א תנו רבנן [שנו חכמים]: הרואה בתי ישראל בישובן ובשלוותם בארץ, אומר: "ברוך... מציב גבול אלמנה". ובחורבנן, אומר: "ברוך דיין האמת". הרואה בתי גויים בישובן, אומר: "בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה" (משלי טו, כה). ובחורבנן, אומר: "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" (תהלים צד, א).

מסופר כי עולא ורב חסדא הוו קא אזלי באורחא [היו מהלכים בדרך]. כי מטו אפתחא דבי [כאשר הגיעו לפתח בית] רב חנא בר חנילאי נגד [נאנק] רב חסדא ואתנח [ונאנח]. אמר ליה [לו] עולא: אמאי קא מתנחת [מדוע אתה נאנח]? והאמר [והרי אמר] רב: אנחה שוברת חצי גופו של אדם, וכפי שנאמר: "ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים" וכו' (יחזקאל כא, יא), והרי שהאנחה שוברת את האדם עד מתניו. ור' יוחנן אמר שהאנחה שוברת אף כל גופו של אדם, וכפי שנאמר: "והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכיים תלכנה מים" (שם יב).

אמר ליה [לו] רב חסדא לעולא: היכי [איך] לא אתנח [אאנח], והרי ביתא דהוו בה שיתין אפייתא ביממא ושיתין אפייתא בליליא, ואפיין לכל מאן דצריך [בית שהיו בו ששים אופות ביום, וששים אופות בלילה, והיו אופות לכל מי שצריך], ולא שקל ידא מן כיסא [הוציא את היד מהכיס] משום שהוא סבר דילמא אתי [שמא יבוא] עני בר [בן] טובים ואדמטו ליה לכיסא קא מכסיף [ועד שיושיט ידו לכיס יתבייש] העני. ותו [ועוד], הוו פתיחין ליה [היו פתוחות לו] לאותו בית ארבע בבי [דלתות] לארבע רוחתא [רוחות, צדדים], וכל מי דהוה עייל כפין נפיק כי שבע [שהיה נכנס רעב, היה יוצא כאשר הוא שבע]. והוו שדו ליה חטי ושערי [והיו זרוקים להם חיטים ושעורים] בשני בצורת אבראי [מבחוץ] כדי שכל מאן דכסיפא מילתא למשקל ביממא [מי שמתבייש לקחת ביום] אתי ושקיל בליליא [יבוא ויקח בלילה]. השתא [עכשיו] שנפל הבית בתלא [ונשארה חורבה], ולא אתנח [אאנח]?

אמר ליה [לו] עולא לרב חסדא: אין לך מה להיאנח, שכן הכי [כך] אמר ר' יוחנן: מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהם של צדיקים שיחרבו, שנאמר: "באזני ה' צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו גדלים וטובים מאין יושב" (ישעיהו ה, ט). ועוד אמר ר' יוחנן: לעתיד לבוא עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן ולמקומן, שנאמר: "שיר המעלות לדוד הבטחים בה' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב" (תהלים קכה, א), ומפסוק זה יש ללמוד: מה הר ציון עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו לישובו, אף בתיהן של צדיקים עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן. ואם כן אין לך סיבה להיאנח. חזייה [ראה אותו] עולא שלא מיישב דעתיה [מתיישבת דעתו] בדברי נחמה אלה. אמר ליה [לו]: דיו לעבד שיהיה כרבו (אדונו), ומאחר והקדוש ברוך הוא משאיר את ביתו, בית המקדש, הרוס, אין להתרעם איפוא על חורבן בתי הצדיקים.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הרואה קברי ישראל, אומר: "ברוך... אשר יצר אתכם בדין, וזן אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, ואסף אתכם בדין, ועתיד להקימכם בדין". ומר בריה [בנו] של רבינא מסיים בה, בנוסח ברכה זו, משמיה [משומו] של רב נחמן: "ויודע מספר כולכם, והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם. ברוך... מחיה המתים". והרואה קברי גוים, אומר: "בושה אמכם חפרה יולדתכם הנה אחרית גויים מדבר ציה וערבה" (ירמיהו נ, יב).

ג אמר ר' יהושע בן לוי: הרואה את חבירו לאחר שלשים יום שלא ראהו, אומר: "ברוך... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". והרואה אותו לאחר שנים עשר חדש, אומר: "ברוך... מחיה המתים". שאמר רב: אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש". וראיה לדבר ממה שנאמר: "נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד" (תהלים לא, יג), ובדיני השבת אבידה יודעים אנו שמטבע האדם שהוא מתייאש מאבידתו לאחר שנים עשר חודש (ראה ב"מ כח, א). הרי ששנה היא תקופת זמן שלמה שבה עלול אדם לשכוח ולהשכח לגמרי.

מסופר: רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע הוו קאזלי באורחא [היו מהלכים בדרך]. פגעו ביה [פגשו בו] ברב חנינא בריה [בנו] של רב איקא. אמרו ליה [לו]: בהדי דחזינך בריכינן עלך תרתי [כאשר ראינוך ברכנו עליך שתי ברכות], "ברוך... אשר חלק מחכמתו ליראיו" וברכת "שהחיינו", שכן לא התראו יותר מחודש. אמר להו [להם]: אנא נמי [אני גם כן], כיון דחזתינכו [שראיתיכם] חשבתינכו עלואי כשיתין רבוון [חשבתי אתכם לגבי כששים ריבוא] בית ישראל, וברכינא עלייכו תלתא [וברכתי עליכם שלוש ברכות], הנך תרתי [אלה השתים] שברכתם אתם, וכן "ברוך... חכם הרזים", שהיא ברכה שמברכים על ראיית ששים ריבוא מישראל. אמרו ליה [לו]: וכי חכימת כולי האי [נעשית כל כך חכם]! יהבי ביה עינייהו, ושכיב [נתנו בו עיניהם, ומת].

ד וממשיכה הגמרא בדבר הצורך לברך על ראיית דברים היוצאים מגדר הרגיל. אמר ר' יהושע בן לוי: הרואה את הבהקנים (אנשים יש עליהם בהרות מבריקות), אומר עליהם: "ברוך... משנה הבריות". מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: ראה את הכושי, ואת הגיחור (מי שהוא אדום ביותר), ואת הלווקן (לבן ביותר), ואת הקפח (רזה מאד וגבוה), ואת הננס, ואת הדרניקוס (שפיו מעוקם), אומר עליהם: "ברוך... משנה את הבריות". ואילו הרואה את הקטע, ואת הסומא, ואת פתויי הראש (שראשם משוטח), ואת החגר, ואת המוכה שחין, ואת הבהקנים, אומר: "ברוך... דיין אמת", והרי שהברכה על בהקן אינה "משנה הבריות"!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמר ר' יהושע בן לוי שמברכים "משנה הבריות", הרי זה באופן שהוא בהקן עוד ממעי אמו. הא [זה] ששנינו שעל בהקן מברכים "דיין האמת" הרי זה באופן שנהיה בהקן רק בתר דאיתיליד [אחרי שנולד]. ומעירים: דיקא נמי [מדוייקת גם כן] הבחנה זו, על פי השוואה עם הדברים הכתובים שם, שהרי קתני דומיא [שנה את הבהקן בדומה] לקטע שאף זה מום שכרגיל בא לאחר לידה. ומעירים: אכן שמע מינה [למד ממנה] כדבריך.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הרואה פיל, קוף או קפוף (קוף קטן), אומר: "ברוך... משנה את הבריות". ראה בריות טובות, כלומר, יצורים מכל מין המעולים בטיבם או ביופיים, או אילנות טובות, אומר: "ברוך... שככה לו בעולמו".

ה שנינו במשנה שעל הזיקין מברך "שכוחו וגבורתו מלא עולם". ושואלים: מאי [מה] הם זיקין? אמר שמואל: הם כוכבא דשביט [כוכב שביט]. ואמר שמואל: נהירין לי שבילי דשמיא [השמים] כשבילי העיר נהרדעא, עירי, לבר מכוכבא דשביט דלא ידענא מאי ניהו [חוץ מכוכב השביט שאין אני יודע מה הוא]. וגמירי דלא עבר כסלא [ולמודים אנו במסורת שאינו עובר את מערכת הכוכבים של כסיל, אוריון], ואי עבר כסלא [ואם יעבור את כסיל] — חרב עלמא [יחרב העולם]. ושואלים: והא קא חזינן דעבר [והרי אנו רואים שהוא עובר] על פני כסיל! ודוחים: זיויה [זיוו] הוא דעבר [שעובר], ומתחזי כדעבר איהו [ונראה כאילו הוא עובר]. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר תשובה אחרת: רק וילון (אחד הרקיעים) הוא דמקרע, דמגלגל, ומחזי נהורא [שנקרע, ומתגלגל, ונראה אור] הרקיע, ונדמה שהוא כוכב השביט. רב אשי אמר הסבר אחר: לא כוכב השביט הוא שעובר את כסיל, כי אם כוכבא [כוכב] הוא דעקר מהאי גיסא דכסלא וחזי ליה חבריה מהך גיסא [שעוקר מצד זה של כסיל ורואה אותו חבירו, כוכב אחר, מצד אחר], ומיבעית [ונבהל] ומזדעזע, ומחזי כמאן דעבר [ונראה כמי שעובר].

ו ואגב הדיון בכוכבים מביאים את מה ששמואל רמי [משליך] ממשמעות פסוק אחד ומקשה ממשמעות השני בענין הזכרת המזלות. מצד אחד כתיב [נאמר] "עושה עש כסיל וכימה וחדרי תימן" (איוב ט, ט), שבו הוא מקדים את כסיל לכימה, ובפסוק אחר כתיב [נאמר]: "עושה כימה וכסיל" (עמוס ה, ח), שבו הוא מקדים כימה לכסיל. הא [הרי] כיצד אתה מסביר זאת? ומשיבים: אלמלא חמה של כסיל, שנחשב כמשפיע חום, לא נתקיים העולם מפני הצינה של כימה, ולהיפך, אלמלא צינה של כימה — לא נתקיים העולם מפני חמה של כסיל.

ועוד גמירי [למודים אנו במסורת] בענין הכוכבים כי אי לאו עוקצא דעקרבא דמנח [אם לא היה עוקצו של מזל עקרב] מונח בנהר דינור, הרי כל מאן דהוה טריקא ליה עקרבא [מי שהיה עוקץ אותו העקרב] לא הוה חיי [היה חי]. והיינו דקאמר ליה רחמנא [וזהו שאמר לו הקדוש ברוך הוא] לאיוב בענין יחס של קור וחום בין הכוכבים: "התקשר מעדנות כימה או משכות כסיל תפתח" (איוב לח, לא), שה' מגביר בכל פעם את כוחו של מזל אחר על מנת להוסיף או להמעיט בחום.

על כימה שאלו: מאי [מהי] "כימה"? מדוע נקרא שמה כך? אמר שמואל: לפי שהיא כמאה ככבי [כוכבים] שיש במערכת כוכבים זו מאה כוכבים. אמרי לה דמכנפי [יש אומרים שכוכבים אלה מכונסים יחד], ואמרי לה דמבדרן [ויש אומרים שהם מפוזרים].

ועם הזכרת הפסוק "עושה עש כסיל וכימה" (איוב ט, ט), שואלים: מאי [מהו] "עש"? אמר רב יהודה: הוא הכוכב הנקרא יותא. אך גם שם זה לא היה ידוע ושאלו גם עליו מאי [מהו] "יותא"? ובכך נחלקו, אמרי לה [יש אומרים] שהם הכוכבים הנמצאים ושייכים לזנב טלה. ואמרי לה [ויש אומרים] שהיא שייכת לרישא דעגלא [לראש, תחילת מזל שור]. ומסכמים: ומסתברא [ומסתבר] לומר כמאן דאמר [כמי שאומר] שהם הכוכבים הנמצאים ושייכים לזנב טלה, דכתיב [שכן נאמר]: "ועיש על בניה תנחם" (איוב לח, לב). אלמא חסרה ומתחזיא [מכאן שהיא חסרה וזנב זה נראה]