אין יוצאין מסוכה לסוכה, אלא יושב בסוכה אחת כל החג כולו, ואף אין עושים סוכה בחולו של מועד, אם לא עשאה לפני החג. וחכמים אומרים: יוצאין מסוכה לסוכה, ועושין סוכה בחולו של מועד. ושוין (ומסכימים) הכל, אף ר' אליעזר שאם נפלה סוכתו העשויה מלפני החג, שחוזר ובונה בחולו של מועד.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר? ומסבירים: אמר קרא [הכתוב]: "חג הסכת תעשה לך שבעת ימים" (דברים טז, יג), כלומר: עשה סוכה הראויה לשבעה ימים. שאין סוכת מצוה אלא זו העשויה לשבעת ימים. ושואלים: ורבנן [וחכמים] כיצד מפרשים הם כתוב זה? לדעתם הכי קאמר רחמנא [כך אמר, התכוון הכתוב]: אם לא עשית סוכה בערב החג — עשה סוכה בחג. כלומר: חובת עשיית הסוכה עדיין קיימת כל שבעת ימי החג, שאם לא עשאה חייב לעשותה.

אמרנו: ושוין חכמים ור' אליעזר בדעתם שאם נפלה הסוכה שעשה לפני החג, שחוזר ובונה אותה בחולו של מועד. ושואלים: פשיטא [פשוט ומובן מאליו] ומדוע איפוא לא יחזור ויבנה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי לדעת ר' אליעזר האי אחריתי היא [זו שחזר ובנה אחרת היא] ואינה סוכה העשוייה לשבעה, קא משמע לן [השמיע לנו] שאף הוא מודה, שהיא נחשבת לאותה סוכה.

א תניא [שנויה ברייתא]; ר' אליעזר אומר: כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, דכתיב [שנאמר]: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים" (ויקרא כג, מ) ו"לכם" משמעו — משלכם ולא של אחרים, כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב [שהרי נאמר]: "חג הסכת תעשה לך שבעת ימים" (דברים טז, יג), ו"לך" משמעו — משלך.

וחכמים אומרים: אף על פי שאמרו שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו, אבל יוצא אדם ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב [שנאמר]: "כל האזרח בישראל ישבו בסכת" (ויקרא כג, מב), מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת ואם נחלק את שוויה של סוכה אחת בין כל ישראל, לא יהיה לאף אחד כדי פרוטה בה, ולכך אין להחשיבה כשל היחיד ואין זכות הישיבה בה נובעת אלא מתוך שהציבור משאילה לכל אחד לצורך קיום המצוה ונמצא שהוא מקיימה בשל הציבור. ומכאן שאין חובה שיקיים אדם מצות סוכה, בסוכה שהיא שלו דווקא.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], האי [זה] האמור בסוכות "תעשה לך" שמשמע משלך, מאי דרשי ביה [מה דורשים הם בו]? ומשיבים: מיבעי ליה למעוטי [צריכים הם אותו כדי למעט] סוכה גזולה, שאם גזל סוכה אינו יוצא בה, אבל שאולה הלא כתיב [נאמר]: "כל האזרח", ללמד שיכול כל אחד מישראל, לקיים מצות סוכה בסוכה השאולה מן הציבור.

ושואלים: ולשיטת ר' אליעזר, האי [הריבוי הזה] "כל האזרח" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעיא ליה [נצרך לו] ללמד לגר שנתגייר בינתים בתוך חג הסוכות וקטן שנתגדל בינתים בתוך חג הסוכות, שחלה עליהם המצוה אף בתוך ימי הסוכות, והם שנתרבו במילים "כל האזרח". ושואלים: ורבנן [וחכמים] מנין להם הלכות אלה? ומשיבים: כיון שאמרו חכמים: עושין סוכה בחולו של מועד, ממילא לא איצטריך קרא [הוצרך כתוב מיוחד] באלה, שהרי לשיטת חכמים מי שחלה עליו החובה עושה סוכה אפילו ליום אחד.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בר' אלעאי שהלך בערב סוכות כדי להקביל פני ר' אליעזר רבו בלוד ברגל (בחג הראשון). אמר לו: אלעאי! אינך משובתי הרגל. כלומר: לא קיימת מצות הרגל. שהיה ר' אליעזר אומר: משבח אני את העצלנין, שאף על פי שכן דרכם בכל ימות השנה, מכל מקום יש לשבחם במיוחד על שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב [שנאמר]: "ושמחת אתה וביתך" (דברים יד, כו) ו"ביתו" זו אשתו. ואם יוצא מביתו נמצא שאינו יכול לשמח אשתו כראוי.

ושואלים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] ר' יצחק: מניין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר ששאל בעל השונמית אותה: "מדוע את הלכת אליו היום לא חדש ולא שבת" (מלכים ב' ד, כג), ומכלל הדברים אתה למד שבחדש ובשבת מיחייב איניש לאקבולי אפיה רביה [חייב אדם לקבל פני רבו]! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שחייב אדם ללכת — דאזיל ואתי ביומיה [שהולך ובא ביומו], שבלילה יכול לשמח את אשתו, הא [זה] שאמרו שאין ללכת — דאזיל ולא אתי ביומיה [שהולך ואינו חוזר ביומו], שמותיר את אשתו לבד בלילה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בר' אליעזר ששבת בגליל העליון בסוכתו של יוחנן בר' אלעאי בקיסרי ואמרי לה [ויש אומרים] שלא בקיסרי היה הדבר אלא בקיסריון, והגיע חמה לסוכה והיה קשה לשבת בה מפני החום. אמר לו יוחנן: מהו שאפרוש עליה סדין, המותר הדבר, שאינו אלא כתוספת על אהל ארעי בשבת או שיש בכך איסור? התעלם ר' אליעזר מן השאלה ואמר לו: אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט.

בינתיים הגיע חמה לחצי סוכה, אמר לו שוב בעל הבית: מהו שאפרוש עליה סדין? המשיך ר' אליעזר להתעלם משאלותיו ואמר לו בענין אחר: אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא יצאו ממנו נביאים, ושבט יהודה ובנימין מיוחדים שהם העמידו מלכים על פי נביאים, ששאול ודוד הומלכו על ידי הנביא שמואל. תוך מהלך הדברים הגיע חמה כבר למרגלותיו של ר' אליעזר, נטל יוחנן סדין ופירש עליה, על הסוכה, הפשיל ר' אליעזר טליתו לאחוריו ויצא, מפני שלא רצה להתיר את הדבר. ומעירים: לא מפני שהפליגו בדברים, כלומר: לא מפני שרצה להשתמט ממנו כדי שלא יצטרך להודות שאינו יודע, אלא מפני שלא אמר ר' אליעזר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם.

ולענייננו שואלים: והיכי עביד הכי [איך עשה ר' אליעזר כך] ששבת מחוץ לעירו לוד (ראה סנהדרין לב, ב) בחג? והאמר [והרי אמר] ר' אליעזר עצמו: אין יוצאין מסוכה לסוכה! ומשיבים: רגל אחר הואי [חג אחר היה זה] ולא חג הסוכות, וישבו בסוכה מחמת האויר שבה.

ושואלים מצד אחר: והאמר [והרי אמר] ר' אליעזר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, ולא נתפרש איזה רגל, הרי שאף ברגל אחר אין ראוי לצאת! ומשיבים: לא היה זה כלל ברגל, אלא שבת סתם הואי [היתה זו] והשאלה היתה רק משום חשש למלאכת "בונה" בשבת.

ושואלים: אם כן, ותיפשוט ליה מדידיה [ותפתור לו את הבעיה אם מותר או לא משיטת עצמו]; דתנן [שכן שנינו במשנה]: פקק החלון שהוא כעין תריס שנמצא על ארובה שבגג, ר' אליעזר אומר: בזמן שקשור התריס בקיר או בגג ותלוי שם תמיד — פוקקין בו, כיון שמותקן לכך ואין בכך משום מלאכת "בונה", ואם לאו — אין פוקקין בו. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך פוקקין שהרי מותקן הוא לצורך זה.