סוכה כא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - ב

תניא כוותיה דרבא: רבי יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות כל עיקר, מפני שדעתו של תינוק גסה עליו, שמא יוציא ראשו או אחד מאבריו, ויטמא בקבר התהום; אלא מביאין שוורים המצרים שכריסותיהן רחבות, והתינוקות יושבין על גביהן וכוסות של אבן בידיהן, הגיעו לשילוח ירדו ומלאום, ועלו וישבו להן על גביהן.

קא סלקא דעתין לפרש טעם רבי יהודה במשנתנו המתיר לישון תחת המיטה בסוכה, שהוא משום שהמיטה אינה אוהל העשוי בידי אדם ^[1], ולפיכך תמהינן:

והרי מטה דיש בה כמה אגרופים מן החבלים ולקרקע [רש"י], ותנן: רבי יהודה אומר: נוהגים היינו שהיינו ישנים תחת המטה בפני הזקנים, ומשום שאינו אוהל העשוי בידי אדם; ואמאי, הרי הוכחנו כי אוהל הרחב כמלוא אגרוף, אף כשאינו עשוי בידי אדם הוי אוהל?! ^[2]

ומשנינן: שאני מטה הואיל ולגבה עשויה לישון על גבה ולא תחתיה ו"מבטל תחתיה מתורת אוהל" [ריטב"א], ולפיכך מותר לישון תחתיה לדעת רבי יהודה. ^[3]

ותמהינן: והרי שוורים נמי לגבן עשוים, ואמאי הוו אוהל להגין מפני הטומאה?!

כי אתא רבין, אמר רבי אלעזר: שאני שוורים, הואיל ואף על גב שלגבן הן עשויים הרי הם עושים מעשה אוהל מתחתיהם, שהרי הם מגינים על הרועים שמכניסין ראשיהן תחת כריסן בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים. ^[4] אי הכי מטה נמי נימא אוהל היא, הואיל ומגינה על מנעלים וסנדלים שתחתיה?!

אלא אמר רבא חילוק אחר בין שוורים למיטה: שאני שוורים הואיל ועשויים להגין על בני מעיין שלהן שידרתה מגינה עליהן, שנאמר: עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים "תסוככני", הרי ש"סכך" הוא; ולפיכך אע"ג שלגבה עשויה, חשוב אוהל. ^[5]

ואי בעית אימא: שוורים הוי אוהל מעיקר הדין, ואף על גב שלגבן הן עשויין ^[6], ובמיטה נמי לא מתבטל ממנה שם אוהל מפני שלגבה עשויה; וטעמו של רבי יהודה המתיר לישון בסוכה טעם אחר הוא -

רבי יהודה לטעמיה, דאמר: סוכה דירת קבע בעינן, והוה ליה מטה דירת עראי, וסוכה אהל קבע, ולא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע "להסיר שם הסוכה מכאן" [לשון רש"י].

ותמהינן: והא רבי שמעון דאמר נמי: סוכה דירת קבע בעינן, ואתי אהל עראי ומבטל אהל קבע, וכמו שאמר במשנתנו: למדנו שהישן תחת המיטה בסוכה לא יצא ידי חובתו?!

ומבארת הגמרא: בהא פליגי: מר רבי שמעון סבר: אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע; ומר רבי יהודה סבר: לא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע.

שנינו במשנה: אמר רבי שמעון מעשה בטבי עבדו וכו':

תניא: אמר רבי שמעון: משיחתו של רבן גמליאל למדנו שני דברים:

למדנו: שעבדים פטורים מן הסוכה. ^[7]

ולמדנו: שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו.

ומקשינן: ולימא רבי שמעון: "מדבריו" של רבן גמליאל למדנו שני דברים?! ומפרשינן: מילתא אגב אורחיה קא משמע לן, אגב שהשמיענו רבי שמעון שני דברים שלמדנו מדברי רבן גמליאל; נקט לשון "שיחה", כדי להשמיענו כי הא דאמר רב אחא בר אדא, ואמרי לה, אמר רב אחא בר אדא אמר רב המנונא אמר רב:

מנין שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד, שצריך לשומעם שיתנו להן לב, שנאמר: אשרי האיש וגו' כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו - דבר קל שבו - לא יבול -

ואילו היה אומר "מדבריו", לא היינו יודעים אלא ש"דברי תורה" שהוא מתכוין ללמד לאחרים הן בלבד צריכים לימוד - ולא "שיחתו".

מתניתין:

הסומך סוכתו בכרעי המטה [רגלי המטה] כלומר: בדופנותיה -

כגון שהיו דופנות המיטה מקיפים אותה משלש רוחות וקרקעית המטה קבועה באותן דפנות; והיה ראשן האחד של הדפנות עומד בארץ וראשן השני עולה למעלה, וסיכך על גבי דפנות המטה - הרי הסוכה כשרה. ^[8] רבי יהודה אומר: אם עומד הסכך על דפנות המיטה, ונמצא שאינה יכולה הסוכה לעמוד בפני עצמה ללא המיטה, הרי הסוכה פסולה.

גמרא:

מאי טעמא דרבי יהודה?

פליגי בה רבי זירא ורבי אבא בר ממל:

חד אמר: מפני שאין לה קבע, שהרי הסוכה מיטלטלת על ידי המיטה; ורבי יהודה לשיטתו, הסובר: סוכה דירת קבע בעינן. ^[9]

וחד אמר: מפני שמעמידה לסכך הסוכה בדבר המקבל טומאה [המיטה כלי היא ומקבלת טומאה]; ואף שלא למדנו אלא לעיקר הסכך שלא יהא מקבל טומאה, מכל מקום הואיל ועיקר הסכך הן מעמידיו, הוי כאילו מסכך בדבר המקבל טומאה [רש"י]. ^[10]

מאי בינייהו?

איכא בינייהו: כגון שנעץ שפודין של ברזל - כלי המקבל טומאה - וסיכך עליהם: למאן דאמר: לפי שאין לה קבע, הרי יש לה קבע; ואילו למאן דאמר: מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה, הרי מעמידה בדבר המקבל טומאה.

אמר אביי: לא שנו אלא סמך הסכך על דפנות המיטה עצמה -

אבל סיכך על גב המטה, העמיד מיטות סביב הסוכה כדפנות, וסיכך באמצען על גבי יתדות, הרי הסוכה כשרה. ^[11] ומפרשינן: מאי טעמא?

למאן דאמר לפי שאין לה קבע, הרי יש לה קבע; למאן דאמר: מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה, הרי אין מעמידה בדבר המקבל טומאה.

הערות

^[1] לפי פשטות הגמרא, אך עיין רש"י ורש"ש.

^[2] הקשו האחרונים: והרי אהל שאינו עשוי בידי אדם ילפינן לה בגזירה שוה הכתובה גבי טומאת מת, ומהיכי תיתי לומר כי אף גבי סוכה אין מעכב אלא אהל העשוי בידי אדם?! וראה פני יהושע וערוך לנר בזה.

^[3] העיר הרש"ש: דין זה דומה למה שכתבו הפוסקים, שאף על פי שמצוות אין צריכות כוונה, מכל מקום אם כיון שלא לצאת אינו יוצא ידי חובתו.

^[4] כתב רש"י: להכי נקט גבי מטה מנעלים וסנדלים, משום דאמרינן בבבא בתרא, איזהו מטה של תלמידי חכמים, כל שאין תחתיה אלא מנעלים של בעל הבית בימות החמה וסנדלים בימות הגשמים שנותנים שם כשהוא בא לשכב ולישן חולץ מנעליו ונותנן תחת מטתו; אבל לתת תחתיה דברים אחרים גנאי הוא לו שמרגיל בני הבית לשם. ביאור דבריו, שמנעלים נועלים בימות החמה וסנדלים בימות הגשמים [כמו שכתב רשב"ם שם] ; וגירסת רש"י כאן אינה כגירסתנו: כל שאין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה ומנעלין בימות הגשמים. והרשב"ם פירש שם לפי גירסתנו, שנותנין את הסנדלין בימות החמה תחת המטה עד שיצטרך להם בימות הגשמים.

^[5] א. צריך לומר דלפי סברת רבא מיטה אינה אוהל, כיון דלגבה עשויה; ולא חייש רבא למה שמשימין תחתיה מנעלים וסנדלים, כיון דסוף סוף עיקר עשייתה לגבה. ב. כתבו התוספות: אף על גב דהאי קרא באדם כתיב, כל שכן בהמה שכריסה למטה כעין אהל.

^[6] יש לפרש בשני אופנים: האחד: הגמרא חוזרת בה מעיקר הסברא ד"לגבה עשויה". השני: הואיל ונותנין שם מנעלים וסנדלים לא מיקרי "לגבה עשויה", וכן בשוורים מטעם שמגינין על הרועין.

^[7] ביארו הראשונים: חידוש יש בדבר, ואע"ג שמצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים פטורות, והוא הדין עבדים שדינם במצוות כנשים; מכל מקום, הוה אמינא שהנשים חייבות בסוכה, הואיל וכתוב: בסוכות "תשבו" שבעת ימים, ובעינן "תשבו" כעין "תדורו" איש ואשתו; וכן משום דהוה ילפינן "חמשה עשר" "חמשה עשר" מחג המצות, לחייב נשים בסוכה כמו במצה, וכמבואר סברות אלו בסוף הפרק; וטעם פטורם מהלכה למשה מסיני כמבואר שם, תוספות וריטב"א.

^[8] נתבאר על פי המשנה ברורה, וכן היא משמעות רוב הראשונים; וראה פירוש אחר בשם הרמב"ן בהערה 9 בגמרא.

^[9] הקשו התוספות: הרי סוכה על גבי בהמה אינה נפסלת אפילו לרבי יהודה משום שאין לה קבע, אלא מטעם אחר, וכמבואר לקמן כג א?! וביאר הר"ן [כהבנת ה"קהלות יעקב"] שיטת רש"י: כל סוכה שמיטלטלת כולה עם הרצפה שלה מיחשבה שפיר "קבע", כיון דבכל מקום שהיא הרי היא אותה סוכה עצמה, ועל כל פנים הסוכה כולה קבועה כמות שהיא בתדירות, ומשום הכי כשרה סוכה על גבי בהמה; אבל משנתנו מיירי שהרצפה היא קרקע עולם, שהמטה אינה מסורגת בחבלים, וכשנכנס בה הרי הוא עומד על הקרקע, ונמצא דכשיטלטלנה יהא לה מקום חדש ורצפה אחרת, וזה נחשב סוכה ש"אין לה קבע". והתוספות ביארו על פי הירושלמי: שאין לה עשרה טפחים מקרקעית המטה עד הגג; וראה בקהלות יעקב סימן טז שהאריך לבאר, מה ענין זה ל"אין לה קבע" שבלשון גמרתנו. והריטב"א פירש משנתנו בשם הרמב"ן: כפה מיטתו לפי שיש תחתיה גובה עשרה, ונתן הסכך על הכרעים; לפי שאין לה קבע, "שאינה ראויה לעמוד כפויה, ועומדת לתקנה שתעמוד כדרכה" [ואינו ענין ל"סוכה דירת קבע בעינן"], דוגמא דאמרינן התם לגבי משכב הזב, שאם כפה הזב כלי וישב עליו אינו מטמא במשכב הזב לפי שאומרים לו: עמוד ונעשה מלאכתנו, וכן הדין בזה.

^[10] אבל הריטב"א כתב: לפי שמעמיד בדבר המקבל טומאה, פירוש, שהוא פסול לסכך גזירה שמא יבוא לסכך בו; ולשון הרמב"ן והר"ן: שמא יאמרו: זה עומד וזה מעמיד, כשם שראוי להעמיד כך מסככין בו.

^[11] נתבאר על פי משמעות רש"י; אבל הרא"ש פירש [וראה גם במשנה ברורה]: סיכך על גבי המיטה ממש, אלא שלא העמיד את הסכך על דפנות המיטה אלא על גבי יתדות מחוץ למטה. וצריך ביאור לשני הפירושים, מאי קא משמע לן?! והרי בכלל דברי רבי יהודה הוא, שאמר: אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה, הרי משמע: אם יכולה לעמוד בפני עצמה, וכגון שהעמיד הסכך על גבי יתדות, הרי היא כשרה?!]. והריטב"א כתב: אי אפשר לפרש סיכך על גב המטה, שהיינו העמידה על יתדות מבחוץ, כי הרי פשיטא?! ופירש דברי הגמרא על פי פירושו במשנה בשם הרמב"ן, כי הסומך סוכתו על כרעי המטה, הינו שכפה את המטה וסיכך על רגליה; ואמר אביי: "לא שנו אלא סמך במטה בפניה שהיא עומדת להתהפך ואין לה קבע לעמוד כן, אבל סיכך על גבי מטה שעומדת כדרכה על גבי יתדות גבוהות עשרה נתונות במטה כשרה, ואע"ג שמטלטלת עמה". וראה עוד שם בד"ה וחד אמר, שביאר, כי המעמיד סוכתו על גבי אילן אין בזה משום מעמיד בדבר המקבל טומאה דהוי מעמיד דמעמיד, והוסיף: והיינו דאמר אביי: אבל סיכך על גבי מטה, שנעץ יתדות במטה וסיכך עליהם כשרה, למאן דאמר לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה הא אין מעמידה בדבר המקבל טומאה, כיון שאין הסכך סומך ממש על המטה אע"פ שיתדותיו סומכות עליו, והיינו רבותא דאשמועינן; וכן הוא ברמב"ן במלחמות.

בקבר התהום.

ומעירים: אכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא; ר' יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות כל עיקר, מפני שדעתו של תינוק גסה עליו ושמא יוציא את ראשו או אחד מאבריו ויטמא בקבר התהום. אלא מביאין שוורים המצרים שכרסותיהן רחבות, והתינוקות יושבין על גביהן, וכוסות של אבן בידיהן. הגיעו לשילוח — ירדו ומלאום, עלו וישבו להן על גביהן.

ומקשים שוב מתוך דברי ר' יהודה עצמם: והרי מטה בסוכה שיש בה (בחלל שבין מקום השכיבה לבין הקרקע) כמה אגרופים, ותנן [ושנינו במשנתנו], ר' יהודה אומר: נוהגים היינו שהיינו ישנים תחת המטה מפני הזקנים, הרי שהמיטה אינה קרויה אהל, אף שהיא גדולה! ודוחים: שאני [שונה] מטה, הואיל ולגבה היא עשויה. כלומר: אין המיטה עשויה אלא להשתמש על גבה, ולא לצורך הדברים שמתחתיה, ולכן אף אין לומר שהחלל שתחתיה יוצר אהל. ומקשים: אם כן, הרי השוורים שנסתייעו בהם להבאת המים לפרה האדומה נמי [גם כן] הלא לגבן הן עשוין, ובכל זאת מחשיבים את כריסי השוורים כאהל אף לדברי ר' יהודה!

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' אלעזר: שאני [שונים] השוורים שתחתם נחשב כאהל הואיל ומגינים על הרועים בימות החמה מפני החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים, שלפעמים שוכבים הרועים תחת כריסות השוורים כדי להנצל מן החום ומן הגשם. ומקשים: אי הכי [אם כך] שהגנה זו נחשבת כיוצרת אהל, אם כן מטה נמי [גם כן] ייחשב החלל שתחתיה כאהל הואיל ומגינה על מנעלים וסנדלים שמניחים תחתיה!

אלא אמר רבא: יש לדחות את ההסבר הקודם ושאני [שונים] השוורים שהם נחשבים אהל, הואיל ועשוין כרים וגבם להגין על בני מעים שלהן, שנאמר: "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשככני" (איוב י, יא), וכיון שהעור והבשר נחשבים ככיסוי וסכך, כאמור בכתוב, לכן דינם כאהל.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] טעם אחר: ר' יהודה הולך בענין זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: סוכה דירת קבע בעינן [צריכים אנו] ואין יוצאים בסוכה אלא אם כן היתה עשויה כדירת קבע, והוה לה [ונעשתה] מטה זו שבסוכה דירת ארעי, וסוכה אהל קבע, ולא אתי [יכול לבוא] אהל ארעי כמיטה זו ומבטל אהל קבע, שהסוכה שצריכה להיות כבנין קבע מבטלת מתוך חשיבותה כל אהל ארעי העשוי בתוכה.

ומקשים: והא [והרי] ר' שמעון שאמר נמי [גם כן] כפי שהסברנו (לעיל סוכה ז, ב) שסוכה דירת קבע בעינן [צריכים אנו], ובכל זאת סבור הוא כי אתי [בא] אהל ארעי כמיטה ומבטל אהל קבע כסוכה! ומשיבים: אין [כן]! אכן בהא פליגי [בנושא זה עצמו חלוקים הם]; מר [חכם זה, ר' שמעון] סבר כי אתי [יכול לבוא] אהל ארעי ומבטל אהל קבע, ומר [וחכם זה, ר' יהודה] סבר שלא אתי [יכול לבוא] אהל ארעי ומבטל אהל קבע.

א מסופר במשנה שאמר ר' שמעון והביא מעשה כדי לסתור את דברי ר' יהודה; מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המיטה, ולטענת רבן גמליאל היה זה מפני שהיה תלמיד חכם וידע שעבדים פטורים ממצות סוכה. תניא [שנינו בברייתא], אמר ר' שמעון: משיחתו של רבן גמליאל למדנו שני דברים; למדנו שעבדים פטורים מן הסוכה, ולמדנו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו.

בלשון ברייתא זו מדקדקים: ולימא [ושיאמר]: "מדבריו של רבן גמליאל" ומדוע השתמש בביטוי המיוחד "שיחתו"? ומשיבים: אכן, בכוונה השתמש בביטוי זה כי מילתא אגב אורחיה קא משמע לן [דבר בדרך אגב השמיע לנו] כי הא [כמו זו] שאמר רב אחא בר אדא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אחא בר אדא אמר רב המנונא אמר רב: מנין שאפילו שיחת תלמידי חכמים שאין בכוונת המדבר לכאורה להורות הלכה וכדומה, מניין שאף היא צריכה תלמוד ויש בה ערך — שנאמר בצדיקים: "אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול" (תהלים א, ג), ללמד שאצל תלמיד חכם לא רק פרי יצירתו העיקרי הוא חשוב אלא גם דברים צדדיים הנובעים ממנו ("עלהו") יש בהם ברכה.

ב משנה הסומך סוכתו בכרעי המטה, כלומר: שמשעין את הסכך על גבי מוטות הקבועים לצד המיטה — כשרה. ר' יהודה אומר: אם סוכה זו אינה יכולה לעמוד בפני עצמה ללא המיטה — הרי זו פסולה.

ג גמרא שואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יהודה הפוסל סוכה זו? פליגי [נחלקו] בה, בביאור הדבר ר' זירא ורב אבא בר ממל. חד [אחד מהם] אמר: פסולה סוכה זו מפני שאין לה קבע, שהרי סוכה זו מיטלטלת בהסטת המיטה, אין מיטה חזקה דיה לסמוך את הסוכה והרי כבר אמרנו שר' יהודה סבור שסוכה צריכה להיות כדירת קבע, ואם עשאה בכרעי המיטה אין זה קבע. וחד [ואחד מהם] אמר: פסולה מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה, שלא רק סכך המקבל טומאה פוסל את הסוכה, אלא גם כל דבר אחר המקבל טומאה ועשוי להעמיד את הסכך.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין שני החכמים המסבירים את דברי ר' יהודה, הלכה למעשה? ומסבירים: כגון שנעץ בקרקע שפודין של ברזל וסיכך עליהם, ולדעת מאן דאמר [מי שאמר] שטעם הפסול הוא לפי שאין לה קבע, הרי יש לה קבע בשיפודים אלה וכשירה. אולם למאן דאמר [לדעת מי שאמר] שהטעם הוא מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה, הרי אף כאן מעמידה בדבר המקבל טומאה ופסולה.

אמר אביי: לא שנו מחלוקת זו אלא כאשר סמך את הסכך למוטות המיטה וכרעי המיטה משמשים כדופן לסוכה, כאשר הסוכה כולה נשענת על כך. אבל אם סיכך על גבי המטה, שאם הניח כמה מיטות בשלושה צדדים כדי שתשמשנה כדפנות לסוכה וסיכך את החלל שביניהן — סוכה זו לדעת הכל כשרה. מאי טעמא [מה הטעם] כשרה, משום שאין בה פסול לשני אופני ההסבר. למאן דאמר [לדעת מי שאמר] במשנה שאותה סוכה פסולה לפי שאין לה קבע, הרי זו יש לה קבע שאינה נשענת על כרעי המיטה. ולמאן דאמר [ולמי שאמר] מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה אולם כאן הרי אין מעמידה בדבר המקבל טומאה שעמידת הסוכה עצמה אינה בדבר המקבל טומאה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

with impurity imparted by a grave in the depths.

The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava, as Rabbi Yehuda says: They would not bring doors at all, because a child has an exaggerated sense of self-confidence and perhaps he will extend his head or one of his limbs beyond the edge of the door and will become impure with impurity imparted by a grave in the depths. Rather, they would bring Egyptian oxen whose bellies are broad, and the children would sit upon them and they would hold cups of stone in their hands. When they reached the Siloam pool they descended and filled them, and ascended and sat themselves on the backs of the oxen.

The Gemara asks: But with regard to a bed, which measures several fistbreadths, didn’t we learn in the mishna that Rabbi Yehuda says: It was our custom that we would sleep beneath the bed before the Elders? Apparently, despite the fact that a bed measures several handbreadths, its legal status is not that of a tent. The Gemara answers: A bed is different, since it is designed specifically for use upon it; therefore, the status of the space beneath it is not that of a tent. The Gemara asks: Aren’t oxen like those used to transport the children to bring water for the red heifer also designated specifically for use upon them and nevertheless, Rabbi Yehuda deems their spinal column and bellies a tent.

When Ravin came to Babylonia from Eretz Yisrael he said that Rabbi Elazar said: Oxen are different since they protect the shepherds in the sun from the sun, and in the rain from the rain. Shepherds would lie beneath the bellies of the oxen as protection from the elements. The Gemara asks: If so, i.e., if an ox is rendered a tent because it provides protection, even if its primary designation is for use upon it, then the status of a bed too should be that of a tent, since it protects shoes and sandals that are placed beneath it.

Rather, Rava rejected that explanation and said: Oxen are different and their status is that of a tent since their bellies and backs are made to protect their innards, as it is stated: “With skin and flesh You have clothed me, and with bones and sinews You have knitted me together” (Job 10:11). Since flesh and skin are mentioned in the verse as providing shelter, the status of the oxen is that of a tent.

And if you wish, say instead: In this case Rabbi Yehuda conforms to his reasoning, as he stated elsewhere: We require a sukka that is a permanent residence. The bed in a sukka is a temporary residence, and the sukka is a permanent tent; and a temporary tent does not come and negate a permanent tent. The permanent sukka is significant and that significance supersedes any temporary structure within it. Therefore, in Rabbi Yehuda’s opinion, the status of the bed is not that of a tent.

The Gemara asks: But according to Rabbi Shimon, who also stated that we require a sukka that is a permanent residence, nevertheless, a temporary tent comes and negates a permanent tent. The Gemara answers: Yes, and that is the point over which they disagree. One Sage, Rabbi Shimon, holds: A temporary tent comes and negates a permanent tent, and one Sage, Rabbi Yehuda, holds: A temporary tent does not come and negate a permanent tent.

The mishna relates that Rabbi Shimon said, contrary to the opinion of Rabbi Yehuda: There was an incident involving Tavi, the Canaanite slave of Rabban Gamliel who was sleeping beneath the bed, and Rabban Gamliel claimed that Tavi did so because he was a Torah scholar and knew that slaves are exempt from the mitzva of sukka. It is taught in a baraita that Rabbi Shimon said: From the conversation of Rabban Gamliel we learned two matters. We learned that Canaanite slaves are exempt from the mitzva of sukka, and we learned that one who sleeps beneath the bed did not fulfill his obligation.

The Gemara questions the formulation of the baraita. And let Rabbi Shimon say: From the statement of Rabban Gamliel. Why did he use the atypical expression: From the conversation of Rabban Gamliel? The Gemara answers: Through this expression he teaches us another matter in passing, like that which Rabbi Aḥa bar Adda said, and some say that Rabbi Aḥa bar Adda said that Rabbi Hamnuna said that Rav said: From where is it derived that even the conversation of Torah scholars require analysis, even when the intention of the speaker was apparently not to issue a halakhic ruling? It is as it is stated with regard to the righteous: “Which brings forth its fruit in its season and whose leaf does not wither” (Psalms 1:3). This teaches that with regard to a Torah scholar, not only is his primary product, his fruit, significant but even ancillary matters that stem from his conversation, his leaves, are significant.

MISHNA: One who supports his sukka on the legs of the bed, i.e., he leans the sukka roofing on a bed, the sukka is fit. Rabbi Yehuda says: If the sukka cannot stand in and of itself without support of the bed, it is unfit.

GEMARA: The Gemara asks: What is the rationale for the statement of Rabbi Yehuda deeming this sukka unfit? Rabbi Zeira and Rabbi Abba bar Memel disagree with regard to the rationale. One said: It is unfit because it lacks permanence. The sukka is not stable enough, as if the bed is moved the sukka will collapse. And one said: It is unfit because he is supporting the roofing with an object that is susceptible to ritual impurity, as the bedframe is a vessel. Not only the roofing, but that which supports the roofing as well may not be susceptible to ritual impurity.

The Gemara asks: What is the practical difference between them? The Gemara explains: The difference is in a case where one wedged iron skewers into the ground and roofed the sukka upon them. According to the one who said that the reason the sukka is unfit is because it lacks permanence, this sukka has permanence, and it is fit. However, the one who said the reason the sukka is unfit is because he is supporting the roofing with an object that is susceptible to ritual impurity, he is supporting it with an object that is susceptible to ritual impurity, so it is unfit.

Abaye said: The Sages taught this dispute only in a case where one leaned the roofing on the bed. However, if one placed the roofing atop the bed, i.e., he affixed poles to the bed and the roofing is supported by those poles, everyone agrees that the sukka is fit. What is the reason that it is fit? According to the one who said that the sukka is unfit because it lacks permanence, this sukka has permanence as even if the bed is moved, the roofing will move with it and will not collapse. And according to the one who said the sukka is unfit because he supports it with an object that is susceptible to ritual impurity, in this case he is not supporting it with an object that is susceptible to ritual impurity, as the roofing is not supported by the bed.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואקשינן והרי מטה דיש בה כמה אגרופין ולא חשיב ליה ר' יהודה אהל ומכשיר לישן תחתיה בסוכה ודחינן שאני מטה דלגבה עשויה. כלומר הנסרין הנתונות עליה לישן עליהן על גביהן נתונות ולא תחתיהן.

ואקשינן אי הכי שוורין נמי לגבן עשוין ושנינן שאני שוורים פעמים שהרועים נכנסים תחתיהם בצל מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים שנמצאו להם כמו אהל אי הכי מטה נמי מגינה על מנעלים וסנדלים ונדחת זו. ומשני רבא אלא שאני שוורים הואיל ומגינים על בני מעיים כסוכה.

שנאמר עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני.

איבעית אימא דרבי יהודה לטעמי' דאמר [סוכ'] דיר' קבע בעינן והויא לה סוכ' [קבע] ומטה דירת עראי ולא אתו אהלי עראי ומבטלי אהלי קבע.

והא ר' שמעון נמי דבעי סוכה דירת קבע וקתני מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל כו' ופליג על ר' יהודה. ואסיקנא בהא פליגי ר' שמעון [סבר] אתו אהלי עראי ומבטלי אהלי קבע ורבי יהודה סבר לא.

ר' יהודה ור' שמעון מפורשין בפרק הראשון.

אמר אביי. רבי ור' יאשיה ור' יהודה וב"ש ור' שמעון ורבן גמליאל ור' אליעזר ואחרים כולהו סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן. מצאנו כי עלי האילן נקראו שיחים דכתיב תחת אחד השיחים. וכתיב וכל שיח השדה וכתיב בין שיחים ינהקו כמו שנקראו דברי תורה שיחה כדכתיב והקיצות היא תשיחך:

(פיס') [מתני'] הסומך סוכתו בכרעי המטה כשרה.

אמר אביי לא שנו אלא מעמיד שנמצא מחזיק הסכך אלא דר' יהודה בדבר שאין לו קבע. וי"א בדבר המקבל טומאה. אבל סיכך ע"ג המט' וכותלי המטה הן דפנות דברי הכל כשרה:

שאני שוורים שמגינין על בני מעים שלהם והכתוב קראו אהל וסכך כדכתיב ובעצמות וגידים תסוככני:

תניא אר״ש משיחתו של ר״ג למדנו שני דברים למדנו שעבדים פטורים מן הסוכה וכ״ת מאי תלמודא פשיטא דהא סוכה מצות עשה שהזמן גרמא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים ועבדים פטורים מהם ל״ק דהא אמרי׳‎ בסוף פרקין דאצטריך הלכה למ״מ למיפטרינן סד״א תשבו כעין תדורו איש ואשתו א״נ דילפינן חמשה עשר מחג המצות מה להלן נשים חייבות אף כאן נשים חייבות ולפי זה צריכין אנו ללמוד מדברי ר״ג שעבדים פטורין מן הסוכה או מן הכתוב או מהלכה למ״מ:

מתני׳‎ הסומך סוכתו בכרעי המטה כשרה ר׳‎ יהודה אומר וכו׳‎ והלכתא כר״י אע״ג דהוי יחידאה דהא אמוראי שקלו וטרו במימרי׳‎ והכין פסקו רבוות׳‎ ז״ל:

גמרא מ״ט דר״י פליגי בהו רבי אבא בר ממל ורבי זירא חד אמר לפי שאיו לה קבע ופרש״י שהסוכה סמוכה על כרעי המטה על גבה וכשהמטה מטולטלת הסוכה מטולטלת עמה וה״ל עראי ור׳‎ יהודה לטעמי׳‎ דאמר סוכה דירת קבע בעיא ול״נ דה״ל לתלמודא למימר בהדיא ור׳‎ יהודה לטעמיה כדאמרינן לעיל ובכל דוכתא ותו דהא סוכה שהיא עשויה בראשי הספינה ובראש העגלה שהיא מטולטלת וכשרה לד״ה בשיכולה לעמוד בפני רוח מצויה ותו דלפירושיה הא דאמר אביי לקמן אבל סכך כשרה היינו שסיכך אותה ע״ג יתידות תקועין שאינן מטולטלת וא״כ מאי קמ״ל פשיטא ובירוש׳‎ פי׳‎ לפי שאין לה קבע שהיא נתונה על כרעי המטה בגבה ואין תחתיה חלל עשר׳‎ טפחי׳‎ והוה ס״ד שימדוד מתחתי׳‎ הקרקע ומתחת המטה שאין המטה ממעטת בחלל כשם שאינה ממעטת בעלמא וקאמר רבי יהודה דהא ממעטא. ולי נראה חדא דהיכי הוה סלקא דעתך כלל שתהא הסוכה עשויה על המטה ונמדור מכרעיה התחתונים. ועוד דלהאי פירושא נמי הא דאמר אבל סכך כשר היינו שסיכך ביתדות מבחוץ והיא נתונה מבפנים והא פשיטא דלא ממעטא והראב״ד ז״ל פי׳‎ שהסוכה הזאת על היתדות והיתדות סמוכין על המטה והיינו אין לה קבע שאלו תנטל המטה יפלו היתדות ותפול הסוכה והאי פירושא טפי מכלהו אלא דלא אתי שפיר לישנא דהסומך סוכתו על כרעי המטה וה״ל למיתני הסומך סוכתו למטה. ותו דהא דאמר אביי אבל סכך כשרה היינו שתקע היתידות בארץ והא פשיטא דאין כך סכך על גבי המטה. והנכון כמו שפי׳‎ רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל שהסומך סוכתו בכרעי המטה היינו שכפ׳‎ מטתו לפי שיש תחתיה גובה עשר׳‎ כדאוקימנא לעיל בגבוהה עשרה ולפיכך סמך על כרעיה שנתן הסכך עליהן ופסיל לה ר׳‎ יהודה לפי שאין לה קבע שאינה ראוי׳‎ לעמוד כפוי׳‎ ועומדות לתקנה שתעמוד כדרכה דוגמא דאמרינן התם פרט למי שאו׳‎ לו עמוד ונעשה מלאכתנו וכן הדין בזה והשתא א״ש הא דאמר אביי לקמן ל״ש אלא סמך במטה בפניה שהיא עומדת להתהפך ואין לה קבע לעמוד כן אבל סכך ע״ג מטה שעומדת כדרכה על גבי יתידות גבוהות עשרה נתונות במטה כשרה ואע״ג שמטלטלת עמה:

וחד אמר לפי שמעמיד בדבר המקבל טומאה.‎ פי׳‎ ‎שהוא פסול לסכך גזירה שמא יבא לסכך בו והא דתנן וכלן כשרות לדפנות בשאין הסכך עומד סמוך בהן. אי נמי דכל שאין איסורא לסכך אלא מגזירה דרבנן כגון חבילין לא גזרו בו סמיכה וגזרה לגזרה היא כנ״ל. וקשיא לן הא דתנן לקמן העושה סוכתו בראש האילן כשרה ותנן נמי שתים בידי אדם ואחת באילן כשרה והא אילן פסול הוא לסכך ואפ״ה כשהעושה בו סוכתו כשר׳‎ תי׳‎ הראב״ד ז״ל דשאני אילן דלא חזי ולא שכיח לסכך בו ולפי׳‎ לא גזרו בו ושמא שכח ר׳‎ ז״ל הא דתנן הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום אלמא שכיח מלתא לסכך במחובר. והנכון כמו שפי׳‎ רבינו הגדול ז״ל שלא אסרו חכמים אלא שלא להעמיד הסכך עצמו בדבר הפסול לסכך שמא יבא לסכך בו אבל מתני׳‎ דלקמן אין הסכך סומך על האילן אלא שקרקע הסוכה נתון באילן ונעץ קונדס׳‎ של עץ בקרקע הסוכה וסכך עליהן אע״פ שהקונדסין עומדין באילן לא חיישינן שהרי מעמיד דמעמיד הוא ואם באנו לאסור להעמיד קונדסי סוכה במחובר הרי אתה אוסר מלהעמידם בארץ ולסכך בהן דהא לא אפשר ודיקא נמי דבהכי מיירי מתני׳‎ דלקמן מדקתני ואין עולין לה ביום טוב דאלמא צריך הוא לעלות שם והיינו כשקרקע שלה באילן ולא שקרקע שלה בארץ וסכך באילן אע״פ שיש לדחות דעולין לאו דוקא אלא נכנסין בעי למימר ואורחא דידהו הוא למקרי כניסה לסוכה עליה לפי שהיה דרכן לעשות סוכה בגגותיהן וכדתנן העלום לסוכה מעלים לסוכה אפ״ה פשטיה דלישניה היינו כדפרישנא ומשום דסכך לא קאי באילן אלא קונדסי שלו וקרי ליה התם בערובין תשמיש צדדין דוגמא דמאי דאמרינן טלטול מן הצד שהוא לשון מושל לפי שאינו כדרכו והיינו דאמר אביי אבל סכך ע״ג מטה שנעץ יתדות במטה וסכך עליהם כשרה למ״ד לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה כיון שאין הסכך ממש סומך על המטה אע״פ שיתדותיו סומכות עליו והיינו רבותא דאשמועינן וקי״ל כמ״ד לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה ויש לשאול על מה סמכו העולם לסמוך סכך סוכותיהם על הכתלים דהא פסול הוא לסכך כדכתוב בפ״ק. ובהא ודאי איכא למימר מאי דאמר הראב״ד ז״ל דליכא למיחש שיבא לסכך בעפר דכ״ע ידעי דעפר קבוע הוא לבית דירה ופסול לסכך וליכא למגזר ביה. ויש מקומות שעושין בכתלים דפנות של קנים משום היכרא שלא יהא נראה כסומך על הכתלים לגמרי ומנהג חסידים הוא מפי רבי׳‎ נר״ו:

המשנה השניה והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני והוא שאמר הסומך סוכתו לכרעי המטה כשרה ר' יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה אמר הר"ם ר' יהודה סבר סוכה דירת קבע בעינן וכבר קדם לך דעתו ולפיכך הוא מצריך שתהיה יכולה לעמוד בפני עצמה סוכה המדובללת ושצלתה מרובה מחמתה כשרה והמעובה כמין בית אע"פ שאין הכוכבים נראים מתוכה כשרה מדובללת הוא שיהיה גג שלה אינו שוה כמו שביארנו אלא קנה עולה וקנה יורדת ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי הסומך סוכתו בכרעי המטה ר"ל שהעמיד כרעי המטה זקופים בארץ וסמך את הסכך עליהם כשרה שאע"פ שכרעי המטה מקבלין טומאה הרי בדפנות אין בכך כלום ואע"פ שהסכך נסמך עליהם עד שאלו יזיזו את הכרעים הסכך נופל מאליו ר' יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה כלומר שאם היא נסמכת על הכרעים בצירוף דברים אחרים עד שאם תנטל המטה תעמוד הסוכה על שאר הדברים כשרה אבל אם כל סמיכותה על הכרעים עד שאם תנטל המטה יפול הסכך פסולה ונחלקו בגמ' לדעת ר' יהודה בטעמו של דבר חד אמר לפי שאין לה קבע ר"ל שהמטה הוא דבר שאדם צריך לו וכשיצטרך לו יטלנה משם ונמצאת הסוכה נופלת ואין זה דירת קבע וחד אמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה כלומר וכל שפסול לסכך בו הן מצד קבלת טומאה הן מצד הפיסולין פסול להעמיד את הסכך עליו בדברים שאפשר לסכך בהם שמא יבא לטעות ולסכך בו הא בסומך על כותלי הבית אין בו שום חשש שלא אמרה אלא בדברים שאפשר לטעות לסכך בהם ואע"פ שאמרו וכלם כשרים לדפנות דוקא בשאינו מעמיד הסכך עליהם ושאלו בגמרא מאי בינייהו והשיבו איכא בינייהו שנעץ ארבע שפודים וסכך עליהם שאם מפני שאין לה קבע הרי יש לה קבע וכשרה ואם מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה הרי העמידה בדבר המקבל טומאה ופסולה:

ולענין פסק יש אומרים שר' יהודה לדעת עצמו אמרה שסובר דירת קבע בעינן והלכה כחכמים ומ"מ רוב גאונים מסכימים שהלכה כר' יהודה וראיה לדבריהם ממה שנחלקו לפרש את דעתו וכן אביי שחדש בה דברים לדעתו כמו שיתבאר בסמוך וא"כ אתה צריך לפרש בטעם שאין לה קבע מפני שהמטה עומדת לינטל וכל העומד לינטל כנטול דמי ואין כאן אפי' עראי ומ"מ אף הם כשפסקו כר' יהודה כטעם אחרון פסקוה ר"ל מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה ואף ביש לה קבע כגון שנעץ שפודין וסכך עליהם וא"כ מה שאמרו שתים באילן ואחת בידי אדם כשרה ואין עולין לה ביום טוב ואע"פ שהאילן ראוי לסיכוך לא בסמך את הסכך באילן הוא אלא שעושה קרקע הסוכה באילן ר"ל שנועץ קונדיסין באילן ומסכך על גבן ובקונדיסין הראויים לסיכוך ואם מפני שהקונדיסין עומדין על האילן אין חשש לחשש וכן במה שאמרו באילנות דפנות לה שכשרה פירושו בשלא העמיד סכך באילנות ומ"מ פירש אביי בגמ' לדעתו של ר' יהודה שלא פסל אלא בסומך אבל סכך ר"ל שנעץ ארבע קונדיסין של עץ בארץ וסיכך עליהם והניח כרעי המטה בין קונדס לקונדס לדפנות כשרה הואיל ומ"מ לא סמך עליהם והרבה ערערו על פירוש זה שאם כן מה הוצרכה ועוד לדעת האומר מיהא אין לה קבע אף זו אין לה קבע ופירשוה אף בשהקונדיסין תחובים במטה עד שאם תנטל המטה תנטל הסכך עמה הואיל ומ"מ אפשר לו לפרוק הקונדיסין ממנה ואף בשם תלמוד המערב מצאתיה כן ומ"מ ממה שראיתי שם בסוגיא זו נראה שהמטה קרקע הסוכה עד שהצריכו בזו להיות חלל הסוכה עשרה מגב המטה עד הסכך מפני שגב המטה נחשב בה לקרקע הסוכה:

בד"ה שאין לה קבע שמטלטלת כו' והא דקתני מתני' ר"י אומר אם אינה יכולה כו' הא יכולה לעמוד כו' עכ"ל בלאו האי דיוקא אמלתא דאביי גופיה דקאמר אבל סיכך ע"ג מטה כשרה ה"מ לדייק הכי אע"פ שאין מכרעי המטה לסכך י' כו' ועיין ברא"ש שתמה מה בא אביי להשמיענו דהא משנה שלימה היא ר"י אומר אם אינה יכולה כו' הא יכולה כשרה וכתב לישב זה לפי הירושלמי ע"ש:

תוס' ד"ה שאין לה קבע וכו' עד ובירושלמי משמע וכו' פי' הירושלמי מפרש שאין לה קבע בענין אחר מפרש"י:

גמ' וגידים תסוככני ואי בעית כו' כצ"ל וכן ברש"י וכן בתוס':

שם והא ר"ש דאמר סוכה דירת קבע בעינן ואתי אהל עראי ומבטל אהל קבע בהא פליגי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ובעצמות כו' כל שכן בהמה שכריסה למטה כו'. נ"ב פי' מאחר שכריסה למטה א"כ השדרה דומה לאהל ממש ודו"ק:

בד"ה שאין לה קבע כו' טעמא דמתני' הכא כו' כצ"ל:

גמרא שאני מטה הואיל ולגבה עשויה. נל"פ ע"ד שכ' מקצת פוסקים דאפי' למ"ד מצות אצ"כ במכוון שלא לצאת לכ"ע ל"י עמ"א תקפ"ט סק"ד או ע"ד שכ' הר"ן בפ"ד דר"ה במתניתין דהמתעסק ל"י ע"ש:

רש"י ד"ה נוהגין היינו אלמא אוהל עראי כו'. לכאורה לפי הענין הכי הל"ל אלמא אוהל שאינו עשוי ביד"א דכל שלא נעשה בכוונת אוהל שלא ביד"א מיקרי כדלעיל:

אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ שִׂיחַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים צְרִיכָה לִמּוּד? שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים א, ג) "וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל". הנה בעל המאמר הזה שהוא רב נאה לו דרשה זו כי נתקיימה בו בעצמו דאיתא בגמרא דחולין (חולין קיא:) אתמר דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח, ושמואל אמר מותר לאכלן בכותח, רב אמר אסור נותן טעם הוא, ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נותן טעם, והא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דרב אקלע לבי רב שימי בר חייא, בר בריה חש בעיניו עבדו ליה שייפא בצעא, פירוש עשו לו משיחה מסממנים בקערה אחת, בתר הכי רמו ליה בשולא בגווה פירוש הניחו לו אחרי זה תבשיל באותה הקערה טעים ליה טעמא דשייפא אמר יהיב טעמא כולי האי, פירוש שחזר ונתן טעם בבישול ומה דשמע האי עובדא סבר דסבירא ליה לרב נותן טעם בר נותן טעם בעלמא נמי אסור עיין שם. נמצא משיחתו של רב למדו הלכה גדולה ולכן דרשה זו דדריש רב כאן נתקיימה בו בעצמו.

בגמ' והרי מטה דיש בה כמה אגרופין כו' ולכאורה יש לתמוה דאפילו אם נאמר דר"י בכל ענין אית ליה דאהל שאינו עשוי בידי אדם לא הוי אהל לענין טומאה אפילו בשיעור גדול ביותר אכתי מאי ענין סוכה לטומאה כיון דלענין טומאה לא יליף לה ר"י אלא בג"ש דאהל אהל ממשכן והיינו מגזרת הכתוב בעלמא כדאשכחן נמי בפרק במה מדליקין אליבא דכ"ע לענין דבעינן פשתן א"כ פשיטא דלא שייך הך ילפותא דג"ש כלל לענין סוכה. מיהו למאי דפרישית לעיל א"ש דודאי בלא"ה כל השקלא וטריא דשמעתין היינו דבעי למימר דטעמא דר"י לאו משום דיליף ג"ש אהל אהל ממשכן אלא מסברא דבעינן אהל חשוב וקבוע ובהכי הוי אתי ליה שפיר לחלק בין שוורים לדלתות וכמ"ש ג"כ התוספות בסמוך בד"ה והרי דלתות ולפ"ז היינו נמי הא דמקשה הכא והרי מטה דכיון דאשכחן דפליגי ר"י ורבנן בכה"ג נמי לענין סוכה דלר"י כיון דמטה לא חשיב לא הוי אהל להפסיק בינו לבין הסוכה ואפילו לקולא אמר הכי א"כ ממילא שפיר אית לן למימר דלענין טומאה נמי בהכי פליגי ולא איצטרכינן לאוקמי פלוגתייהו לענין טומאה בג"ש דאהל אהל ממשכן כן נראה לי. ובענין זה יש לי ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וסייעתם שכתבו דהא דאסרו רבנן לישן תחת המטה בסוכה היינו משום דנעשה כסוכה בתוך סוכה וא"כ לפ"ז כ"ש דלא הוי מקשה הש"ס הכא מידי מסוכה אטומאה דלענין טומאה בהפסקת אהל תליא מילתא ובסוכה היינו משום סוכה תחת סוכה ולמאי דפרישית א"ש דודאי לפי סברת המקשה הוי פשיטא ליה טובא למימר דהא דאשכחן לר"י ורבנן דפליגי בסוכה פליגי נמי בטומאה אית לן למימר דתרוייהו מחד טעמא הוא דאזדו לטעמייהו דלר"י מסברא לא מיקרי אהל להפסיק אלא בדבר חשוב ולרבנן בכל ענין הוי אהל להפסיק נמצא דכל זה לסברת המקשה דוקא משא"כ למאי דמסקינן דפלוגתא דר"י ורבנן בסוכה היינו נמי משום דאזדו לטעמייהו בסוכה גופא אי בעינן דירת קבע או דירת עראי א"כ לפ"ז יפה כתב הרי"ף וסייעתו דטעמא דרבנן הוי משום דנעשה כסוכה בתוך סוכה וכדפרישית לעיל בריש פרקין וכמו שהארכתי ג"כ בסוגיא דקינופות ונקליטין וכילה ע"ש ודו"ק היטב ותו לא מידי:

במשנה הסומך סוכתו בכרעי המטה כשרה רבי יהודה אומר כו' וכתב הרא"ש ז"ל דרב יהודא לפרש דברי ת"ק אתא וכן נראה לכאורה מלשון הגמרא דפליגי רבי זירא ורבי אבא בטעמיה דר' יהודא ואביי נמי אמר לא שנו אלא סמך כו' היינו דוקא אליבא דר"י וא"כ משמע דהלכה כר"י וכמ"ש כל הפוסקים מש"ה ניחא ליה למימר דר"י לפרש דברי ת"ק אתא. מיהו לפירש"י לא יתכן לפרש כן שהרי כתב להדיא בד"ה דאין לו קבע דרבי יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן וא"כ ודאי פליג אדת"ק דהא קי"ל סוכה דירת עראי בעינן ועוד דאביי גופא דאמר לא שנו אלא סמך איהו גופא אוקמא לעיל דף ז' ע"ב לר"י בשיטה בהא דס"ל סוכה דירת קבע בעינן וקי"ל אין הלכה כשיטה. וא"כ נראה מזה דרש"י סובר דר"י ודאי פליג אדת"ק וכל הני אמוראי דבסמוך לאו אליבא דהלכתא קאי אלא לפרושי טעמא דר"י. מיהו אביי גופא דאמר ל"ש אלא סמך אפשר דשפיר סבר דהלכה כר"י דמשמע ליה עיקר האי טעמא דמפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה וא"כ אפשר דר"י לא פליג אדת"ק כן נראה לי בשיטת רש"י ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה שאין לה קבע כו' ור"י לטעמיה כך פי' בקונטרס כו' ומיהו קשה דלקמן דפוסל ר"י סוכה ע"ג בהמה כו' עס"ה. נראה דלאו משום הך קושיא לא משמע להו להתוספת לפרש כפירש"י דהא התוספת גופייהו כתבו לקמן בהאי דע"ג בהמה פי' אחר בענין דלא תקשי מסוגיא דהתם על פי' הקונטרס דהכא אלא על פי' הקונטרס דהתם ע"ש. ועוד דבלא"ה איכא למימר דלרש"י איצטריך לאתויי לקמן בבהמה האי טעמא דסוכה ראויה לשבעה אליבא דמ"ד הכא דטעמא דר"י משום דמעמידה בדבר המקבל טומאה וא"כ אפשר דבכה"ג דהכא ודהתם הוי שפיר דירת קבע ואי משום דלא קאמר איכא בינייהו בשידה תיבה ומגדל הא ע"כ לפירש"י בלא"ה הוי מצי למימר דנ"מ לענין כרעי המטה גופא דלהאי טעמא דאין לה קבע פליגי ר"י ות"ק ולאידך טעמא לא פליגי כדפרישית בסמוך אלא דמה"ט גופא לא ניחא להו להתוספת לפרש כפירש"י משום דסוגיא דשמעתין דהנך אמוראי ודאביי לא משמע הכי כדפרישית מלבד שאר קושיות ודקדוקים שהקשו הר"ן והריטב"א ז"ל ומש"ה ניחא להו לפרש סוגיא דשמעתין ע"פ שיטת הירושלמי:

(כא ב משנה) הסומך סוכתו בכרעי המטה וכו'.—נראה לפרש שהוא בהופך המטה וכרעיה למעלה, וסמך הסוכה על כרעיה, וחבלי המטה הם קרקעית הסוכה. ושיטה אחרת בזה בב"י א"ח סי' תר"ל ובט"ז שם אות י"ד (ע"ש).

בקבר התהום. כלומר בספק קבר: דיש כמה אגרופים. מן החבלים לקרקע: נוהגין היינו. אלמא אהל עראי לאו אהל הוא: הואיל ולגבה עשויה. לישן על גבה ולא תחתיה לפיכך אין לה שם אהל: על הרועים. שמכניסין ראשיהן תחת כריסם: להכי נקט גבי מטה מנעלים וסנדלים דאמרי' בבבא בתרא (דף נח.) איזהו מטה של תלמידי חכמים כל שאין תחתיה אלא מנעלים של בעל הבית בימות החמה וסנדלים בימות הגשמים שנותנים שם כשהוא בא לשכב ולישן חולץ מנעליו ונותנן תחת מטתו אבל לתת תחתיה דברים אחרים גנאי הוא לו שמרגיל בני הבית לשם: על בני מעיין. גג ששדרה שלהן מגין עליהן: תסוככני. אלמא סכך קרי ליה: ואיבעית אימא. לר' יהודה מטה אהל היא אלא היינו טעמא דשרי משום דסוכה אהל קבוע הוא: ולא אתי עראי ומבטל קבע. להסיר שם הסוכה מכאן: והא ר' שמעון דאמר נמי סוכה קבע. דבעי ארבע' דפנות ואמרי' בפרק קמא (דף ז:) ר' יהודה ור' שמעון ורבן גמליאל ור' אליעזר ואחרים כולהו סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן וקאמר במתניתין לפי דרכינו למדנו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו: משיחתו. לשון שיחת חולין ושמחה: מלתא. חדתא אגב אורחיה דאזיל לאשמועינן שני דברים שלמדנו הולך בלשונו בדבר שתוכל להבין בו דבר חידוש דאי אמרת מדבריו לא שמעינן מינה שתהא שיחת חולין צריכה ליתן לב ללומדה אבל השתא אשמעינן דצריך להטות אוזן אף לשיחתן שאף היא סופה להבין בה דבר תורה מדבריו משמע דברי תורה שהוא מתכוין ללמדן לתלמידים: צריכה לימוד. צריך לשומעם שיתנו להן לב: ועלהו. דבר קל שבו: מתני' בכרעי המט'. מטה שלמה: ר' יהודה אומר כו'. טעמא מפרש בגמרא: גמ' שאין לה קבע. שמטלטלת על ידי מטה ור' יהודה לטעמי' דאמר סוכה דירת קבע בעינן: שמעמידה כו'. ואע''פ שלא למדנו פסול אלא לסכך הואיל ועיקרו של סכך אלו מעמידין הוי כאילו סיכך בדבר המקבל טומאה: אבל סיכך על המטה. ולא סמך הסיכוך בכרעים אלא על גבי יתידות אבל כל דופני הסוכה אינן אלא מטות משלשה צדדין לא פסיל ר' יהודה דהא לא גמרי' פסול מיניה לסוכה אלא לסיכוך וזה לא הוא ולא מעמידו בפסולי' ולענין קבע נמי יש קבע לסיכוך:

ובעצמות וגידים תשוככני. אף על גב דהאי קרא באדם כתיב כל שכן בהמה שכריסה למטה כעין אהל: למדנו שעבדים פטורים מן הסוכה. ואע''ג דהאי מצות עשה שהזמן גרמא אצטריך לאשמועינן דלא תימא דחייבין משום דכתיב תשבו כעין תדורו כדלקמן בשילהי פירקין (דף כח:): שאין לה קבע. שמטלטלת על ידי המטה ורבי יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע כך פירש בקונטרס לפי סברא זו מצינו למימר דפליגי נמי בסוכה שבראש העגלה וגריס שפיר לעיל בפרק קמא (דף ז:) ולקמן בפירקין (דף כג.) בראש העגלה גבי פלוגתא דרבן גמליאל ור' עקיבא בראש הספינה דבראש העגלה נמי פליגי והא דמודה רבן גמליאל בראש הספינה דכשרה היכא דיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דיבשה כדאמרי' לקמן (שם) אע''ג דמטלטלת ע''י הספינה שאני ספינה דאורחא בהכי וחשיבא קבע אע''ג דמטלטלת ואפילו למאן דמפרש . הכא טעמא דמתניתין משום דבר המקבל טומאה מכל מקום מודה הוא דפליגי נמי בטעמא דדירת קבע תדע מדלא קאמר איכא בינייהו כגון שסמכ' בשידה תיבה ומגדל המחזיקים ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש דלמאן דאמר לפי שאין לה קבע הכא נמי אין לה קבע דמטלטלת ולמאן דאמר לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה הני כיון דבאין במדה טהורים כדתנן פרק ט''ו דכלים (מ''א) ומיהו קשה דלקמן (דף כג.) דפסיל ר' יהודה סוכה על גבי בהמה מאי טעמא משום דכתיב חג הסכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לשבעה וזו אינה ראויה לפי שאין עולין לה בי''ט והשתא תיפוק ליה משום דמטלטלת ע''י בהמה ואינה קבע מידי דהוה אסומך בכרעי המטה ובירושלמי משמע דטעמא לפי שאין לה קבע שאין לה י' טפחים מן המטה עד לגג דהך פלוגתא דר' זירא ור' אבא דהכא מתני לה בירושלמי בר' אמי ור' אבא וזה לשונו אמר רבי אמי על שם שאין מכרעי המטה לסכך עשרה טפחים אמר ר' אבא משום שאין מעמידין בדבר טמא הא תני מעשה בירושלים שהיו משלשלין מטותיהן לפני חלונותיהן והיו מסככין על גביהן אין תימא משום שאין מעמידין על דבר טמא הא לית ליה טעמא אלא משום שאין מכרעי המטה לסכך י' טפחים עד כאן ירושלמי ואותן של אנשי ירושלים היה עשרה מכרעי המטה לסכך והא דקתני מתניתין רבי יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד מעצמה אסורה דמשמע הא יכולה לעמוד כמו שסמכה על יתידות כשרה אע''פ שאין מכרעי המטה לסכך עשרה לא חשיב עראי כיון דאי שקיל לה למטה איכא אויר עשרה והסוכה מתקיימת כדאמר אביי בשמעתין למאן דאמר אין לה קבע הרי יש לה קבע כלומר אי שקיל לה למטה דמטה לחודה קיימא ואין הסוכה נפסלת בשביל שהכניס בה מטה ומיעט אוירה מידי דהוה אכרים וכסתות דפרק קמא (דף ג:) לא הוי מיעוט לא לענין עשרה ולא לענין עשרים:

דף כא - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד