סוכה כג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - ב

וכיון דמייתא - כווצא, ולאו אדעתיה [וכשמתה הרי היא מתכווצת, ואינו שת לבו] שנתרחקה מהסכך שלשה טפחים, כיון שאינו ניכר.

ותמהינן: ומי אמר אביי שרבי מאיר חייש למיתה ולפיכך אמר שאין עושין בהמה דופן לסוכה, ורבי יהודה לא חייש, ולפיכך מכשיר בהמה כדופן לסוכה?!

והתנן: בת ישראל שנשאת לכהן ומותרת לאכול תרומה כל זמן שבעלה קיים, והלך בעלה למדינת הים, הרי היא אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים.

ורמינן עלה דההיא משנה מברייתא דתניא: הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי, ^[1] הרי היא אסורה לאכול בתרומה מיד, כי שמא ימות וזו היא השעה שקודם מיתתו, ונמצא הגט חל מעתה.

הרי מוכח כי חיישינן למיתה! ^[2]

ואמר אביי לשנויי: לא קשיא! הא רבי מאיר דלא חייש למיתה, הא רבי יהודה דחייש למיתה [וכדמפרש ואזיל. וכיון שכן תיקשי, הרי בסוגיין אמר אביי להיפוך בדעתם של רבי מאיר ורבי יהודה?!] -

דתניא: הלוקח יין מבין הכותים ^[3] שאין חוששין לתרום ולעשר כאשר הן מוכרין לאחרים, שחשודים הם על "ולפני עור לא תתן מכשול" [תוספות], וכגון שהגיע לילי שבת, או שאין בידו כלים להפריש בהם תרומות ומעשרות -

הרי זה אומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש לאחר שאחל לשתות, הרי הן מעכשיו תרומה גדולה -

עשרה לוגין שאפריש לאחר זמן, הרי הם מעכשיו מעשר ראשון ^[4], ותשעה לוגין יהיו מעכשיו מעשר שני. ^[5] ומיחל [מחלל] את המעשר שני שקרא עליו שם על מעות שיש לו בביתו ^[6], הואיל ודבר זה יכול לתקן מיד. ^[7]

ושותה מיד ומשאיר כדי התרומה והמעשר הראשון - שקרא עליהן שם - שאין שותה אותן, ולאחר זמן יפריש התרומה והמעשר, ואמרינן: הוברר הדבר למפרע שאלו הלוגין היו עומדים מתחילה להיות מופרשים, ועליהם הוא שחלה התרומה, דברי רבי מאיר.

הערות

^[1] ביאר רש"י, שהוא ירא שלא ימות פתאום או בעיר אחרת [שם לא יוכל ליתן לה הגט לפני שימות] ותיזקק אשתו לחליצה, ונותן לה גט כשהוא בריא, ואומר לה: גט זה יהא לגרשיך שעה אחת קודם מיתתי.

^[2] כתב רש"י: אלמא מיתה שכיחא וחיישינן לה, משמע מלשונו, כי לדעת אביי, מה שמבואר במשנה: "אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים", אינו מטעם "העמד דבר על חזקתו", אלא משום דמיתה לא שכיחא ולא חיישינן לה.

^[3] א. קודם שגזרו על סתם יינם כעובדי כוכבים, כמבואר בחולין, רש"י. ב. עוד כתב רש"י: האי דנקט "כותים", אשמעינן דגרועים הם מעמי הארץ והלוקח מהן צריך לעשר ודאי ולא דמאי, ואף על התרומה נחשדו. ובתוספות הוסיפו: דאע"ג דאמרינן בפרק שלשה שאכלו: הני כותאי עשורי מעשרי כראוי, דכיון דכתיב באורייתא מיזהר זהירי, הני מילי כשרוצין לאכול, אבל למכור לא חיישי א"לפני עור לא תתן מכשול", דדרשי ליה כפשטיה; ומשום גוזל את הכהן ואת הלוי נמי לא חיישי, דהוה ליה ממון שאין לו תובעין, ועוד, משום דלא הוברר חלקם, ועוד, כדדרשינן בהשוכר את הפועלים: "עשר תעשר ואכלת" ולא מוכר. ובתוספות ביומא נה ב [שלא כדבריהם כאן] כתבו: דבדמאי יכול להפריש למחר בשבת אחר שקרא לה שם מערב שבת, אבל הלוקח מבין הכותים, אינו יכול להפריש למחר. ואפשר זה כוונת רש"י במה שכתב: דלהכי נקט מבין הכותים מפני שהוא ודאי, והיינו דאם לא כן הוה קתני שאני עתיד להפריש למחר, וכמו ששנינו דומה לזה לענין דמאי, כמו שהביאו התוספות שם; וראה עוד ביאור ברש"י בהערה 4.

^[4] כתב המאירי: יש שואלים בשמועה זו מפני מה לא הוזכרה בו תרומת מעשר; וזו אינה שאלה כלל שבכלל המעשר היא, ואעפ"י שבאותן המשניות הנזכרות שם בסדר זרעים החו מזכירים בה תרומת מעשר, מפני שכולן בשל עמי הארץ שלא היו חייבים להפריש משם אלא תרומת מעשר, והוא אחד ממאה ממה שלקחו ומעשר שני אבל לא מעשר ראשון ולא מעשר עני שמאחר שמותרין לזרים אומרים ללוי ולעני הבא ראיה וטול, אבל זו שהיתה נידונת כטבל ודאי והיה חייב להפריש את הכל מתורת ודאי הרי תרומת מעשר בכלל מעשר היא, וראה עוד שם. ואפשר, כי לזה נתכוין רש"י כשכתב: "צריך לעשר ודאי".

^[5] העירו הראשונים: החשבון אינו בדקדוק, כי אם היו מאה לוגין והפריש שני לוגין לתרומה גדולה כשיעור עין בינונית כפשטא דברייתא, אם כן אין צריך להפריש מעשר ראשון אלא מן הנותר, וכן מעשר שני אין לו להפריש אלא מן הנותר. ובתוספות כתבו כאן: לאו דוקא, דכבר הפריש מן המאה שני לוגין לתרומה גדולה, ונמצא חסר מהנך עשרה ותשעה מעשר של שני לוגין דהיינו חומש הלוג. ומיהו יתכן שהפריש שנים ממאה ושנים, דהא זמנין דמפריש נמי אחד מששים; כלומר: וכאן נמי הפריש פחות מאחד מחמשים. ובתוספות ישנים ביומא פירשו עוד, שיעשה מאה מידות קטנות כל אחת 98. 0 לוג, ויקח עשרה מידות למעשר ראשון ותשעה למעשר שני, וזהו שאמרו "עשרה" ו"תשעה". וכתבו עוד בתוספות ובתוספות ישנים שם [והמדקדק בדבריהם היטב, ימצא, כי יש חילוק בין דברי התוספות לדברי הת"י; וראה תמיהת ה"שפת אמת" על התוספות שם; וראה תוספות כאן]: אין לפרש, שחוששים אנו שמא חשב הכותי לשתות מן היין בעצמו והפריש הכותי תרומה [שהרי אינו חשוד אלא להכשיל אחרים, אבל לעצמו זהיר הוא], אלא שלא הפריש מעשר, ונמצא, כי אף התרומה שביד הכהן הרי היא טבולה למעשר, ולפיכך צריך עשרה לוגין שלמים למעשר ראשון, ותשעה לוגין שלמים למעשר שני, כדי להתיר אף את התרומה שביד הכהן; זה אינו, כי אין לחוש שיתקן הכותי את הטבל ולא יתקנו לגמרי, ואם הפריש תרומה, הרי שמן הסתם הפריש גם מעשר.

^[6] נתבאר על פי רש"י; אבל תוספות הקשו עליו, ופירשו: "מיחל" כמו "מתחיל" לשתות מיד; ולדעת רבינו תם בעירובין לז ב: "מיהל" כמו "מוהל" כלומר: מוזג יינו במים ושותה, וכמו "סבאך מהול במים".

^[7] כתב הריטב"א: פירש רש"י ז"ל, מחלל מעשר שני על מעות שלו, דכל מאי דאפשר לתקוני מתקנין ולא סמכינן אברירה; פירוש לפירושו, לאו משום דליכא למסמך אברירה לכתחילה, דהא ודאי למאן דאית ליה ברירה דין תורה לסמוך עליה, אלא לומר, שאין סומכין על הברירה כל מה שאפשר, משום חשש בקיעת הנוד.

וכיון דמייתא [שהיא מתה] — כווצא ולאו אדעתיה [מתכווצת מעט ואינו מעלה על דעתו] שיש צורך לתקן, ונמצא חלל יותר משלושה בין הדופן והסכך ונפסלת הסוכה.

ושואלים: ומי [והאם] אמר אביי כי ר' מאיר חייש [חושש] למיתה כשיטתו בענין הדופן, ור' יהודה לא חייש [חושש]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: בת ישראל שנשאת לכהן והלך בעלה למדינת הים — ממשיכה בת ישראל זו להיות אוכלת בתרומה כדין אשת כהן, שכן בחזקת שהוא (בעלה) עדיין חי וקיים ובזכות בעלה היא אוכלת. ומכאן שאנו סבורים שכל אדם שלא נודע שמת נחשב כעודנו חי.

ורמינן עלה [ומשליכים, מראים סתירה עליה] ממשנה אחרת, שנאמר בה: הנוסע ממקומו, וכדי שלא להותיר את אשתו עגונה, נתן לה גט ואמר לה: הרי זה גיטך, ויחול הגט שעה אחת קודם מיתתי — אסורה לאכול בתרומה מיד שאנו חוששים שמא ימות בעוד שעה. משמע שחוששים שמא ימות בכל רגע!

ואמר אביי בתירוץ הסתירה: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זו] שאמרנו שבת ישראל שנישאה לכהן אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים, כשיטת ר' מאיר דלא חייש [שאינו חושש] למיתה, הא [וזו] שחוששים למיתה בכל שעה, הריהי כשיטת ר' יהודה, דחייש [שהוא חושש] למיתה.

וראיה לכך שאלו שיטותיהם; דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הלוקח יין מבין הכותים (השומרונים) ויש לחשוש שיין זה לא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות, ואין סיפק בידו להפריש עכשיו את התרומות, אם היו מאה לוג יין בחביות, הרי זה אומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש כתרומה גדולה (ששיעורה כרגיל אחד מחמישים) הרי הן תרומה, עשרה לוגין מעשר ראשון, ועשירית מן הנותר שהם תשעה לוגין, יהיו מעשר שני, ומיחל ומחלל על כסף את המעשר השני שעתיד להפריש ושותה מיד, ויכול לסמוך על ההפרשה שיעשה לאחר מכן, אלו דברי ר' מאיר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And once it dies, it contracts to be more than three handbreadths from the roofing, and it does not enter his mind to fix it because it is not noticeable. In that case, the principle of lavud would not apply, and the result would be a wall that is less than the minimum requisite height.

The Gemara asks: And did Abaye actually say that Rabbi Meir is concerned about potential death with regard to the sukka walls and that Rabbi Yehuda is not concerned? Didn’t we learn in a mishna: With regard to the daughter of an Israelite who married a priest and her husband went to a country overseas, she may continue to partake of teruma as the wife of a priest, as the presumptive status of her husband is that he is alive? Apparently, in the absence of evidence to the contrary, the presumption is that one who is alive remains alive.

And we raised a contradiction from a different mishna: If one is leaving his place of residence, and in order to preclude a situation where his wife would have the status of a deserted wife he gives her a conditional bill of divorce and stipulates: This is your bill of divorce that will take effect one hour prior to my death, it is prohibited for her to partake of teruma immediately due to the concern lest he die in the next hour. Apparently, there is concern lest one die at any point.

And Abaye said in resolving the contradiction: This is not difficult. This mishna, where the presumption is that one who is alive remains alive, is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who is not concerned about potential death. That mishna, where there is concern lest one die at any point, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who is concerned about potential death.

The Gemara cites proof that these are the opinions of those tanna’im. As it is taught in a baraita: In the case of one who purchases wine from among the Samaritans and there is reason to suspect that teruma and tithes were not taken, and he is not in a position to separate teruma, he acts as follows. If there are one hundred log of wine in the barrels, he says: Two log that I will separate in the future are teruma, as the mandated average measure of teruma is one-fiftieth; ten log are first tithe; and a tenth of the remainder, which is nine log, are second tithe. And he deconsecrates the second tithe that he will separate in the future, transferring its sanctity to money, and he may drink the wine immediately, relying on the separation that he will perform later. This is the statement of Rabbi Meir.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואקשינן ומי אמר אביי כי רבי מאיר חייש למיתה ור' יהודה לא חייש והתנן בגיטין פרק ז' בת ישראל שניסת לכהן והלך בעלה למדינת הים הרי זו אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ורמינן עלה הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד ומשני אביי הא דקתני אוכלת ר' מאיר דלא חייש למיתה והא דקתני אסורה לאכול ר' יהודה דחייש למיתה דתנן הלוקח יין מבין הכותים פי' בע"ש ולא הספיק להפריש אומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו'.

ומי אמר אביי דר״מ חייש למיתה כו׳‎. עד אמר אביי ל״ק הא ר״מ דלא חייש למיתה כו׳‎ ה״ג דתנן הלוקח יין וכו׳‎ ומשנה היא במסכת דמאי אלא שלא שנינו שם מחלוקת ר״מ ור״י אלא סתמא כר״מ אלא שכל ברייתא שיש לה עיקר במשנ׳‎ בקצת אמרינן עלה בתלמודא דתנן וכדפרישנא בשמעתא קמייתא דבבא בתרא:

הלוקח יין מבין הכותים. פירוש בערב שבת ושכח ולא הפריש ויש שגורסין כן בפירוש ודוקא נקט מבין הכותים דאלו בעמי הארץ לא חשידי אלא אמעשר שני בלבד וכדאמרינן התם לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה ומעשר ראשון בלבד ובמעשר שני נמי אינו ספק שקול וספיקא דאורייתא דהא רוב עמי הארץ מעשרין הן ולפיכך היקל בו במקומות רבינו כענין שאמרו שמאכילין את העניים דמאי ואת אכסנאי דמאי לפיכך הקלו במסכת דמאי בלוקח יין מעם הארץ יותר מזה דהתם כיון שאמר שאני עתיד להפריש למחר מותר לו להפריש למחר ולא חשיב מתקן אבל הכא דהוי ספק גמור מן התורה אינו יכול להפריש באמירה זו עד מוצאי שבת דבשבת מתקן גמור חשבינן ליה ולפיכך שנינו שם שאני מפריש למחר וכאן שנינו שאני עתיד להפריש כלומר לאחר השבת והא מתניתין דלא חייש ליינם של כותים משום יין נסך היינו קודם שגזרו עליהם לעשותם כעכו״ם כשמצאו להם דמות יונה ור״מ לטעמיה דסבר כותים גירי אמת הם ולרבי יוסי ור״ש בודאי יינם יין נסך דעכו״ם חשבינן להו לענין שאין תורמין משל ישראל על שלהם ולא משלהם על של ישראל דומיא דעכו״ם דסברי מרוח עכו״ם פוטר וכדאיתא בהדיא במנחות פרק ר׳‎ ישמעאל אלא דהכא בעיקר דינא דברירה או בקיעת הנאד הוא דפליגי ונ״מ אליבא דידהו בלוקח יין מן החשוד בודאי על התרומה ועל המעשרות. וא״ת לר״מ כיון דגירי אמת הם היאך חשבו להם בתרומות ומעשרות דהא אמרינן כותאי עשורי מעשרי ובדאורייתא מיזהר זהירי וכ״ת דלזבוני לאחריני לא קפדי בהפרשה דלית להו לפני עור לא תתן מכשול לבדוק להשקותם ממנו ואם ישתו ודאי מתוקן הוא וכדאמרינן בפ״ק דחולין קוטע אצבע של א׳‎ מהם ונותן לו. תירצו קצת רז״ל דאה״נ דסגי בבדיקה זו אלא שלא היה לו לזה פנאי לבדוק ונכון הוא. אבל יותר נראה לומר דאפילו בבדיקה לא סמכינן עלייהו דלמא כותים אית להו עשר תעשר ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח וסבורין שהלוקח והמוכר פטורין מן המעשר לגמרי:

אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה איכא למידק הא מאי מהני דאי בדלא סיים לה מקום לא קרא שם כלל כדאמרינן התם האומר תרומת כרי זה לתוכו מעשר שני לתוכו רש״א קרא שם וחכ״א לא קרא שם עד שיאמר לצפונו או לדרומו דבעינן ראשית ששיריה ניכרין וגבי יין ומשקה אפי׳‎ סיים מקום לצפונו או לדרומו נהי דקרא שם אסור לו לשתות מן השאר כדאמרי׳‎ במסכת תרומות קרא שם מפיה לא ישתה משוליה משוליה לא ישתה מפיה מפני שהמשקין מעורבין ויש שתירצו דלעולם הכא סיים מקום וכי אמרינן לא קרא שם ה״מ מאן דלית ליה ברירה אבל למאן דאית ליה ברירה כיון דשיריה ניכרין השתא וקרא שם יכול לשתות מהם לאלתר דכי מפריש ליה אמרינן הוברר הדבר ולפיכך אפילו סיים מקום מפיה ישתה משוליה והא ליתא דא״כ למאן דאית ליה ברירה אין לך דבר שאוסר לחברו בתערובת דשביק לבסוף כדי איסור ואמרינן הוברר הדברר שזהו ולא נאמר לעולם דין ברירה אלא בדבר שלא הוברר מתחלתו אלא שהוברר מסופו דאמרינן הרי הוא כאלו הוברר מתחלתו ועיקר הפירוש בכאן דהא דסמוך למשתי מינה באמירה זו משום דלא קרי עליה שם מהשתא שקורא שם מעכשיו לכשיפריש שאומרים הוברר הדבר למפרע שאותן שני לוגין הן אותן של תרומה ונמצא שלא שתה מן התרומה כלום ובשעת ההפרשה הא איכא ראשית ששיריה ניכרין והיינו דקאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש שקריאת השם מעכשיו ולכשיפריש ומשכחת לה שפיר בשלמא סיים מקום וכן אמרו בירושלמי אם באומר מכבר משקה מעורב הוא פי׳‎ אם קרא שם לגמרי מעכשיו ואם באומר לכשישתה למפרע טבל שתה אלא אנן קיימין באומר מכבר לכשישתה:

עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני א״ל שהרי אין מן המעשר מרובה כל כך שלא נשאר אחר הפרשת תרומה גדולה אלא תשעים ושמונה מדות. וקיימא לן המרבה במעשרות פירותיו מתוקנין ומעשרותיו טבלים כי המותר שיש במעשר לא עישר עליו והרי הוא טבל ואין לומר שמפריש על תנאי שמא כבר הפריש ממנו כותי תרומה גדולה ולא הפריש מעשרות דהא ודאי כי היכי דחשידי אמעשרות חשידי אתרומה מטעמא דכתיב לעיל ואם הפריש מפריש הכל ואם לא הפריש לא הפריש כלום. וא״ל שאין התרומה פוחתת משיעור המעשר לפי שחטה אחת פוטרת את הכרי ומשום עין יפה שלו לא יפסיד ללוי ולעני שהרי דין תורה שאם רצה עושה כל גרנו תרומה ושם תרומה עליו לכל דבר אבל הנכון שאין אלו העשרה והתשעה שלמים אלא קטנים וכפי חשבון ותלמודא לא דק ונקט חשבון שלם ומן התשעים נותן ללוי ט׳‎ ומן השמנה עושה י׳‎ קטנים ונותן אחד וכן לגבי עני מן השמונים נותן שמנה גדולים ומן הנשאר קטן מעשרה קטנים שעושה ממנו וכן פרש״י ז״ל ועיקר:

מיחל ושותה מיד.‎ פרש״י ‎ז״ל מחלל מעשר שני על מעות שלו דכל מאי דאפשר לתקוני מתקנין ולא סמכינן אברירה פירוש לפירושו לאו משום דליכא למסמך אברירה לכתחילה דהא ודאי למאן דאית ליה ברירה דין תורה לסמוך עליה אלא לומר שאין סומכין על הברירה כל מה שאפשר משום חשש בקיעת הנאד מיהו לא נהירא דהא פרישנא דהאי גברא אמר שאני עתיד להפריש ואינו מסיים מקום וקורא שם מעתה שיפריש למוצאי שבת ואין כאן הפרשה וא״כ היכי מצי מחלל דהא א״א לחלל מעשר אלא לאחר סיום מקום וקריאת שם גמור כדאמרי׳‎ בתוספת׳‎ האומר מעשר שני שבכלי זה מחולל על מעו׳‎ האלו רש״א קרא שם וחכ״א לא קרא שם עד שיאמר לצפונו או לדרומו ואמרי׳‎ מעשה ברשב״ג וזקנים שנתארחו אצל בעל הבית א׳‎ שבדרום אמרו לו היאך אתה מעשר פירותיך הבי׳‎ לפניהם דיסקיא מלאה דינרי זהב אמר להם כך אני אומר מעשר שני שבתוכו מחולל על דינרי זהב הללו אמרו לו נשתכרת מעות ואבדת נפשות שאין אדם יכול לחלל מעשר שני עד שיהא מפורש ואפשר שדעת רבינו ז״ל דכי קתני שאני עתיד להפריש אתרומה ומעשר ראשון קאי אבל במעשר שני מעכשיו קורא לו שם לצפונו או לדרומו ומחלל אותן לאלתר כי קודם חלול לא יוכל לשתות מהם מפני שהמשקים מעורבים כדכתיבנא לעיל מיהו לא מחוור חדא דבמסכת דמאי אמרי׳‎ כה״ג ולא קתני מיחל אלא קתני מעשר שני לצפונו או לדרומו ומחולל על המעות ועוד שאני עתיד להפריש דקתני סיפא אכולהו משמע אלא ודאי דלא מחלל השתא מידי וכי היכי דסמיך על ברירה ובקיעת הנאד בתרומה ומעשר ראשון סמיך נמי במעשר שני ומיחל ושותה היינו כדפירש ר״ח ז״ל שהוא לשון כי החל האדם כלומר מתחיל ושותה מיד ורב האי גאון ז״ל גורס מוהל ושותה מיד כלומר מוזג ושותה מיד מלשון סבאך מהול במים:

רבי יהודה ורבי יוסי ור״ש אוסרי'. פירוש או משום דלית להו ברירה או משום דחיישו לבקיעת הנאד אלמא לאביי ר״מ לא חייש למיתה ור״י חייש למיתה ואלו הכא קאמר איפכא ופרקי׳‎ איפוך אוקימתא ואימא דמאן דחייש למיתה ר״מ ומאן דלא חייש למיתה ר״י. ואק״ל האי דהלוקח יין דמשמע אפכא אמר לך ר״מ מיתה שכיח בקיעת הנאד לא שכיח ורבי יהודה לאו משום דחייש לבקיעת הנאד הוא דאסר אלא משום דלית ליה ברירה. והאי סוגיא מיחלפא סוגיין דפרק הגט ודפרק קמא דחולין דהתם אסיק דטעמא דר״י משום דחייש לבקיעת הנאד אבל ברירה אית ליה והכא מסקנא דטעמיה משום דלית ליה ברירה וי״ל דסוגיא דהתם דסבר יש ברירה ומוקים לר״י דסבר יש ברירה אלא דחייש לבקיעת הנאד וכ״ת היכי לא חייש רבי יהודה הכא גבי עושה לבהמה דופן לסוכה למיתה וחייש לבקיעת הנאד ויש לומר דהכא לאו משום דלא חייש ר״י למיתת בהמה אלא דהא אוקים פלוגתא בבהמה קשורה דמתיחא באשלי דכי נמי מתה לא בצר שיעור דופן ואיהו לא חייש לזמנין דמוקים לה בפחות מג׳‎ וכי מתה כווצא ולאו אדעתיה וכבר הארכתי הרבה בענין זה בפ׳‎ כל הגט בס״ד מפי רבינו נר״ו:

בת ישראל שנשאת לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ולא עוד אלא אפי' עיר שהקיפה כרקום וספינה המטורפת בים הרי אלו בחזקת קיימים וכל שהיא ספק גרושה לא תאכל אמר לאשתו הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד:

הכותיים עד שלא גזרו עליהם להיותם כגויים גמורים היה היין ותבואה שלהם חשוד להיות הכל טבל גמור והלוקח היה חייב ליטול מהם תרומה ומעשרות מה שאין כן בשאר עמי הארץ מיהא בתרומה לא נחשדו מעתה מי שלקח מהם באותו זמן חבית של יין בערב שבת ולא היה לו פנאי להפריש והיה רוצה לשתות בשבת על סמך זה שאם בת מאה לוגין יאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש לתרומה יהא תרומה באיזה מקום שבחבית עשרה מעשר ראשון ולאו דוקא עשרה אלא שלא דקדק במה שראוי לחסר מהם מצד השני לוגין וכן תשעה מעשר שני והענין בכולם שכל הראוי ליטול ממנה יהא מונח על שמו בשולי החבית וישתה כל השבת ואחר השבת יפריש ויסמוך על מה שאמרו הוברר הדבר שזו היא תרומתו וזו היא מעשרו אסור ואינו כלום שכל שהוא מן התורה אין בו ברירה כמו שביארנו במסכת יום טוב ואע"פ שהכותיים עכשיו כבר הם כגויים ויינם אסור מכל וכל אתה למד ממנה [שמי] שיש לו חבית של יין והוא טבל גמור שאינו שותה על סמך ברירה עד שיפריש:

ולענין ביאור השמועה יש שואלים מה הוצרכנו לטעם אין ברירה ויאסר מתורת מדומע וכמו שאמרו תוספתא דמאי פ"ח הי"ד קרא שם מפיה לא ישתה משוליה משוליה לא ישתה מפיה ומתרצים שבזו הוא עושה אותה מעכשיו תרומה ודאית שאמר שמה שבפיה יהא תרומה אבל זה לא אמר אלא מה שאני עתיד להפריש יהא תרומה ולא ייחד לה מקום להיותה מעכשיו תרומה ומה שאמרו בה מוחל ושותה מיד גדולי הרבנים פירשו מחלל כלומר מה שבידו לתקנו עכשיו כגון מעשר שני יתקנו עכשיו ויאמר יהא מחולל על מעות שיש לי בביתי ואין הלשון מוכיח כן שבכל המשניות אמרו לשון מחלל ולא עוד אלא שבקצת פירושין נמצא בלשונם בכל מקום שהוא ולדעת זה אי אפשר להעמידה כהלכה אלא בשיסיים מקום למעשר כגון שיאמר מעשר שני יהא בצפון החבית או בדרומה ויהא מחולל על מעות הללו ומ"מ קצת רבנים פירשו מוהל ושותה כלומר מוזג ושותה ויש גורסין מיחל כלומר מתחיל ושותה:

וכן יש שואלים בשמועה זו מפני מה לא הוזכרה בה תרומת מעשר וזו אינה שאלה כלל שבכלל המעשר היא ואע"פ שאותן המשניות הנזכרות שם בסדר זרעים היו מזכירים בה תרומת מעשר מפני שכלן בשל עמי הארץ שלא היו חייבים להפריש משם אלא תרומת מעשר והוא אחד ממאה במה שלקחו ומעשר שני אבל לא מעשר ראשון ולא מעשר עני שמאחר שמותרין לזרים אומרים [ללוי] ולעני הבא ראיה וטול וכבר ביארנו בראשון של חולין האיך אפשר ליטול תרומת מעשר בלא הפרשת מעשר תחלה אבל זו שהיתה נידונת כטבל ודאי והיה חייב להפריש את הכל מתורת ודאי הרי תרומת מעשר בכלל מעשר היא וכן זהו הטעם שבאותם שהוזכרו לשם אומר בכולם שאני עתיד להפריש למחר מפני שהדמאי מתעשר אף בשבת אבל זה טבל גמור ואין הטבל מתעשר בשבת:

בפרש"י בד"ה אומר ב' לוגין כו' וכגון שהגיע לילי שבת או אין עמו כלים טהורים כו' עכ"ל וכצ"ל מפרש"י בפ"ק דחולין ע"ש:

תוס' בד"ה שני לוגין כו' והא דלא תני הכא למחר ולא לגבי דמאי כו' וה"ה נמי גבי כו' תאנים של טבל כו' אלא לפי שירצה לתקן המותר הכל בבת אחת לא קתני למחר כו' עכ"ל פתחו דבריהם בהך דדמאי וסיימו בטבל וע"כ נראה להגיה כאן ולא גבי טבל ודמאי כו' מיהו אע"ג דבנוסחאות שלנו קתני שם למחר גבי דמאי אין למחוק כאן מתוך התוספות דמאי דנראה מדברי הר"ש בפרק ד' דדמאי דלא הוה גרס למחר נמי גבי דמאי אלא בהך דמזמן לחוד וע"ש:

בא"ד אבל כאן שהוא ודאי צריך ליתן ללוי ואפילו את"ל דלוקח מן הכותי כלוקח מן הנכרי דאמר בפרק שני דבכורות מעשרן והן שלו משום דאתי מכח גברא דלא מצי לאשתעויי דינא בהדיה מ"מ אסור להפריש בשבת ע"י קריאת שם דבהש"מ מאחר דבין השמשות אין מעשרין את הודאי ולהכי לא קתני הכא מעשר כו' עכ"ל כל זה חסר כאן וכ"ה בפי' הר"ש בפ"ז דדמאי ומהרש"ל הגיה כאן בתוס' והא דלא קתני הכא מעשר כו' ונעלם ממנו החסרון כאן בתוס' כמו שהוא בפירוש הר"ש וע"ש:

בד"ה דברי ר"מ משמע כו' והא דמשמע פרק בכל מערבין גבי ב' רימונים כו' היינו למאן דאית ליה ברירה עכ"ל ודאי דהתם ה"נ מפרש דבריו ואפילו ר"י ושמואל דלית להו ברירה בעלמא מודו בכה"ג כמ"ש התוס' ודקאמרי היינו למאן דאית ליה ברירה היינו למאן דאית ליה ברירה בכה"ג במפרש דבריו אע"ג דלית ליה בעלמא וק"ל:

בתוס' ד"ה שני לוגים וכו' בסופו ועוד ע"כ צריך להפריש וכו' וכוונתו שבא להוכיח דמיחל לא הוי פירושו מחלל דהא משמעות דברייתא הוא שצריך להפריש דשאני עתיד להפריש אכולהו קאי וא"א לפרש דמפריש קודם ואח"כ מחלל דהא אסור להפריש בשבת וא"כ ע"כ צריך לפרש דמפריש לאחר השבת ואי כבר חללו בשבת כדי לשתותו למה לו אח"כ להפרישו הא כבר נעשה חולין ושותה אלא ע"כ ומיחל לא הוי פירושו מחלל כנ"ל וק"ל:

ד"ה דברי ר' מאיר וכו' עד והטעם פי' שם בקונטרס וכו' פי' והטעם שהוצרך לטעם דברירה ולא אמרינן דהוי גט מטעם התנאי:

רש"י בד"ה ומיחל מעשר שני שהוא יכול לחלל כו' נ"ב פירוש כל מה שיכול לתקן מתקן ואינו סומך על ברירה כן פירש רש"י בפרק מרובה ובשאר מקומות:

תוס' בד"ה דתניא כו' של כותים דכיון דפרושים כו' כצ"ל:

בד"ה שני לוגין כו' למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים אפי' בשבת כו'. נ"ב פי' בקראי דמעשרות כתיב וק"ל:

בא"ד ליתן ללוי והא דלא קתני הכא כו' כצ"ל:

בא"ד ובשבת אין מפרישין כדפרישית. נ"ב פי' אפי' בין השמשות (עיין במהרש"א):

בד"ה עשרה כו' דמסכת דמאי פ"ז ועוד כו' כצ"ל:

גמרא דתניא הלוקח יין כו'. בגליון בשם מ"א צ"ל דתנן כו' ולא ראה בתד"ה דתניא:

רש"י ד"ה ה"ז גיטך ירא שלא ימות פתאום. משמע דתקנה טובה היא רק שאסורה לאכול בתרומה וקשה דמחמת חשש זו היא השעה כו' תיאסר עליו מיד מחמת איסור גרושה וא"ל דדוקא לאיסור תרומה לזר דהוא במיתה חששו ולא לאיסור לאו דגרושה דהא מוקי לה אביי במסקנא כר"מ דסוכה דלא הוי רק מצות עשה ודוחק לומר דגרושה קילא יותר שא"ש בכל עמש"כ בביצה (ג ב) ואולי דבאמת אסורה לו ג"כ (אלא דהוא טעה בזה וחושב לתקנה) והא דלא תני לה הוא משום דברייתא זו שנויה בתוספתא ספ"ד דגיטין וכייל בהדה ג"כ האומר לשפחתו כו' ע"ש דל"ש בה רק דין דתרומה:

תד"ה שני וקצת תימה כו' דר"י גופיה כו' יקרא שם ויפריש בשבת כו'. כצ"ל וכ"ה בר"ש בפ"ד מ"ד:

גמרא ומחל." נ"ב בארבע נקודות כן צ״ל לשני הפירושים:

בגמרא והתנן בת ישראל שנשאת לכהן כו' ורמינן עלה הרי זה גיטך. מה שיש לדקדק בזה כתבתי בחידושי גיטין שם במקומו דף כ"ט ומה שיש לדקדק ג"כ בכל סוגיא דשמעתין ובכל דברי התוס' כתבתי באריכות שם בחידושי גיטין דף כ"ה:

וכיון דמייתא כווצא. מתמעט רטריי''ט והוה ליה שלשה ובטיל ליה לבוד ואין כאן דופן: ולאו אדעתיה. אינו נותן לב לתקנה דאינו ניכר: הרי זה גיטיך. ירא שלא ימות פתאום או בעיר אחרת ותיזקק אשתו לחליצה ונותן לה גט כשהוא בריא ואומר לה גט זה יהא לגרשיך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד אם הוא כהן והיא ישראלית דשמא זו היא השעה שקודם למיתתו והרי היא מגורשת ממנו אלמא מיתה שכיחא וחיישינן לה: ואמר אביי גרס הלוקח יין מבין הכותים. קודם שגזרו עליהם כדאמרינן בהכל שוחטין (חולין דף ו.): אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש. מן המאה לתרומה הרי שם תרומה קרוי עליהם בתוכו וכגון שהגיע לילי שבת אין עמו כלים טהורים להפריש לתוכן תרומה ומעשר והאי דנקט כותים אשמעי' דגרועין הן מעמי הארץ והלוקח מהן צריך לעשר ודאי ולא דמאי ואף על התרומה נחשדו: ומיחל. מעשר שני שהוא יכול לחללו ומחללו בתוכו על מעות שיש לו בתוך ביתו: ושותה מיד. וסמכינן אברירה וכשיבא לביתו יפריש ואמרינן יש ברירה שאלו הן מעשרן ותרומתן:

דתניא הלוקח יין מבין הכותים. ברייתא היא דמתני בה פלוגתא דתנאי ומשנה אחרת היא במסכת דמאי פרק שביעי [מ''ד] וסתמא כר''מ ובמטהר יינו של כותי איירי או קודם שגזרו על יינן כדאיתא פ''ק דחולין (דף ו.) ואע''ג דר' יוסי ורבי שמעון דהכא שמעינן להו במנחות פרק רבי ישמעאל (דף סו:) דכותים גרי אריות הן מ''מ אפשר דכשגזרו על יינן של נכרים לא גזרו על של כותים כיון דפרושים מע''ז יותר משאר נכרים ומחזיקים בתורה שבכתב אע''פ שגזרו על פתן כמו כן למ''ד גרי אמת גזרו על פתן ולא גזרו על יינן עד שגזר רבי מאיר בפרק קמא דחולין: שני לוגין שאני עתיד להפריש. בע''ש בין השמשות איירי כדקתני בתוספתא הלוקח יין מבין הכותים בע''ש ושכח להפריש ולא ששכח עד שקדש היום דאם כן אפילו לקרות לו שם אסור כדמוכח בכמה דוכתי דאין תקנה לטבל בשבת אלא באיסור דאמרינן פרק כירה (שבת דף מג.) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן ובפ' מי שהחשיך (שם דף קנד:) היתה בהמתו טעונה טבל ועששית אסור לפורקה ולא מסתבר למימר דכל הני ר' יהודה ורבי יוסי ור' שמעון דאסרי ועוד דאמרינן פרק שני דביצה (דף יז:) המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ומשמע נמי בפרק הניזקין (גיטין דף נד.) דאתיא נמי כר''מ ואי הוה שרי למיכל בתנאי שאני עתיד להפריש לא היה ראוי לקונסו אפילו עבר ותיקן ולא מיירי נמי בעוד יום אלא שאין שהות ביום כדי להפריש דאם כן נימא מעשר שני בצפונו או בדרומו ויחללנו וישתה כמו גבי דמאי אלא ששכח עד בין השמשות איירי דאסור להפריש כדתנן פרק במה מדליקין (שבת דף לד.) ספק חשיכה אין מעשרין את הודאי ופירות כותי ודאי דאף על גב דאמרינן פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז:) הני כותאי עשורי מעשרי כראוי דכיון דכתיב באורייתא מיזהר זהירי ה''מ כשרוצין לאכול אבל למכור לא חיישי אלפני עור דדרשי ליה כפשטיה ומשום גוזל את הכהן ואת הלוי נמי לא חיישי דהוה ליה ממון שאין לו תובעין ועוד משום דלא הוברר חלקם ועוד כדדרשינן פרק השוכר את הפועלים (ב''מ דף פח:) עשר תעשר ואכלת ולא מוכר ולקרות שם כי האי גוונא דאומר שאני עתיד להפריש מותר דכולי האי לא גזור בין השמשות אפי' בודאי וכי האי גוונא דתני הכא קתני במסכת דמאי פרק ז' [מ''ה] גבי תאנים של טבל אבל בהא דדמאי לא תני הני דהכא ובטבל ודאי תני תרומה גדולה מה שאין כן בדמאי דלא נחשדו עמי הארץ על תרומה גדולה והא דלא תני הכא למחר ולא גבי דמאי פרק ז' וגבי מזמן חברו (שם מ''א) דקתני התם שאני עתיד להפריש למחר משום דבמזמן אין מפריש אלא מה שאוכל והוא הדין נמי גבי מי שיש לו תאנים של טבל שיכול להפריש מה שאוכל בשבת אלא לפי שירצה לתקן את המותר הכל בבת אחת לא קתני למחר דלצורך חול אסור להפריש ובהדיא אמרינן בירושלמי פ''ז דדמאי רבי ינאי הוה ליה תנאי ודאי שאל רבי חייא רבו מהו מתקנא בשבתא א''ל למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים אפילו בשבת פירוש תנאי ודאי שהיה לו טבל ודאי שהתנה עליו מערב שבת מה שאני עתיד להפריש יהא מעשר אלמא בהדיא דשרי וקצת תימה בעובדא דהאשה רבה (יבמות דף צג.) דרבי ינאי גופיה מעשר מפירא דביתיה שלא מן המוקף וקרא שם והפריש בשבת מן המוקף כעובדא דירושלמי ושמא ההוא הוה ברישא ואכתי לא ידע אי שרי אי נמי היה צריך לכולה כנתא דפירי ועוד דאין מתנה על ודאי שביד חבירו כדאיתא בירושלמי דדמאי דאמר מה בין דמאי לודאי דמאי אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו ודאי אינו מתנה אלא על דבר שברשותו והא דאין קורא שם הכא לתרומת מעשר ולא גבי תאנים טבל ואלו גבי מזמן ובההיא דדמאי אשכחן שהוא קורא שם לתרומת מעשר משום דגבי דמאי דמעשרן והן שלו מתקן המעשר כדי לאכול אבל כאן שהוא ודאי צריך ליתן ללוי ולהכי לא קתני הכא מעשר בצפונו או בדרומו כדקתני גבי דמאי משום דקביעות מקום כהפרשה ותנן פרק במה מדליקין (שבת דף לד. וטם) ספק חשיכה אין מעשרין את הודאי אבל מעשרין את הדמאי ומתניתין בה''ש ולהכי נמי לא קתני הכא ומחלל על המעות כדקתני גבי דמאי אלא קתני ומיחל ושותה והיינו מתחיל ושותה דאי מחלל על המעות ושותה ליתני מחלל על המעות כדקתני בכולהו ועוד כאן דאמר שאני עתיד להפריש סתם ולא קבע לו מקום בצפונו או בדרומו אין יכול לחללו כדתניא בתוספתא דמעשר שני מעשר שני שבחפץ זה מחולל על איסר זה ולא קבע לו מקום בצפונו או בדרומו רבי שמעון אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר לצפונו או לדרומו ומייתי התם עובדא דרשב''ג ור' יוסי ור' יהודה שנכנסו אצל בעל הבית לכזיב והיה מעשר בזה הענין אמרו לו השכרת המעות ואיבדת הנפשות ורבי שמעון נמי דאמר קרא שם לא אמר אלא דוקא כשאומר בתוכן דהיינו נמי פלוגתייהו דר''ש ורבנן במסכת תרומות (פ''ג מ''ה) האומר תרומת כרי זה בתוכן ותרומת מעשר בתוכן ר''ש אומר קרא שם ומפרש פרק בכל מערבין (עירובין דף לז:) דדוקא כשאומר בתוכן דמשמע באמצעיתו דקבע לו מקום אלא בירושלמי עלה דההיא דתרומות פרק ששי משמע דבתוכן לאו דוקא ושם פירשתיה ועוד על כרחיך צריך להפריש דהא קאמר שאני עתיד להפריש ואם היה שותה בלא הפרשה נמצא שותה טבלים למפרע כמו באם יבקע הנוד דשאני עתיד להפריש אכולהו קאי כדמוכח בתוספתא דקתני עשרה הבאים אחריהם תשעה הבאים אחריהם ובשבת אין מפרישין כדפרישית: עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני. לאו דוקא דכבר הפריש מן המאה שני לוגין לתרומה גדולה ונמצא חסר מהנך עשרה ותשעה מעשר של שני לוגין דהיינו חומש הלוג וכן גבי תאנים דמסכת דמאי (פ''ז מ''ה) ומיהו יתכן שהפריש שנים ממאה ושנים דהא זמנין דמפריש נמי אחד מששים כדתנן במסכת תרומות פרק רביעי [מ''ד] תורם כדעת בעל הבית אחד מששים פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה כדאמרינן בכתובות פרק אלמנה (דף ק.) דאיכא תורם בעין רעה ויש מפרשים משום דכותים שמא הפרישו תרומה גדולה והשאר לא הפרישו ולכך אין מתמעט שיעור המעשר ולא יתכן לומר כן בתאנים של טבל דמסכת דמאי פרק שביעי ועוד יש מפרשים משום דחטה אחת פוטרת את הכרי אינה ממעטת את המעשר אפי' כשמרבה בתרומה וגם זה לא יתכן כלל: דברי ר''מ. משמע הכא דר''מ אית ליה ברירה דלמאן דלית ליה ברירה אסור כדמוכח שמעתין בכמה דוכתי ותימה דבפרק יש בכור (בכורות דף מח.) משמע דמספקא ליה לרבי מאיר אם יש ברירה אם לא גבי פלוגתא דר''מ ורבי יהודה דאם לא נתנו עד שחלקו ומפרש בגמרא דסבירא ליה כרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות וטעמא משום דמספקא ליה כדמוכח פ''ק דבבא קמא (דף ט.) וי''ל דשאני הכא שמברר בדבריו כשאומר שאני עתיד להפריש וכן צריך לומר משום רבי יהודה דמוקי ליה התם רבא כרב אסי ובריש כל הגט (גיטין דף כה:) קאמר רבא גופיה דבין רבי יהודה ורבי שמעון אית להו ברירה וטעמייהו הכא משום בקיעת הנוד וכן צריך לומר נמי דלא תיקשה לדשמואל אדשמואל בסוף ביצה (דף לז:) גבי שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות דקאמר שמואל אף חבית אסור משום דאין ברירה ובפ' מי שאחזו (גיטין דף עה:) אמרינן אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם ימות יהא גט ואם לא ימות לא יהא גט ולכי מיית הוי גיטא אלמא יש בריר' דכי האי גוונא דייקינן פרק כל הגט (שם דף כה: ושם) ברישא אמילתיה דר' יהודה דמה היא באותן הימים והטעם פי' שם בקונט' משום דאין זה תנאי כשאר תנאים דעלמא שאדם מתנה בגט שבידו לקיימם ודעתו לקיימם כשמתנה עליהם ולכשנתקיים התנאי הוי גט למפרע בלא טעמא דברירה אבל הכא דאין בידו ובשעת התנאי הוא ספק והתנאי מתקיים מאליו אי לאו משום ברירה לא הוי גט והא דמשמע פרק בכל מערבין (עירובין דף לז:) גבי שני רמונים כשאמר אם ירדו גשמים היום יהא זה תרומה על זה ואם לאו יהא זה תרומה על זה דהוי תרומה היינו למאן דאית ליה ברירה אי נמי התם חשיב טפי משום דמתנה

דף כג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד