יליף [לומד הוא] בגזירה שווה "אהל" "אהל" ממשכן; כתיב הכא [נאמר כאן] בדין טומאת המת: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד), וכתיב התם [ונאמר שם] במשכן: "ויפרש את האהל על המשכן" (שמות מ, יט), מה להלן במשכן הוא אהל שנעשה בידי אדם, אף כאן בטומאת המת הוא דווקא אהל שנעשה בידי אדם. ורבנן [ולדעת חכמים]; "אהל" "אהל" ריבה, שכיון שנאמרה המלה "אהל" כמה פעמים בדין טומאת המת, הרי זה לרבות כל דבר המאהיל ואף שאינו "אהל" במובן המקובל.

ומקשים: והאם סבר ר' יהודה כי כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו נחשב כאהל? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: חצרות היו בנויות בירושלים על גבי הסלע, ותחתיהם, תחת החצירות הללו, היה חלל טפח ויותר, מפני קבר התהום. כלומר: שאם יש טומאת מת לא ידועה עמוק באדמה תחת החצירות, הרי מכל מקום חלל זה מפסיק בין הטומאה שלמטה ובין החצרות שלמעלה. ומביאין נשים עוברות (הרות) ויולדות שם באותן החצירות ומגדלות בניהם שם, ואינן יוצאות משם עד שגדלו הילדים, וכל זאת כדי שיהיו טהורים מכל טומאה ויוכלו לסייע במצות פרה אדומה שבאפרה מטהרים טמאי מת.

ואחר שגדלו הילדים והיו בני שבע או שמונה שנים והיה באפשרותם לסייע למצוה זו, היו מביאין שוורים, ועל גביהן של השוורים היו מניחים דלתות, והתינוקות הללו יושבין על גביהן, וכוסות של אבן שאינן מקבלות טומאה, היו מחזיקים בידיהם. הגיעו למעין השילוח — ירדו לתוך המים ומילאום את הכוסות הללו במים, ועלו בחזרה על הדלתות שעל גבי השוורים וישבו להם, ומכאן היו המים שבהם נתנו את אפר הפרה, ובהם היזו. ר' יוסי אומר: לא היה התינוק יורד מן השור כלל, אלא ממקומו היה משלשל את הכלי בחבל וממלא, מפני קבר התהום. כלומר: שמא טמונה טומאת מת מתחת לאותה דרך שהולכים ממקום עמידת השוורים אל המעיין.

ותניא [ושנויה ברייתא] אחרת, ר' יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות, אלא שוורים בלבד מספיקים לכך. כי שדרתם וחלל גופם של השוורים רחבים דיים כדי להוות אהל וחציצה מפני טומאת המת. ואם כן יש כאן סתירה; והא [והרי] שוורים שאהל שאינו עשוי בידי אדם הוא, וקתני [ושנינו], ר' יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות אלא שוורים! הרי שאף אהל שאינו עשוי בידי אדם, נחשב כאהל!

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' אלעזר: מודה ר' יהודה כמלא אגרוף. ששיטת ר' יהודה שאהל שאינו עשוי בידי אדם אינו קרוי אהל אינה אלא ביחס לחללים קטנים, שהם כמלוא טפח, אבל בחלל גדול כאגרוף שהוא יותר מטפח, ובגדול ממנו, מודה ר' יהודה שאף שאינו עשוי בידי אדם — הריהו נחשב כאהל. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ומודה ר' יהודה בשקיפין (מערות) ובנקיקי (חורים עמוקים) הסלעים שיש להם דין אהל, אף שלא נעשו בידי אדם.

ומקשים: והרי דלת המונחת על גבי השור שהרי ודאי יש בה (בינה לבין הקרקע) חלל בן כמה אגרופין לפחות, וקתני [ושנינו] כי ר' יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות אלא שוורים ולכאורה נראה מכאן שהדלת כיון שאינה מבנה של קבע אינה יוצרת אהל! על קושיה זו אמר אביי לא שר' יהודה פסל את הדלתות, אלא לדבריו לא הוצרכו להביא דלתות למעשה, כי השוורים רחבים למדי ודי בכך.

רבא אמר טעם אחר: לא היו מביאין דלתות כל עיקר שמפני שדעתו של תינוק גסה עליו, שאם יושב על הדלת הרחבה הרי הוא חש עצמו בטוח כל כך במקום ישיבתו עד שהוא מתנועע לצדדים, ושמא יוציא ראשו או אחד מאבריו מחוץ לתחום הדלת ויטמא