דאמר מחצלת ממש לא תני לה הכא משום דלא איתשיל הכא אלא לאשמועינן במה מכסין ובמה אין מכסין: ושל חילת. בקטנה מיירי: תנן התם כל החוצלות. משנה במסכת עדיות פרק שלישי מיטמא טומאת מת בדאית ליה גדנפא מוקמי לה דחשיב בית קיבול ואע''ג דפשוטי כלי עץ הרחבים העשוים להניח עליהם דבר כדף של נחתומין מטמאין מדרבנן כדאמר פרק המוכר את הבית (ב''ב דף סו. ושם) הכא היכא דלית להו גדנפא עשוין לסיכוך: עלה הלל מבבל ויסדה. שלמד משמעיה ואבטליון כדאיתא בפסחים פרק אלו דברים (דף סו:):

דף כ - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד