ועל אלו שהיה ספק (אפשרות) בידם למחות בחוטאים ולא מיחו, ועל אלו שפוסקים מודיעים שנותנים צדקה ועושים כן ברבים ולבסוף אינן נותנין.

אמר רב: בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יוצאין לטמיון (לכלייה, לאבדון): על כובשי שכר שכיר שאינן משלמים לו בזמנו ומלינים שכרו, ועל עושקי שכר שכיר שאינם משלמים כל עיקר, ועל שפורקין עול וחובות הציבור מעל צואריהן ונותנין על חבריהן, ועל גסות הרוח, שמתוך עושרו הוא מתנהג בגאוה ומשתרר על הציבור. וגסות הרוח — נענשים עליה כנגד כולן. אבל בענוים כתיב [נאמר]: "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום" (תהלים לז, יא).

א משנה לולב הגזול מאחרים, או לולב שהוא יבש לגמרי, הרי זה פסול. ואין להשתמש בו למצות ארבעת המינים. לולב של אשירה של עץ שעובדים אותו כעבודה זרה, או לולב של עיר הנדחת, שחובה לשרוף אותה ואת כל אשר בה — פסול. נקטם (נחתך) ראשו של הלולב או נפרצו (נחתכו) עליו משדרתו — הרי זה פסול. נפרדו עליו ואינם צמודים לשדרתו, אבל לא נחתכו — הרי זה כשר. ר' יהודה אומר: כל לולב יאגדנו מלמעלה כדי שיהיו כל עליו צמודים לשדרתו. ציני (דקלי) הר הברזל אף שהיו שונים משאר דקלים, ועליהם קצרים ואינם מכסים את כל השדרה — הרי הם כשירים ללולב. ומה שיעורו של לולב? לולב שיש בו אורך שלשה טפחים כדי השיעור לנענע בו — הרי זה כשר למצותו.

ב גמרא שנינו במשנה שלולב הגזול פסול. ושואלים: קא פסיק ותני [פסק ושנה] במשנה באופן כולל, לא שנא [אינו שונה] אם היה זה ביום טוב ראשון של חג שמצותו מן התורה, ולא שנא [ואינו שונה] אם היה זה ביום טוב שני, כלומר: בתוך החג, שאין מצותו אלא מדברי סופרים, הרי

בשלמא [נניח] לולב יבש שפסול, טעמו הוא כיון שנאמר בארבעת המינים לשון "הדר" — הרי שיהיו הדר בעינן [צריכים אנו] וליכא [ואין כאן], שיבש אינו הדור. אלא לולב הגזול, בשלמא [נניח] ביום טוב ראשון מבינים אנו מדוע פסול דכתיב [שהרי נאמר]: "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג, מ) ומשמע "לכם" — משלכם, מרכושכם ולא מן הגזל. אלא ביום טוב שני (שאר ימות החג) אמאי [מדוע] לא יוכלו לצאת בו ידי חובה?

אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: