סוכה כא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - א

כי יליף בגזירה שוה "אהל" "אהל" ממשכן -

כתיב הכא גבי אהל בטומאת מת: זאת התורה אדם כי ימות ב"אהל" כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים -

וכתיב התם ביריעות העזים שכיסו את המשכן: ויפרוש את ה"אהל" על המשכן -

מה להלן - במשכן - אוהל בידי אדם היה, אף כאן - בטומאת מת - אוהל בידי אדם בעינן.

ומפרשינן: ורבנן החולקים על רבי יהודה, טעמם: משום ד"אהל" "אהל" ריבה, כלומר: אהלים הרבה כתובים בפרשת אוהל בטומאת מת, לרבות אוהל העשוי מאליו.

ומקשינן: וכי אטו סבר רבי יהודה: כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל?!

ורמינהו:

שנינו במשנה במסכת פרה: מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה האדומה, ומטבילין אותו מיד, והיה שורף את הפרה קודם שהעריב שמשו; והטעם שעשו כן כדי להוציא מליבן של צידוקים שהיו אומרים, דוקא כשהעריב שמשו הרי הוא כשר.

והואיל וטבול יום כשר בפרה, עשו בה חכמים מעלות הרבה כדי שלא יזלזלו בה; ותיקנו שכל מעשה הפרה יהיו בכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאינן מקבלין טומאה; והכהן השורף את הפרה הזקיקוהו חכמים לפרישת שבעה ימים קודם שריפתה, ואין אחיו הכהנים נוגעין בו, ומזין עליו מאפר פרה אדומה כל שבעה כדי לטהרו.

ועוד תיקנו מטעם זה מעלה יתירה במילוי המים למי חטאת, שיהיו שומרין את ממלאי המים שמירה יתירה ואפילו מטומאת התהום, כלומר: שמא ייטמאו מטומאת קבר שהוא בקרקע, שבוקעת הטומאה ועולה עד לרקיע. ^[1] ולא היו עושין שימור זה אלא בממלא מי חטאת אבל לא בשורף את הפרה, שהרי אי אפשר לשומרו מקרי, לפי ששריפת הפרה אינה אלא בגדול הרואה קרי, ולקרי שלא בהרגשה לא היו חוששין, וכיון שכן אף מטומאת התהום לא היו משמרין אותו, מה שאין כן למילוי המים היו לוקחים תנוקות עד בני שבעה או שמונה, שאין לחוש בהם שמא ראו קרי [ריטב"א, וראה תוספות].

חצירות היו בירושלים על גבי הסלע, ותחתיהם חלל מפני קבר התהום [ספק קבר] ^[2], ועל ידי החלל שעל הקבר אין הטומאה בוקעת ומטמאת את היושב על הסלע.

ומביאין נשים עוברות ויולדות שם על גבי הסלע, ומגדלות בניהם שם לפרה.

וכשהיו נצרכים למלאות מים ממעין השילוח כדי לקדש מי חטאת, היו מביאין שוורים ועל גביהן דלתות, ותינוקות יושבין על גביהן כדי שלא ייטמאו בקבר התהום, שהדלתות חוצצות בפני הטומאה, וכוסות של אבן שאינם מקבלים טומאה בידיהם, שכל מעשיה של הפרה היו בכלי אבנים וכיוצא בזה שאינם מקבלים טומאה -

הגיעו התינוקות למעין השילוח, ירדו התינוקות לתוך המים, ומילאום לכוסות שבידיהם ממימי השילוח, ועלו התינוקות וישבו להם על הדלתות -

והולכים עד שמגיעים להר הבית, וכשהגיעו להר הבית היו יורדים והולכים ברגליהם, שהר הבית והעזרות חלול היה תחתיהם מפני קבר התהום, ובפתח עזרה היו נוטלין את האפר ונותנין במים שבכוסות [מאירי].

רבי יוסי אומר: לא היו התינוקות יורדים מן השוורים, אלא: ממקומו היה משלשל וממלא, מפני קבר התהום; ואילו חכמים סוברים: "מילוי" בעינן ולא שישלשל בחבל. ^[3]

ותניא: רבי יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות אלא שוורים שכריסם רחבה, והוא היה האוהל להפסיק מן הטומאה. ^[4]

ותיקשי לרבי יהודה, הסובר אוהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אוהל, מדברי עצמו בברייתא זו: והא שוורים, דאהל שאינו עשוי בידי אדם הוא, וקתני: רבי יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות אלא שוורים!?

כי אתא רב דימי, אמר רבי אלעזר: עד כאן לא קאמר רבי יהודה אלא באוהל הרחב טפח, אבל מודה רבי יהודה בכריסן של שוורים שהוא אוהל הרחב כמלא אגרוף, והוא אגרופו של בן אבטיח שהוא גדול כראש כל אדם. ^[5]

תניא נמי הכי: ומודה רבי יהודה בשקיפין [סלעים הנופלים ומתפרקים ברוח ויש חור גדול במקום עקירתן] ובנקיקי הסלעים [ביקועי הסלעים], שאף על פי שאינו אוהל העשוי בידי אדם הוי אוהל, הואיל ורחבים הם כמלוא אגרוף.

ותמהינן: והרי דלת דיש בה כמה אגרופין מן הקרקע ועד הדלת [רש"י ^[6]], וקתני: רבי יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות אלא שוורים. וקא סלקא דעתין, כי לא היו מביאין דלתות מפני שאין דרך אוהל בכך, ואם כן תיקשי כל שכן שוורים [רש"י ^[7]]?!

אמר אביי: הכי קאמר רבי יהודה: לא הוצרכו להביא דלתות, אלא בשוורים עצמן די; אמנם אף דלתות שפיר דמי.

רבא אמר: לעולם הכי קאמר רבי יהודה: לא היו מביאין דלתות כל עיקר, אלא שאין הטעם כדסלקא דעתין, אלא: שמפני שדעתו של תינוק גסה עליו [מרגיש עצמו בטוח] ביושבו על דלת ואינו ירא ליפול, יש לחוש: שמא יוציא ראשו או אחד מאבריו, ויטמא בקבר התהום - ולפיכך היו מביאין שוורים ולא דלתות, כי מתוך שהוא ירא ליפול מהם אינו מוציא ראשו מעבר לרוחב השור, ואינו נטמא.

הערות

^[1] כתב הריטב"א: ואין שימור זה מן הדין, דהא אחזוקי טומאה לא מחזקינן, ולא עוד אלא שאין מקום לשמירה זו, כיון שעתידין ליתן את המים לכהן השורף את הפרה שלא נשמר מכל זה, אלא שימור זה מעלה בעלמא הוא שעשו חכמים במי חטאת.

^[2] כתב הריטב"א: ולא היו עושין לו שימור גדול משאר טומאות, משום דהוי מלתא דלא אפשר, שהרי היו טמאין משעת לידה, שהיתה אמן טמאה לידה וטימאתן, אלא שמקואות היו בחצרות אלו שהיו מטבילין אותן. והמאירי כתב: ואין חוששין למה שאמותיהם מטמאות אותם בטומאת נדתן, שאין חוששין אלא לטומאת מת; וכן אין חוששין שאמותיהן נטמאו במת בעוד שהן עוברות, שבאותה שעה טומאת בית הסתרים היא; והתבאר בתוספתא: שהיו מגדלים אותם לשם עד בני שבעה או שמונה, בכדי שאין בהם חשש לראיית קרי, ואעפ"י שביארנו שלא היו חוששין אלא לטומאת מת, שמא טומאה היוצאת מן הגוף חמורה להם; וראה גם בתוספות, אלא שהוסיפו שלא חששו אלא לטומאת מת דבעי הזאה.

^[3] נתבאר על פי רש"י; אבל התוספות תמהו על זה, וכתבו דאפילו נתמלא מאליו שפיר דמי; אלא טעמם של חכמים ד"משום ההוא פורתא לא חישינן לקבר התהום".

^[4] ביאר רש"י: שדרתן של שוורים היא כעין גג, וחלל של בהמה הוא האוהל המפסיק.

^[5] א. ביאר רש"י: אע"פ שאינו עשוי בידי אדם חשוב להיות אוהל, דבמלוא אגרוף מצינו חשוב למאור שאינו עשוי בידי אדם, כדתנן: מאור שלא נעשה בידי אדם [כגון שנפל הכותל בין בית לבית] שיעורו להוציא את הטומאה לאויר [כלומר: מבית זה לבית זה] כמלא אגרוף. ב. כתב הריטב"א: איכא דקשיא ליה: מכדי "אהל אהל" ממשכן גמרינן, ואם כן אפילו יש בו כמה אגרופין נמי מיבעי עשוי בידי אדם, דהא משכן יש בו כמה אגרופין, ומאי שנא. וביאר שם, דבאמת יש ללמוד ממצורע שאפילו אוהל שאינו עשוי בידי אדם הוי אוהל, אלא דלרבי יהודה אתיא גזירה שוה [ממשכן] ומיעטה במקצת, ומשום הכי אמרינן, דלא אהני גזירה שוה אלא להיכא דליכא כמלא אגרוף דלא חשיב, ובהא גמרינן ממשכן למיהוי עשוי בידי אדם, אבל כשהוא חשוב שיש בו כמלא אגרוף, למצורע מדמינן ליה דחשוב אוהל אע"פ שאינו עשוי בידי אדם.

^[6] והריטב"א כתב: והרי דלת שיש בה כמה אגרופין, "כדי שלא יצא מגופו של תינוק לחוץ כלום"; והיינו, דרש"י מפרשה על הגובה, והריטב"א מפרשה על הרוחב. וראה ערוך לנר על דברי רש"י.

^[7] כן פירש רש"י; וצריך ביאור: א. הרי נמצא שאין הגמרא מקשה קושיא מענין הנידון, אלא קושיא בהבנת דברי רבי יהודה; ומה ענינו לכאן?! ב. מה ביאור לשון הגמרא: "והרי דלת דיש בה כמה אגרופין", והרי סברא זו לא נאמרה אלא לענין אוהל שאינו עשוי בידי אדם, ולא לענין "אין דרך אוהל בכך"?! וראה מה שכתבו התוספות, ובמהרש"א מהר"ם וקרני ראם שביארו דבריהם; וראה עוד בריטב"א בשם התוספות, ובהגהות שם בשם תוספות מכתב יד; וראה ביאור הריטב"א בדברי הגמרא; וראה מה שביאר בערוך לנר על פי שיטת רש"י.

יליף [לומד הוא] בגזירה שווה "אהל" "אהל" ממשכן; כתיב הכא [נאמר כאן] בדין טומאת המת: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד), וכתיב התם [ונאמר שם] במשכן: "ויפרש את האהל על המשכן" (שמות מ, יט), מה להלן במשכן הוא אהל שנעשה בידי אדם, אף כאן בטומאת המת הוא דווקא אהל שנעשה בידי אדם. ורבנן [ולדעת חכמים]; "אהל" "אהל" ריבה, שכיון שנאמרה המלה "אהל" כמה פעמים בדין טומאת המת, הרי זה לרבות כל דבר המאהיל ואף שאינו "אהל" במובן המקובל.

ומקשים: והאם סבר ר' יהודה כי כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו נחשב כאהל? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: חצרות היו בנויות בירושלים על גבי הסלע, ותחתיהם, תחת החצירות הללו, היה חלל טפח ויותר, מפני קבר התהום. כלומר: שאם יש טומאת מת לא ידועה עמוק באדמה תחת החצירות, הרי מכל מקום חלל זה מפסיק בין הטומאה שלמטה ובין החצרות שלמעלה. ומביאין נשים עוברות (הרות) ויולדות שם באותן החצירות ומגדלות בניהם שם, ואינן יוצאות משם עד שגדלו הילדים, וכל זאת כדי שיהיו טהורים מכל טומאה ויוכלו לסייע במצות פרה אדומה שבאפרה מטהרים טמאי מת.

ואחר שגדלו הילדים והיו בני שבע או שמונה שנים והיה באפשרותם לסייע למצוה זו, היו מביאין שוורים, ועל גביהן של השוורים היו מניחים דלתות, והתינוקות הללו יושבין על גביהן, וכוסות של אבן שאינן מקבלות טומאה, היו מחזיקים בידיהם. הגיעו למעין השילוח — ירדו לתוך המים ומילאום את הכוסות הללו במים, ועלו בחזרה על הדלתות שעל גבי השוורים וישבו להם, ומכאן היו המים שבהם נתנו את אפר הפרה, ובהם היזו. ר' יוסי אומר: לא היה התינוק יורד מן השור כלל, אלא ממקומו היה משלשל את הכלי בחבל וממלא, מפני קבר התהום. כלומר: שמא טמונה טומאת מת מתחת לאותה דרך שהולכים ממקום עמידת השוורים אל המעיין.

ותניא [ושנויה ברייתא] אחרת, ר' יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות, אלא שוורים בלבד מספיקים לכך. כי שדרתם וחלל גופם של השוורים רחבים דיים כדי להוות אהל וחציצה מפני טומאת המת. ואם כן יש כאן סתירה; והא [והרי] שוורים שאהל שאינו עשוי בידי אדם הוא, וקתני [ושנינו], ר' יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות אלא שוורים! הרי שאף אהל שאינו עשוי בידי אדם, נחשב כאהל!

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' אלעזר: מודה ר' יהודה כמלא אגרוף. ששיטת ר' יהודה שאהל שאינו עשוי בידי אדם אינו קרוי אהל אינה אלא ביחס לחללים קטנים, שהם כמלוא טפח, אבל בחלל גדול כאגרוף שהוא יותר מטפח, ובגדול ממנו, מודה ר' יהודה שאף שאינו עשוי בידי אדם — הריהו נחשב כאהל. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ומודה ר' יהודה בשקיפין (מערות) ובנקיקי (חורים עמוקים) הסלעים שיש להם דין אהל, אף שלא נעשו בידי אדם.

ומקשים: והרי דלת המונחת על גבי השור שהרי ודאי יש בה (בינה לבין הקרקע) חלל בן כמה אגרופין לפחות, וקתני [ושנינו] כי ר' יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות אלא שוורים ולכאורה נראה מכאן שהדלת כיון שאינה מבנה של קבע אינה יוצרת אהל! על קושיה זו אמר אביי לא שר' יהודה פסל את הדלתות, אלא לדבריו לא הוצרכו להביא דלתות למעשה, כי השוורים רחבים למדי ודי בכך.

רבא אמר טעם אחר: לא היו מביאין דלתות כל עיקר שמפני שדעתו של תינוק גסה עליו, שאם יושב על הדלת הרחבה הרי הוא חש עצמו בטוח כל כך במקום ישיבתו עד שהוא מתנועע לצדדים, ושמא יוציא ראשו או אחד מאבריו מחוץ לתחום הדלת ויטמא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

He derives by means of a verbal analogy that only a man-made tent transmits impurity, deriving the tent written with regard to impurity imparted by a corpse from the tent written with regard to the Tabernacle. It is written here with regard to impurity imparted by a corpse: “This is the teaching when a man dies in a tent” (Numbers 19:14). And it is written there with regard to the Tabernacle: “And he spread the tent over the Tabernacle” (Exodus 40:19). Just as there, with regard to the Tabernacle, the tent was established by a person, so too here, with regard to impurity of a corpse, it is a tent established by a person. And according to the Rabbis, because the passage dealing with impurity imparted by a corpse, i.e., tent tent, is repeated several times, this amplifies and includes any structure that provides shelter, even if it is not a standard tent.

The Gemara asks: And does Rabbi Yehuda hold that the legal status of any tent that is not established by a person is not that of a tent? The Gemara raises a contradiction from a mishna (Para 3:2): Courtyards were built in Jerusalem atop the rock, and beneath these courtyards there was a space of at least a handbreadth due to the concern lest there is a grave in the depths. In that case, the space served as a barrier preventing the impurity from reaching the courtyards above. And they would bring pregnant women, and they would give birth there in those courtyards. And they would raise their children there and would not leave there with the children until they grew. All this was done so that the children would be untainted by any impurity and would be able to assist in the ritual of the red heifer, whose ashes are used to purify those impure with impurity imparted by a corpse.

And once they reached age seven or eight and were capable of assisting in the performance of this ritual, the priests would bring oxen there. And they would place doors on the backs of these oxen, and the children would sit upon the doors and they would hold cups of stone, which are not susceptible to ritual impurity, in their hands. When they reached the Siloam pool, they descended into the water and filled the cups with water, and ascended and sat themselves on the doors. The water in the cups was mixed with the ashes of the heifer and used for sprinkling on the impure person or vessels. Rabbi Yosei says: The children did not descend from their oxen; rather, each child from his place on the door would lower the cup with a rope and fill it with water due to the concern lest there is a grave in the depths beneath the path leading from the oxen to the pool.

And it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: They would not bring doors; rather they would bring only oxen. The size of the spinal column and the body of the animal was sufficient to constitute a tent and therefore served as a barrier before the impurity imparted by a grave in the depths. And this is difficult, as aren’t oxen a tent that is not established by a person; and it is taught that Rabbi Yehuda says: They did not bring doors; rather they brought only oxen. Apparently, the legal status of a tent that is not man-made is that of a tent.

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said that Rabbi Elazar said: Rabbi Yehuda concedes that the legal status of a tent that is not man-made is that of a tent when the tent is a fistbreadth, which is more than a handbreadth in terms of length, width, and height. It is only when the tent is less than the size of a fist that Rabbi Yehuda holds that it is not a tent. That opinion is also taught in a baraita: And Rabbi Yehuda concedes in the case of caves and deep cavities in the rocks that their status is that of a tent even though they are not man-made.

The Gemara asks: But a door on the back of an ox is an object that measures several fistbreadths, and it is taught that Rabbi Yehuda says: They did not bring doors but only oxen. Apparently, a door does not constitute a tent, since that is not the manner in which a tent is typically established. Abaye said in response that Rabbi Yehuda did not say that the legal status of the door is not that of a tent; rather, he said: They did not need to bring doors because the oxen themselves were sufficiently broad.

Rava said Rabbi Yehuda’s statement should be explained differently. They would not bring doors at all. Because a child has an exaggerated sense of self-confidence due to the width of the door, he might allow himself to move from side to side and as a result, perhaps he will extend his head or one of his limbs beyond the edge of the door and will become impure

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מ"ט דרבי יהודה יליף אהל אהל כתיב הכא אדם כי ימות באהל. וכתיב התם ויפרוש את האהל על המשכן מה להלן בידי אדם הכא נמי בעינן אהל העשוי בידי אדם. איני והתנן במס' פרה פ"ג חצירות היו בירושלים נטויות ע"ג סלע ותחתיהן חלול מפני קבר התהום כו' פי' שאם יש שם קבר תחתיו נעשה חלל זה אהל ואין טומאה בוקעת ועולה למעלה מן האהל לפיכך [היו] התינוקות מתגדלים באותן חצירות. וכן כשהיו מוליכין אלו התינוקות מן החצירות ההן להר הבית היו מרכיבין אותן ע"ג שוורים וע"ג השוורים דלתות והתינוקות יושבין מלמעלה שאם יש שם קבר הדלתות נעשית אהל והן מפסיקין בין הטומא' לתינוקות ותניא ר' יהודה אומר לא היו מביאין דלתו' אלא שוורי' והא שוורים שאינו עשוי בידי אדם [והוי אהל] ומשני ר' אלעזר כי בעי ר' יהודה אהל בידי אדם ב' טפחים.

ומודה ר' יהודה במלוא אגרוף שהוא יותר מטפח כדכתיב באבן או באגרוף שאע"פ שאינו בידי אדם אהל הוא. מדקתני [ומודה] ר' יהודה בשקיפין ובנקיקי הסלעים. והאי דקתני לא היו מביאין דלתות אלא שוורים. אביי אמר הכי קתני לא הוצרכו להביא דלתות דיי להם בשוורים.

רבא אמר חייש ר' יהודה הואיל ודעת התינוקות גסה שמא יוציא כו' לפיכך אמר אין מביאין דלתות אלא שוורים ותניא כוותיה דרבא.

וסבר רבי יהודה כל אהל שאינו עשוי בידי אדם לא שמיה אהל ורמינהו חצרות היו בירושלים. פי׳‎ מתני׳‎ לענין מימי חטאת של פרה שהיו שומרין אותן שמירה יתירה ואפילו מטומאת התהום כלומר שמא יטמאו בקבר שבוקע ועולה עד לרקיע והממלא מימי חטאת שהיו שומרין אותו שלא יטמא ממנו בטומאת מת ולפיכך היו מביאין עוברות שיולדו׳‎ בחצ׳‎ הבנוי על הסלע שאין לחוש בסלע שיש שם קבר וגם עושין תחתיו חלל אהל שמאהיל על הקבר אפילו היה שם שאינו בוקע ועולה והיו התינוקות גדלין שם ולא היו מטמאין לעולם בטומאת מת ואמרו בתוספת׳‎ שלא היו מניחין אותן אלא שהם בני שש או בני שבע שנים שאינם רואין קרי שאלו היו גדולים שרואין קרי חוששין שמא יראו קרי שלא בהרגשה והכי משמע ממתני׳‎ דקתני ותינוקות יושבין על גביהן ולא היו עושין לו שימור גדול משאר טומאות משום דהוי מלתא דלא אפשר שהרי היו טמאין משעת לידה שהיתה אמן טמאה לידה וטמאתן אלא שמקואות היו בחצרות אלו שהיו מטבילין אותן ולא היו עושין שימור זה אלא בממלא מי חטאת אבל לא בשורף את הפרה שהרי אי אפשר לשמרו מקרי לפי שאינה אלא בגדול הרואה קרי ולא היו חוששין בו לקרי שלא בהרגשה וכיון שכן אף מטומאת התהום לא היו משמרין אותו ובודאי שאף בממלא מי חטאת אין שימור זה מן הדין דהא אחזוקי טומאה לא מחזקינן ולא עוד אלא שאין מקום לשמיר׳‎ זו כיון שעתידין ליתן אותן לשורף את הפרה שלא נשמר מכל זה אלא דשמור זה מעלה הוא דעבד רבנן במימי חטאת לפי שהקלו בפרה מצד א׳‎ שאמרו לעשותן בטבול יום כי כל ז׳‎ ימים היו מזין על השורף את הפרה מכל מימי חטאת שהיו שם וביום השביעי היו מטמאין אותו בשרץ שהכתוב אומר ואסף איש טהור וטבל במים איש טהור שהיה טמא וטהר ע״י טבילה ולפי שהצדוקין היו אומרים שדינה במעורבי שמש דוק׳‎ ולא בטבול יום ומפי השמוע׳‎ למדו אפילו בטבול יום אמרו חכמים שיהו עושין אות׳‎ בטבול יום כדי להוציא מלבן של צדוקין ולפי שהי׳‎ ראוי יותר לעשותה במעורבי שמש והקלו בה חכמים בזה מפני התקנה כדי שלא יגררו אחר הצדוקין חששו שמא יזלזלו בטהרת׳‎ והחמירו בזה מצד אחר לשמו׳‎ מימי חטא׳‎ השימו׳‎ שאמרנו ובדין הוא שיעשה כן בטהרת השורף אלא דהיכי דלא אפשר לא אפשר וזו היא ששנינו חצרות היו בירושלים בנויות ע״ג הסלע ותחתיהן חלול מפני קבר התהום פי׳‎ ספק טומאת מת מיקרי קבר התהום לפי שהתהום דבר נעלם ומכוסה ומביאין נשים עוברות ויולדות שם פירוש ומטבילין אותן ואת בניהם במקואות שהיו שם מפני טומאת לידה. ומגדלות שם את בניהם לפרה וכשרוצין למלאות מן השלוח מימי חטאת מביאין שם שוורים ועל גביהן דלתות פי׳‎ שאינם מקבלין טומאה ואין לחוש בהם שנטמאו בשום טומאה דאלו נסרי׳‎ דעלמא כיון דעבידי להו לישב עליהן הא חזו ומיחדי למדר׳‎ וכל הראוי למדר׳‎ מטמא טומאת מת אבל דלתות אלו שהן עשוין למלאת אינן מטמאו׳‎ מדרס ולא שום טומא׳‎ ואפילו מדרבנן כדמוכח ממאי דכתיבנא בפ״ק והיו מושיבין באלו דלתו׳‎ תינוקות ע״ג פירוש ונמצא תחתיהן אהל שהוא מגין מטומאת התהום:

וכוסות של אבן שאינם מקבלין טומא׳‎ בידיהן הגיעו לשילוח ירדו לתוך הבית ומלאו ועלו רבי יוסי אומר ממקומו היה משלשל בחבל וממלא מפני קבר התהום ותימא כיון דאפשר בשלשול בחבל כרבי יוסי מ״ט דת״ק שהיה מורידו ולא היה חושש בקבר התהום באותו מקום ורש״י ז״ל רצה להשמר מזה ופירש דת״ק סבר דמילוי בידים ממש בעינן ולא שלשול בחבל וליתא דבמשניות מוכח שאפילו נתמלא מאליו שלא מכח אדם כשר ובתוספתא דפרקין שנינו אמרו לפני ר״ע משום רבי ישמעאל כוסות של אבן היו תלוין בקרני השוורים כיון ששחו השוורים לשתות נתמלאו מאליהן אמר להם אל תתנו מקום למינין לרדות אחריכם והנכון דת״ק סבר דכל כי האי פורתא דלא שכיח שיהא שם בנהר קבר התהום לא עבדי׳‎ מעלה וחומרא יתירה לחוש לקבר התהום ומסתייהו למיזל עד הנהר על גבי שוורים:

ותניא רבי יהודה אומר לא היו מביאין דלתות וכו׳‎ לקמן פריך ליה ופריק כי אתא רב דימי א״ר אלעזר מודה רבי יהודה ממלא אגרוף וזה אגרופו של בן בטיח שהוא כראשו של תינוק. ואיכא דקשיא ליה מכדי אהל אהל ממשכן גמרינן וא״כ אפילו יש בו כמה אגרופין נמי מיבעי עשוי בידי אדם דהא משכן יש בו כמ׳‎ אגרופין ומ״ש ומיה׳‎ ל״ק ולפום מאי דפרישנא לעיל דאנן ממצורע אית לן למיגמר אלא דלר״י אתיא ג״ש ומיעטא במקצת ומש״ה אמרי׳‎ דלא מהני ג״ש אלא להיכא דליכא כמלא אגרוף דלא חשיב ובהא גמרינן ממשכן למיהוי עשוי בידי אדם אבל כשהוא חשוב אהל שיש בו כמלא אגרוף למצורע מדמינן לה דחשוב אהל אע״פ שאינה עשוי בידי אדם כנ״ל:

ג״ה תנ״ה מוד׳‎ ר׳‎ יהודה בשקיפין ובנקוקי הסלעים אבל בספרים ישנים מצאנו דגרסי דיקא נמי דקתני סיפא ומודה ר׳‎ יהודה בשקיפין כו׳‎ וסיפא דמתני׳‎ היא והיא גי׳‎ דייקא טפי דמאי דאפשר לאתויי ממתניתין גופה לא מייתי לה תלמודא ממתניתא ואוקמינן והרי דלת שיש כמה אגרופין כדי שלא יצא גופו של תינוק לחוץ כלום וקתני ר׳‎ יהודה אומר לא היו מביאין דלתות אלמא דלתות לא חזו לאהל וקשי׳‎ להו לבעלי התוספות למה ליה לתלמודא למייתי על׳‎ מטעמא דיש בהן כמה אגרופין ת״ל דעשוין בידי אדם דומיא דמשכן ותירצו דחייש תלמודא דלמא איכא בדלתו׳‎ פיסולא אחרינא דלא דמו למשכן דקסבר כמ״ד הת׳‎ בעירובין דאהל זרוק לא שמי׳‎ אהל ולהכי מקשי ליה האי פיסולה הא מתכשרא במלא אגרוף דכל דהוי כמלא אגרוף מקום חשוב הוא ולא בעי׳‎ ליה דומיא דמשכן ויפה תירץ מיהו מסתברא לי דקושי׳‎ מעיקר׳‎ ליתא דר׳‎ יהודה בעי אהל שהוא עשוי בידי אדם מתחלתו לשם אהל דומיא דמשכן דעביד לשם אהל משא״כ בדלתות ולהכי מקשי׳‎ אע״ג דלא עביד בידי אדם לשם אהל מ״מ הא מתכשרין במלא אגרוף והיינו נמי דמקשי׳‎ בסמוך והרי מטה דאית בה כמה אגרופין ואלו מטה עשוי בידי אדם ולא ידעינן בה שום פיסולה ואפ״ה לא פרכינן לה אלא משום דאית בה כמ׳‎ אגרופין. ופריק בפירוקא קמ׳‎ דשאני מטה דגריעא טובא כיון דעביד׳‎ לגבה ומבטל תחתיה מתורת אהל מה שא״כ בדלתות ולהכי לא מהני בה אגרופין שהרי מתחל׳‎ הוציאוה מתורת אהל ובפרוק׳‎ בתרא אסיקנא דמטה נמי מלא אגרוף עביד לה אהל וטעמא דמתניתין משום דהוי אהל עראי:

כבר ביארנו במקומו שהצדוקים היו אומרים שאין פרה אדמה נעשית אלא בטהור לגמרי והוא שטבל והעריב שמשו והפרושים היו מכשירים אף בטבולי יום וכדי להוציא מלבן של צדוקים היו מטמאים הכהן השורף את הפרה כדי להתעסק בה אחר טבילה מיד ומתוך קולא זו חששו חכמים שמא יבואו לזלזל בה ועשו בה מעלות יתרות והרחקות גדולות בכל מעשיה מטומאת המת והוא שהיו מפרישים את הכהן העוסק בה שבעה ימים קודם היום בלשכה שבעזרה ומטהרים אותו בהזאה מספק טומאת מת וכל הכלים שהיו ממלאין בהם היו של אבנים שאינן מקבלין טומאה וכן המלוא בעצמו היה על ידי אדם שלא נטמא מעולם והוא שהיו בירושלים חצרות בנויות על גבי הסלע ותחתיהן חלול מפני קבר התהום ר"ל טומאת ספק שמא יש קבר לשם ואין בו חלל טפח שטומאתן בוקעת ועולה וכל טומאת ספק קבר הוא קרוי בתלמוד קבר התהום כלומר כתהום שהוא נעלם ומכוסה ולפיכך היו בונין אותה על סלע שתחתיה חלול שאפי' יש שם קבר החלל מפסיק והיו מביאין נשים עוברות ויולדות לשם ומגדלות את בניהן לשם ואין חוששין למה שאמותיהם מטמאות אותם בטומאת נדתן שאין חוששין אלא לטומאת מת וכן אין חוששין שאמותיהן נטמאו במת בעוד שהן עוברות שבאותה שעה טומאת בית הסתרים היא וי"מ שלא היו יונקים מאמותיהם עד שיטהרו ומשנטהרו והתחילו להניק כבר נסתלקו דמים מהם ובשעת לידה טומאת בית הסתרים היא וראשון עיקר והתבאר בתוספתא שהיו מגדלים אותם לשם עד בני שבעה או שמונה בכדי שאין בהם חשש לראיית קרי ואע"פ שביארנו שלא היו חוששין אלא לטומאת מת שמא טומאה היוצאה מן הגוף חמורה להם וכשהיו רוצים למלאות והיו צריכים לצאת מאותם החצרות שתחתיהן חלול כדי לילך לשילוח ועל כל פנים היו צריכים לילך במקומות שאין חלול תחתיהן היו מביאין שוורים ודלתות עליהם ויושבין התינוקות על אותן הדלתות כדי להפסיק בינם ובין קבר התהום ושוורים למה היו באים שאם מפני שכריסם רחבה להיותו מפסיק בין התינוק לקבר התהום הרי הדלתות מספיקות לכך הא לא היו באים אלא מפני שהם חזקים לסבול הדלתות וכוסות של אבן ביד התינוקות כמו שביארנו שכל עניניה נעשים בכלי אבנים והולכים עד לשילוח הגיעו לשם יורדים וממלאים ולא שישלשלו החבל וימלאו שצריכים הם למלאות בה ואין לחוש שם מפני קבר התהום שאין דרך לקבור בנהרות ואחר שמלאו עולים ויושבים על גבי הדלתות והולכים עד שמגיעים להר הבית וכשהגיעו להר הבית היו יורדים והולכים ברגליהם שהר הבית והעזרות חלול היה תחתיהם מפני קבר התהום ובפתח עזרה היו נוטלין את האפר ונותנין במים שבכוסות וכל שמזין את הכהן בשבעת ימי פרישה על ידי תינוקות אלו היו עושין:

אע"פ שלענין אהל לא חלקנו בשיעורו שהוא טפח על טפח בין עשאו אדם לנעשה מאליו בחלון מיהא אינו כן והענין הוא שאין טומאה נכנסת מבית לבית אלא על ידי פותח טפח מיהא נכנסת מבית לבית ומטמאתו ודוקא בחלון שנעשה על ידי אדם אבל חלון שנעשה שלא על ידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת שיעורו כמלוא אגרוף והתבאר במקומו באגרופו של בן בטיח והוא גדול כראשו של אדם בינוני ואם הוא חלון שעל ידי אדם לאורה שיעורו כפנדיון כמו שיתבאר במקומו ולמדת שמה שהוזכר בסוגיא זו מלא אגרוף לענין אהל אין הלכה כן:

בד"ה והתינוקות יושבין בתוספתא דפרה קתני דהכל שוין שהתינוקות צריכין טבילה כו' עכ"ל מפירוש הרע"ב במסכת פרה אבל צריכין טבילה לכ"ע שמא נטמאו בשרץ עכ"ל:

בד"ה והרי דלת דיש בה כו' וצ"ל דקס"ד דבעלי חיים כו' ולא שייך טעם זה אלא בדבר התלוי בסברא ולא למאי דילפינן ממשכן עכ"ל אינו דומה [א] שבאו לקיים פרש"י דודאי משום דילפינן ממשכן לא נעשה הסברא הפוכה להיות בעלי חיים גרע מלהציל אלא שבאו ליישב עיקר קושייתם דמהך טעמא הוי סבר המקשה דמועיל בשוורים יותר מבדלתות אע"ג דהונחו לשם אהל וק"ל:

בד"ה שדעתו של תינוק גסה עליו קסבר רבי יהודה אהל זרוק שמיה אהל כו' עכ"ל דהא דלא בעי רבא למימר הא דלא היו מביאין דלתות דאית ליה לרבי יוסי כמאן דאמר דאהל זרוק לא שמיה אהל ומ"מ בשוורים מהני דחשיב אהל כדדרשינן וגידים תסוככני כדקאמר רבא גופיה לקמן וכמו שכתבו התוס' לעיל משום דרבא ידע הך ברייתא דקאמר רבי יוסי טעמא מפני שדעתו של תינוק כו' דע"כ אית ליה אהל זרוק שמיה אהל:

תוס' ד"ה יליף אהל אהל ממשכן וכו' אינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן וכו' פי' דגבי טומאת מת כתיב והזה על האהל דגם האהל בעצמו הוא טמא ויליף שם דכל אהל שהוא עשוי מעץ אינו טמא בעצמו כ"א הכלים שבתוכו חוץ מן האהל של פשתן דגם האהל בעצמו טמא ומקשו התוס' הכא דאפי' הכלים שבתוכו לא יטמאו כ"א בתוך אהל של פשתן דוקא הואיל ויליף לה ר' יהודה לענין זה ממשכן:

בא"ד דלגבי מצורע כתיב מושבו וכו' נ"ל מדכתיב לשון מושב ולא כתיב לשון אהל ילפינן כל המאהילים דמושב משמע כל מיני מושב אבל לשון אהל משמע דוקא של פשתן כדאשכחן גבי משכן:

ד"ה ומביאין נשים עוברות וכו' או בשעת הזאה לר' יהודה או לרבנן פי' דרבנן ס"ל דבעינן איש בשעת קידוש דהיינו כשנותנים האפר במים ור"י ס"ל דבעינן איש בשעת הזאה:

ד"ה וע"ג דלתות וכו' ומיהו לר"א דלקמן ודאי קשה וכו' עד וקושיא דמטה משני משום דהוי אהל עראי וכו' מתוך דברי התוס' הללו משמע דאינהו מפרשי הא דאיתא לקמן בסמוך בגמ' ואי בעית אימא ר' יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן וכו' שהאי שינויא חוזר אשינויא דר"א דלעיל דשני דשאני שוורים הואיל ומגינים על הרועים אלא דפריך עלה א"ה מטה נמי וכו' ועל זה מהדר ואי בעית אימא וכו' ולעולם טעמא דשוורים הוי מטעם דמגינים על הרועים אבל מפרש"י משמע דהאי אי בעית אימא אתחלת סוגיא קא מהדר דפריך והרי מטה דיש בה כמה אגרופין וכו':

ד"ה והרי דלת דיש לה כמה אגרופין עד ולא שייך טעם זה אלא בדבר התלוי בסברא וכו' נ"ל דקשה להו להתוס' א"כ מאי פריך לעיל והא שוורים דאהל שאינו עשוי בידי אדם הוא וכו' נימא דשאני שוורים דהוו בעלי חיים וחשיבי טפי להציל וע"ז כתבו התוס' דלא שייך טעם זה אלא בדבר התלוי בסברא כגון אין דרך אהל בכך אבל לעיל דפריך מטעם דיליף ממשכן דבעינן אהל העשוי בידי אדם לא שייך האי טעמא:

במשנה ולפי דרכינו למדנו שהישן כו'. נ"ב יש ספרים גרסי' במתני' למדנו ב' דברים כו' כמו בברייתא דלקמן וטעות בידם כי כך הפי' במשנה אמר ר"ש לפי דרכינו כלומר שעסקנו בשיחת חולין שלא לשם תלמוד למדנו מדרך בדיחתו עוד דין אחר שהישן תחת המטה כו' אבל הא דעבדים פטורים מן הסוכה א"ר גמליאל בהדיא וק"ל. אבל בברייתא דלקמן בא ר"ש להשמיע לנו מלתא אגב אורחא שיתן כל א' לב לשיחתו של ת"ח ולא יבטל ממנה שהרי משיחה שלו נשמע ב' דברים א' שהעבדים פטורים וא' שישן כו' ולכך דקדק תלמוד מלתא אגב אורחיה מברייתא ולא ממתני' ודו"ק וכן יראה מפרש"י וכן ברי"ף ורא"ש אינו:

רש"י בד"ה או שרצים כגון חולדות ואישות. נ"ב היא תנשמת בלא עינים:

בד"ה או שאכלתו מלחת שהארץ מליחה כו'. נ"ב ספרים אחרים ארן מליחה שמתבקע מאליה כגון ארץ מליחה לא תשב ומפרשינן מלחת מקום שמולחין שם מלח ופעמים שזוחלים ממימי המלח במקום אחד ומחמת תוקף המלח נעשית הארץ חורים חורים ל"א תולעת שעמד בארץ ומפריכה כמו שמים כעשן נמלחו פי' נמחקו:

בד"ה וכן סואר כו' ויש בהן אהל כו' כצ"ל:

גמ' הגיעו לשילוח כו'. נ"ב נהר שלוח:

רש"י בד"ה אלא שוורים שכריסן רחבות ותינוקות יושבין עליהם וכריסן מפסיק כצ"ל. ונ"ב נ"ל לאו דוקא כריסן ממש אלא שדרן וק"ל:

רש"י ד"ה בשקיפין ומתפרקין ברוח. נראה דמפרש שהוא מלשון שקיפן קידום שבתרגום מקץ (מא ו):

תד"ה ומביאין אע"פ שהיו התינוקות טמאים בנדה כו'. כצ"ל:

תד"ה שדעתו קסבר ר"י אוהל זרוק שמיה אוהל. כן מפורש בהדיא בעירובין (ל ב) ולהמהרש"א אישתמיט זה להכי נדחק לומר דרבא ידע כו'. [ועוד מה יענה לאביי שהרי הוא ודאי לא ידע הברייתא] . ולשנא דהתוס' במש"כ דמשמע אטעיתיה:

גמרא והרי דלת דיש בה כמה אגרופין (דאמרת דבזה שהוא יותר מטפח גם אוהל העשוי בידי אדם הוי אוהל) וקתני רבי יהודה אומר לא היו מביאין דלתות (לתינוקות הממלאים מים לקדש בהם מי חטאת, ופליג את"ק דקאמר מביאין שוורים ועל גביהן דלתות שיהיה אוהל מפסיק מפני קבר התהום).
וא"ת דלמא טעמא דר"י משום דאוהל זרוק לא שמיה אוהל וי"ל דמקשו מר"י דרפ"ג דעירובין דאית ליה דמערבין בבית הקברות מפני שיכול לחוץ ולילך ולאכול, הרי ס"ל אוהל זרוק שמי' אהל.
ובתוס' כאן (ד"ה שדעתו) הוכיחו מברייתא דקתני לא היו מביאין דלתות מפני שדעתו של תינוק גסה עליו (ובטוח שלא יפול מש"ה אין מביאין דלתות) שמא יוציא ראשו ויטמא דס"ל לר"י דאוהל זרוק לא שמיה אוהל דמשמע דאלולי מפני שדעתו גסה עליו היו מביאין דלתות.
וקשה לי, כיון דלא היה הוכחה אחרת אלא מהאי ברייתא, א"כ יקשה על אביי ורבא דע"כ לא ידעו להך ברייתא מדלא משני על קושיית הש"ס כשינויי דגמרא, דזהו טעמא דאין מביאין דלתות, למה טרחו לתרץ קושיית הש"ס היה להו לומר דבאמת טעמא דר"י משום אהל זרוק:

מ"ט דר"י יליף אהל אהל ממשכן כו' וקשיא לי טובא דאכתי לר"י תינח לענין דאינו מאהיל שפיר יליף מג"ש דכל אהל שאינו בידי אדם אינו אהל מגזירת הכתוב כיון דעיקר פרשה דאהלות בהכי איירי דכשמת באהל כל אשר באהל יטמא א"כ כל כמה דלא קרי אהל לא שייך בו לטמא אדם וכלים שבתוכו משא"כ לענין חציצה בפני הטומאה דפליג בה נמי ר"י כדפרישית דמוכח כן מסוגיא דשמעתין ומנ"ל הא מילתא דבעינן בידי אדם דוקא דלכאורה הא דטע"ט חוצץ בפני הטומאה לאו מקרא ילפינן לה אלא דממילא מילתא דפשיטא היא דאינו מטמא אלא מה שבתוך האהל ולא מה שאינו בתוכו ואדרבה מסברא כל מה שאינו בתוכו אלא במקום בפני עצמו מה"ת נאמר דטמא כיון שאינו בתוך האהל אי לאו דטומאה רצוצה הל"מ היא או משום דילפינן לה מקרא או בקבר לרבות קבר סתום כדאיתא בנזיר דף נ"ד (וכמו שהארכתי בקונטרסי בפירש"י והתוס' דהתם) וא"כ לפ"ז שיעורו דטע"ט נמי הל"מ היא דפחות מטע"ט טומאה רצוצה היא שבוקעת ועולה כנגדה עד לרקיע ולמטה מקרקע עד התהום וא"כ אכתי כל שהטומאה יש לה מקום מיוחד טע"ט דתו לא מיקרי טומאה רצוצה בדין הוא שתחוץ א"כ מה טעם וסברא יש לחלק אם אותו מקום נעשה בידי אדם או שלא ביד אדם כיון דלא שייך ביה הך ג"ש דאהל אהל (דהא הך מילתא דחוצץ לא איירי ביה קרא ואדרבה האי אהל דאיירי בי' קרא שהוא של פשתן הא כתיב ביה בהדיא והזה על האהל שהאהל עצמו טמא וא"כ אינו חוצץ בפני הטומאה לפי שיטת התוס' בפרק במה מדליקין במשנה דכל היוצא מן העץ( ואע"ג דזה המקום מיוחד אין קרוי אהל בדין הוא שיחוץ כיון שאינו בתוך האהל. וכבר עלה בלבי דלענין חציצה לר"י לאו מקרא יליף לה אלא דהל"מ היא דכל שאינו קרוי אהל לענין טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אלא שנראה בעיני דוחק דהא בעלמא מקשינן כיון דהלכתא הוא קרא למה לי והנלע"ד בענין זה דהא דמקשינן הכא מ"ט דר"י דאיצטריך למילף אהל אהל ממשכן היינו לענין הך מילתא לחוד דלר"י כל שאינו בידי אדם אינו מאהיל על הטומאה לטמא מה שבתוך האהל דאיירי ביה עיקר קרא ולאפוקי מהך דרשא דאהל אהל ריבה דע"כ לר"י נמי אית ליה כדמוכח בפרק במה מדליקין משו"ה מקשה שפיר מ"ט ואיצטריך למילף בג"ש משא"כ לענין חציצה דלא שייך ביה הך דרשא דאהל אהל ריבה שפיר מצינן למימר דר"י מסברא פשיטא ליה דכל אהל שאינו בידי אדם אינו חשוב לקבוע מקום בפני עצמו ולחוץ בפני הטומאה ותדע שכן הוא דהא אפילו לרבנן דפליגי עליה דר"י ולא ילפי ממשכן אפ"ה מודו דיש לחלק בין מה שנעשה בידי אדם למה שלא נעשה בידי אדם והיינו כדאשכחן דמפליגו רבנן בין מאור שנעשה בידי אדם ששעורו כפונדיון שהוא פתות מטפח וכשלא נעשה בידי אדם שיעורו מלא אגרוף כמו שפירש"י בסמוך ממשניות דכלים ואהלות ומסוגיא דבכורות וכמו שאבאר בסמוך בלשון רש"י. נמצינו למידין מיהו דלרבנן נמי מסברא יש לחלק בין בידי אדם לשלא בידי אדם. וא"כ כ"ש דאית לן למימר הכי אליבא דר"י לענין חציצה וכ"ש למאי דמשמע מפי' התוס' דהך בבא דאחד חור שחררוהו שרצים אביב שהוא קמור קאי ולענין תציצה וכדפרישית בשיטתם א"כ בפשיטות יש לומר דלר"י מסברא אית ליה דבחור שחררוהו שרצים תחת קרקע הבית שהמת או הטהרות בתוכו אין לו לחוץ בפני הטומאה דהאי חור בטיל אגב קרקע הבית כן נראה לי ובזה נתיישב היטב הסוגיא דבסמוך וכמו שאבאר ודוק היסב:

בתוס' בד"ה יליף אהל אהל ממשכן וא"ת אי ממשכן יליף אפילו עשוי בידי אדם נמי לא יביא את הטומאה אלא פשתן כו' עכ"ל. נראה דאליבא דרבנן דאית להו נמי הך ג"ש דאהל אהל ממשכן בפ' במה מדליקין לא פסיקא להו כ"כ להקשות מנא להו דשאר אהלים שאינם של פשתן מטמאין כל מה שבתוכן דודאי מילתא דפשיטא הוא דשאר מינים נמי מיקרי אהל כדאשכחן במקדש דאיקרי משכן ומיקרי אהל אע"פ שהיה עליו תקרה של בנין וכמ"ש בחידושינו בפרק במה מדליקין ע"ש. א"כ ע"כ דעיקר ג"ש היינו לענין טומאת האהל גופא דבהאי שייך עיקר ג"ש דכתיב ויפרוש האהל על המשכן דהאי לישנא לא שייך אלא באהל של משכן שהוא ממיני בגדים ולא של מקדש שהוא של בנין אבל לענין מה שבתוך האהל ודאי אין לחלק דאידי ואידי קרינן בהו כל אשר באהל כדאשכחן במקדש שנקרא אהל לכל הדברים שטעונין אהל משא"כ לר"י דאית ליה הך ג"ש נמי לענין מה שבתוך האהל קשיא להו שפיר א"כ ליבעי דוקא פשתן אפילו לטמא מה שבתוכו כנ"ל בכוונת התוס' דשמעתין ולפ"ז א"ש דהאי דסיפרי רבי יהודה היא אלא דמלשון רש"י והתוס' דפרק במה מדליקין משמע דלא נחתו להכי דאפי' לרבנן נמי קשיא להו והוצרכו ללמוד מהך דרשא דק"ו דמצורע ואפשר לקיים דבריהם לענין שאר דברים היוצאין מן העץ דאיירי בהו עיקר מיעוטא דג"ש אהל אהל עלייהו קאי וכמ"ש שם בחידושינו דכיון דאפ"ה מטמאין כל מה שבתוכן היינו ע"כ משום ק"ו דמצורע כנ"ל ודו"ק:

בא"ד וא"ת א"כ כי לא עביד נמי בידי אדם כו' הא איצטריך ליה דרשא דפרק במה מדליקין כו' וי"ל דמושבו לא משמע כו' עכ"ל. וקשיא לי אכתי מנא ליה לרבי יהודה למילף בג"ש דאהל אהל ממשכן דאהל שאינו עשוי בידי אדם אינו מטמא אפילו מה שבתוכו דלמא הך ג"ש נמי לא איירי אלא לענין טומאת האהל עצמו כל שאינו עשוי בידי אדם אין האהל עצמו טמא כי היכי דמוקמינן לה אליבא דרבנן לענין כל היוצא מן העץ שאינו מטמא אלא פשתן והיינו דוקא לענין אהל עצמו ולא לענין מה שבתוכו ואי מטעמא דכתב רש"י שם דבכל היוצא מן העץ נמי לא שייך לומר דאינו מטמא מה שבתוכו מהאי ק"ו דמצורע גופא הא ודאי ליתא לשיטת התוס' דפ' במה מדליקין אליבא דרבי יהודה כמו שדקדקתי שם עיין עליו. מיהו למאי דפרישית בסמוך דבלא"ה הך מילתא דאהל שאינו עשוי בידי אדם מילתא דתליא בסברא הוא כמו שהוכחתי מדרבנן לדרבי יהודה אלא הא דאיצטריך למילף לדר"י בג"ש היינו לאפוקי מדרשא דאהל אהל ריבה א"כ לק"מ כן נראה לי ודו"ק:

בא"ד אע"ג דסתם סיפרי ר"י היא א"ש דקאמר בשמעתין מודה ר"י כמלוא אגרוף. ולכאורה נראה מדבריהם דהאי שיעורא דמלוא אגרוף שייך נמי במצורע והיינו כר' יוסי דאמר בפי"ז דכלים דמלוא אגרוף של בן בטיח ישנו כראש גדול של אדם. וא"כ שפיר מצינו למימר דשייך האי שיעורא בטמא שיושב תחת אילן שהאילן מאהיל על ראשו אלא דלע"ד א"א לומר כן דבפ' י"ג דנגעים משמע להדיא במשנה י"ב דשיעור מושבות של מצורע היא ברחב ארבע אמות וכ"כ שם הרמב"ם להדיא בפי' המשניות וכן הר"ש פי' כן לחד פירושא ובירושלמי דנזיר פ' כ"ג נמי מצאתי דאמר ר' יוחנן רובדי אילן שיש בהם ד' על ד' הנזיר מגלח. ונראה לכאורה דהיינו נמי מטעמא דפרישית דכיון דטומאה תחת אילן במת לא ילפינן אלא בק"ו ממצורע מש"ה בעינן ד' על ד' שנראה דוחק לאוקמי מילתא דר' יוחנן כר"י דשמעתין וצ"ע ועיין עוד בסמוך:

בגמרא ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא מפני קבר התהום. עיין בתוספת פ' חלון (עירובין דף ע"ט) שהקשו דר' יוסי מאי חייש לקבר התהום הא שמעינן ליה לרבי יוסי בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ"ה) דס"ל דטומאה טמונה אינה בוקעת ועולה ותירצו דודאי אית ליה לרבי יוסי דטומאה טמונה בענין קבע ממש אבל בעלמא לית ליה ועיין בתוס' ס"פ המוכר פירות במשנה דכוכין ובחדושי מהרש"א שם ובקונטרסי הארכתי ובזה יש ליישב ג"כ שיטת הירושלמי שהבאתי בסמוך דאפשר לאוקמי ההיא דרובדי אילן אפילו כרבנן דרבי יוסי דאינהו נמי מצי סברי דעיקר טומאה רצוצה היינו שנמצא שם דרך קבורה ממש דהמאהיל על הקבר כאילו מאהיל על המת עצמו כמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא דמש"ה הנזיר מגלח על טומאה רצוצה וה"נ איתא בירושלמי דלעיל משא"כ לענין רובדי אילן שמאהילין על האדם ועל הטומאה אפשר דאין הנזיר מגלח אלא כשיש ברובדי אילן ד' על ד' דומיא דמצורע כן נראה לי ודוק היטיב ואין להאריך יותר:

בפירש"י בד"ה כמלא אגרוף כו' ובמסכתא בכורות מייתינן לה כו' שיעורו להוציא את הטומאה לאויר כמלא אגרוף כו' עס"ד. זה הלשון להוציא הטומאה לאויר לא נמצא שם בגמ' ואדרבה רש"י גופא מפרש שם להדיא דהאי שיעורו מלא אגרוף היינו להביא את הטומאה מבית זה לבית זה וא"כ יש לתמוה טובא למה שינה רש"י לשונו הכא בשמעתין. ועוד כיון דרש"י גופא לא מייתי לה הכא אלא אגב גררא להביא ראיה דלרבנן אשכחן נמי שיעורא מלא אגרוף במאור שלא נעשה בידי אדם א"כ לא היה צריך לפרש אי איירי אותה הטומאה לאויר או מבית לבית:

והנלע"ד ליישב דודאי פירש"י בבכורות עיקר דעיקר שיעור מלא אגרוף במאור היינו מבית זה לבית זה כדאשכחן במשנה בפי"ג דכלים דנקיט כמה שיעורין חלוקין במאור ומסיים בה בהאי לישנא להביא את הטומאה ולהוציא את הטומאה ור"ש פליג וקאמר להביא כו' ופשטא דלישנא דלהביא ודאי משמע מבית זה לבית זה. ועוד דבמשנה הסמוכה לה קתני חלון שהיה לאויר אלמא דמעיקרא לאו לאויר הי' אלא להביא מבית לבית וע"ש בפי' המשניות אלא לפי שכבר כתבתי בסמוך ובכמה דוכתי דטומאה שמבית לבית ובצדו דרך חלונות אינן אלא מדרבנן כמ"ש הש"ך בי"ד בסימן שע"ב בשם ת"ה ומהר"י ויי"ל והש"ע. נמצא דלפ"ז לא הוי א"ש הא דאמרינן בשמעתין דמודה ר' יהודה במלא אגרוף דחוצץ וטהור אע"ג דלענין טומאה דאורייתא איירי וא"כ האי שיעורא דמלא אגרוף מאי עבידתיה ואי משום דלרבנן נמי אשכחן האי שיעורא דמלא אגרוף במאור שלא נעשה בידי אדם מ"מ איכא למימר דשאני התם דבטומאה מבית לבית לא הוי אלא טומאה דרבנן ומש"ה אין טומאה נכנסת דרך חלון שלא נעשה בידי אדם אלא א"כ הוא כמלא אגרוף משא"כ לענין חציצה דאיירי ביה ר' יהודא מנא ליה להקל ולומר דכשהוא מלא אגרוף חוצץ וליכא למימר דהל"מ כשאר שיעורין דהא ודאי ליתא דא"כ למה לן לאהדורי בטעמא דר"י למילף בג"ש וטפי הוי לן למימר בפשיטות לר"י הל"מ הוא דכל שלא נעשה בידי אדם אינו מביא ואינו חוצץ אלא א"כ כמלא אגרוף לכך הוצרך רש"י לפרש דלענין חציצה הוי טעמא דר"י מסברא כיון דמלא אגרוף הוי שיעור חשוב אפילו לרבנן לענין טומאה דאורייתא כגון להוציא את הטומאה לאויר שכל מה שמאהיל נגד אויר טמא אע"ג שלא נעשה בידי אדם מש"ה מוקי ר' יהודא לג"ש דאהל אהל ממשכן בדדמי דהיינו דוקא בטע"ט אינו מאהיל אבל במלא אגרוף שהוא שיעור חשוב מיקרי אהל בין לענין חציצה ובין לענין שתטמא את הטומאה והטהרות באותו אהל עצמו כן נראה לי לכאורה בכוונת רש"י:

אלא דאכתי קשיא לי טובא דא"כ דמה שהטומאה יוצאת לאויר כמלא אגרוף הוי מדאורייתא א"כ אמאי בעינן מלא אגרוף דאטו מי גרע האי חלון שעשוי למאור שלא נעשה בידי אדם משאר חורין שחררוהו שרצים דפליגי ביה ר"י ורבנן בפ"ג דאהלות וקי"ל כרבנן דבטפח ע"ט מאהיל על הטומאה כדקתני אחד חור שחררוהו שרצים ארישא דטע"ט קאי דלפ"ז קשיא ממתניתין דפ"ז דבעינן כמלא אגרוף וכי משום שהוא לאורה מיגרע גרע (ונראה דוחק לאוקמי מתניתין דפי"ג דאהלות ודפי"ז דכלים כר"י ולא כרבנן והא גבי הלכתא פסיקתא תני לה התם) אע"כ דאפילו מה שמוציא הטומאה לאויר נמי לא הוי אלא מדרבנן כגון שהטומאה אינה מונחת תחת האויר ממש אלא בבית שלא כנגד החלון. נמצא שמה שמאהיל למעלה נגד החלון אינו מאהיל על הטומאה דבכה"ג לא הוי טומאה דאורייתא כמו שנראה מלשון הרמב"ן ז"ל. דטומאת אהל מן התורה אינו אלא אחד בג' דרכים ואחד מהם מה שמאהיל נגד הטומאה עצמה. וכמו שכתבתי מבואר באר היטב בלשון הרמב"ם ז"ל בה' טומאת מת בתחילת פי"ג ובתחילת פי"ד שבפי"ג כתב דכל חור שהוא ט' ע"ט בין נעשה בידי אדם או לא נעשה בידי אדם מאהיל על הטומאה וחוצץ בפני הטומאה ובפי"ד כתב לענין חלון שלא נעשה בידי אדם אין הטומאה נכנסת ויוצאת מבית לבית או לעליה אלא כמלא אגרוף וכיוצא בזה כתב עוד בהלכה ז' לענין חור שבדלת וא"כ דבריו סותרין זה את זה דאטו מי גרע האי חלון שבפרק י"ד מחור שבפי"ג אע"כ דהאי כדיניה והאי כדיניה דבפי"ג לא איירי אלא מטומאה דאורייתא בין לענין מאהיל באותו אהל עצמו ובין לענין חציצה וכמו שנראה ממה שכתב בתחילת דבריו טע"ט על רום טפח משום דלענין שיהא אהל גמור בפני עצמו לא סגיא בלא"ה שיהא טפח אורך ע"ט רחב ברום טפח משא"כ בפי"ד דלא איירי אלא לענין טומאה דמבית לבית או לעליה דרך חלון או ארובה דלא הוי אלא מדרבנן מש"ה בעינן כמלא אגרוף ומש"ה לא נזכר בפי"ד ענין טפח של רום דבחלון או ארובה של בית לבית או לעליה לא שייך ביה רום כיון דשיעור תלוי בחלון או ארובה בלבד כדפרישית בפ"ק דף יו"ד גבי טע"ט ברום טפח ע"ש בלשון רש"י ובחידושינו כל זה נראה לי ברור וצלול בכוונת הרמב"ם ז"ל ובפירוש המשניות דלא תקשי אהדדי עד שלע"ד היא ראיה גדולה שאין עליה תשובה דלשיטת הרמב"ם מבואר להדיא שם דטומאה מבית לבית אינה אלא מדרבנן וכמ"ש הש"ך בכוונת בעל ת"ה ומהרי"ו והש"ע ודלא כמ"ש בעל מג"א בא"ח סי' שי"א שדברי הרמב"ם הם שלא כדברי הש"ך ודוק היטב:

נחזור לסוגיא דשמעתין דלפ"ז טעמא דר"י דמודה במלא אגרוף היינו משום שהוא שיעור חשוב יותר מטע"ט אפילו אליבא דרבנן דאע"ג דהאי דאורייתא והאי דרבנן אפ"ה ראיה גמורה היא שהוא שיעור חשוב ומש"ה מוקי לג"ש בדדמי בטע"ט דוקא משא"כ במלא אגרוף לענין מאהיל לר"י מרבינן לה מאהל אהל ריבה ולענין חציצה יליף מסברא וכדפרישית וכן נראה מלשון הריטב"א ז"ל בחידושיו ע"ש ודוק היטב ובקונטרס הארכתי יותר:

מיהו מאי שכתב רש"י כאן לשון חישב עליו למאור נראה דלא דק ואשגרת לישנא בעלמא הוא דהא להדיא תנן בפי"ג דאהלות דחור שחררוהו שרצים וחישב עליו למאור שיעורא כמלא מקדח שהוא פחות אפילו מטע"ט ושיעור דמלא אגרוף היינו כשלא חישב עליו לא למאור ולא לתשמיש ע"ש ועיין ג"כ מה שכתבתי בפ"ק דפסחים ד' ט' גבי מעשה דרבי יהודא במציק אחד ברמון ודקדקתי שם מהא דאמרי' בשמעתין דלר"י חור שנעשה ע"י שרצים בעינן כמלא אגרוף ע"ש:

בתוספות בד"ה ועל גביהן דלתות מאן דאמר בגיטין כו' דאהל זרוק לא שמיה אהל כו' ומיהו לר"א דלקמן ודאי קשה כו' עס"ה. ולע"ד נראה ליישב קושית התוספת משום דבלא"ה נראה לי ברור דהאי תנא דס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל היינו דוקא לענין דאינו חוצץ בפני הטומאה ולחומרא בעלמא מדרבנן אבל מדאורייתא אין לחלק דאלת"ה אלא דאפילו לקולא נמי אמרינן דלא שמיה אהל א"כ כ"ש דאין מקום חשש לתינוקות אפילו בלא חציצת הדלתות כיון שאין התינוקות מתטמאין מחמת שמאהילין על קבר התהום דהא אהל זרוק הוא אלא דאפשר דמשום הא לא איריא דלענין טומאת אדם או כלים עצמם שמאהילין נגד הטומאה לא איכפת לן אי מקרי אהל או לאו דהא קי"ל בפ"ק דשבת בסוגיא די"ח דבר גבי איכר שהיה עובר דעל עצמן בכל שהן אע"ג דפחות מטפח לא הוי אהל כלל אלא דאפ"ה מצאתי ראיה ברורה מלשון התוספות עצמן שכתבו בדיבור הקודם בפשיטות דקוברי המת שהיו עוברין והאהילו המטה שנעשה אהל לטמא מה שתחתיו ונכנסת אף לאהל אחר ועיין בתחלת פ"ד דמסכת אהלות בתנור שהאהילו עליו קוברי המת כו' וכתב שם הר"ש בפי' המשניות והובא בתי"ט דלא מסתבר כלל לחלק בין טומאה עוברת לטומאה קבועה והיינו כדפרישית דאפילו למ"ד לא שמיה אהל היינו מדרבנן ולחומרא לענין דאינה חוצצת וא"כ מדאורייתא ודאי חוצצת לכ"ע ולפ"ז כיון דכולה הך מילתא דתינוקות אינו אלא מעלה בעלמא כמו שפירש"י והיא גמרא ערוכה בר"פ בתרא דזבחים לא מיבעיא אליבא דר"ל דאמר דארץ ישראל בדוקה היא לענין טומאת התהום אלא אפילו אליבא דרבי יוחנן התם כמ"ש שם התוספת וא"כ יפה הועילו הדלתות אפילו למ"ד אהל זרוק לא שמיה אהל להציל התינוקות מחשש טומאה דאורייתא אבל להך חומרא דרבנן דאהל זרוק אינו חוצץ לא חששו כיון דאי אפשר בענין אחר והא דמקשה הש"ס לעיל מעיקרא בפשיטות דר"י אדר"י מהך דשוורים אהך מתניתין דאהלות היינו למאי דקס"ד דאהל שאינו עשוי בידי אדם לא שמיה אהל כלל אפי' מדאורייתא א"כ מה הועילו השוורים לתינוקות כיון דאין חוצצת מדאורייתא כן נראה לי נכון בעזה"י ודוק היטב:

ובעיקר ענין אהל זרוק כבר הארכתי בפ"ק דגיטין דף ח' ע"ב וגם בס' משנה למלך האריך מאד והרגיש ג"כ בסברא זו דלענין תינוקות לא הוי אלא מעלה בעלמא אלא דלא נחית לפרש דהאי דאהל זרוק לא שמיה אהל אינו אלא מדרבנן ולפ"ז ודאי קשיא עליה דא"כ מאי מקשה מעיקרא דר"י אדר"י משוורים דלמא שאני הכא דאינו אלא מעלה בעלמא אבל למאי דפרישית א"ש טובא ודו"ק:

שם בגמ' תניא נמי הכי ומודה ר"י בשקיפין כו' וכתבו התוס' דל' תניא אינו מדוקדק דהא משנה מפורשת היא. ובאמת דיותר יש לתמוה דלעיל מעיקרא מאי מקשה והרי שוורים אטו מי לא הוי ידע סיפא דהך מתניתין גופא דמודה ר"י ולמאי דפרישית יש ליישב דאי ממתניתין לא הוי סייעתא כל כך דאפשר דהא דמודה ר"י בשקיפין שהוא שיעור גדול היינו דוקא לחומרא לענין שמאהיל וארישא לחוד קאי והיינו מדרבנן משא"כ לענין חציצה דלקולא לא משמע ליה לחלק אליבא דר"י בין טפח למלא אגרוף מש"ה מייתי מברייתא דאפשר דקים ליה לתלמודא דהך ברייתא לענין חציצה נמי איירי להדיא כן נראה לי ודו"ק:

(כא א) ר' יהודה אומר לא היו מביאין דלתות וכו'.—נראה דר"י לטעמיה, דאית ליה לקמן (כד א), דמחיצה העומדת ברוח הויא מחיצה, ורבנן דפליגי הכא על ר' יהודה הם ר"מ, דסתם משנה ר"מ, וגם הוא לטעמיה אזיל, דאית ליה התם דמחיצה העומדת ברוח אינה מחיצה.

אהל אהל ריבה. אהלים טובא כתיבי בפרשת פרה לרבות אף העשוי מאליו: מפני קבר התהום. כל שם קבר התהום וטומאת התהום שבש''ס לשון ספק הוא כתהום שאינו גלוי מפני קבר התהום שכל העיר היו מסופקין שמא יש שם קבר ואין לו למת חלל טפח וטומאה שהיא רצוצה בוקעת ועולה לרקיע לכך היו בונין אותה ע''ג כיפין שאפי' יש שם קבר מתחת הרי חלל מפסיק: ומביאין נשים עוברות כו'. משום ההיא דתנן (פרה פ''ג מ''ז) מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו מיד להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי השמש היתה נעשית וכיון דטבול יום כשר בפרה עשו בה מעלות הרבה כדי שלא יזלזלו בה תקנו כל מעשה פרה בכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה והכהן השורפה הזקיקוהו לפרישת שבעת ימים ואין אחיו הכהנים נוגעין בו כדאמרינן בפ' קמא דיומא (דף ב.) ואמר מר מזין עליו כל שבעה ותקנו שיהו תינוקות הללו ממלאין לו מים לקדש בהן מי חטאת ומשום מעלה תקנו שיהו טהורים מכל טומאה ובתוספתא שנינו עד שיהו בני שבעה ובני שמנה שנים מגדלין אותן ולא יותר שלא ראו קרי: ומביאין שוורים. כשהיו רוצים לילך ולמלאות מים חיים מן השילוח: וכוסות של אבן בידיהם. שכל מעשיה היו בכלי אבנים כדפרישית: ירדו לתוך המים ומלאום. קסבר האי תנא מילוי בעינן ולא שישלשל בחבל: מפני קבר התהום. שמא יש כאן טומאה: אלא שוורים. שכריסם רחבות ותינוקות יושבין עליהם וכריסן מפסיק שאין התינוקות מאהילין על הארץ ולקמן מפרש טעמא אמאי לא היו מביאין דלתות אלמא אשמעינן רבי יהודה דשדרתן של שוורים שהיא כעין גג וחלל של בהמה הוא האהל המפסיק ואע''ג דאינו עשוי בידי אדם: כמלא אגרוף. אהל שרחב כמלא אגרוף שהוא יותר מטפח מודה רבי יהודה שאע''פ שאינו עשוי בידי אדם חשוב להיות אהל דבמלא אגרוף מצינו חשוב למאור שאינו עשוי בידי אדם כדתנן באהלות (פי''ג מ''א וכלים פי''ז מ''ב) ובמס' בכורות מייתינן לה בפרק על אלו מומין (דף לז:) מאור שלא נעשה בידי אדם שיעורו להוציא את הטומאה לאויר כמלא אגרוף וזהו אגרופו של בן אבטיח וישנו גדול כראש כל אדם וכי אר''י דאינו אהל היכא דאין עשוי בידי אדם בטפח קאמר: בשקיפין. סלעים הנופלים ומתפרקין ברוח ויש חור גדול במקום עקירתן: נקיקי. ביקועין: והרי דלת דיש בה כמה אגרופים. מן הקרקע עד הדלת וקא א''ר יהודה לא היו מביאים דלתות קא סלקא דעתיה משום דאין דרך אהל בכך וכל שכן שוורים: כל עיקר. לא משום דאינו אהל אלא שלא תהא דעתו של תינוק גסה עליו פריוו''י בלע''ז שמתוך שאינו ירא ליפול והרי הוא בטוח כאילו הוא בעלייה רחבה ויוציא ראשו חוץ לדלת ומאהיל לפיכך מביאין שוורים בלי דלתות ומתוך שהוא ירא ליפול אינו מוציא ראשו להלן מן רחב השור:

יליף אהל אהל ממשכן. וא''ת אי ממשכן יליף אפילו עשוי בידי אדם נמי לא יביא את הטומאה אלא פשתן כדאשכחן פרק במה מדליקין (שבת דף כז: ושם) דתנן כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ויליף בגמרא אהל אהל ממשכן וי''ל דכל המאהילים דמטמאים ילפינן בספרי בפרשה פרה בקל וחומר ממצורע דתניא מנין לעשות שאר המאהילים כאהל המת אמרת מה מצורע הקל עשה בו כל המאהילים כאהל מת החמור לא כל שכן דלגבי מצורע כתיב מושבו ודרשינן בתורת כהנים מושבו טמא מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן וטהור עובר טמא וא''ת אם כן כי לא עביד נמי בידי אדם נילף בקל וחומר ממצורע וכי תימא אם כן ג''ש מאי אהניא הא איצטריכא ליה לדרשה דפרק במה מדליקין דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים ויש לומר דמושבו לא משמע לא ריבוי ולא מיעוט לענין שאינו עשוי בידי אדם ולרבי יהודה דמעטיה רחמנא גבי מת ילפינן מצורע הקל בקל וחומר ממת דלא מטמא ולרבנן לא מחלק לא הכא ולא הכא ואף על גב דסתם סיפרא רבי יהודה אתיא שפיר ההיא דאילן כרבי יהודה דאמר בשמעתין מודה היה רבי יהודה כמלא אגרוף וא''ת וכיון דשאר המאהילים ילפינן ממת ק''ו ממצורע אם כן נימא דיו ולא מטמא עוברים כמו קוברי המת שהיו עוברים באכסדרה ויש שם כלים דמצורע עובר אינו מטמא באהל כדתניא בתורת כהנים וכדתנן במסכת נגעים פ' י''ג (מ''ז) ומייתי לה פ''ק דקדושין (לג:) ויש לומר דק''ו זה אינו אלא גלויי מילתא בעלמא הוא דלא ילפינן ממשכן למעוטי שאר המאהילים: ומביאין נשים עוברות ויולדות. אע''פ שהיו התינוקות טמאים בנדה ויולדות לא היו חוששין אלא לשומרן מטומאת מת דבעיא הזאה ומטומאה היוצא מגופו כגון בעל קרי כדתניא בתוספתא שהיו מגדלין אותן עד שיהו בני שבע שנים או שמנה ולא יותר שלא יראו קרי וקצת תימה מה מועיל מילוי זה שהיו ממלאין בתינוקות סוף סוף בעינן איש בשעת קידוש שנותנין האפר במים או בשעת הזאה לרבי יהודה או לרבנן כדמוכח פרק טרף בקלפי (יומא דף מג:) ויש לומר דמה שהיה יכול לתקן מתקנין משום מעלה דכולה מילתא מעלה בעלמא כדאיתא בריש (יומא) (דף ג:) ועל גביהן דלתות. מאן דאמר בגיטין (דף ח:) ובנזיר פרק כהן גדול (דף נה.) ובפ' בכל מערבין (עירובין דף ל:) ובפרק בתרא דחגיגה (דף כה.) דאהל זרוק לא שמיה אהל לחוץ בפני הטומאה מצי למימר דסבר לה כרבי יהודה דאמר בשמעתין לא היו מביאין דלתות אלא שוורים שכריסותיהן רחבות ואע''פ שגם הם אהל זרוק מ''מ בדידהו גלי רחמנא דחשיבי אהל כדדרשינן מדכתיב (איוב י) ובעצמות וגידים תסוככני ומיהו לר' אליעזר דלקמן ודאי קשה דמפרש טעמא דשוורים משום דמגינים על הרועה שלהם וקושיא דמטה משני משום דהויא אהל עראי ולהאי טעמא קשה היכי עבדינן למ''ד אהל זרוק לא שמיה אהל דאפי' שידה תיבה ומגדל לא חייצי: והתינוקות יושבין. בתוספתא דפרה [פ''ב] קתני דהכל שוין שהתינוקות צריכין טבילה כלומר הכל שוין בין ר' עקיבא בין ר' יוסי הגלילי שנחלקו לענין הזאה כדתנן במסכת פרה פ''ג [מ''ד] צריכין היו התינוקות להזות דברי ר' יוסי הגלילי ר''ע אומר לא היו צריכין להזות: ירדו לתוך המים ומלאום. קסבר האי תנא מילוי ידים בעינן ולא שישלשל בחבל כך פירש בקונטרס ותימה גדולה פירש דבכולהו סתמי מוכחי במסכת פרה (פ''ז משנה ו ז) שהיו מוליכין חבל כדי למלאות ואפילו נתמלא הכלי מאליו משמע דכשר במילוי דתנן במס' פרה פ''ה (מ''ז) השוקת שבסלע אין ממלאין בה היתה כלי וחברה בסיד ממלאין עוד תניא בתוספתא דפרה אמר לפני רבי עקיבא משום רבי ישמעאל כוסות של אבן היו תלויין בקרני שוורים כיון ששחו שוורים לשתות נתמלאו הכוסות אמר להם אל תתנו מקום לצדוקים לרדות (אחריו) ונראה לפרש דבהכי פליגי רבי יוסי ורבנן דרבנן סברי משום ההוא פורתא לא חיישינן לקבר התהום ורבי יוסי חייש: תניא נמי הכי. משמע לכאורה שהיא ברייתא והיא משנה שלימה במסכת אהלות (פ''ג מ''ז) סיפא דההיא דלעיל דהכי תנן התם רבי יהודה אומר כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל ומודה בשקיפים וסלעים: והרי דלת דיש לה כמה אגרופין. תימה היכי סלקא דעתא דמקשה שלא יועילו דלתות והלא בידי אדם הוא דמדעת הונחו לשם אהל ועוד מאיזה טעם יש לשוורים להועיל יותר מן הדלתות ובקונטרס פירש קא סלקא דעתיה משום דאין דרך אהל בכך וכל שכן שוורים ולפי זה תיקשי ליה היא גופא וצ''ל דקא סלקא דעתיה דבעלי חיים חשיבי להציל טפי מדלתות ליחשב אהל אף על פי שאין דרך אהל בכך ולא שייך טעם זה אלא בדבר התלוי בסברא ולא למאי דילפינן ממשכן: שדעתו של תינוק גסה עליו. קסבר רבי יהודה אהל זרוק שמיה אהל דמשמע הא לא מפני שדעתו גסה היו מביאין דלתות:

דף כא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד