סוכה כג ע"א

דף כג - א

זה הכלל: כל שאילו ינטל האילן ויכולה הסוכה לעמוד בפני עצמה, הרי היא כשרה, ועולין לה ביום טוב. ^[1]

גמרא:

מני מתניתין המכשרת סוכה שבראש הספינה? רבי עקיבא היא!

דתניא: העושה סוכתו בראש הספינה: רבן גמליאל פוסל; ורבי עקיבא מכשיר, וכדמפרש הגמרא מחלוקתם ואזיל.

מעשה ברבן גמליאל ורבי עקיבא שהיו באין בספינה, עמד רבי עקיבא ועשה סוכה בראש הספינה, למחר נשבה רוח ועקרתה, אמר לו רבן גמליאל: עקיבא! היכן סוכתך?!

אמר אביי לפרש מחלוקתם:

דכולי עלמא, היכא דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, לא כלום היא, כי אפילו דירת עראי אינה [רש"י].

ואם יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דיבשה שהיא כרוח מצויה דים [רש"י], אף שאינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דים, כולי עלמא לא פליגי דכשרה, כי אפילו מי שמצריך בסוכה דירת קבע הרי איכא.

כי פליגי בדיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים -

רבן גמליאל סבר: סוכה דירת קבע בעינן, וכיון דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים, לא כלום היא.

רבי עקיבא סבר: סוכה דירת עראי בעינן, וכיון דיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, כשרה. ^[2]

שנינו במשנה: העושה סוכתו בראש האילן או על גבי גמל כשרה ואין עולין לה ביום טוב:

מתניתין מני? רבי מאיר היא! ^[3]

דתניא: העושה סוכתו על גבי בהמה, כגון שנתן שתי דלתות על שני סוסים, והן קרקעית הסוכה, ועשה על הדלתות מחיצות וסכך: ^[4]

רבי מאיר מכשיר; ורבי יהודה פוסל.

מאי טעמא דרבי יהודה?

אמר קרא: "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים", סוכה הראויה לשבעה ימי החג, שמה סוכה; אבל סוכה שאינה ראויה לשבעה ימי החג, לא שמה סוכה. וזו, הואיל ואין עולין לה ביום טוב [רש"י] ^[5], נמצאת סוכה זו אינה ראויה לשבעה ימים. ^[6] ורבי מאיר אמר לך: הא נמי מדאורייתא מחזא חזיא [סוכה זו מדאורייתא ראויה היא לשבעת ימי החג], ורבנן הוא דגזרו בה [חכמים הם שאסרו את השהיה בה ביום טוב]. ^[7]

עשאה לבהמה דופן לסוכה:

רבי מאיר פוסל; ורבי יהודה מכשיר.

שהיה רבי מאיר אומר: כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו:

לא דופן לסוכה - ולא לחי למבוי להעמידו בפתחו הפתוח לרשות הרבים, כדי להתיר הטלטול במבוי.

ולא פסין לביראות להתיר למלאות מים מבורות שברשות הרבים על ידי העמדת בהמה בתורת מחיצה שתיקנו להן חכמים [ומתבאר יותר בהערה ^[8]].

ולא גולל לקבר, כלומר: אם עשאוהו כיסוי לארונו של מת אין שם "גולל" עליו לטמא כשאר כיסוי של ארון, שהוא מטמא במגע ובמשא ובאוהל, ואפילו ניטל המת משם, כדילפינן מהא דכתיב "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת", לרבות גולל [רש"י]. ^[9]

משום רבי יוסי הגלילי אמרו: אף אין כותבין עליו גיטי נשים. ^[10]

ומפרשינן: מאי טעמא דרבי מאיר?

אביי אמר: חיישינן שמא תמות הבהמה ביום טוב ותפול, ואין כאן דופן ונמצא בטל ממצות סוכה [רש"י]. ^[11] רבי זירא אמר: חיישינן שמא תברח הבהמה. ^[12]

ומפרשת הגמרא באיזה אופן נחלקו: בפיל קשור שאין לחוש בו שמא יברח כולי עלמא לא פליגי דכשרה. ואפילו לדעת הסובר חיישינן שמא תמות, כיון דאי נמי מיית [אף אם ימות] ויפול, יש בנבלתו עשרה טפחים, שהם שיעור מחיצה.

כי פליגי בפיל שאינו קשור: למאן דאמר: שמא תמות - לא חיישינן שהרי יש בנבלתו גובה עשרה טפחים.

ואילו למאן דאמר: גזרה שמא תברח - חיישינן, הואיל ואינו קשור.

ומקשינן עלה: והרי אף למאן דאמר גזרה שמא תמות, ניחוש נמי שמא תברח?!

אלא בפיל שאינו קשור ויש לחוש שיברח כולי עלמא לא פליגי דפסולה, הואיל וכולי עלמא מודו שיש לחוש שמא יברח.

כי פליגי בבהמה - שאין נבלתה גבוהה עשרה טפחים - קשורה ואין לחוש שמא תברח:

למאן דאמר גזרה שמא תמות, חיישינן שמא תמות ותפול. ואילו למאן דאמר גזרה שמא תברח לא חיישינן, שהרי קשורה היא.

ואכתי תמהינן: והרי אפילו למאן דאמר: גזרה שמא תברח, ניחוש נמי שמא תמות? ומשנינן: סבר רבי זירא: מיתה לא שכיחא, ואין לחוש לזה.

ומקשינן: האיך עושה בהמה כמחיצה, והאיכא רווחא דביני ביני [והרי יש ריוח אויר בין רגליה] והיא פירצה במחיצה אפילו כשהיא חיה?!

ומשנינן: דעביד ליה עושה מחיצה בין רגליה בהוצא [לולבי דקל] ודפנא [מין ענפים].

ואכתי תמהינן: ודילמא רבעה, והרי יש לחוש שמא תרבוץ הבהמה, ואין בה עשרה טפחים?!

ומשנינן: דמתיחא באשלי מלעיל [קשורה היא בחבלים למעלה] כדי שלא תרבוץ.

ותמהינן: והרי כיון שכן תיקשי למאן דאמר גזרה שמא תמות, נמי, הא מתיחה באשלי מלעיל, הרי קשורה היא בחבלים ואפילו תמות הרי לא תיפול, ולמה אין עושין אותה דופן לסוכה?!

ומשנינן: מכל מקום יש הפסד במה שתמות, כי זמנין דמוקים בפחות משלשה סמוך לסכך [פעמים שמעמיד את הבהמה שאין גובהה אלא שבעה טפחים ומשהו סמוך לסכך] שעל ידי "לבוד" יש כאן מחיצה עשרה טפחים

ואוקימנא ביכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים.

ור' עקיבא היא דאמר סוכה דירת עראי בעינן וקי"ל כוותיה:
פיסקא בראש האילן או ע"ג הגמל כשירה ואין עולין לה ביו"ט. ואוקימנא לר"מ דתניא העושה סוכתו ע"ג בהמה ר"מ מכשיר ור' יהודה פוסל משום דבעי סוכה דחזיא ליה לשבעת ימי החג כדכתיב בסכות תשבו שבעת ימים והא אינו יכול לעלות לה ביו"ט דתנן אלו הן משום שבות לא לעולין לאילן ולא רוכבין ע"ג בהמה ור' מאיר אמר לך הא נמי מדאורייתא חזיא ורבנן גזרו בה:

ת"ר עשאה לבהמה דופן ר' מאיר פוסל ור' יהודה מכשיר שהיה ר' מאיר אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותן לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי כו'.

מ"ט דר' מאיר אמר אביי גזירה שמא תמות כו'. משום גזירה פוסל מכלל דדופן מעליא הוא. והא איכא רווחא דמכריסה ועד ארעא.

ושנינן דעבד לה בהוצא ודפנא ומשום שלא תרבע תחתיה תולה אותה בחבלים כו'.

הא דתנן שתים בידי אדם. פירוש שיש שתי דפנות עשויות בידי אדם:

מתני׳‎ מני ר״ע היא והלכתא כותיה דקיימא לן סוכה דירת עראי בעינן:

מ״ט דר׳‎ יהודה אמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה כו׳‎ וזו אינה ראויה לז׳‎ רצופין שהשבת בא לעולם בתוך שבע׳‎ ובהמ׳‎ אינה ראוי׳‎ לשבת ודמיא כמו שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה ור״מ נמי הא מדאורייתא חזיא ורבנן הוא דגזרו בה בבהמה ובודאי דלר״י נמי איסורא דבהמה דרבנן הוא אלא שהוא סובר שכך דין תורה לפסול כל סוכה שאינה ראויה לשבעה מאיזה צד וענין שיהיה והרי היא פסולה מן התורה:

ת״ר עשאה לבהמה דופן לסוכה ר״מ פוסל ור׳‎ יהודה מכשיר ואע״ג דאוקימנ׳‎ מתני׳‎ כר״מ ומכשיר בעושה סוכה ע״ג הגמל לא שהסכך עומד על גבי הגמל כדי שיהא הגמל דופן אלא קרקע הסוכה הוא ע״ג הגמל וקונדסין קבועין בו ומסכך עליהן ועושה דפנות בידי אדם וכדפרישנא לעיל בעושה סוכה בראש האילן בסיפא דקתני שתים באילן וזה ראיה לפירושנו שכתבנו שם דהא כי הדדי נינהו:

שהיה ר״מ אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו דופן לסוכה ולא למבוי ולא פסין לביראות ולא גולל לקבר מכאן הקשה ר״ת ז״ל על רש״י ז״ל שפירש בכל מקום כי מה שאמרו גולל ודופק הגולל הוא כיסוי הארון ודופק הוא דפנות הארון כמו שאמרו איזהו דופק כל שהגולל נשען עליו והא כיון דקאמר הכא ולא גולל לקבר ולא קאמר ולא גולל לארון אלמא גולל מידי דקבר ועוד הקשה עליו מההיא דאמרינן התם במסכת חולין על פני השדה לרבות גולל ודופק והא ודאי לא מרבינן מעל פני השדה אלא דבר שהוא רואה פני השדה ולא הארון שהוא טמון. והא ל״ק כולי האי שאפשר שהיה מנהגם להגביה הארון על הקרקע מעט כדי שיהא נראה וניכר שיש שם קבר ועוד הקשה מהא דאמרי׳‎ בברכות מדלגין היינו ע״ג ארונות של מתים מ״ט דרוב ארונו׳‎ יש בהם חלל טפח והם מפסיקין טומאת המת ואם איתא ת״ל משום כיסוי הארון עצמו שהוא מטמא באהל כמת והא ודאי ל״ק דהא קי״ל שאין כהן מוזהר שלא ליטמא אלא בטומאה שהנזיר מגלח עליה והיינו טומאה הפורשת מן המת עצמו ולא גולל ודופק. ועוד הקשה מהא דאמרינן מאימתי התחלת אבלות משיצא מפתח ביתו דברי רבי יהושע ורבי אליעזר אומר משיסתום הגולל וכשמת ר״ג הזקן מכיון שיצא מפתח ביתו אמר להם ר״י כפו מטותיכם וכשנסתם הגולל א״ל רבי אליעזר כפו מטותיכם א״ל כבר כפינו ע״י זקן נראה מכאן שיציאת הבית קודמת לסתימת הגולל ואם הוא כיסוי הארון הרי קוד׳‎ יציא׳‎ הבית סותמין אותו ואפשר שהיה מנהגם שלא היו נוהגין לסתום הארון במסמרים עד סמוך לקבר כדי שיוכלו להראותו לקרוב שיבא מחוץ לעיר מיהו הא דהכא דשמעתין קשיא. ור״ת ז״ל פירש כי הגולל הוא האבן הנתונה על הקבר מלשון וגללו את האבן והדופק הם האבנים שבצדדין שהגולל מונח עליהם ויש אבנים תחת אבנים אלו נקראים דפק דפקים שאמרו דפק דפקים טהור ובודאי שאין דין גולל זה לציון שעושין על הקבר היום שאינו רואה פני המת שכל שאינו רואה פני המת אינו בכלל גולל ובמסכת שמחות אמרו מעשה ביהודי אחד שמת בערב הפסח והלכו האנשים והנשים לקברו נכנסו האנשים וקשרו חבל בגולל משכו האנשים מבחוץ ונכנסו נשים וקברוהו ועשו פסחיהם בטהרה ונראה מכאן שהגולל הוא הדבר העומד על המת ממש ומשמע נמי מדק׳‎ וקשרו החבל בגולל דמיירי דארון הוא כפירוש של רש״י ז״ל ונראה לומר דהא והא איתא דכל דבר העומד על פני המת בקבר נקרא גולל ובמקום שקוברים את המת בארון הגולל והדופק הוא כפירוש רש״י ז״ל ובמקום שקוברין אותו בארץ הגולל והדופק הוא כפירוש ר״ת ז״ל ובמקומו של ר״ג היה נוהגין להוליכו במטה ולקוברו בארץ וסתימת הגולל הוא בשעת קבורה ועליו אמרו וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק ואמרינן הכא ולא גולל לקבר ובמקומות הללו שקוברין בארון סתימת כיסוי הארון הוא סתימ׳‎ הגולל ומשם מתחיל אבלות בבית לפי׳‎ רש״י ז״ל וכן כתב הוא ז״ל אבל דעת הגאונים ז״ל דלא חשיבא סתימה בעוד שמטלטלין אותו ממקום למקום עד שנותנין אותו בקבר על דעת שלא לפתוח עוד וכן הדברים נראין ממה שאמרו במסכת שמחות לענין טומאת כהן לקרוביו עד מתי מטמא להם רמ״א כל אותו היום רש״א ג׳‎ ימים רבי טרפון אומר עד שיסתום הגולל שמטמא להם כל זמן שמטלטלין אותו ממקום למקום ואפילו לימים הרבה עד שיסתום הגולל עליו בקברו ושם אמרו עוד ומעשה שמת ר׳‎ שמעון בן יהוצדק בלוד ובא יוחנן אחיו מן הגליל אחר שנסתם הגולל ובאו ושאלו את רבי טרפון וחכמים ואמרו אל יטמ׳‎ אלא פתחו הקבר ויראה הרי שסתימת הגולל בקבר היתה אלא שי״ל דההוא במקום שאין קוברין בארון אבל מצינו שאמרו שם כיון שנסתם הגולל אין מזיזין אותו ממקומו ובכל גולל קאמר וזה ודאי לאחר קבורה דבעוד שמטלטלין אותו רשאין הן לשנותו. ובמדרש תהלים אמרו לא נקראו האבות קדושים עד שמתו ונסתם הגולל לפניהם וזה ראיה לדברינו ונשאר המנהג שלנו קיים שאע״פ שקוברין בארון וסותמין אותו בבית במסמרות אין נוהגין אבלות עד שנותנין אותו בקבר וכ״כ בספר תור׳‎ האדם לרבינו הגדול ז״ל וכבר כתבתיה במסכת כתובות בסייעתא דשמיא:

מאחר ודופן הסוכה כשר מכל דבר עושין את הדופן אף בבהמה ושאר בעלי חיים ובעירובין יתבאר שעושה אדם את חבירו דופן ביום טוב לאכול ולישן בסוכה שזה דופן לה ודוקא שיעשה אותה שלא לדעת זה שנעשה דופן אבל אם עושהו לדעת אסור ביום טוב ומותר בשאר ימי החג ולחי שבמבוי אף הוא עושין אותן מכל דבר אף בדבר שיש בו רוח חיים:

המעמיד כלים או אבנים בצדי המת וכסה עליו מלמעלה גם כן בכלים או באבנים אותם שבצד המת נקראים [דופק] ואותם שנשענות עליהם ומכסות את המת נקראים גולל וכן כל כיוצא בזה ושניהם מטמאין במגע ובאהל מדברי סופרים אבל לא במשא וי"מ בגולל ודופק ענין אחר כמו שביארנו במסכת ברכות עשה גולל מדבר שאינו מקבל טומאה כגון כלי אבן או כלי אדמה או בהמה שכפתה ועשאה גולל הנוגע בהם טמא טומאת שבעה מתורת נוגע בגולל ואם התיר הבהמה או הסיר את הכלים הרי הם טהורים וכן לענין פסי ביראות אם כפת בהמות והעמידן כעין דיומדין הרי הם כפסין וממלאין על ידם על הדרכים שביארנו במקומו:

על הכל כותבין את הגט אפי' על איסורי הנאה ואפי' על בעלי חיים כגון על קרן פרה או על האוכלין כל שהאותיות ניכרות שם ורישומן מתקיים אלא שאם כתבו על קרן פרה נותן לה את הפרה שאם חתך הקרן אחר שכתב ונתנו לה אינו גט הואיל ומחוסר קציצה הוא כמו שיתבאר במקומו:

מה שהכשרנו בבהמה להיותה דופן לסוכה אם הוא מעמידה על רגליה צריך בה לשני דברים אחד שימלא בין רגליה תחת כריסה הוצא ודפנא לסתום את הפירצה ואחד לקבעה בחבלים מלמעלה שמא תרבץ ולא תהא גבוה עשרה או שמא תברח:

איפוך הא ר"מ דחייש למיתה הא ר' יהודא דלא חייש למיתה כו' עמ"ש בפ' כל גט במהדורא תניינא:

בד"ה ולמ"ד שמא תמות כו' אליבא דר"מ דחייש למיתה דלא שכיחא כ"ש כו' עכ"ל לרווחא ולקושטא דמלתא כ"כ דכ"ש הוא דאכתי לא ידע המקשה לפלוגי בין שמא תמות לשמא תברח ועוד דאכתי אמאי דפריך לקמן למ"ד גזירה שמא תברח ניחוש שמא תמות כו' תקשי לן דהא ע"כ למ"ד נמי שמא תמות ע"כ רבי יהודה דמכשיר לא חייש כו' אלא דאית לן למימר לסברת המקשה דמשוה שמא תמות לשמא תברח מ"מ רבי זירא אליבא דר"מ דחייש שמא תברח ניחוש נמי למיתה וה"נ מצינן למימר לאביי ודו"ק:

גמ' והא איכא רווחא דביני ביני כו' לכאורה דאפלוגתייהו דאביי ורבי זירא פריך הכי ויש לדקדק דאגופא דברייתא ה"מ לאקשויי הכי לרבי יהודה דמכשיר וי"ל דעיקר קושייתו הכא משום ודלמא רבעה להני טעמי דאביי ורבי זירא דאגופה דברייתא המ"ל טעמא דמסיק דכל מחיצה שאינה עשויה בידי אדם כו' ומיירי בפיל ואפילו קשור דליכא למיחש דלמא רבעה ובהכי יתיישב מה שמקשין בשמעתין לרבא דמוקי טעמא דר"י בההוא דלוקח יין משום בקיעת הנוד כדאיתא בפרק כל הגט כמ"ש התוס' לקמן ואמאי לא חייש ר"י הכא לגבי סוכה לשמא תמות או לשמא תברח דהא מוכח בשמעתין דאם ניחוש לשמא יבקע הנוד מכ"ש דניחוש לשמא תמות ולשמא תברח אלא דע"כ אית לן למימר דרבא מוקי לה בטעמא דמסיק דכל מחיצה שאינה עשויה בידי אדם כו' ומיירי בפיל ואפילו קשור דליכא למיחש לא לשמא תמות ולא לשמא תברח ודו"ק:

תוס' בד"ה על גבי בהמה כו' כדפרשי' לעיל. נ"ב שפי' לעיל אין לה קבע היינו שמטלטלת ע"י המטה א"כ תיפוק ליה הכי משום שאין לה קבע שהסוכה מטלטלת ע"י הבהמה וקרא ל"ל כמו שמסיק אחר כך:

בד"ה ולא גולל כו' הנוגע בתוכו עד ד' טפחים כו' כצ"ל:

גמרא ור"מ הא מדאורייתא מחזא כו'. משמע דגם ר"מ מודה בדרשה זו דר"י ונ"ל דאצ"ל דס"ל כר"א דלקמן (כז ב) אלא דנ"מ להיכא דא"י לעמוד כל ז' מפני רפיונה א"נ לענין ביטול דלעיל (ר"ד ד) דבעינן שיבטל לכל ז' כדפרש"י שם ונ"מ עוד להא דכתבתי לעיל (יג ב) ע"ש ואין סתירה לזה מהא דאמרי' לקמן לדידיה זמנין כו' דכווצא ולאו אדעתיה ותיפוק ליה דא"ר לז' די"ל דבדפנות ל"ב ראויים לז' ולפ"ז יהיה ראיה למה דפרישית בר"מ בהא דעד כ' אמה אדם עושה דירתו דירת עראי ודלא כפרש"י דצריך לעשות מחיצותיה קבועין דהרי במחיצות לא איכפת לן ולכאורה דרשת רבא שם מתאחדת עם דרשה דהכא ותקשה למה תפס רבא קרא אחר ולא סגי ליה בקרא דהכא די"ל דחד למעוטי פחות מז' וחד למעוטי יתר מז' [וכעין זה (בשבת דף קלב)] דל"ת הרי יש בכלל קבע עראי וכדמקשה לי' אביי התם:

שם ודילמא רבעה. נראה דהקושיא אינה אלא לאביי דמאי איריא שמא תמות תיפוק לי' דילמא רבעה דשכיחא טפי ועתד"ה ולמ"ד:

רש"י ד"ה ולא גולל דגולל מטמא כו'. ובמשא כו'. שנה משנתו כר"א בפ"ב דאהלות מ"ד ודלא כחכמים שם דל"מ במשא:

רש"י ד"ה גזירה שמא תמות ביו"ט כו'. ולקמן אמרי' כווצא ולאו אדעתיה וי"ל דמיתה ונפילה נראה וניכר ול"ש למימר ולאו אדעתי' ובכווצא ליכא חשש ביטול מצות סוכה דאיכא תקנה למותחה באשלי לפחות מג' סמוך לסכך וכשיטתו לעיל (טז ב):

תד"ה דתניא כדפרי' לעיל. הוא בדף (כא ב) ד"ה שאין:

פיסקא או על גבי גמל מתניתין מני ר"מ היא כו' מ"ט דר"י אמר קרא כו' סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה. פשטא דלישנא דמתניתין מני נראה דהא דקתני במתניתין דבראש האילן כשרה וכן כל הנך בבי נמי לא מתוקמא אלא כר"מ דלר"י ודאי פסולה דבראש האילן כמו ע"ג גמל כמ"ש התוספת ולפ"ז יש ליישב מה שהקשו התוספת בד"ה ע"ג בהמה על פירוש הקונטרס דלעיל והיינו שהקשו שם למה ליה לתלמודא לפרש טעמא דר"י משום סוכה הראויה לשבעה ותיפוק ליה דלפירוש הקונטרס בלא"ה פוסל ר"י משום דדירת קבע בעינן ולמאי דפרישית א"ש דאיצטריך האי טעמא דסוכה הראויה לשבעה לענין אילן דמה"ט אפילו אילן פוסל לר"י ומשמע ליה לתלמודא מלישנא דמתניתין דהא דנקיט הך דינא דעולין בי"ט ודאין עולין דהך מילתא לא שייך בסוכה טפי מבשאר י"ט אע"כ דלרבותא דהסוכה כשרה מסיק לה ולאפוקי מדר"י כדפרישית בלשון המשנה שכן נראה מלשון רש"י ז"ל:

(ועוד היה נראה לי לפרש בענין אחר דהא דס"ל לר"י דכל הנך תנאי דסברי סוכה דירת קבע בעינן היינו מה"ט גופא דמדאורייתא בעינן סוכה הראויה לשבעה ואתיא נמי כי האי דר"א לקמן דאין יוצאין מסוכה לסוכה וא"כ בעינן סוכה הראויה לשבעה ולר"א נמי אמרינן לעיל בפ"ק דסובר סוכה דירת קבע בעינן אלא דלפי מסקנת הש"ס לעיל דף י"ט ע"ב דמתניתין דהעושה סוכתו כמין צריף איפכא תניא א"כ מדמכשר ר"א אע"ג דלא הוי אלא עראי כדאמרינן לעיל במימרא דאביי דף ז' ע"ב אלמא דלפי האמת לאו הא בהא תליא לענין דאין יוצאין מסוכה לסוכה דע"כ אפילו דירת עראי מיקרי סוכה הראויה לשבעה וכדמשמע נמי להדיא בשמעתין דאפי' לר"מ בעינן סוכה הראויה לשבעה אע"ג דמסתמא סבר דדירת עראי סגי):

בתוספות בד"ה ולא גולל לקבר כו' מאי איריא משום גולל תיפוק ליה משום שהקבר סתום כו' עכ"ל. נראה שהתוס' בזה לשיטתם דאפילו ברוב ארונות שיש בהם חלל טפח אפ"ה אם הם סתומים מן הצד הטומאה בוקעת ועולה כמ"ש התוספת בכמה דוכתי. וא"כ דסתם קברים שהן בקרקע ואין פתוחין למערה שפיר הוי קבר סתום ובוקעת ועולה. מיהו לפמ"ש בחידושי ברכות דף י"ט ע"ב גבי מדלגין היינו ע"ג ארונות דלפירש"י והרשב"ם וכמה גאונים דלא אמרינן טומאה בוקעת ועולה אלא בטומאה רצוצה ממש א"כ אין מקום לדבריהם כאן דשפיר איצטריך למיתני דהגולל טמא אע"פ שיש חלל טפח פנוי בין המת לגולל שעל גביו דאע"ג דאין הטומאה בוקעת ועולה אפ"ה הגולל עצמו טמא וע"ש בברכות בחידושינו ועיין כאן בחדושי הריטב"א:

(כג א תוספות) ד"ה ולא וכו' תיפוק ליה משום שהקבר סתום ותניא וכו'.—נראה לתרץ דזה שדרשו בנזיר שם, דקבר סתום מטמא באהל היינו נמי משום טומאת גולל שמטמא באהל^*ומה שאמרו שם ע"ז דטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ־ עי' מ"ש על כך התוס' שם., ולא מיירי בקבר שאין בו חלל טפח דא"כ אין כל הקבר מטמא אלא כנגד הטומאה בלבד; אלא בקבר שיש בו חלל טפח מיירי. ואם היה המת מונח בבית לא היתה הטומאה עוברת למעלה, שגג הבית חוצץ; אבל כשהמת מונח בקבר הטומאה עוברת למעלה מן הכיסוי משום שהגולל עצמו מטמא באהל. ולהרמב"ם יש שיטה אחרת בדינים הללו כמו שכתבתי בהערותי על הרמב"ם בפ"ב הט"ו מהל' טומאת המת^*[הערותיו של המחבר זצ"ל על הרמב"ם עדיין לא נמצאו. וחבל על דאבדין:]. ועי' מ"ש באליהו רבא אהלות פ"ה מ"ד.

ודע דברייתא דנזיר שם חולקת על הברייתא דחולין (עב א), דהתם דריש "על פני השדה" לגולל, אבל בנזיר שם דורש: על פני השדה זה המאהיל על פני המת. ולכך דריש התם: "או בקבר" זה קבר סתום. ולפי מה שביארנו יש בכלל זה טומאת גולל.

הואיל ואם ינטל האילן נופל קרקעית הסוכה שאינו יכול לעמוד בסמיכת שתים שבארץ אין עולין לה ביום טוב דמשתמש באילן: גמ' לא כלום היא. דאפי' דירת עראי לא הויא: שאינה מצויה דיבשה. הוי כרוח מצויה דים: יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דיבשה. דהיינו רוח מצויה דים דכולי עלמא כו' אף ע''ג דאינה עומדת ברוח שאינה מצויה דים דאפי' למאן דבעי סוכה דירת קבע איכא: על גבי בהמה. כגון נתן דלתות על שני סוסים והם קרקעית הסוכה ועשה למעלה מחיצות וסכך: הראוי' לשבעה. והשתא דגזור רבנן אין עולין לה נמצאת שאינה ראויה ליום ראשון: ולא פסין לביראות. דתנן בעירובין (דף יז:) עושין פסין לביראות ארבע' דיומדין לבור שברשות הרבים והבור עמוק עשרה דהוא רה''י ואין יכול למלאות ממנה אלא אם כן מוקף מחיצות ומפני בהמות עולי רגלים התירו המחיצות בארבעה דיומדין לארבע פיאות ואמר ר' מאיר דלא עבדין חדא מהנך בבעלי חיים וטעמא מפרש לקמן: ולא גולל לקבר. כלומר אם עשאוהו כיסוי לארונו של מת אין שם גולל עליו לטמא דאמרי' בבהמה המקשה דגולל מטמא במגע ובמשא ובאהל דתניא (חולין דף עב.) על פני השדה לרבות גולל ודופק: ור' יוסי הגלילי. מפרש לקמיה טעמא: גזרה שמא תמות. הבהמה ביום טוב ותפול ואין כאן דופן ונמצא בטל ממצות סוכה ולקמיה פריך ובגולל דקולא היא מאי טעמיה: קשור. דליכא למיחש שמא תברח: דכולי עלמא. בין לאביי בין לרבי זירא מכשיר רבי מאיר: דאי נמי מיית. ויפול יש בנבלתו עשרה: מיתה לא שכיחא. ואפילו רבי מאיר לא פסיל: והאיכא רווחא. דביני כרעי שהיא פירצה ואפי' כשהיא חיה: דעביד ליה. גדר בין רגליה: בהוצא ודפנא. הוצא לולבי דקל דפנא ענפי עץ שקורין לורי''ר וגדל בו פרי שקורין באיי''ש: רבעה. רובצת: אשלי. חבלים: הא מתיחה באשלי מלעיל. ואם תמות אינה נופלת: זימנא דמוקי לה פחות מג' כו'. פעמים שאין בגובהה של בהמה אלא שבעה ומשהו וסוכה עשרה דקאי לה בפחות משלשה סמוך לסכך ואמרינן לבוד:

דתניא העושה סוכתו בראש הספינה. שפיר גריס בברייתא בראש העגלה דפליגי נמי בראש העגלה כדפרישי' לעיל (דף כא: בד''ה שאין) ולא כמו שפי' ר''ת בפ''ק (דף ז: ושם בד''ה העושה): על גבי בהמה. פ''ה נתן דלתות על ב' סוסים להיותם קרקעית הסוכה ועשה למעלה מחיצות וסיכך רבי יהודה פוסל ומכאן קשה לפ''ה דמתניתין דלעיל (דף כא:) גבי סמך סוכתו בכרעי המטה כדפי' לעיל וי''מ דהכא לאו במיטלטל הסכך על גבי הבהמה דא''כ למה לי קרא לר' יהודה תיפוק ליה משום דאין לה קבע כדפרישית לעיל אלא העמיד סוכה על ד' קונדסים וסמך עליהן הסכך והכניס שם הבהמה ועשה עליה קרקעיתה ומחיצותיה עד לסכך דלא חזיא לשבעה דאין עולין על גבי בהמה ביום טוב: סוכה הראויה לשבעה. מהאי טעמא נמי היה פוסל בסוכה על גבי אילן: ורבי יהודה מכשיר. בשלא סמך הסוכה על גבה איירי דא''כ הויא לה כסמכה בכרעי המטה: ולא גולל לקבר. כשהמת מונח בקבר מניחין על הקבר אבן גדולה לסתום את חללה והוא נקרא גולל כדמוכח במסכת אהלות פרק ט''ו [מ''ח] דתנן קורה שעשאה גולל לקבר בין מוטה על צידה בין עומדת אין טמא אלא כנגד הפתח ועוד תניא בתוספתא דאהלות [פט''ו ע''ש] גל של צרורות גולל לקבר הנוגע בתוכו עד ארבעה טפחים טמא דברי רבי יהודה וחכמים אומרים אינו טמא אלא סדר הפנימי צורכו של קבר משמע דנקרא גולל מה שסותם החלל ועוד תניא בתוספתא דאהלות סוף פרק (שני) שתי אבנים גדולות של ארבעה טפחים שעשאן גולל לקבר המאהיל על גבי שתיהן טמא ניטלה אחת מהן המאהיל על גבי שניה טהור מפני שיש לטומאה דרך שתצא מכל הני משמע שתחת הגולל כולו חלל ואע''ג דבפ' בהמה המקשה (חולין דף עב.) נפקא טומאת הגולל מדכתיב על פני השדה דמשמע דאין דבר על גבי הגולל ועומד מגולה על פני השדה זימנין דאינו מגולה כי ההיא דגל של צרורות דאינו טמא אלא סדר הפנימי ודופק הנזכר בכל מקום עם הגולל הם אבנים שהגולל נשען עליהם כדתנן פרק ב' דאהלות [מ''ד] ואיזהו דופק את שהגולל נשען עליו אבל דופק דפקין טהור דפעמים מניחין אבן לסמוך אותה שהגולל נשען עליה והיא נקראת דופק דפקין וצריך לדקדק הא דאמר פ' העור והרוטב (חולין דף קכו:) דגולל מטמא במגע ובאהל היכי דמי בשלמא מגע אפשר מן הצד אלא באהל מאי אריא משום גולל תיפוק ליה משום שהקבר סתום ותניא בנזיר פ' כהן גדול (דף נג:) או בקבר זו קבר סתום דאמרי' טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואין לומר דאיצטריך היכא דאין המת בקבר דאי ליתיה אם כן לא מטמא משום גולל דאפי' כי איתיה ויש מקום לטומאה לצאת לא מטמא ואין לומר נמי כגון דבולט חוץ לקבר דהא מה שחוץ לקבר טהור כדקאמרינן אין טמא אלא כנגד הפתח דהא דקתני סיפא עשה ראשה גולל לקבר אין טמא אלא עד ארבעה טפחים ההיא כשנתנה על הקבר מעומד איירי דכולה כנגד הפתח ועד ארבעה דקתני היינו בגובהה דומיא דההיא דגל של צרורות לרבי יהודה ומיהו מצינן למימר דאיצטריך למאהיל על הגולל כנגד מחיצות הקבר שהגולל מונח עליהם דאע''פ שאין מאהיל כנגד חלל הקבר טמא משום דמאהיל על הגולל דאם אין שם גולל טהור: בפיל קשור כולי עלמא לא פליגי. לשון הש''ס משונה כאן משאר מקומות דרבי זירא ואביי תרוייהו מפרשי טעמא דרבי מאיר והוה ליה למימר מאי בינייהו והוא מפרש והולך בלשון פליגי: ולמאן דאמר שמא תמות ניחוש שמא תברח. דאע''ג דלמאן דאמר שמא תברח נמי על כרחך ר' יהודה דמכשר לא חייש מ''מ אביי אליבא דר''מ דחייש למיתה דלא שכיחא כ''ש דיש לו לחוש לשמא תברח דשכיחא: