סוכה ל ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - א

אכן אין טעם פסול לולב גזול בשאר ימים משום "לכם", אלא משום דקיום מצות לולב בלולב גזול, הוה ליה מצוה הבאה בעבירה. ^[8] שנאמר ביחס לקרבן פסול [מלאכי א יג]: "והבאתם גזול ואת הפסח [הצולע] ואת החולה, והבאתם את המנחה, הארצה אותה מידכם"?!

השווה הכתוב את הקרבן הגזול, דומיא דקרבן פסח [הצולע מחמת חסרון ברגלו].

ומשמע, מה קרבן שהוא פסח לית ליה תקנתא לעולם, שהרי זהו מום קבוע, אף קרבן גזול לית ליה תקנתא לעולם, לא שנא לפני יאוש הנגזל [כלומר, שטרם נתיאשו בעליו], ולא שנא לאחר יאוש בעליו, וכגון ששמעו שאמר "ווי לחסרון כיס", אינו ראוי להקרבה לעולם.

ואף שלענין קנין קונה הגזלן את החפץ על ידי יאוש, ושוב אינו חייב להשיב את החפץ עצמו אלא רק את דמיו [למאן דאמר יאוש קני], כמבואר במסכת בבא קמא דף סח א, אפילו הכי לענין קרבן הוא פסול.

ומתמהינן: בשלמא לפני יאוש הרי הוא פסול, משום ד"אדם כי יקריב מכם" אמר רחמנא [ויקרא א ב], ו"מכם", משמעו שיהיה הקרבן משלכם, והאי קרבן לאו דידיה הוא.

אלא לאחר יאוש, הא קנייה כבר הגזלן ביאוש, ^[9] ואם כן מדוע פסול הוא להקרבה? ! אלא לאו, על כרחנו למדנו, שפסול הוא משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, שהרי קרבן זה גזול הוא בידו.

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב [ישעיהו סא ח]: "כי ה' אהב משפט, שונא גזל בעולה"?

משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס.

אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים!

אמרו לו עבדיו: והלא כל המכס כולו, שלך הוא, ומה טעם שתתן מכס, הרי אותו ממון יחזור אליך?!

אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס.

אף הקדוש ברוך הוא אמר: אני ה', שונא גזל בעולה. כלומר, אני ה', שונא אני את הגזל שבעולות אשר אתם מביאים לי, אף על פי שהכל שלי, שנאמר, "לה' הארץ ומלואה ";

ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל. אתמר נמי, שהטעם לפסול לולב הגזול בשאר ימי החג הוא משום מצוה הבאה בעבירה:

אמר רבי אמי: לולב היבש פסול, מפני שאין "הדר". ^[10]

"גזול" פסול, משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה.

ומוסיפה הגמרא: מה שאמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי, שלולב הגזול פסול גם בשאר ימי החג משום מצוה הבאה בעבירה, לא דברי הכל היא. אלא,

ופליגא אדרבי יצחק.

דאמר רבי יצחק בר נחמני אמר שמואל: לא שנו שלולב הגזול פסול, אלא ביום טוב ראשון. אבל ביום טוב שני, כלומר, בשאר ימי החג, מתוך שיוצא ידי חובתו בלולב שאול, היות ומצות לולב בשאר ימי החג אינה אלא מדרבנן, ולא הצריכו חכמים שיהיה הלולב משלו דוקא, כמבואר לעיל, הוא הדין דיוצא נמי בלולב גזול. ומבואר שלא חש לכך שמצוה הבאה בעבירה היא. ^[11]

מתיב רב נחמן בר יצחק לרבי יצחק בר נחמני, ממשנתנו ששנינו בה: לולב הגזול והיבש פסול.

ומשמע: הא שאול, כשר.

ויש לעיין, אימת קמיירי מתניתין?

אילימא ביום טוב ראשון של חג, הא כתיב "לכם", ודרשינן: משלכם יהא, והאי לולב השאול לאו דידיה הוא [אינו שלו], ואם כן, מדוע לא הזכירה המשנה שגם לולב שאול פסול לנטילה? אלא לאו הנידון במשנה הוא ביום טוב שני, שחיובו דרבנן, ואדם יוצא בו ידי חובתו בלולב שאול, ואף על פי כן קתני בה שלולב הגזול פסול?!

אמר רבא: לעולם, משנתנו מדברת ביום טוב ראשון של חג, ואין לדקדק מכך שלא הזכירה משנתנו לולב שאול שכשר הוא גם ביום טוב הראשון, אלא אדרבה, אם לולב הגזול פסול כל שכן שאול,

ומשנתנו בדרך "לא מיבעיא קאמר":

כלומר, לא מיבעיא [הא פשיטא] שלולב שאול פסול, משום דלאו דידיה הוא, ודרשינן: "לכם", משלכם יהא. אבל גזול, אימא [סבור הייתי לומר]: סתם גזילה, כיון שיודע הנגזל מגזילתו, שהרי הגזלן נטלה ממנו בכח, ודאי יאוש בעלים הוא, ולכן כדידיה של הגזלן דמי, ויוצא בו ידי חובתו אפילו ביום הראשון שנאמר בו "לכם",

קא משמע לן, שסתם נגזל אינו מתיאש מגזילתו, אלא עדיין מקווה הוא להוציאה מן הגזלן בבית דין ואין הגזלן זוכה בה.

אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי [רוכלים הסובבים בעיירות] המוכרים הדסים:

כי זבניתו אסא מנכרי, כשתקנו הדסים מן הנכרים כדי למוכרם לצורך מצות לולב, לא תגזזו אתון בעצמכם את ההדסים משדות הנכרים, אלא לגזזוה אינהו שיגזזוה הנכרים מן הקרקע, ויהבו [ויתנום] לכו [לכם] כאשר הם כבר תלושים.

מאי טעמא?

משום דסתם נכרים גזלני ארעתא מישראל ^[12] נינהו, ויש לחוש שמא קרקע זו שגדלים בה ההדסים גזולה היא בידם,

הערות

^[8] להלן דף לא ב מבואר, כי טעם פסול לולב של אשירה ושל עיר הנידחת, הוא משום ד"כתותי מכתת שעוריה". כלומר, כיון שעומד הוא לשריפה, הרי הוא כשרוף, וכאילו אין בו השיעור הנצרך למצות לולב. והקשו התוספות: מדוע הוצרכה הגמרא לטעם זה, תיפוק ליה שמצוה הבאה בעבירה היא?! ותירצו, דפסול מצוה הבאה בעבירה הוא רק כאשר על ידי העבירה נתאפשר לו לקיים את המצוה, וכמו בלולב הגזול, שאם לא היה גוזלו לא היה בידו לקיים בו מצותו. אבל בלולב של אשירה אין שייכות בין העבירה שנעשתה בו לקיום המצוה.

^[9] הקשו התוספות: הכיצד פשיטא ליה לגמרא שנקנה הקרבן לגזלן ביאוש הבעלים, הרי רבי יוחנן עצמו סבר שיאוש לבד אינו קונה, כמבואר במסכת בבא קמא בכמה מקומות?! ותירצו, שכוונת הגמרא היא דקנייה ביאוש ושינוי השם, שהרי מתחילה היה חולין ועתה הקדש. ובעל המאור כתב, כי רבי יוחנן כאן אמר את דבריו לשיטת רבי שמעון בר יוחאי, ואילו הוא עצמו אכן סבר שיאוש לבד אינו קונה, ועיין מה שהשיג עליו הרמב"ן במלחמות.

^[10] בבאור דברי רבי אמי כתב החתם סופר: כי אם לולב היבש פסול משום "זה אלי ואנוהו" כמבואר ברש"י ועוד ראשונים, ודאי פסול הוא כל שבעת ימי החג. אבל אם הפסול הוא משום "הדר", תלוי הדבר האם מדרש נדרש לפניו [כלומר, מה שנאמר "ביום הראשון" נאמר רק כלפי פסול "לכם"], או גם לאחריו, [וממילא ההלכות הנלמדות מהמשך הפסוק כגון פסול "הדר" נאמרו אף הן ביום הראשון דוקא], כמו שנתבאר לעיל. ולכן אמר רבי אמי, שיבש פסול משום שאינו הדר, וממילא נאמר דין זה ביום הראשון בלבד, [דמקרא נדרש לאחריו]. אבל גזול פסול כל שבעה משום מצוה הבאה בעבירה.

^[11] ובטעם הדבר כתבו התוספות [ד"ה מתוך], כי לשיטת רבי יצחק אין חסרון של מצוה הבאה בעבירה במצוות דרבנן. ובמהר"ם תמה על דבריהם מדברי הגמרא בסמוך: "רבא אמר: לעולם ביום טוב ראשון, ולא מיבעיא קאמר - לא מיבעיא שאול דלאו דידיה הוא. אבל גזול אימא סתם גזילה יאוש בעלים הוא וכדידיה דמי, קא משמע לן". הרי שגם ביום הראשון שחיובו דאורייתא סבר רבא שאם שאול כשר כל שכן גזול, ולא חש לכך שמצוה הבאה בעבירה היא?! וראה עוד בילקוט מפרשים.

^[12] רש"י גרס: "סתם עכו"ם גזלי ארעתא נינהו מישראל". ומבואר בדבריו, שרק משום החשש שהשדה גזולה מישראל ציוה עליהם שלא יגזזום בעצמם. אבל אילו היה החשש שגזולה היא מעכו"ם, לא היה מצווה להם כן. וכן כתב ריא"ז: ונראה בעיני, שלא נאמר כן אלא במקומות שיש שם רוב ישראל, כגון בארץ ישראל ובבבל וכיוצא בהן. אבל במקומות שלא היה בהן רוב ישראל מעולם, אין חוששים שמא נגזלה אותה קרקע מישראל. ואפילו אם נגזלה מן הנכרי, הואיל ונתיאש אותו נכרי הנגזל, הרי הוא הפקר ביד ישראל זה התולשו משם, ויוצא ידי חובתו אף על פי שהוא עצמו תלשו. והקשו האחרונים: הרי קיימא לן שגזל עכו"ם אסור, וכיון דיאוש לבד אינו קונה, אם ילקטום הם נמצאו הם הגוזלים ואין הדסים אלו נחשבים כשלהם?! ויתירה מזו, לפירוש שני שפירש רש"י, שהפסול הוא משום מצוה הבאה בעבירה, קשה, כיון שגזל עכו"ם אסור, אף אם היתה הקרקע של עכו"ם מצוה הבאה בעבירה היא?! ובישוב קושיא זו ראה באריכות בילקוט מפרשים אמנם הרמב"ן במלחמות פירש, שרב הונא חשש שמא גזלוה מן העכו"ם, וכן פירש ביראים סימן תכב. וביראים שם הוסיף לחדש, שאפילו למאן דאמר גזל עכו"ם מותר, מכל מקום כל עוד שלא יצא החפץ מן העכו"ם ביאוש ושינוי רשות חסר ב"לכם". ופירשו האחרונים, שלא הפקיעה התורה רשותם של נכרים שיוכל כל אדם לזכות בנכסיהם, אלא רק התירה איסור גזל, וכיון שיאוש לבד אינו קונה, אם יגזלום הם לא יחשבו ההדסים כשלהם לענין "לכם". חידושי הגר"ש שקאפ בבא קמא סימן לט, ועיין עוד בילקוט מפרשים.

משום דהוה ליה [שהרי הוא] מצוה הבאה בעבירה, שמצוה זו מתקיימת בכוחה של עבירה או כתוצאה ממנה, וכבר נאמר: "והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם אמר ה'" (מלאכי א, יג), ומן הכתוב נלמד: גזול דומיא [בדומה] לפסח, מה פסח שבשל היותו בעל מום לית ליה תקנתא [אין לו תקנה] — אף מה שהיה גזול, לית ליה תקנתא [אין לו תקנה], לא שנא [אינו שונה] לפני יאוש הבעלים מן הגזילה ולא שנא [ואינו שונה] לאחר יאוש הבעלים.

ומסבירים: בשלמא [נניח] לפני יאוש ברור שאינו יכול להקריב — לפי שאינו שלו, שכן "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא א, ב) אמר רחמנא [אמרה התורה] ו"מכם" הכוונה — משלכם, וזה הגזול לאו דידיה [ולא שלו] הוא. אלא לאחר יאוש — הא קנייה [הרי קנה] הגזלן את הבהמה ביאוש הבעלים, ומאז גוף הבהמה שייך לו (אף שכמובן יצטרך לשלם עבורה לבעלים), וכיון שהבהמה שלו מדוע לא יוכל להקריבה? אלא לאו [האם לא] משום דהוה ליה [שהוא] מצוה הבאה בעבירה, וכיון שבראשונה הגיעה הבהמה לידו בעבירה, שוב אינו יכול לקיים בה מצוה.

כיוצא בזה אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יוחאי: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "כי אני ה' אהב משפט שנא גזל בעולה" (ישעיה סא, ח) — משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא ואליך הוא מגיע בסופו של דבר, ומה טעם לתת מכס? אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר: "אני ה' שנא גזל בעולה", שאף שכל העולם כולו שלו הוא ולגביו אין קנייני אדם מעלים ומורידים, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל, שאף לצורך עצמם לא יגזלו.

אתמר נמי [נאמר גם כן] בענין זה על ידי חכמים אחרים; אמר ר' אמי: לולב יבש פסול — מפני שאין בו הדר, לולב גזול פסול — משום דהוה ליה [שהרי הוא] מצוה הבאה בעבירה.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] כל אותה שיטה שדנו בה אותה עד כאן על דעת ר' יצחק. שאמר ר' יצחק בר נחמני אמר שמואל: לא שנו פסול זה בגזול, אלא ביום טוב ראשון של חג, אבל ביום טוב שני (שאר ימות החג), מתוך שיוצא ידי חובתו בלולב שאול, שהרי לא מיעט הכתוב ("לכם" — משלכם) אלא ביום הראשון — יוצא נמי [גם כן] בגזול.

מתיב [מקשה] על כך רב נחמן בר יצחק ממה ששנינו: לולב הגזול והיבש — פסול, ונדייק מכאן: הא [הרי] לולב שאול — כשר. ונברר: אימת [אימתי] שייך דין זה? אילימא [אם תאמר] שמדובר ביום טוב ראשון — הא כתיב [הרי נאמר]: "ולקחתם לכם ביום הראשון" וכוונתו: משלכם, והאי [וזה] הלולב השאול לאו דידיה [לא שלו] הוא ובודאי אינו יכול לצאת בו ביום טוב ראשון. אלא לאו [האם לא] מדובר ביום טוב שני, וקתני [ושנינו] באותו ענין כי הגזול — פסול, היפך דברי שמואל!

רבא אמר לתרץ כך: לעולם אפשר לפרש שמדובר כאן אפילו ביום טוב ראשון, ולא מיבעיא קאמר [ובלשון לא נצרכה אמר] כיצד? לא מיבעיא [נצרכה] לומר שאינו יוצא בלולב שאול דלאו דידיה [שהרי לא שלו] הוא ושייך לאחר, אבל גזול, אימא [אמור]: סתם גזילה יאוש בעלים הוא, וכדידיה דמי [וכשלו הוא נחשב], אף על פי שנעשתה בו עבירה, קא משמע לן [השמיע לנו] שבגזול אינו יוצא, ואין להוכיח איפוא מכאן דבר לענייננו.

א אגב מה שאמרנו בענין פסול גזילה בארבעת המינים, מסופר: אמר להו [להם] רב הונא להני אוונכרי [תגרים, רוכלים שעסקו במסחר ארבעת המינים]: כי זבניתו אסא [כאשר קונים אתם הדסים] מגויים — לא תגזזו אתון [אל תחתכו אתם] את ההדסים מן העץ, אלא לגזזוה אינהו ויהבו לכו [שיחתכו הם ויתנו לכם]. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — סתם גויים גזלני ארעתא [קרקע] נינהו [הם]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is unfit because it is a mitzva that comes to be fulfilled by means of a transgression, which renders the mitzva unfulfilled, as it is stated: “And you have brought that which was stolen and the lame, and the sick; that is how you bring the offering; should I accept this of your hand? says the Lord” (Malachi 1:13). Based on the juxtaposition in the verse, it is derived that the legal status of a stolen animal is equivalent to that of a lame animal. Just as a lame animal, because it is blemished, has no remedy and is unfit for use, so too, a stolen animal has no remedy. There is no difference before the owners reach a state of despair of recovering the stolen animal, and there is no difference after despair. In both cases there is no remedy.

The Gemara elaborates: Granted, before the despair of the owner, the robber may not sacrifice the animal because the animal does not belong to him. The Merciful One says: “When a person sacrifices from yours an offering” (Leviticus 1:2). The term “from yours” indicates that the animal must belong to the one sacrificing it, and this stolen animal is not his. However, after the despair of the owner, didn’t the robber acquire the animal with the despair? Once the owner despairs, the animal belongs to the robber, despite the fact that he incurs a debt that he must repay the owner. Since the animal is legally his, why is it prohibited for the robber to sacrifice it as an offering? Rather, is it not because the offering is a mitzva that comes by means of a transgression? Since the animal came into his possession by means of a transgression, it is unfit for use in fulfilling a mitzva.

And Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: What is the meaning of that which is written: “For I the Lord love justice, I hate robbery in a burnt-offering” (Isaiah 61:8)? The Gemara cites a parable of a flesh-and-blood king who was passing by a customs house. He said to his servants: Pay the levy to the taxmen. They said to him: Doesn’t all the tax in its entirety belong to you? If the taxes will ultimately reach the royal treasury, what is the point of paying the levy? He said to them: From my conduct, all travelers will learn and will not evade payment of the tax. So too, the Holy One, Blessed be He, said: “I the Lord... hate robbery in a burnt-offering.” Although the whole world is His and the acquisitions of man have no impact upon Him, God says: From My conduct, My children will learn and distance themselves from robbery, even from robbery unrelated to the needs of offerings.

It was also stated: Rabbi Ami said: A dry lulav is unfit because it does not meet the criterion of beauty, and a stolen lulav is unfit because it is a mitzva that comes by means of a transgression.

The Gemara notes: And Rabbi Ami disagrees with the opinion of Rabbi Yitzḥak, as Rabbi Yitzhak bar Naḥmani said that Shmuel said: The Sages taught that the halakha that a stolen lulav is unfit applies only with regard to the first day of the festival of Sukkot. However, beginning on the second day of the Festival, there is no longer a Torah requirement to use a lulav from one’s own property. Since one fulfills his obligation with a borrowed lulav, one fulfills his obligation with a stolen one as well.

Rabbi Naḥman bar Yitzḥak raises an objection from the mishna: A lulav that was stolen or that is completely dry is unfit. By inference, one concludes that a borrowed lulav is fit for use. The Gemara asks: When does this halakha apply? If you say that it applies only on the first day of the Festival, isn’t it written: “And you shall take for yourselves on the first day,” indicating that the four species must be taken from your own property, and this borrowed lulav is not his? Clearly, the mishna is not referring to the first day. Rather, is it not that the mishna is referring to the second day of the Festival, and the mishna teaches that a stolen lulav is unfit on this day too, contrary to Shmuel’s opinion?

Rava said: Actually, the mishna can be explained as referring to the first day of the Festival, and the tanna is stating the halakha employing the didactic style: It was not necessary. It was not necessary to state that one does not fulfill his obligation with a borrowed lulav, as it is not his. However, with regard to a stolen lulav, say: Barring extraordinary circumstances, standard robbery is a case that leads to despair of the owners, and despite the fact that a stolen lulav was acquired by means of a transgression, its legal status is like the robber’s own property. Therefore, the mishna teaches us that this is not so. One does not fulfill his obligation with a stolen lulav. The mishna is not a refutation of Shmuel’s opinion.

§ Apropos the unfitness of four species acquired through robbery, the Gemara relates: Rav Huna said to the merchants [avankarei] selling the four species: When you purchase myrtle branches from gentiles, don’t you cut them off the tree? Rather, let the gentiles cut them and give them to you. What is the reason for this advice? It is because typical gentiles are land robbers,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לאחר יאוש משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה שנאמר כי אני ה' אוהב וגו'.

אתמר נמי א"ר אסי יבש פסול לפי שאינו הדר. גזול פסול משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. ור' יצחק פליג ואמר הני מילי ביו"ט ראשון. אבל משני ואילך מתוך שיוצא בלולב שאול יוצא נמי בגזול אחר יאוש. מיתיבי על ר' יצחק ממתני' דקתני לולב הגזול והיבש פסול ודייקינן מינה גזול פסול הא שאול כשר.

ושאול כשר לא משכחת ביו"ט ראשון דהא בהדיא כתיב לכם למעוטי אפי' השאול אלא משני ואילך השאול כשר. ואפי' הכי גזול פסול. ומשני רב אשי.

מתני' לעולם ביום ראשון ואיצטריך סד"א שאול ודאי לאו דידיה. אלא גם גזול אימא סתם גזילה יאוש בעלים היא וקנה ביאוש ודידיה הוא קמ"ל דלא כדא"ר חייא לאונכרי פי' כגון בית של נשיא הממונה בצרכיו וכיוצא בנשיא אנשים חשובין הממונין בצרכיהן נקראין כן אמר להו כי זבניתו אסא ליגזו אינהו אסא כי היכי דליהוי יאוש בידיהו דנכרים ושינוי רשות בידייכו.

דעכו"ם גזלני נינהו.

אלא לאחר יאוש אמאי הא קנייה ביאוש. ק״ל טובא דהכא משמע דלרבי יוחנן יאוש כדי קני וכי מפסיל גזול לקרבן היינו משוה מצוה הבאה בעבירה. ואלו בגמרא מוכח בכמ׳‎ דוכתי דרבי יוחנן סבר יאוש כדי לא קני דאמרי׳‎ בפרק מרובה טבח ומכר לאחר יאוש ריש לקיש אמר פטור שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ורבי יוחנן אמר חייב משום דיאוש כדי לא קנה ואמרינן נמי התם מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול את הפסח וגו׳‎ והכא מוכחינן דיאוש קני וטעמא משום מצוה הבאה בעבירה וכמה פירושי׳‎ נאמרו בזה שאין בהם ממש והנכון דודאי לרבי יוחנן שינוי רשות בעינן ומש״ה מפסיל משום מצוה הבאה בעבירה שהמצוה גורמת קנין זה והוציאותו מרשות נגזל הא אלו קנייה ביאוש כדי מעיקרא תו לא מפסל משום מצוה הבאה בעבירה והיינו דמוכחינן מינה דיאוש כדי לא קני וכדכתיבנא לעיל והכא הכי קאמרי׳‎ אלא לאחר יאוש הא קנייה ביאוש זה שיש עמו שינוי רשות. ואיכא נוסחאי דוקאני דגרסי אלא בי״ט שני אמאי אמר רבי יוחנן משום רשב״י משום דה״ל מצוה הבאה בעבירה דכתיב כי אני ה׳‎ שונא גזל בעולה משל למלך ב״ו והאי נוסחא דייקא טפי דודאי פסולה דמצוה הבאה בעבירה משונא גזל בעולה נפקא וההוא קרא דהבאתם גזול את הפסח ליאוש שאינו קונה מצטרי׳‎ כדהתם וזה נכון וברור ואין בו בית מיחוש ולענין הלכתא קי״ל כרבי יוחנן דאית ליה טעמא דמצוה הבאה בעבירה דאע״ג דשמואל פליג עלי׳‎ שמואל ורבי יוחנן הלכה כר׳‎ יוחנן ור׳‎ אמי נמי קאי כר״י וסוגיא דלקמ׳‎ דאוונכרי וסוכה גזולה דרהטה לכאורה כשמואל דלא אדכרו בה דין מצו׳‎ הבאה בעבירה כי מעיינת בה אליבא דר״י נמי אזלא כדבעינן למימר קמן וסוגיין נמי בכוליה תלמודא כר׳‎ יוחנן ואע״ג דרב מתרץ מתני׳‎ אליבא דשמואל לתרוצה כשמואל אתא ולאו דס״ל כותיה הלכך קי״ל הגזול פסול כל שבעה ואפי׳‎ בגבולין משום מצוה הבאה בעבירה ולולב היבש פסול כל ז׳‎ במקדש ובמדינה יום א׳‎ ובזמן הזה ב׳‎ ימים:

אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי.‎ פי׳‎ ‎ישראלים שלוקחים הדס מן העכו״ם ומוכרים לישראל כי זבינתו אסא מן העכו״ם ליגזזו אינהו וליתבו לכו מ״ט סתם עכו״ם גזלני ארעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת פי׳‎ ואפי׳‎ של עכו״ם הלכך ליגזזו אינהו כי היכי דלהוי יאוש בידא דידהו ושינוי רשות בידא דידכו פי׳‎ וכיון דקנו מקמי מצוה לכם קרי ביה וליכא נמי משום מצוה הבאה בעבירה דהרי אין המצוה מסייע בקנין ואתיא אפי׳‎ כרבי יוחנן ואהא סמכינן השתא למזבן לולב וד׳‎ מינין מן העכו״ם משום דאיכא יאוש ברשותא דעכו״ם ושינוי רשות ברשות׳‎ דידן:

תוס' בד"ה משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה כו' וא"ת לקמן דפסלינן לולב של אשרה כו' ומיהו תימה בפרק כל שעה דתניא אין יוצא ידי מצה בטבל כו' עכ"ל וצ"ע אדקשיא להו מלולב של אשרה דלקמן וממצה אמאי לא תקשי להו מסוכה גזולה דלעיל בס"פ הישן לרבנן דשאולה כשרה וגזולה פסולה מדכתיב לך וכבר הקשו כן התוס' בפ"ק ואם ניחא להו הכא מסוכה גזולה כתירוצם שם דאיסורא דמצוה הבאה בעבירה אינו אלא מדרבנן א"כ קושייתם מלולב דאשרה וממצה נמי ניחא וק"ל:

בד"ה כי יקריב מכם כו' תימה דבמרובה ממעט גזול מדכתיב קרבנו והכא ממעט ליה מדכתיב מכם כו' עכ"ל לכאורה תימה לתמיהתם דהא הכא מדכתיב מכם לא ממעטינן אלא לפני יאוש והתם מקרבנו למאן דלא מוקי ליה נמי בקרבן דחבריה לא ממעטינן אלא לאחר יאוש ויש ליישב בדוחק דתמיהתם אהא דבעי למימר אי לפני יאוש כו' דהיאך קס"ד דאתא קרבנו לפני יאוש כיון דהכא ממעט ליה מדכתיב מכם ושוב הקשו דהיאך קמסיק התם דלפני יאוש לא צריך קרא דהא הכא מצריך קרא מכם ללפני יאוש ויש מקשים מאי קא קשיא להו דאמאי לא נימא דה"ק התם דלפני יאוש לא צריך קרא דקרבנו משום דממכם דהכא נפקא דהא לפי תירוצם נמי ה"ק דלפני יאוש לא צריך קרא דקרבנו משום דמביתו נפקא וי"ל דודאי מביתו דנפקא לן דהרי הוא חולין שפיר קאמר דלמה לי קרא דקרבנו דהא לאו קרבן הוא כלל אלא חולין אבל אי אהך קרא דמכם דלא משמע דהרי הוא חולין לא הל"ל למה לי קרא אלא הכי הל"ל הא מהכא נפקא מהתם נפקא מדכתיב מכם ודו"ק:

בא"ד אמר רחמנא מה ביתו שלו כדאיתא במרובה וכו' עכ"ל כצ"ל דלהך מילתא נחתי הכא דלפני יאוש אין גזלן יכול להקדיש מדכתיב ביתו מה ביתו שלו אבל ממה ביתו ברשותו לא ממעטינן אלא דאין הנגזל יכול להקדיש כדאיתא התם וק"ל:

שונא גזל בעולה מלה"ד למלך ב"ו כו' ולכך נקט בקרא קרבן עולה שכולה כליל והכל שלו אבל חטאת ואשם ושאר קרבנות וודאי דגזילה גמורה היא כיון דנאכלין ולא הוה דומה למשל כלל וזהו שדקדק רש"י לפרש ואע"פ שהכל שלי ואף מתחילה שלי כו' ר"ל שהכל שלי שכולה קריבה לגבוה ומתחילה עולם ומלואו שלו הוא והוי ממש דומה למשל וק"ל:

בגמ' שנאמר והבאתם גזול את הפסח ואת החולה גזול דומיא דפסח וכו' נ"ל דדריש כן מדלא הקדים חולה לפסח:

משל למלך ב"ו שהיה עובר על בית המכס וכו' יש לדקדק מה כוונת ר' יוחנן במשל זה כי איזה דקדוק יש לו במקרא זה שהביא המשל על זה ונראה מדכתיב כי אני ה' שונא גזל בעולה וי"ל מה קאמר בעולה וכי בענין אחר אינו שונא הגזל אע"כ ר"ל אפי' בעולה וא"כ מאי אפי' ועל זה הביא המשל וכו' ור"ל אפי' הביא הגזל לפני לעולה ומקודם זה ג"כ הכל שלי ואין עול בדבר אפ"ה אני שונא אותו א"נ י"ל שר"י נתכוין לדקדוק זה שאמר כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה כי מאי נתינת טעם הוא לכי ה' אוהב משפט שהוא שונא גזל בעולה אלא ודאי ה"ק כי אני ה' אוהב משפט של בני אדם שיתנהגו במשפט ולא בגזל וחמס וע"כ אני שונא גזל בעולה אע"פ שכבר הכל שלי כדי שממני ילמדו בני אדם ויאהבו ג"כ המשפט וישנאו הגזל ומביא המשל על זה:

בתוס' ד"ה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה וכו' והדתניא לקמן וכו' ולקחתם לכם משלכם וכו' משום שאול איצטריך וי"ל דא"כ דלגזול לא איצטריך שום מיעוט א"כ קשיא לרבנן דמכשרו סוכה שאולה ולך דכתיב גבי סוכה מוקי לה למעט סוכה גזולה לעיל סוף פ' הישן ולקמן (סוכה דף ל"א) מייתי לה ולמה לי לך לגזולה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה וצריך לחלק בין לולב לסוכה דלא עביד מצוה בידים בגופה וק"ל:

בא"ד ואע"ג דקרא גבי קרבן כתיב וכו' כדמוכח בריש הגוזל קמא וכו' י"ל מה כוונת התוס' בזה אם להביא ראיה לדבריהם דלכם דכתיב גבי לולב לא איצטריך לגזול דנפקא ליה מטעם מצוה הבאה בעבירה דילפי' ליה מקרבן א"כ קשה מה איצטריכו להביא ראיה מריש הגוזל קמא משמעתין גופא הוי ראיה דהא ר' יוחנן דמפרש טעמא דמתני' דלולב הגזול פסול משום דהוי ליה מצוה הבאה בעבירה הביא ראיה מקרא דקרבן והבאתם גזול ואת הפסח וגו' ואם כוונתם להביא ראיה לדברי ר"י ולומר שטעמו של ר"י שהביא ראיה מקרבן משום דהכי נמי אשכחן גבי חלה א"כ ר"י גופיה לא ה"ל לאתויי אלא מחלה לחודיה ונראה שכוונת התוס' הוא דלא תימא דלעולם דפסולי דגזול ילפינן מלכם ולא נפקא ליה מטעם מצוה הבאה בעבירה דלא הוי פסול מדאורייתא מטעם זה דקרא כי כתיב בקרבן הוא דכתיב אלא מדרבנן פסלו לולב הגזול ביום שני מטעם דאשכחן איסור דמצוה הבאה בעבירה גבי קרבן אבל לעולם פסול דאורייתא ליכא מטעם זה אלא מטעם לכם ביום הראשון ולכך כתבו דאע"ג דקרא גבי קרבן כתיב וכו' ה"ה בכל המצות כדמוכח בריש הגוזל וכו' ושם מייתי לה נמי מקרא דבוצע ברך נאץ ה' א"כ ש"מ דמן התורה בכל המצות שייך מצוה הבאה בעבירה ולכך צ"ל דגבי לולב נמי בלאו לכם נפקא לן גזול מטעם מצוה הבאה בעבירה והא דר' יוחנן לא מייתי ראיה מחלה משום דהאי דרשה דבוצע ברך נאץ ה' ר' אליעזר בן יעקב דריש לה הכי ואיכא תנאי אחריני דדרשי לה בענין אחר או משום דס"ל כשאר תנאי דגבי חלה לא מקרי מצוה הבאה בעבירה משום דקני לה בשינוי קודם שהל המצוה דמעיקרא חטים והשתא סולת כדלקמן בתוס' דף זה ד"ה הא קנייה ביאוש כו' ולכך הביא ר' יוחנן קרא דוהבאתם את הגזול ואת הפסח וכו':

בא"ד ותו אמאי שרינן אשרה דלאו דמשה כצ"ל:

בא"ד דאע"ג דאמרי' לקמן טעמא משום דלא גמר פירא לקמן הוא בגמ' דף ל"א ע"כ ור"ל א"כ לא הוי טעמא דביצה או כאגוז משום דבעי שיעורא מ"מ עכ"פ בעי שיעור דיהא מינכרא לקיחתו דאי קטן כ"כ שאינו מינכר לקיחתו הוא פסול כמו פלפלין וא"כ שייך נמי באתרוג טעם דמכתתא שיעורא הואיל ובעי שיעור:

ד"ה כי יקריב מכם וכו' עד ה"ד אילימא לפני יאוש למה לי קרא פי' אלא לאחר יאוש ומביא מיניה אותו מ"ד ראיה דיאוש כדי לא קנה ולית ליה אותו מ"ד טעמא דמצוה הבאה בעבירה א"נ אית ליה ואעפ"כ מוכיח מיניה דיאוש כדי לא קני דאי קני לא מקרי מצוה הבאה בעבירה משום דקנה ליה ביאוש קודם עשיית המצוה כמו שכתבו התוס' בדבור שאחר זה בסמוך:

בא"ד כמו שמפרש ר"ת גבי לא תתחתן וכו' לא משמע כן כלל כצ"ל וד"ל דבשלמא אי קאמר הכא הא כתיב כי יקריב מכם היינו יכולין לפרש דאסיפא דקרא סמיך אבל מדקאמר לישנא מכם אמר רחמנא משמע דמלשון מכם לחוד קא דריש:

בא"ד משום דאי לא כתיב ביתו וכו' ור"ל דגמ' דרשה הפשוטה נקיט אע"ג דלפי האמת לאו מהכא יליף לה והשתא יתורץ הכל דמכם איצטריך לדרשה דדריש בחולין ומביתו ילפינן דכל הקדשות אין אדם יכול להקדיש כלל לפני יאוש ולא חלה עליו שם הקדש כלל אפי' סתם הקדש לאו דקרבן וקרבנו ולא הגזול איצטריך דלענין קרבן אפי' לאחר יאוש אסור להקריב משום דיאוש כדי לא קנה וליכא להקשות למ"ד דיאוש כדי לא קנה למה לי טעמא דמצוה הבאה בעבירה תיפוק ליה דאינו שלו דהא אע"ג דיאוש לא קנה מ"מ חל עליו שם הקדש מטעם יאוש ושינוי השם כדאמרי' במרובה הגנב והגזלן הקדשן הקדש אבל לקרבן אסור מטעם דהוי מצוה הבאה בעבירה דמחמתה בא לו השינוי השם כמו שיתבאר בדבור שאחר זה ודין דיאוש כדי לא קנה נפקא לן ג"כ לענין שאר דינין לענין דאף לאחר שנתיאשו הבעלים צריך הגזלן להחזיר לבעלים הגזילה בעינה ולא הדמים:

ד"ה הא קנייה ביאוש וכו' עד הא ממ"נ התם קני דאיכא יאוש ושינוי השם ר"ל הא אפי' נימא יאוש כדי לא קני מ"מ הא קני התם מטעם יאוש ושינוי השם אלא ע"כ צ"ל דמש"ה אסור לקרבן משום דהוי ליה מצוה הבאה בעבירה א"כ נימא נמי דלעולם יאוש כדי קנה והא דקאמרי' קרבנו ולא הגזול היינו אפי' לאחר יאוש היינו מטעם דהוי מצוה הבאה בעבירה:

בא"ד ובכולה שמעתי' דלא חשיב מצוה הבאה בעבירה היכי דקני ליה מצי למימר דבכל מקום קני קודם ובאגודה למאן דבעי אגד וכו' ור"ל דלקמן איתא בשמעתין דפריך וליקנייה בשינוי מעשה ומשני לולב א"צ אגד ואת"ל צריך שינוי החוזר לברייתו הוא משמע דלמאן דבעי אגד ואי דלא הוי שינוי החוזר דקנייה באגד הוי נפיק ביה שפיר ולא אמרי' דהוי מצוה הבאה בעבירה היינו משום דאי קני באגד דאגיד ליה קודם יו"ט ואי נמי ביו"ט בכל ענין קני ליה קודם שבא לצאת בו ידי חיוב מצוה ולכך לא חשיב מצוה הבאה בעבירה:

בא"ד והא דמשמע בריש הגוזל קמא וכו' דאע"ג דשינוי קונה הוי מצוה הבאה בעבירה וכו' דחויא בעלמא הוא פי' דשם רצה להוכיח דראב"י ס"ל דשינוי אינו קונה מדאמר הגוזל סאה חטים וכו' אין זה מברך אלא מנאץ ודחי ליה שאני התם משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ור"ל ולעולם יכול להיות דס"ל לראב"י בעלמא שינוי קונה דמשמע לפי שינויא דהתם דאפי' אי שינוי קונה מקרי מצוה הבאה בעבירה ולכך קאמרי התוס' דיחויא בעלמא הוא אבל לפי האמת טעמו של ראב"י משום דס"ל דשינוי אינו קונה אבל אי הוה קונה לא הוה מיקרי מצוה הבאה בעבירה:

בא"ד אי נמי שאני ברכה דאיכא הזכרה וכו' ולפי שיטה זו צריך ליישב ההיא דהניזקין וכו' אבל יש לדקדק לפי תירוץ זה דמשמע מיניה דהיכי דאיכא ברכה מקרי שפיר מצוה הבאה בעבירה אפי' היכי דקני ליה קודם שחלה המצוה א"כ מה פריך בגמ' בסמוך ולקנייה בשינוי מעשה וכו' הא אפי' אי הוי קני ליה בשינוי מעשה מ"מ מקרי מצוה הבאה בעבירה כיון דגבי לולב נמי איכא ברכה וצ"ל דס"ל לגמ' כיון דבהנהו אוונכרי לא היה גזל ודאי כי אם ספק ולכך אי הוי שינוי קונה א"כ הוה נפיק ביה שפיר אפי' היתה אותה קרקע גזולה ואפי' מצוה בעבירה ליכא כיון דקונה מקודם ואין כאן אלא חשש שמא תהיה הברכה קצת אינה ראויה אם היתה גזולה הואיל וברכות אינן מעכבות משום חשש זה לא היה רב הונא מטריח עליהם לדקדק שיגזזו אותם הנכרים אבל בההיא דגוזל סאה בגוזל ומברך קאי ולכך קאמר דהוי מנאץ בודאי וק"ל נ"ל:

ד"ה מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול הכא דוקא לפי שהוא מדרבנן וכו' וצ"ע דלפ"ז מאי קאמר רבא לקמן בסמוך אליביה דמ"ד זה לתרץ המשנה דקתני גזול לעולם ביו"ט ראשון ולא מיבעיא קאמר פי' וכ"ש שאול דמאי כ"ש הוא זה הא איכא למימר דאימא גזול דוקא דהוי מצוה הבאה בעבירה כיון דיום ראשון הוי דאורייתא ובדאורייתא לכ"ע חיישינן למצוה הבאה בעבירה ודו"ק:

גמ' ויבריחו עצמן מן הגזול כו'. נ"ב נ"ל דגרסי' דוקא הגזול ולא גזל דהכא קאמר שיבריחו עצמן מן הגזול כבר בידם וקנוי להם דומיא דעולה להקב"ה אף שכבר קנוי לו והוא שלו כדפרש"י ודו"ק:

רש"י בד"ה אף גזול כו' ביאוש דאשמעינן ליה כו' כצ"ל:

בד"ה כי זבניתו כו' לאגוד בהן להושענא כצ"ל. ונ"ב פי' שתהיה עצמה להושענא:

תוס' בד"ה כי יקריב מכם כו'. והא דמייתי הכא קרא דמכם אע"ג כו'. נ"ב והשתא לא קשה א"כ קרבנו אמאי צריך לאחר יאוש הוא דאתא והיינו רבא דדריש התם מקרבנו וגו' ויליף ליה מיניה דיאוש כדי לא קני כמו עולא דלעיל מיניה דיליף מוהבאתם את הגזול וגו' ולא ס"ל טעמא דמצוה הבאה בעבירה אלא משום דיאוש לא קני ומההוא קרא קא יליף דיאוש לא קני וכן מביאין התוס' לקמן:

בא"ד הוה מוקמינן מכם להך דרשה כו'. נ"ב פי' אלמא דמכס הוא פשוט ומסתבר להך דרשה וק"ל:

בד"ה הא קנייה ביאוש כו' ועולא נפקא ליה כו'. נ"ב פי' לעולא נמי קשה דנפקא ליה דיאוש כדי לא קני מוהבאתם את הגזול ולא ס"ל טעמא דמצוה הבאה בעבירה וק"ל:

בא"ד בין נודעה כו'. נ"ב אחטאת גזולה קאי התם:

בד"ה מתוך שיוצא כו' הכא דוקא שהוא מדרבנן כו'. נ"ב פי' ביום שני בגבולין וק"ל:

תד"ה משום כדמוכח בריש הגוזל כו'. שם לא קאמר רבא טעם דמה"ב אלא לענין הברכה אבל מצות ההפרשה משמע דאינו פוטרה ועי' לקמן בד"ה הא קנייה בסופו:

תד"ה הא קנייה ובכולה שמעתין כו' דקני קודם ובאגידה למאן דבעי אגד כו'. כ"מ שהיה גירסת מהר"ם:

בסה"ד ולפי שיטה זו יש ליישב סוגיא כו'. כ"נ דצ"ל:

תוס' סד"ה משום כו' ת"ל משום מה"ב. נ"ב י"ל מצוה הבאה בעבירה לא שייך אלא כשיודע בה ומכיר שהיא באה בעבירה והתם אתא קרא למילף היכי דלא ידע בה מעיקרא שטבל היא המצה כשאוכלה ולבסוף נודע לו קמ"ל דאפ"ה לא נפיק י"ח. ותו דקס"ד ליתי עשה ולדחי ל"ת (ועי' ש"א):

מַאי דִּכְתִיב: (ישעיה סא, ח) "כִּי אֲנִי הֳ' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָּזֵל בְּעוֹלָה". הא דנקיט 'עוֹלָה' פירש מהרש"א והרי"ף לרבותא משום דכולה כליל עיין שם. ועוד נראה לי בס"ד דאיתא בזוהר הקדוש פרשת בא גבי איוב דכתיב ביה (איוב א, ה) 'וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם' שאם היה מקריב שאר קרבנות שאוכלים מהם ועל ידי כך יש חלק לסטרא אחרא בם לא היה השטן מקטרג בו, אך בשביל שהקריב עולות שכולם כליל ואין יוצא מהם חלק לסטרא אחרא מצד פסולת האכילה על כן נתקנא וקטרג בו, עיין שם.
ולפי זה אדם שמביא קרבן עולה מן הגזל אפשר שיתנצל ויאמר לכך הבאתי מן הגזל כדי שיהיה בה חלק לסטרא אחרא ולא תקטרג כאשר היה באיוב, ולכך בא הכתוב לפרש 'אֲנִי הֳ' אֹהֵב מִשְׁפָּט' כלומר אפילו שהעולה כולה כליל ואם יביאנה מן הגזל יש לו פתחון פה של התנצלות קצת לומר לכך הביאה מן הגזל כי ירא מקטרוג הסטרא אחרא עם כל זה אני שונאה ואיני מקבל התנצלות עליה.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרב ש"ש דף כ"ט דהעולה שהיא כולה כליל ואין הנאה לאדם ממנה ניתנה כנגד הלאוין והשלמים שיש לאדם הנאה מהם נתנו כנגד העשין עיין שם. ובזה ניחא דנקיט 'גָּזֵל בְּעוֹלָה' כי הגזל הוא מן הלאוין והעולה כנגד הלאוין מה שאין כן שאר קרבנות שיש לאדם הנאה מהם המה כנגד העשין.
ומה שעשה המשל בְּמֶכֶס לרבותא לומר אפילו אם הוא גוזל בשב ואל תעשה שאינו נוטל ונותן לכיסו כענין המבריח מן המכס שהוא גוזל בשב ואל תעשה.

מִמֶּנִּי יִלְמְדוּ עוֹבְרֵי דְּרָכִים שֶׁלֹּא יַבְרִיחוּ עַצְמָם מִן הַמֶּכֶס. נראה לי בס"ד הכונה דאלו המבריחים מן המכס אף על פי שיודעים דאסור לגזול אפילו מן הנכרי מורים היתר לעצמן לומר כל זמן שאין תובעים אותנו לשלם המכס אין בזה גזל, משום דאין אנחנו נוטלים ממון בידים מן המלך והפקעת חוב הוא דעבדי, לכן אמר המלך לעבדיו 'תְּנוּ מֶכֶס לַמּוֹכְסִים' דבזה ודאי אין מי שתובע כאן מכס מן עבדי המלך, ואפילו הכי אמר תְּנוּ מֶכֶס וילמדו מזה שגם אם אין תובעין אותו מחמת שהוא מבריח ואין מכירים בו חייב לשלם המכס ואין לו היתר באותה טענה.

תוס' ד"ה משום כו' וא"ת לקמן דפסלינן לולב של אשירה. זהו אינו קושיא כ"כ די"ל דצריך ליתן טעם לשמואל דלא ס"ל למצוה הבאה בעבירה ועכ"פ ביו"ט ב' דרבנן דמ"מ אשירה פסול משום כתותי וכו' ועדיפא יש להקשות דלמה לי קרא מן הבקר להוציא הנעבד תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה:

גמרא משום דהוי ליה מצוה הבאה בעבירה.
כתבו בתוס' כאן (ד"ה הא קניה) למ"ד יאוש כדי קנה אם גזל בהמה והקדישה לא הוי מצוה הבאה בעבירה דבעידן המצוה דהיינו ההקדש כלתה העבירה, וכן כתבו בגיטין ובב"ק.
קשה לי, ממה דדימה בירושלמי הקורע בשבת דיצא ידי קריעה (הביאו הב"י יו"ד סי' ש"מ) להמוציא מצה מרה"י לרה"ר דיצא ידי מצה משום דאין גופא עבירה, והשתא מה זה דמיון הא במצה בעידן המצוה היינו אכילתה כבר כלתה העבירה דהוצאה, משא"כ בקורע בשבת על מתו בעידן המצוה היינו הקריעה ישנה להעבירה.

ואולי י"ל דראיית הירושלמי מהמוציא מצה בפיו מרה"י ובלעו ברה"ר בדרך הליכתו דבעידן קיום המצוה דהיינו שעת בליעתו נגמר העבירה, דבליעתו זה הנחתו (עי' בשבת דף קב ע"א תוס' ד"ה והוציאו):

גמרא משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה, (מש"ה לולב הגזול פסול ביו"ט שני).
הקשו בתוס' לקמן דפסלינן לולב של אשירה משום דמכתת שיעוריה, תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה.
וקושייתם אינה כ"כ חזקה די"ל דצריכין לטעמא דכתותי מכתת שיעוריה לשמואל דלא ס"ל מצוה הבאה בעבירה עכ"פ ביו"ט שני דרבנן, והו"ל למנקט קושייתם בחזקה יותר, דאמאי אשירה דנכרי קודם ביטול כשר לרוב הפוסקים ביו"ט ב' הא הוי מצוה הבאה בעבירה, וגם זה יש ליישב בקל.
מיהו הא קשיא טובא לפי סברתם בקושייתם הי"ל להקשות דלמה לי קרא מן הבקר להוציא הנעבד תיפוק ליה דפסול משום מצוה הבאה בעבירה:

משום דה"ל מצוה הב"ע. כ' תוס' בשל ע"ז לא שייך מצוה הב"ע דאין המצוה באה מחמת העבירה ודברים אלו מבוארים בירושלמי ס"פ האורג וכ' שם א"כ המוציא מצה מרה"י לר"ה לא יי"ח אכילת מצה בתמי' ומ"מ בהא אכתי פליגי ר"ת ור"י לר"ת אפי' קדם הקנין כבר כגון דקני' ביאוש כדי מ"מ הוה מהב"ע ולר"י דוקא אי ע"י המצוה ניקני' העבירה כגון ע"י ההקדש נעשה שינוי השם:

והרז"ה ס"ל אי יאוש כדי לא קני לא מצי מקדיש לי' כלל אע"ג דמצי למכור לי' שע"ז נעשה שינוי רשות מ"מ מקדיש לא אפשר ולא נשתנה רשות ולא שם וע"כ שמעתין אזלא למ"ד יאוש כדי קני ולית הלכתא כוותי' ורמב"ן ורוב פוסקי' ס"ל נהי יאוש כדי לא קני מ"מ מהני דחל ההקדש ונשתנה רשות ושם וה"ל מהב"ע ולא אידחי שמעתא מהילכתא עיי"ש דבהא תלי' כל פלוגתתם בשמעתין:

וחידש לן הפני יהושע ז"ל דשמואל נמי ס"ל מהב"ע אלא ס"ל עדיפא מדהתוס' כיון כשחטף הלולב אלו לא הי' דעתו לגוזלו לקנותו אלא לשאלה לשעה לא הוה גזלן אלא שואל דכשר בשאר הימים נהי דהשתא הי' כוונתו לגזול מ"מ אין העבירה גורמת המצוה שהרי היה אפשר לקיימו בל"ז והיינו דאמר שמואל מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול ודבריו מאוד תמוהים אטו שואל בחטיפה שלא ברצון בעלים לאו גזלן הוא ולאו עובר עבירה הוא וכן הקשה לקמן כפ"ת גבי התוקף חברו והוציאו מסוכתו ויבואר שם אי"ה אבל הכא במטלטלי' ה"ל מהב"ע כמו גזלן גמור ומשנלע"ד בהא דשמואל יבואר לפנינו בעזה"י:

והבאתם את הגזול וכו'. מדלא סמיך גזול אצל חולה דאית לי' נמי תקנת' שיחזור ויבריא ויתרפא וסמיך גזול אצל פסח משו"ה דריש לי' הכי:

דכתיב והבאתם את הגזול. ברמב"ם פ"ה מאי' מזבח גבי ערלה וכלאי הכרם מבואר דמהב"ע נהי דלא הוה קרבן מ"מ הקדש פסול הוה ונ"ל דנפ"ל מהאי דמיון גופי' דומי' דפסח דלי"ל תקנתא להקרבה אבל לבדק הבית חזי' וה"נ דכותי' גזול וכל מהב"ע. ובזה נ"ל ליישב מה דמקשי' כיון דאית לי' לרשב"י קרא דאני ה':

שונא גזל בעולה. עיי' שיטת ר"ת ב"ק קי"ד גבי נטלו מוכסי' חמורו דס"ל שינוי רשות בעל כרחו לא קני א"כ י"ל הכי קאמר רחמנא אני ה' ה"ל שינוי רשות דהקדש שינוי רשות בע"כ ולא קני. וראיתי בתרגום בפסוק הלז דאינו מפרש שונא גזל בקרבן עולה אלא בעולה כמו עולתה תקפץ פיה פי' שיצא גזל בעול ואונס וכן פי' אברבנאל ע"ש וצ"ל מאן דס"ל מהב"ע לאו דאורייתא מפרש כן וגזול דומי' דפסח לית לי' האי דמיון ו מפרש כיונתן בן עוזיאל:

איתמר נמי אמר רבי אמי יבש פסול מפני שאין הדר. האי נראה כשפת יתר אלא נראה אי יבש פסול משום הקרבהו נא לפחתך היינו דוקא בנתלבן ומשום לא המתים וכו' ופסול כל ז' הימים אבל יבש פסול מפני שאינו הדר וא"כ פסול אפי' כ"ש יבש ואמנם אי פסול כל ז' או רק יום א' תלי' במקרא נדרש לפניו או גם לאחריו והיינו דקמ"ל רב אמי גזול ודאי פסול כל ז' משום מצוה הב"ע אך יבש אין טעמו משום הקרבהו כמ"ש הרז"ה אלא משום הדר ולמ"ד מקרא נדרש לפניו ולאחריו אינו אלא פסול בראשון, ודאמר איתמר נמי היינו לענין מצוה הב"ע אבל ענין פיסול יבש לא הושוו וכן פסק רמב"ם יבש אינו פסול כל ז' אפי' במקדש מצוה הב"ע יבואר לקמן בסמוך אי"ה:

מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול. הרמב"ם פסק מהב"ע בקרבנות דאורייתא פ"ט מאיסורי מזבח אלא בקרבן גזול פסק אוקמוה רבנן ברשותי' כי היכי דלחייב עלה כרת משום קנסא אבל בשארי איסורי' פסק התם מהב"ע דאורייתא וה"נ בלולב גזול ביומא קמא פוסל אפי' אחר יאוש ושינוי משום מהב"ע כמ"ש כ"מ ומ"מ בשארי ימים מכשיר גזול אפי' במקדש דאוריית' ויפה כ' לח"מ דס"ל לא מצינן למילף לולב מקרבן אלא ביומא קמא דשאול ובעלי מומי' פסולי' בו כמו בקרבן אבל שארי יומי דלא בעי הדר ולא לכם לא דמי לקרבן לא ילפי' נמי לענין מהב"ע ע"ש ונכון הוא והיינו דקאמר שמואל מתוך שמותר בשאול ולא דמי לקרבן דלא שייך להקדיש בהמה שאולה דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ומתוך בלולב יוצא בשאול יוצא נמי בגזול ומיושב נמי ק' מהרש"א שפיר קאמר רבא לא מיבעי' קאמר ואין לומר מנא ידע פסול שאול דלמא גזול משום מהב"ע ז"א אי אין שאול פסול גם מצוה הב"ע לא נילף מקרבן:

אימא סתם גזילה יאוש בעלים הוא. פירש"י קמ"ל דעד דשמעינין דאייאש וכו' היינו משום דלרבא מספקא לי' ש"ס בב"ק אי ס"ל יאוש כדי קנו או לא וחדא מינייהו ר"פ אמרה ע"ש ע"כ פירש"י דעד דשמענא וכו' אבל אי שמענא אפשר דלרבא מהני יאוש כדי וכן לקמן בדאונכרי פירש"י דעד דשמענא וכו' אבל אי שמענא אפשר דלרבא מהני יאוש כדי וכן לקמן בדאזינכרי פירש"י וא"נ יאוש קני מהב"ע היא נ"ל משום דבערוך גרס באוונכרי רבא ולא ר"ה ע"כ פירש"י כמסתפק אי יאוש כדי קני או לא:

רבא אמר לעולם בי"ט א'. עיי' יבמות כ' ע"ב אם בעלו קנו תיובתא דרבא הקשו תוס' איך נעלם ברייתא זו מרבא ולק"מ רבא לטעמי' בשמעתי' מהב"ע מותר וא"כ אם בעלו קנו אפי' בעבירה וסתם ש"ס אסיק בתיובתא דס"ל מהב"ע דאורייתא ולא ה"ל למיקני' ולק"מ קו' תוס'. אפשר גרסו בשמעתין רב אשי כגי' רז"ה ורמב"ן ועי' סוף ס' נב"י קמא:

אר"ה להני אונכרי. כבר כתבתי דהערוך גרס רבא ובזה מיושב מה שהקשו אפירש"י דסתם גוים גזלני ארעא מישראל נינהו משום דגזל גוי מותר וק' הא ר"ה ס"ל בב"ק קי"ג ע"ב גזל גוי אסור אלא רש"י גרס רבא כהערוך. ודעתי בכוונת רש"י בהבין דהרי רא"מ בס' יראים מוכיח מהכא דגזל גוי מותר אלא דלא מיקרי לכם דאל"ה מה יועיל דלהוי שינוי רשו' מ"מ מצוה הב"ע היא ויבואר לקמן אי"ה וא"כ תיקשי לרש"י דס"ל דגזל מישראל והוה מהב"ע א"כ גם לשני ליתסר ומהרש"א נדחק כיון דמפסיק קנין אחר ע"ש. ובס' שער אפרים דף ז' הקשה מה איכפת לי' לישראל ראשון שלא יי"ח הישראל הלז הלא בין כך לא יוציא ההדס הלז מיד הגוי הגזלן הלא טוב לו שיברך הישראל ויי"ח בו ואנן סהדי דניחא לי' ע"ש ואומר אני אה"נ ומ"מ הגוזז הראשון הוא גורם גמר הגזלה מאוס לגבוה אך השני דאיהו לא עביד איסורא רק שגומר הקנין וזה ניחא לישראל הנגזל הראשון ע"כ בראשון הגוזז איכא עבירה ובשני הקונה ליכא איסורא והיינו דוקא בגוזל מישראל אבל אי היה נחשדי' שגוזלי' גוים זה מזה הי' גם השני מצוה הב"ע משו"ה פירש"י דלא נחשדו לגזול אלא מישראל אבל לא מגוי ודעת רא"מ אבאר בסמוך אי"ה ובהנ"ל א"ש ק' מג"א הא אסור לברך ולהנ"ל לק"מ דהכא לא הוי מנאץ דניחא לי לנגזל וק"ל:

ובערוך פי' אונכרי משרת הנשיא שחותכים הדסי' עבורו ולפ"ז נ"ל דהי' פשוט להם דין זה דלא לגזזו אינהו אך הכא בשלוחי הנשיא דלענין איסור גזיזה וגזילה הא אין שליח לדבר עבירה והאונכרי הם הגוזלים ומיד באותה רגע קנה הנשיא דיד פועל כיד בעה"ב דמי וה"ל בפ"א גזילה ושינוי רשות ונהי בעלמא שרי לבעל רשות השני מ"מ הכא אסור להנשיא כיון דאיסור והקנין נעשה בבת א' אלא לגזיזנהו גוי. ודאמר דאוונכרי גופי' ס"ל להערוך היינו אסא דהנשיא עצמו אבל מה שהנשיא מכבד לאחריני לא. ושיטת ראב"ד דשינוי רשות אינו קונה אלא להיות כמשכון בידו עד שיתן לו הנגזל דמיו והקשה רשב"א א"כ מה יועיל שינוי רשות לאונכרי עב"י ח"מ סי' שנ"ג וי"ל הכא הנגזל ישראל ניחא לי' דלקני קנין גמור כי היכי דלעביד מצוה בממונו:

ועיין מג"א רס"י תרל"ז מייתי דברי ש"ג דשמעתין ודברי ס' יראים רא"ם דגזל גוי מותר ומ"מ לכם לא מיקרי והדברים תמוהים ואין להם שחר אם מותר מ"ט לא מיקרי לכם דרחמנא הפקירו. טרם כל אומר מ"ש בית שמואל סי' כ"ח סק"ה הנה מה דמייתי מרש"י סנהדרין נ"ז לא נ"ל דרש"י קאי לפרש תנא דהאי ברייתא וס"ל כמ"ד הכי בב"מ פ' המקבל קי"א ע"ב אלא שנרשם בטעו' ב"ק קי"ג ע"ב וטע"ס הוא וצ"ל ב"מ קי"א ע"ב ומרש"י דשמעתין כבר כתבתי דעתי בכוונתו ומ"ש בית שמואל עוד שם דלגבי השני שקונה אחר יאוש ובהתירא אתי' לידי' הוה הפקעת הלואתו דבר נכון הוא ובזה י"ל רש"י בשמעתין כמ"ש באבני מילואי' אך ראיתי בס' בני אהובה שכ' דוקא הפקעת הלואה שניתנה להוצאה הותר אבל מה שלא ניתן להוצאה דאלת"ה למה לי' דפטרי' רחמנא לישראל משבועת שומרי' של גוי תיפוק לי' דמותר להפקיעו ע"ש ולק"מ נהי דמותר להפקיעו אם אפשר ואין איסור בישראל המכחיש בפקדונו מ"מ אם יש לגוי עדים וראי' ואתי לב"ד עושי' לו דין ולא הותר אלא כשאין לו עדים וראי' ואין יכול להוציאו בדיינים אע"ג דעכ"פ הנפקד ידע בנפשו כי שקר טוען מ"מ מותר אי ליכא חילול ה' אך אם יש לו עדים וראי' ובא לב"ד עושי' לו דין ואי לאו דפטרי' רחמנא לישראל משבועת השומרי' הי' צריכים להשביע לישראל אם נאנס או לא כדי לברר דבריו והוא פשוט ולק"מ ק' בני אהובה ולעולם בכל ענין מותר להפקיע אלא דבית שמואל לא כ' אלא גבי השני דבהתירא אתי' לידי' אבל הגזלן עצמו דבאיסורא חטף מחוייב להחזיר וכ"כ רמב"ם להדי' ריש הלכות גזילה ע"ש: אך דברי רא"מ בסי' קכ"ד בה' לולב ובסי' רנ"ה בהל' גניבה אם שנדפסו בשבוש וצריכים תיקון מ"מ נ"ל מבואר מדבריו דאסור לגזול גוי כמ"ש כל הפוסקי' אך אם עבר וגזל איסורא דעביד עביד ושוב אי יכול להפקיעו ה"ל הפקעת הלואתו אך יוצא בדיינים אם יש לגוי עדים וראי' וכ"כ להדי' לא תגנובו ולא תשקרו ולא תכחשו איש בעמיתו האי בעמיתו לא קאי אלא תגנובו דגניבה אסור אפי' בשל גוי אך אי כבר אתי לידי' אפי' באיסור שוב אין צריך להחזיר. וא"כ י"ל בשלמא גזל מישראל דכל רגע ורגע בלאו דלא תגזול קאי ובעשה דוהשיב ה"ל מצוה הבאה בעבירה משא"כ בגניבת גוי שכבר גזל ואיסורא דעבד עביד ואינו מצווה להחזיר שוב אין כאן איסור אלא שאינו שלו כיון שהגוי יכול להוציא בדיינים ממנו ע"ד שכתבתי לעיל. ובזה י"ל עובדא דכל אמוראי ודרב אשי דפרדיסי בב"ק קי"ג ע"ב די"ל דלקחו באמת ע"מ לשלם אם יתבענו הגוי וליכא איסור גזילה כמו שאמר רב אשי לכותי כותי שקיל דמי ושוב כיון שלקח בהיתר שוב אם יכול להפקיע בכל ענין שרי. והמעיי' בדברי רא"ם שם יראה כי כמה ט"ס יש ויבין לאישורו כי כוונתו כמו שכתבתי ולעולם ס"ל ככל המון הפוסקים גזל גוי אסור אלא שס"ל שא"צ להחזיר דלא כרמב"ם ואתי' דברי רמ"א בא"ע סי' כ"ח הנ"ל כפשוטן ודברי שמעתין כפשוטן דהגוזז עצמו לא יי"ח אע"ג דעבירה ליכא כיון שכבר גזל מ"מ אינו שלו אבל השני מותר שקנאו בשינוי רשות ולהרא"מ גוזלי ארעתא דגוים נינהו לא דישראל ובס' יראי' נדפס בטעו' גוזלי' מישראל ושבוש הוא כדמוכח מתוכו ע"ש ואין להאריך יותר כי נ"ל אמת נכון הדבר בעזה"י וכן י"ל דברי רמב"ן במלחמת ה':

בד"ה כי יקריב מכם אמר רחמנא כו' תימא דבמרובה ממעט גזול מדכתיב קרבנו כו' עס"ה. ולע"ד יש לתמוה טובא על תמיהת התוס' דאטו גברא אגברא קא רמית דהא רבי יוחנן משום רשב"י אמרה להך דרשא דגזול דומיא דפסח ולפ"ז ממילא דרשב"י מסיק נמי להך לישנא דמכם אמר רחמנא. ולפ"ז פשיטא דלא שייך לאקשויי אדרשב"י מהך ברייתא דקרבנו ולא גזול שהיא שנויה בת"כ וכן הך ברייתא דחולין שהביאו התוספות מכם להוציא את המומר ג"כ שהיא בת"כ וסתם ת"כ רבי יהודה היא מש"ה אזיל לטעמיה דכיון דממעט גזול מקרבנו מש"ה אייתר ליה מכם ודרש להוציא את המומר משא"כ ר"ש בר פלוגתא דר"י אפשר דלית ליה הך דרשא דקרבנו להוציא הגזול ולית ליה נמי הך דרשא דמכם להוציא את המומר ומש"ה דריש לה למעט גזול כדאמר הכא להדיא:

ועוד דבלא"ה נראה מסוגיא דחולין גופא דר"ש לית ליה הך דרשא דמכם להוציא את המומר לענין עולה כי היכי דלא דריש ר"ש נמי מעם הארץ פרט למומר לענין חטאת דהא פליג להדיא וקאמר אין צריך אלא דממעט ליה מומר מחטאת משום דאינו שב מידיעתו והיינו דוקא במומר לאותו דבר דלא שייך אלא בחטאת ולא בעולה וע"ש בתוספות שכבר הארכתי בזה בסוגיא דחולין בתכלית אריכות וגם בעל משנה למלך האריך בזה מאד ע"ש:

ועוד דבלא"ה ע"כ דר"ש לית ליה הך דרשא דמכם להוציא את המומר דהא מסקינן התם דהאי מומר היינו מומר לכל התורה כולה. ולכאורה נראה ברור דלא איצטריך קרא למעוטי אפילו בעולה דמסברא פשיטא לן בכולה תלמודא דזבח רשעים תועבה (וכ"כ ג"כ בעל משנה למלך) אע"כ דהא דאיצטריך מכם להוציא את המומר היינו לבתר דכתיב מן הבהמה לרבות פושעי ישראל אפילו במומר לכל התורה חוץ מעכו"ם ולחלל שבת וכי היכי דלא נימא דמרבינן מרבויא דמן הבהמה מומר לכל התורה כולה אפילו לעכו"ם ולחלל שבתות מש"ה איצטריך מכם למעט מומר לכל התורה כולה ממש או מומר לעכו"ם כיון שכן דהך מיעוט דמכם היינו דוקא לבתר דמרבינן פושעי ישראל מריבויא דמן הבהמה א"כ ע"כ דר"ש לא איצטריך ליה מכם להוציא את המומר כיון דלא דריש ריבויא דמן הבהמה להביא פושעי ישראל אלא דמפיק לה למעט רובע ונרבע כדאיתא להדיא בסוגיא דתמורה ברפ"ו ע"ש. נמצא דלפמ"ש אין מקום לכל קושיות התוס' בדיבור זה וממילא נמי דאין מקום למה שהקשו התוספות בסמוך בד"ה הא קנייה ביאוש עליה דרבי יוחנן כיון דר"י משמיה דרשב"י אמרה ור"ש נמי בלא"ה שמעינן ליה במרובה דדריש משכבו למעט גזול ולא גנוב ומטעם יאוש נגעו בה וכמו שאבאר עוד לקמן בזה. והנלע"ד בזה בכוונת התוספות דלא הוי גרסי בגמרא בהך מימרא קמייתא רבי יוחנן משום רשב"י אלא רבי יוחנן לחוד או אפילו את"ל דגרסי הכי אפ"ה משמע להו דלא אמר משום רשב"י אלא הך טעמא דמצוה הבאה בעבירה אמתניתין דלולב הגזול אבל הך דרשא דוהבאתם גזול לאו משמיה דרשב"י אמרה אלא משמיה דנפשיה אלא שכל זה דוחק שאין זה סוגיית הש"ס דרשב"י שהוא תנא יתרץ טעמא ולישנא דמתני' אלא אדרבה עיקר מילתא דרשב"י היינו הך דרשא דוהבאתם גזול. ולפ"ז איפכא שמעינן דרבי יוחנן משום רשב"י אמרה להך דרשא וליה לא ס"ל אלא מצוה הבאה בעבירה מדוכתא אחרינא שמעינן לה והאי דרשא דגזול דומיא דפסח וחולה רבי יוחנן איפכא דריש לה דמהכא שמעינן דיאוש אינו קונה כמ"ש שם התוס' בדיבור הסמוך דהכי אמר רבי יוחנן בפרק הגוזל וכיון דאשכחן לעולא תלמידו דר' יוחנן שם בפרק מרובה דקאמר להדיא מניין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול ואת הפסח דלית להו תקנתא א"כ בפשיטות אית לן למימר דרבי יוחנן נמי מהכא יליף לה דיאוש אינו קונה והאי דהכא משום רשב"י אמרה והנלע"ד כתבתי ודו"ק היטב ועיין עוד בסמוך:

בגמרא אלא לאחר יאוש הא קניא ביאוש. נראה לי דהא דקאמר הא קניא ביאוש בכדי נקטו דהא אפילו אי הוי אמרינן דיאוש אינו קונה דלית לן שום ילפותא מן התורה שיקנה א"כ כ"ש דלא הוי איצטריך הך היקישא דגזול דומיא דפסח דבלא"ה ממעטינן ממכם כיון דלאו דידיה הוא ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש אלא משום דרבי יוחנן או רשב"י בעי למילף הך סברא דמצוה הבאה בעבירה אליבא דכ"ע אפילו למ"ד דיאוש קונה דפלוגתא דתנאי היא בפרק הגוזל אפ"ה מוכח שפיר דלא מהני יאוש לענין קרבן או לענין מצוה משום מצוה הבאה בעבירה ומכ"ש למ"ד דיאוש אינו קונה א"כ ע"כ הך היקישא היינו לענין יאוש ושינוי השם כמ"ש התוספות:

ומכ"ש דא"ש למאי דפרישית דהאי היקישא רשב"י הוא דמסיק לה א"כ א"ש טובא דמגופא היקישא דקרא שמעינן להך מילתא דר"ש דס"ל דבגזול שייך יאוש טפי מבגנוב והיינו מדכתיב והבאתם גזול אע"ג דגניבה שכיח' טפי אע"כ דקרא לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא גנוב דסתם גניבה לאו יאוש בעלים הוא ולא קרינן ביה מכם אלא אפילו גזול דסתם גזילה יאוש בעלים הוא וקרינן ביה מכם אפ"ה אסור משום מצוה הבאה בעבירה. ואע"ג דבמרובה מוקמינן הך פלוגתא דר"ש ורבנן דגנב וגזלן גבי עורות ב"ה ודאיכא שינוי השם בהדה היינו אליבא דרב יוסף דאמר התם דיאוש אינו קונה ומשום מילתא דרבנן מוקי לה בהכי משא"כ אליבא דר"ש כבר כתבתי בסמוך דכיון דבר"פ הגוזל משמע דלחד תנא אליבא דרבי שמעון אפילו שינוי החוזר לחוד קונה א"כ ע"כ דהך פלוגתא דגנב וגזלן בעורות של ב"ה היינו לענין יאוש לחוד בלא שינוי כן נראה לי נכון ודו"ק ועיין בחידושינו בפרק מרובה ושם הארכתי יותר:

בתוספות בד"ה הא קנייה ביאוש כו' משמע דקסבר ר' יוחנן כו' עס"ה. כבר כתבתי בסמוך ליישב קושית התוספת בכמה דרכים אלא דבלא"ה הוכרחו התוספת לכל השקלא וטריא דידהו משום דבלאו האי דשמעתין קשיא להו נמי דעולא אדעולא ממימרא דידיה במרובה ובהגוזל ובפ"ק דהנזקין. ובאמת כבר כתבו התוס' במרובה ככל מ"ש כאן בדבריהם והאריכו יותר וכ"כ ג"כ בפרק הניזקין ומה שיש לדקדק בדבריהם תמצא בחידושינו דגיטין בפרק הניזקין ובפרק מרובה ע"ש ותמצא נחת במ"ש ליישב קושיית התוספות דהתם ודהכא ועיין עוד לקמן בדף הסמוך גבי כשורי דמטללתא:

בגמרא אמר ריב"נ אמר שמואל ל"ש אלא בי"ט ראשון אבל בי"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. וכתבו התוס' הכא דוקא שהוא מדרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה עכ"ל. נראה דכוונתן בזה משום דלית לן למימר דשמואל פליג אכמה תנאי דאית להו מצוה הבאה בעבירה. אלא דאכתי קשיא לי הא בהך ברייתא דהרי שגזל סאה מחבירו שהביאו התוספת בד"ה משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה משמע להדיא דאפילו לענין ברכה שהיא מדרבנן סבר האי תנא מצוה הבאה בעבירה והאיך פליג שמואל עליה כיון דלא אשכחן שום תנא דפליג וליכא למימר דלענין ברכה שייך טפי מצוה הבאה בעבירה דא"כ אכתי בלולב גופא האיך מכשיר בי"ט שני הא איכא ברכה ולקמן בס"פ לולב וערבה אשכחן להדיא דשמואל סובר דמצות ברכת לולב כל ז' והנראה בזה דלהתוספת אין ה"נ דלא מכשיר שמואל אלא בדיעבד שיוצא בו אבל לעולם אינו מברך עליה אלא שנראה דוחק דהא סתמא קאמר. ועוד דאכתי לשון מתוך שיוצא בשאול אינו מדוקדק. ולולי דברי התוספת היה נראה לי לפרש בענין אחר דודאי שפיר מצי סבר שמואל מצוה הבאה בעבירה אפילו בדרבנן אלא שסובר דלא שייך מצוה הבאה בעבירה אלא היכא דאי אפשר לעשות המצוה אם לא ע"י העבירה דכה"ג כתבו התוס' לעיל בשמעתין אלא דשמואל מיקל יותר דבגזלן גופא נמי לא שייך מצוה הבאה בעבירה אלא היכא שצריך לכוין לקנות הלולב והיינו בי"ט ראשון כיון דשאול פסול א"כ ע"כ א"א לו לצאת בשל חבירו אם לא שנתכוין לקנותו מש"ה הוי מצוה הבאה בעבירה משא"כ בי"ט שני מתוך שיוצא בשאול וא"כ הרי אין צריך לכוין לשם קנייה דאפי' אם היה נוטלה ע"מ להחזיר לאלתר יוצא וא"כ אין המצוה באה ע"י עבירה שמתכוין לקנותה מש"ה קאמר דיוצא נמי בגזול ועיין מ"ש בפ"ק דף ט' בלשון התוספת ד"ה האי מיבעיא ליה למעוטי גזולה דלפי דברינו אלה נתיישב שם קושיית התוספת ודו"ק:

בגמרא אבל גזול אימא סתם גזילה יאוש בעלים הוא קמ"ל ופרש"י קמ"ל דעד דשמעינן דמייאש לא קני ליה כו' עכ"ל. נראה דהא דלא ניחא ליה לרש"י לפרש בפשיטות יותר משום דיאוש לא קנה מדאורייתא כדאמר רבא גופא להדיא בפרק מרובה מניין דיאוש אינו קונה שנאמר קרבנו ולא הגזול כו' ע"ש אלא משום דלחד לישנא התם הדר ביה רבא ממאי דקאמר מעיקרא התם דקרבנו ולא הגזול היינו דגזל קרבן דחבריה משום דסבר יאוש קונה ולאידך לישנא דהתם חד מינייהו רב פפא אמרה וא"כ משמע דלעולם סבר רבא דיאוש קונה מש"ה ניחא ליה לרש"י לפרש מילתא דפסיקא דהא דקאמר רבא קמ"ל היינו לאשמעינן דסתם גזילה יאוש בעלים הוא אף על גב דהך מילתא נמי פלוגתא דר"ש ורבנן היא בפרק מרובה ובפרק הגוזל מ"מ הא שמעינן ליה לרבא בהדיא בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ"ב) דאמר דלית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים היא ע"ש כן נראה לי ודו"ק:

שנאמר והבאתם גזול וגו'. דאשכחן קרא דאוסר להביא מצוה בעבירה: מה פסח אין לו תקנה. לאחר זמן להקריבו שהרי מום קבוע עולמית הוא: אף גזול. ילפינן מינה דאין לו תקנה לאחר זמן ואפילו ביאוש דשמעינן ליה למריה דמייאש ואמר ווי ליה לחסרון כיס ואע''ג דלענין מקני אמרינן בבא קמא (סח.) דקני ליה ביאוש והוי דידיה ואפ''ה אקרובי למזבח לא: שונא גזל בעולה. בעולות שאתם מביאין לי אני שונא את הגזל שאתם גוזלים אותם ואע''פ שהכל שלי ואף מתחלה שלי היתה: אתמר נמי. דטעמא דמתני' בגזול בי''ט שני משום מצוה הבאה בעבירה: לא שנו. דגזול פסול: מתוך שיוצא בשאול. דהא בי''ט שני לא כתיב לכם למעוטי: לעולם בי''ט ראשון. ולא תידוק כדדייק' הא שאול כשר דכ''ש דשאול פסול ומתני' לא מיבעיא שאול קאמר: אימא סתם גזילה. מיד ואע''ג דלא שמעינן דאייאש: יאוש בעלים הוא. שהרי בפניו הוא גוזלו מידו ואין כח להציל: קמ''ל. דעד דשמעינן דאייאש לא קני ליה דמימר אמר השתא הוא דתקיף מינאי למחר תפסינא ליה בדינא: אוונכרי. תגרי כל דבר להשתכר בו כגון כלים קטנים מחטין ומסריקות ולולבין וקורין מרני''ש: כי זבניתו אסא מנכרים. כשתקנו הדס מן הנכרים לאגוד בהן להושענא: ליגזזו אינהו. הם יחתכוהו מן המחובר ויתנוהו לכם: מאי טעמא סתם עכו''ם גזלי ארעתא מישראל נינהו. ושמא אותו קרקע מישראל הוה:

משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. והדתניא לקמן פ' לולב וערבה (ד' מג.) לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול משום שאול איצטריכא דבלאו לכם נפקא לן גזול משום מצוה הבאה בעבירה דאע''ג דקרא גבי קרבן כתיב הוא הדין בכל מצות דהוי דאוריית' כדמוכח בריש הגוזל קמא (ב''ק ד' צד.) גבי הרי שגזל סאה של חיטין וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה דאין זה מברך אלא מנאץ וא''ת לקמן (ד' לא:) דפסלינן לולב של אשרה ושל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעוריה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה ותו אמאי שרינן דלאו אשרה דמשה וי''ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק ביה ומיהו יש ספרים דגרסי' לקמן (ד' לה.) אמתני' דאתרוג של אשרה מ''ט משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה וגירסא משובשת היא אלא טעמא משום דמיכתת שיעוריה דאתרוג נמי בעי שיעור כאגוז או כביצה דאף על גב דאמרינן לקמן (ד' לא:) טעמא משום דלא גמר פירא מכל מקום בעינן דמינכר לקיחתה דמהאי טעמא פסלינן לקמן (ד' לה.) פלפלין ומיהו תימה בפרק כל שעה (פסחים ד' לה:) דתניא אין יוצא ידי מצה בטבל ודריש ליה מקרא תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה דקא אכיל איסורא ונפיק ידי מצה: כי יקריב מכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא. תימה דבמרובה (ב''ק ד' סו:) ממעט גזול מדכתיב קרבנו והכא ממעט ליה מדכתיב מכם ואע''ג דאיכא דמוקי לה התם בגזל קרבן דחבריה מ''מ קשה למאן דלא מוקי ליה הכי ועוד קשה דהתם משמע דלפני יאוש לא צריך קרא דדריש קרבנו ולא הגזול וקאמר ה''ד אילימא לפני יאוש למה לי קרא ועוד קשה דהא מכם דרשינן בפ''ק דחולין (ד' ה. ושם) מכם ולא כולכם להוציא את המומר מכם בכם חלקתי ולא באומות ואע''פ שיש לומר דרישא דקרא מייתי הכא ומקרבנכם דסיפא דקרא קא דריש כמו שמפר''ת גבי לא תתחתן דסוף האומר בקדושין (ד' סח: ושם) לא משמע כן כלל וי''ל דהא דקאמר במרובה לפני יאוש למה לי קרא משום דלפני יאוש אין יכול להקדיש והרי הוא חולין כדאמרינן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש דאיש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו כדאי' במרובה (ב''ק דף סח:) ואפילו מאן דפליג לא פליג אלא בבעלים אבל בגזלן גופיה מודה דאין יכול להקדיש והא דמייתי הכא קרא דמכם אע''ג דמביתו נפקא אורחא דגמרא בהכי דמייתי מכם משום דאי לא כתיב ביתו הוה מוקמינן מכם להך דרשה אבל השתא דכתיבי הני קראי אייתר ליה מכם להוציא את המומר ולבכם חלקתי ודכוותה אשכחן פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ד' לד: ושם) דדרשי' נגעים ביום מדכתיב וביום הראות בו ובפ''ק דמועד קטן (ד' ח.) מוקי לה לחתן דיש יום שאתה רואה ויש יום שאין אתה רואה וביום נפקא לן מדכתיב כנגע נראה לי ולא לאורי וכן בשילהי פרק שני דמגילה (ד' כ. ושש) דלא מוהלין אלא ביום דכתיב ביום השמיני ובפרק ר''א דמילה (שבת ד' קלב.) מוקי ליה ביום אפילו בשבת ולילה ממעט מדכתיב בן שמונת ימים ועוד איכא דכוותייהו בדוכתי טובא: הא קנייה ביאוש. וקרינא ביה לכם משלכם משמע דקסבר ר' יוחנן יאוש כדי קנה וקשה דבמרובה (ב''ק ד' סח:) קאמר ר' יוחנן דתשלומי ארבעה וחמשה חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש ואי יאוש קני אמאי חייב שלו הוא טובח שלו הוא מוכר דכי האי גוונא דייק התם לעיל (דף סז:) רב ששת אמילתיה דרב דקאמר כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא ועוד דבהגוזל בתרא (שם דף קטו.) שמעינן בהדיא לר' יוחנן משמיה דר' ינאי דשינוי רשות ואח''כ יאוש לא קני ויש ספרים דגרסינן הכא הא קנייה ותו לא ואפילו גרסינן ביאוש יש לפרש דהכי קאמר הא קנייה ביאוש ושינוי השם כדאמרינן במרובה (שם דף סז.) הגנב והגזלן הקדשן הקדש ואפילו למאן דאמר יאוש לא קני משום דהא איכא יאוש ושינוי השם מעיקרא חולין והשתא הקדש וא''ת א''כ מאי פריך התם אביי לרבא דאמר יאוש קני מדכתיב קרבנו ולא הגזול ואמאי דחיק לשנויי דגזל קרבן דחבריה הא ממה נפשך התם קני דאיכא יאוש ושינוי השם ומ''מ מיפסיל להקרבה משום מצוה הבאה בעבירה כדאמרינן הכא וכמו כן קשה בסוף ההיא שמעתתא דדייק רבא דיאוש כדי לא קני מדכתיב קרבנו ולא הגזול ועולא נפקא ליה התם מגזול דומיא דפסח דלית ליה תקנתא וי''ל דאם איתא דיאוש כדי קני הוי שלו קודם הקדש ותו לא חשיב מצוה הבאה בעבירה וכן מוכח לקמן בשמעתין גבי (נכרי) וליקנינהו בשינוי השם משמע דאי קנו ליה מצו נפקי ביה ולא חשיב מצוה הבאה בעבירה אבל אי יאוש כדי לא קני ועל ידי הקדשן קא קני ליה דאיכא יאוש ושינוי השם השתא אז חשיב מצוה הבאה בעבירה ובכולה שמעתין דלא חשיב מצוה הבאה בעבירה היכא דקני ליה מצינן למימר דקני קודם באגודה אפילו למאן דלא בעי אגד הא קני ליה קודם י''ט דאכתי לא חל חיוב מצוה ואי נמי אפילו בי''ט דלא דמי למקדיש דחל קנין והקדש ביחד והא דשמעינן ליה לעיל לעולא בהגוזל בתרא (שם דף קיד.) גבי פלוגתא דר''ש ורבנן בעורות של גנב ושל גזלן אי סתם גניבה יאוש בעלים או סתם גזלה קאמר דקאמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל קני התם איכא יאוש ושינוי השם כדאמרינן בההיא שמעתא דמרובה (שם דף סו:) דמעיקרא קרו ליה משכא והשתא קרו ליה אברזא והא דמשמע בריש הגוזל קמא (שם דף צד.) בההיא דגזל סאה דאף על גב דשינוי קונה חשיב מצוה. הבאה בעבירה אף על פי שקנאו בשינוי מעשה קודם שבא לידי חיוב חלה התם דיחויא בעלמא הוא אי נמי שאני ברכה דאיכא נמי הזכרה לשם שמים ולפי שיטה זו צריך ליישב סוגיא דהניזקין (גיטין דף כה.) דאמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת וסוגיא דהגוזל בתרא וסוגיא דמרובה ור''ת מפרש בענין אחר משום קשיא דעולא אדעולא והרבה הארכתי במרובה ובפרק הניזקין (שם דף נה.): מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. הכא דווקא שהוא מדרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה:

דף ל - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד