סוכה ל ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - ב

והרי קרקע אינה נגזלת. כלומר, אינה נקנית לעולם לגזלן, ואפילו לאחר יאוש נשארת היא בחזקת בעליה הראשונים, [הלכה זו נלמדת מ"פרט וכלל ופרט" כמבואר במסכת בבא קמא קיז ב ^[13]].

ולפיכך, כיון שכל המחובר לקרקע הרי הוא קרקע, אין ההדסים נחשבים כגזולים עד שיתלשו, נמצא שהתולשן הוא הגוזלן, לכן עדיף שיתלשו הנכרים את ההדסים מן הקרקע שיהיו הם הגזלנים, ומיד בשעה שנתלשו יחול יאוש הבעלים. [שכן כל עוד שלא נתלשו לא מועיל יאוש הבעלים, כיון שהיו ההדסים ברשותם ואין אדם יכול להתיאש מחפץ הנמצא ברשותו ^[14]].

וסבר רב הונא, שאמנם ביאוש לבד לא קונה הגזלן את החפץ. אבל אם לאחר היאוש יהיה גם שינוי רשות, וכגון שימכור הגזלן את החפץ לאדם אחר, יזכה הקונה בחפץ.

[ומוסיף רש"י, שאפילו אם יאוש לבד קונה, אם יחתכו הם את ההדסים, כיון שנמצאו הם הגזלנים הרי זו מצוה הבאה בעבירה, לכן צריך שאחר הגזילה יהיה גם שינוי רשות].

הלכך, לגזזוה אינהו, הנכרים, וממילא יהיו הם הגוזלים, כי היכי דליהוו יאוש בעלים בידייהו דידהו, וכשתטלו אתם מהם יהיה שינוי הרשות בידייכו. ^[15]

מקשה הגמרא: מדוע הוצרך רב הונא לעיצה זו כדי שיהיה שינוי רשות אחר היאוש, הרי סוף סוף, אף כי גזזו האוונכרי עצמם, כיון שמוכרים הם אותם לאנשים אחרים, ליהוי יאוש בעלים בידייהו בשעת תלישת ההדסים מן הקרקע, ואחר כך כשנקנה אנו מהם יהיה שינוי הרשות בידן בידינו אנו, ונמצא שהלוקח הדסים מאותם תגרים יוצא בהם ידי חובתו, כיון שלא הוא גזלם וכבר נתיאשו בעליהם מהם קודם שבאו לידו, ואין זו מצוה הבאה בעבירה?!

מתרצת הגמרא: אכן, לא צריכא למילתא דרב הונא, אלא בהושענא דאוונכרי גופייהו. כלומר, באותם הדסים שקונים הם לצורך עצמם לצאת בהן ידי מצות נטילת לולב, שאם יתלשו הם עצמם את ההדסים, נמצאו גזולים בידם, לכן אותם הדסים צריך שיקצצו מן הקרקע על ידי הנכרים, שיהיה יאוש הבעלים ביד הנכרי ושינוי הרשות בידם.

ומקשה הגמרא: מדוע הוצרכה הגמרא לפרש, שאף שקרקע גזולה היא נקנים ההדסים על ידי יאוש ושינוי רשות,

וליקניוה לאותם הדסים בשינוי מעשה, על ידי אגידת שלושת המינים יחד, שהרי שינוי מעשה קונה אפילו ללא יאוש?! ^[16]

מתרצת הגמרא: קא סבר רב הונא, לולב אין צריך אגד. כלומר, מעיקר הדין אין צריך לאגוד את הלולב, אלא שעושין כן לנוי בעלמא משום "זה אלי ואנוהו", ולכן אף אם אגדו אין זה נחשב שינוי מעשה. ^[17]

וגם אם תמצי לומר, שאף לרב הונא לולב צריך אגד, לא נחשב האגד כ"שינוי מעשה", לפי ששינוי החוזר לברייתו הוא, שהרי אם יתיר אוגדו הרי הם כבראשונה,

ושינוי החוזר לברייתו לא שמיה שינוי. ^[18]

מקשה הגמרא: ועדיין מדוע הוצרכו ליאוש ושינוי רשות, ליקניוה בשינוי השם! ^[19] דהרי מעיקרא קודם שנאגד ההדס עם שאר המינים הוה קרו ליה להדס "אסא", והשתא מאחר שנאגד עם שאר המינים הוו קרו ליה הושענא?!

הערות

^[13] כן היא שיטת רש"י. אבל התוספות במסכת בבא מציעא דף סא א פירשו שקרקע אי אפשר לנוטלה ממקומה. ויש לעיין, שהרי התוספות ריש פרק מרובה הקשו: מדוע צריך פסוק מיוחד למעט קרקעות מחיוב כפל, כיצד שייכת גניבה בקרקע? ותירצו בשני אופנים: א. במשיג גבול. ב. בגונב מן המחובר לקרקע. הרי שיש אפשרות לגזול קרקע?! ושמא יש לומר, שלא היתה כוונת התוספות במסכת בבא מציעא, שאין אפשרות מעשית לגנוב קרקע, אלא שאין קניני גזילה בקרקע, לפי שאי אפשר לנוטלה ממקומה.

^[14] ובטעם הדבר כתב הרמב"ן [בבא קמא דף מא א מדפי הרי"ף]: כי למאן דאמר יאוש לבד לא קני, אין הפירוש שיש שני חלקים בקנין החפץ - היאוש ושינוי הרשות, אלא עיקר הקנין הוא ביאוש. אלא שאם לא נשתנתה הרשות אחר היאוש, אין היאוש מועיל כלום הואיל ו"באיסורא אתי לידיה". כלומר, כיון שהגיע החפץ לידו קודם שנתיאשו בעליו, הרי הוא חייב בהשבתו, ועל כן אינו נקנה לו אף לאחר שנתיאשו. אבל אם בא החפץ לידו אחר יאוש הבעלים, אין הקונה חייב בהשבתו, וממילא נקנה הוא לו ביאוש. ואם כן פשוט הוא שלדבריו אין משמעות לשינו רשות לבדו בלא היאוש. אמנם ברמב"ם [הלכות גניבה פרק ה הלכה ג] מבואר שהקנין מורכב משני הדברים גם יחד - יאוש ושינוי הרשות. שכן נקט, שאף אם קדם שינוי הרשות ליאוש חל הקנין אחר שיתיאש, ואין חסרון בכך שבא החפץ לידו באיסורא. ובבאור שיטתו מדוע הצריכו גם יאוש וגם שינו רשות, יש לפרש על פי דברי החזון איש [בבא קמא סימן יח] - שיאוש אינו חלות בגוף החפץ כהפקר והקנאה, אלא מהות היאוש היא שנתרועעה בעלותו בחפץ מחמת שאבד לו או נגזל ממנו, ועל ידי שמתיאש מלהשיבו לו פוקעת בעלותו על החפץ. [שכן בכך שמתיאש גורם הוא לכך ששוב לא ישוב אליו החפץ לעולם]. וסברא זו ודאי שייכת רק בחפץ שאינו תחת ידו. אבל חפץ המצוי ברשותו אי אפשר להתיאש ממנו. ולפיכך רק אם נשתנתה רשותו מהני היאוש.

^[15] דעת הראב"ד [בבא קמא דף קיד א], שאין החפץ נקנה ללוקח על ידי יאוש ושינוי רשות לגמרי, אלא נעשה הוא כמשכון בעלמא. דהיינו, שהגזלן אינו חייב להחזיר את החפץ לנגזל עד שישלם לו הנגזל דמיו. אבל אם ירצה הנגזל לשלם לו דמי החפץ וליטלו לרשותו, אינו יכול לעכב בעדו. והקשה עליו הרשב"א שם מסוגייתנו, שמבואר כי על ידי יאוש ושינוי רשות נעשה החפץ כשלו לגמרי, ומקיים בו מצות נטילת לולב?! ובישוב דברי הראב"ד ראה שער המלך הלכות גניבה פרק ה הלכה ג.

^[16] הקשו הראשונים: בגמרא מבואר, שגזילת ההדסים נעשית בלקיטתם, שכן קודם לכן היו מחוברים לקרקע וקרקע אינה נגזלת, ולכן אם ילקטום האוונכרי נמצאו הם הגזלנים. ואם כן קשה, כיצד סברה הגמרא שיקנו ההדסים לאוונכרי בשינוי מעשה ויוכלו לצאת בהם ידי חובתם, הרי אף גם יקנו האוונכרי את ההדסים בשינוי עדיין יש לפוסלן למצווה משום "מצוה הבאה בעבירה"?! וכתב המאירי: כיון שאין זו ודאי גזילה, דשמא אין הקרקע גזולה, ואף אם גזולה היא שמא של עכו"ם היתה, אין לדון בזה משום "מצוה הבאה בעבירה" אלא משום חסרון "לכם". ובאור הדברים: דודאי אין שום איסור בקנית קרקע מן העכו"ם, ולא מוטל עלינו לחוש שמא גזלה מישראל, ולכן אף אם כלפי שמיא גליא שקרקע גזולה היא אין כאן עבירה, אלא שכדי לקנותה צריך יאוש ושינוי רשות. וכן כתב בהשלמה, כי יש שרצו ללמוד מכאן שהלכה כרבי יצחק בר נחמני שאין פסול מצוה הבאה בעבירה, ואין זו הוכחה ! "דכיון דהנהו אוונכרי לא גזלו מידי, אף על גב דקרקע אינה נגזלת לאו מצוה הבאה בעבירה היא". והיינו, שאף אם בפועל נמצאו האוונכרי גוזלים את הבעלים בלקיטתם, מכל מקום, אין בזה "איסור" גזילה, לפי שלא מוטל עליהם לחוש שקרקע גזולה היא, ועיין בעל המאור, וראה עוד בילקוט מפרשים.

^[17] כלומר, עצם האגד לבדו אינו נחשב שינוי מעשה, אלא שלמאן דאמר "לולב צריך אגד", נחשב האגד "שינוי מעשה", לפי שקודם האגד לא היה ראוי לקיום המצוה, ועתה נעשה ראוי לכך. ולכן, רק אם לולב צריך אגד נחשב האגד כקנין. אבל אם אין צריך אגד, אף שמחויב לאוגדו משום "זה אלי ואנוהו", לא חשיב שינוי מעשה.

^[18] באור הדברים: יסוד דין שינוי הוא שמהות החפץ נשתנתה מכמות שהיתה בתחילה, וממילא פנים חדשות באו לכאן, וכאילו אין זה החפץ הגזול. ולכן, כאשר השינוי חוזר לברייתו, היות והשינוי בחפץ חיצוני בלבד, שהרי ברגע אחד יכול הוא לשוב לצורתו הראשונה, לא חשיב שינוי מעשה. ויש שפירשו באופן אחר, הובאו דבריהם בילקוט מפרשים. והקשו בתוספות: הרי במסכת בבא קמא דף צג ב מבואר, ששינוי החוזר לברייתו קונה מדרבנן, ומדוע לא די בכך להחשב כשלו מדאורייתא? ! ואין לומר, שאין כח ביד חכמים להפקיע חפץ מהנגזל שיעשה של הגזלן לגמרי. שהרי להלן דף לא א מבואר, כי אם גזל קורה ונתנה בראש סוכתו, אף דלא חשיב שינוי מעשה אינו מחוייב לסתור סוכתו ולהשיבה לבעליה, אלא נותן לו דמיה משום "תקנת השבים". הרי שעל אף שסוכה גזולה פסולה מדאורייתא יש כח ביד חכמים להקנותה לגזלן, ואם כן מדוע לא די גבי לולב בשינוי החוזר לברייתו?! ותירצו, כי יש לחלק בין שינוי החוזר לברייתו לתקנת השבים, דדוקא תקנת השבים מועילה לדינים דאורייתא, ולא שאר קנינים דרבנן. ובבאור החילוק כתבו האחרונים: תקנת השבים היא מטעם "הפקר בית דין הפקר", וכח זה נמסר לחכמים מדאורייתא להוציא ממון מזה וליתן לזה. אבל שינוי החוזר לברייתו אינו מועיל מדין "הפקר בית דין", אלא תקנה בעלמא היא כשאר תקנות חכמים, ואינו מועיל אלא כלפי דינים דרבנן.

^[19] הקשו התוספות [ד"ה וליקניוה]: הרי כמו ששינוי מעשה החוזר לברייתו לא חשיב שינוי, הוא הדין שינוי השם החוזר לברייתו אינו מועיל כלום, ואגד הלולב שינוי החוזר לברייתו הוא?! ותירצו, דסברה הגמרא, שאמנם שינוי מעשה או שינוי השם החוזר לברייתו לבד אינו כלום. אבל בצירוף שניהם חשיב שינוי אף שהוא חוזר לברייתו.

וקרקע אינה נגזלת. שלעולם אין קרקע גזולה קנויה לגזלן אף לאחר יאוש, והיא נשארת בחזקת הבעלים, ואם כן יש חשש שמא הדסים אלה גזולים הם מישראל, הלכך לגזזוה אינהו [שיגזזו הם] התגרים את ההדסים, כי היכי דלהוי [כדי שיהיה] יאוש בעלים מן ההדסים יעשה בידייהו דידהו [בידיהם שלהם] ושינוי רשות על ידי קנייתם מהם ייעשה בידייכו [בידיכם], ועל ידי יאוש ושינוי רשות כבר נעשו ההדסים גופם כקנויים ואין עוד צד איסור בהם.

ושואלים: סוף סוף כי גזזו אוונכרי [גם כאשר גוזזים התגרים] את ההדסים, ליהוי [שיהא] יאוש בעלים בידייהו [בידיהם] ושנוי רשות בידן [בידינו] בידי הקונים מהם. ואם כן לשם מה הורה לתגרים שיעשו זאת הגויים, הרי אותה פעולה נעשית בין כה וכה במכירת ההדסים! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] לומר אלא בהושענא דאוונכרי גופייהו [בהדסים של תגרי הדסים עצמם], שכיון שאצלם אינם עוברים שוב לרשות אחרת — ראוי שייעשה הדבר על ידי גויים.

ושואלים: וליקניוה [ושיקנו אותם] על ידי שינוי מעשה, שכיון שעושים בהם מעשה על ידי קשירתם עם המינים האחרים, הרי שינוי מעשה בחפץ יוצר זכות קנין לעושה השינוי, ואין בו עוד בעלות הבעלים הראשונים! ומשיבים: קא סבר [סבר] רב הונא לולב אין צריך אגד, שאין מצוה לאגוד את ארבעת המינים ביחד, ודיו אם מחזיקם יחד בידו, ויתכן איפוא שלא יעשה במינים כל שינוי מעשה.

ואם תמצי [תרצה] לומר, אפשר להסביר אחרת; גם אם תאמר שלולב צריך אגד, מכל מקום שינוי החוזר לברייתו הוא, שהרי שינוי זה על ידי הקשירה איננו משנה דבר בגוף ההדסים, וכאשר מתירים את האגד חוזר ההדס לכמות שהיה תחילה, וכלל הוא שכל שינוי החוזר לברייתו — לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] שינוי, לענין זכות קנין בו.

ושואלים מצד אחר: וליקניוה [ושיקנו אותם אוונכרי] את ההדסים על ידי שינוי השם שנעשה בהם, דמעיקרא הוה ליה אסא [שמתחילה היה זה קרוי הדס סתם] והשתא [ועכשיו] שמייחדים אותם לצורך המצוה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and land is not stolen. When one seizes land, the land remains the property of its original owner, even if that owner has despaired. In this case, there is concern that these myrtle branches were stolen from Jews. Therefore, let the gentiles cut the myrtle branches, so that the despair of the owners will be when the myrtle branches are still in the hands of the gentiles and the change of possession will be accomplished through their purchase and transfer into your hands. The combination of owner’s despair and change of possession will render the myrtle branches the property of the merchants, and it will not be a mitzva fulfilled by means of a transgression.

The Gemara asks: Ultimately, even when the merchants cut the myrtle branches, let it be a case of despair in their hands, and the change of possession is accomplished through the purchase and transfer of the myrtle branches into the hands of the buyers. Why did Rav Huna advise them to have the gentiles cut the myrtle branches? The same result is achieved through their sale. The Gemara answers: No, it is necessary for Rav Huna to advise the merchants to allow the gentiles to cut the myrtle branches only with regard to the myrtle branches of the merchants themselves, which will not undergo another change of possession. The only way to ensure that the merchants are fulfilling the mitzva with myrtle branches that belong to them is to have the gentiles cut them and have the change of possession accomplished through the purchase from the gentiles.

The Gemara asks: And let them acquire the myrtle branches with a physical change accomplished by the action of binding them with the lulav and the willow branch. Just as despair followed by a change in possession effects acquisition, despair followed by a physical change effects acquisition for the one who implements that change. In that case, too, the myrtle branches no longer belong to the original owner. The Gemara answers that Rav Huna holds: A lulav does not require binding. There is no mitzva to bind the four species together. One need only hold them unbound in his hand; therefore, the myrtle branches undergo no action that effects physical change.

And even if you want to say that a lulav requires binding, and therefore the myrtle branches undergo a physical change, it is a change after which the object reverts to its original state. Binding the species effects no change in the myrtle branches themselves. Once the binding is removed, the myrtle branches are restored to their original state. And the principle is: A change after which the object reverts to its original state is not considered a change. It is of no significance with regard to effecting acquisition.

The Gemara asks: And let the merchants acquire a myrtle branch with a change of name that it underwent, as initially it was called a myrtle branch, and now that it is designated for use in fulfilling the mitzva,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וקרקע אינה נגזלת.

ואוקימנא בהושענא דאונכרי גופייהו. אבל בהושענא דבעלי בתים אפי' היא גזולה אפי' גזולה אונכרי גופייהו כשירה כו'.

ואסיקנא לולב אין צריך אגד. ואפי' מאן דסבר דצריך אגד. [כיון] דאי שרי ליה חוזר לכמות שהיה. אינו שינוי דקי"ל שינוי החוזר לברייתו אינו שינוי ושינוי השם אינו שינוי דמעיקרא נמי אסא דהושענא קרו ליה:

ופרכינן סוף סוף כי גייזי להו אונכרי ישראלים הא איכא יאוש ברשות׳‎ דידהו ושינוי רשות בידא דידן וקנינן ליה מקמי מצוה וכ״ת דמ״מ לא חזי למזבני מינייהו לכתחלה כן היכא דלא קנו להו. הא ליתא חדא דמספיקא הוא ועוד דמסתמא מעכו״ם הוא דגזלי לה וגזל עכו״ם כה״ג דכ״ע שרי:

ל״צ למיפק בה אונכרי גופייהו דכי גייזי לה אינהו גופייהו לא נפקי בה דליכ׳‎ ברשותייהו יאוש ושינוי רשות מקמי מצוה והויא לה מצוה הבאה בעבירה וכדאמר׳‎ לעיל הא קנייה ביאוש והקדם למצוה ולכם קרינא בי׳‎ ופרכינן וליקנינהו ביאוש ושינוי מעשה דמקמי מצוה ופרקינן דאגד שינוי החוזר לברייתא ולא חשוב שינוי מעשה ושינוי השם נמי לא הויא דמעיקרא נמי הושענא קרי ליה. ומסתברא דקושטא דמלתא שני ליה דהא אפילו לא קרי לי׳‎ הושענא מעיקרא שינוי השם כי האי לא קני מכיון דתלי בשינוי מעשה שאינו חוזר לברייתו וכן דעת מורי נר״ו:

בפרש"י בד"ה וקרקע אינה נגזלת כו' וא"נ קני מצוה הבאה בעבירה כו' עכ"ל. פי' דבשעה שיחתכוה הם גוזלים ואז יתחילו לקנות ביאוש וה"ל מצוה הבאה בעבירה ולא תקשי לך הא דפריך ולקנוה בשינוי מעשה ובשינוי השם דאף אם הם יחתכוה ויהיו גוזלים לא הוי מצוה הבאה בעבירה אף דבקנין היאוש ודאי יהיו גוזלים מ"מ בקנין שינוי מעשה והשם באגודה שאחר כך לא יהיו גוזלים כיון דכבר קנאוה ביאוש גרידא בשעת גזילה מיהו התוס' לעיל לית להו הך סברא כלל אלא כיון דקני ביאוש גרידא לא הוי תו מצוה הבאה בעבירה כיון דהקנין והמצוה לא חל כאחד כהך דהקדש וק"ל:

תוס' בד"ה וקרקע אינה נגזלת כו' ואי לאחר יאוש הרי קונה ביאוש וכן כו' עכ"ל הא ודאי למאי דקיימינן השתא יאוש גרידא לא קנה כדקאמר דליהוי יאוש כו' ושינוי רשות בידייכו וכן מוכח ממאי דכתבו התוס' לקמן דבסוכה בראש הספינה לא היה יוצא בה בין קודם יאוש בין לאחר יאוש משום גזולה אלא הא דקאמרי ואי לאחר יאוש הרי קונה ביאוש היינו משום דהוי יאוש ושינוי רשות וסמכו דבריהם הכא אמה שכתבו לקמן בסמוך אההיא דמכר פרה וטלית דליכא למימר דשינוי רשות לא שייך בקרקע הא טעמא דיאוש לא קני משום דבאיסורא אתי לידיה והכא גבי קרקע הרי נתייאש קודם שהחזיק בה הלוקח ודו"ק:

בא"ד וכולה מלתא תמוה דהא מתני' דהתם קתני הגזלן שנטע חייב כו' עכ"ל יש לדקדק אמאי לא תקשי להו דהא מתני' דהתם תנן נמי ברשות הרבים חייב וי"ל דבהך מלתא דקתני רשות הרבים פטור אימא דפליג רשב"א אמתני' דמחייב בר"ה אבל הא דתלה פטור דר"ה בגזל קרקע משמע דבר פשוט ושנוי כבר לפטור שפיר מקשינן הא אדרבה כבר שנוי במתני' לחייב בגזל ודו"ק:

בא"ד ואם מתקנה היא דיש יאוש צריך לאוקמא כשנשתקעו שם הבעלים עכ"ל כ"ה בפי' הר"ש שם וכצ"ל וכוונתו דאם מתקנה שטעות נפל בהך ברייתא פטור במקום חייב וצריכא תיקון דצ"ל ברה"ר חייב בגזל קרקע כו' דהשתא בתיקון זה יתיישבו כל הקושיות חוץ מזו ברה"ר מאן מייאש אבל כיון דע"כ לפי הטעות דקתני בה פטור הא דיש יאוש צריך לאוקמי כשנשתקעו דהוי אף מדאורייתא יאוש אף להקל כמ"ש התוס' לעיל וא"כ השתא נמי הוי שפיר רה"ר דומיא דשייך בו הך יאוש דנשתקעו שם בעלים ממנו ודו"ק:

בד"ה ולקניוה בשינוי השם תימה כו' וא"ת ועוצבא דהתם כו' ועדיף שינוי השם החוזר דקני עם יאוש כו' משינוי מעשה כו' והשתא ניחא הא דקאמרינן כו' עכ"ל ויש לדקדק דהך קושיא מעוצבא אין לה מקום כאן אלא אתלמוד ערוך דהתם דקאמר גבי מריש דשינוי השם החוזר לברייתו לא שמיה שינוי וע"ק אמאי לא תרצו כן לעיל אתמיהתם דאע"ג דשינוי מעשה החוזר לברייתו קאמר דלא קני מ"מ פריך שפיר ולקנייה בשינוי השם החוזר עם יאוש דעדיף דהא עם יאוש מיירי הכא כמ"ש התוס' וע"ק מאי קאמרי והשתא ניחא דמשמע לכאורה השתא דקאמרי' דאפילו שינוי החוזר אינו קונה אלא היכא דאיכא יאוש גביה כמו שהבין מהרש"ל מדבריהם וזה אינו דהא מכ"ש אם נימא דההיא דעוצבא מיירי בלא יאוש וקני שינוי השם לחודיה דהוה ניחא טפי ההיא דשינוי השם כשינוי מעשה דמי דקני לחודיה בלא יאוש וע"כ הנראה שהביאו כאן הך קושיא וא"ת ועוצבא דהתם כו' דע"כ מכח הך קושיא אית לן לפלוגי בין שינוי מעשה החוזר לשינוי השם החוזר דעדיף וקונה עם יאוש דבהכי יתיישב מעיקרא תמיהתם דשפיר פריך ולקנייה בשינוי השם החוזר דעדיף משינוי מעשה החוזר ואהא קאמרי והשתא ניחא כלומר לפי הוכחתינו מהך דעוצבא ע"כ דמיירי בשינוי השם החוזר דלא קני אלא ביאוש כדקתני לפי שלא נתייאשו הבעלים ניחא דקאמר שינוי השם כשינוי מעשה דמי היכא דאינו חוזר אבל אי הוה מיירי הך דעוצבא בשינוי שאינו חוזר ואפ"ה לא קני אלא ביאוש כדקתני לפי שלא נתייאשו לא הוה ניחא [הא] דקאמר שינוי השם כשינוי מעשה דמי דהיאך דמי כו':

תוס' ד"ה וקרקע איגה נגזלת וכו' עד מכר לו אין מעיד לו עליה כצ"ל:

בא"ד אבל פרה וטלית לא הדרי וכו' ושם בגמ' פריך הא מ"מ חייב להחזיר לו הגזלן הדמים וא"כ ניחא ליה לשמעון דתיקום ביד לוי שקנאה מראובן הגזלן ומשני כגון דמת הגזלן:

בא"ד ואע"ג דלא נתייאשו הבעלים דלא אמרו ווי ליה לחסרון כיס דאנן סהדי דמייאשו ואפי' שמעינן דלא מייאשו נעשה כצוח על ספינתו וכו' כצ"ל:

בא"ד נוטע לרבים חייב כנוטע בתוך שלו ברה"ר פטור כגזל קרקע:

בא"ד וכולה מלתא דתמיה היא דהא מתני' קתני הגזלן וכו' כצ"ל:

בא"ד דמשמע משום דנגזל' ויש יאוש פטור וכו' אדרבה מכח זה יש לי לחייב כנוטע בתוך שלו כצ"ל:

בא"ד ואם מתקנה דיש יאוש צריך לאוקמא וכו' כצ"ל ופי' ואם נוכל לתקן וליישב לשון הירושלמי ויהיה נשמע מיניה דיש יאוש צריך לאוקמה דאיירי כשנשתקעו שם הבעלים אבל לעולם בסתם יאוש לא שייך בקרקע:

ד"ה שינוי החוזר לברייתו וכו' כגון נסרים ועשאן כלים כיון דמדאורייתא לא קני כצ"ל:

ד"ה ולקניוה בשינוי השם וכו' עד וי"ל דהתם איכא יאוש בהדי שינוי השם וכו' ועדיף שינוי השם החוזר וכו' ר"ל ובזה יתורץ ג"כ הקושיא הראשונה של התוס' שהקשו תימה הא אמרי' דשינוי מעשה החוזר כו' וה"ה בשינוי השם וכו' דהא השתא הוכיחו התוס' דעדיף שינוי השם החוזר כו' וק"ל:

בא"ד ושינוי השם דהדר למלתא בלא יאוש לא קני וכו' וכן לענין קרקע כיוצא בו כצ"ל ור"ל דדין בנין קרקע דומה למריש:

בא"ד הא דפריך הכא וכו' תקשי ליה אמתני' וכו' ר"ל אפי' תימא דמתני' איירי שלא נתייאש מ"מ לקני בשינוי מעשה או שינוי השם לפי מה דס"ד השתא דבלולב איכא שינוי מעשה ושינוי השם:

תוס' בד"ה וקרקע אינה נגזלת כו' בפ"ק מדכתיב כו' קרקע נמי הרי נתייאש בו הלוקח כמו גבי כו' קוצרו אפי' במועד כו' אבא בר יעקב בשם ר' יוחנן כיני מתני' מותר לקוצרו במועד כו' כצ"ל. ונ"ב כיני פי' שהוא מכנה כמתני' מה שאמרו קוצרו במועד לא חיובא קאמר אלא דמותר לקוצרו וכשרוצה לקוצרו ישכור פועלים כו' וק"ל:

בא"ד ולא ישכור אפי' לאחר המועד כו'. נ"ב פי' א"צ להשכיר יותר משליש אפי' לאחר המועד וק"ל:

בא"ד נוטע לרבים חייב כנוטע בתוך כו' כצ"ל. ונ"ב פי' בערלה:

בא"ד פטור בגזל קרקע כו' לחייב כנוטע לתוך שלו כו' כצ"ל:

בא"ד ואם מסקנא הוא דיש יאוש כו'. נ"ב פי' אע"ג שהגירסת ירושלמי היא משבשתא וכן האמת וא"כ אין להקשות ממנה ואף אם תדחק עצמך לקיים הגירסא ולתרצה בשינוים דחוקים וא"כ תהא המסקנא לשם שיש יאוש אפי' להקל אלמא דאפי' מדאורייתא אמרי' יש יאוש לקרקע א"כ בע"כ צריכין אנו לאוקמה בשנשתקע כו' ומשום הכי יש יאוש ובפי' ר"ש בזרעים בפי' דכלאים כתב בהאי לישנא ואם מתקנה היא צריך לאוקמה בשנשתקע כו' והיינו כמו שפירשתי וק"ל:

בד"ה ולקניוה בשינוי השם כו' והשתא ניחא הא דקאמרינן התם כו'. נ"ב פי' השתא דקאמרי' דאפי' שינוי השם היכא דחוזר לברייתו אינו קונה אלא היכא דאיכא יאוש גביה וק"ל:

בא"ד תקשה ליה אמתני' דלולב הגזול כו' כצ"ל. ונ"ב אע"פ ששינוי השם דהכא איירי עם היאוש מ"מ מצי למיפרך שפיר אמתני' דגזול דסתם גזילה יאוש בעלים וק"ל (עיין במהרש"א):

גמרא קסבר לולב א"צ אגד. ק"ל הא מסקינן לעיל י"א ב' דלכ"ע מצוה לאגדו:

תד"ה וקרקע משום דממעטינן בפ"ק כו'. הגרי"פ הגיה בפ' הישן ולחנם דגם בפ"ק איתא:

וקרקע אינה נגזלת. פי' דברי הירושלמי דמייתי תוס' כתבתי בחי' למס' ע"ז ס"ג ע"ב גבי אין עומדי' עם הנכרי ע"ש:

ולקנינהו בשינוי מעשה. לכאורה משמע דס"ל דוקא למ"ד לולב צריך אגד והאיגוד מעכב במצוה ה"ל שינוי חשוב אבל למ"ד אין צריך אגד אע"ג דמצוה לאגדו לא הוה מעשה חשוב ולא הוה שינוי מעשה ואי הוה תוס' סברי הכי לק"מ מה שהקשו סוף ד"ה ולקניי' וכו' תיקשי לי' אמתני' דמתני' דפוסל יבש ע"כ דלא כר' יהודה ורבנן דר' יהודה ס"ל לולב א"צ אגד ולק"מ ק' תוס' אך צ"ל תוס' לא פי' כנ"ל אפי' למ"ד א"צ אגד כיון דאגדו משום זה אלי ואנוהו ה"ל שינוי מעשה משו"ה הקשו ותירוצם דחוק כמ"ש פני יהושע דהא משנתינו לא מיירי באגודה שהרי פרטו לולב בפ"ע והדס וערבה בפ"ע כפירש"י במשנתינו:

ועיי' לקמן ל"ג ע"ב במשנה ערבה גזולה נדחק רש"י מ"ט נקט כל מין בפ"ע ולא כייל ד' מינים גזולים ויבשים פסולים ולהנ"ל י"ל דלא נימא גזלם אגודה אבל גזל נפרדי' ואגדם הוה שינוי מעשה קמ"ל דלא משום דהוה שינוי החוזר לבריתו. ולפי מה דאמרי' קפסיק ותני א"כ משמע גם בשאר הימים לא מהני שינוי החוזר לבריתו אע"ג דמדרבנן קני כאשר אבאר לקמן אי"ה בסמוך מטעם דקנין דרבנן לא יועיל בדאורייתא יש מכאן הוכחה למ"ש רמב"ן דמשנתינו מז' ימים דאורייתא מיירי היינו במקדש אבל מגבולין לא מיירי:

שינוי החוזר לבריתו הוא. ע' תוס' הנה בתחלת נראה כאלו החליטו דקנין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא ושוב בתוך כ"ד חזרו בהא דמועיל כדמוכח ממריש ועוד יל"ד למסקנתם דוקא שינוי גדול שיש בו טורח הרבה קונה מדרבנן ומי חכם לעשות גדר וגבול איזהו שינוי רבה ואיזהו שינוי זעירתא ולא נתנו דבריהם לשיעורי' ע"כ נלע"ד דודאי לא פלוג רבנן בתקנותיהם אך לענין מצוה דאורייתא יש לחלק דבטורח רב כגון מריש וסוכת החג דאי מטרחת לי' לא ישוב בתשובה העמידו דבריהם וקונה קנין גמור לצאת בו י"ח מצוה דאוריי' אך בטורח קטן כאגודה של לולב דמשום טורח מועט כזה לא ימנע מלשוב בתשובה ורק משום לא פלוג קונה מדרבנן בזה לא העמידו דבריהם לצאת בו י"ח מצוה דאורי' ולפ"ז המקדש אשה ע"י מעמד שלשתן שאין קנינו אלא מפני תקנת השוק ונהי אפי' היכי דליכא קוני' ומוכרי' מ"מ קונה מעמ"ש אבל לקדש בו אשה לא עיי' ש"ע א"ע סי' כ"ח:

ומ"מ נ"ל מי שקנה במשיכה בלא כסף מועיל אפי' לקנין דאורייתא דהשתא דתקיני רבנן ונהיג עלמא לא גרע מסתומתא דקני' מדאורייתא ומי שקנה בכסף בלא משיכה לא קנה הלוקח ומפקיעי' עי"ז אפי' אי' דאורייתא כמבואר בש"ס ע"ז ס"ג ע"א ובתוס' שם הא קמחסרי משיכה ואמנם כל זה בהלוקח שלא קנה החפץ בכסף אבל המוכר קנה הכסף להוציאו כמ"ש תוס' ב"מ מ"ג ע"א בסוף הדיבור ע"ש ומשו"ה מסקו תוס' בע"ז ס"ג ע"א הנ"ל דנתנו לסיטן מעל ולזה נתכוון מהר"מ לובלין שם ע"ש ובתשו' הארכתי בכמה דוכתי (עיי' ח"ס חיו"ד סי' שי"ח):

בגמרא וקרקע אינה נגזלת ופירש"י כלומר אינה קנויה לגזלן בשום יאוש דלעולם כו' דמקראי נפקא לן בהגוזל בתרא עכ"ל. לכאורה נראה מלשונו דמ"ש דמקראי נפקא לן בהגוזל היינו לענין דלא מהני יאוש בקרקע ולע"ד לא יתכן לפרש כן דהתם בהגוזל לא איירי כלל מענין יאוש אי מהני שיקנה הגזלן הקרקע בע"כ של נגזל דומיא דהאי דשמעתין אלא עיקר הסוגיא דהגוזל היינו לאידך גיסא שאם שטפה נהר וכיוצא בו דפליגי ר"א וחכמים אם יכול לומר הרי שלך לפניך או לא דלר"א דאמר קרקע נגזלת ברשותיה דגזלן איתניס כמו במטלטלין וחייב להעמיד לו שדה אחר ולחכמים אומר לו הרי שלך לפניך דממעטינן קרקעות מדיני גזל ושומרין בכלל ופרט וכלל והיינו מגזירת הכתוב וא"כ אין זה ענין כלל לענין יאוש דלא כתיב בהאי ענינא דכלל ופרט ולא שייך בהך פלוגתא דר"א וחכמים אלא דהנך תנאי ואמוראי דפליגי ביאוש בסברא בעלמא פליגי במרובה אי יאוש קונה כדאשכחן באבידה או דלמא דשאני אבידה דבהתירא אתא לידיה א"כ ממילא דהאי סברא גופא שייך נמי בקרקע כמו במטלטלין דהא באבידה גופא דרשינן לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע. לכך נראה דמ"ש רש"י דמקרא נפקא לן לאו איאוש קאי אלא אעיקר מילתא דקרקע אינה נגזלת דפליגי ר"א וחכמים לקמן בשמעתין משא"כ בהא דלא מהני יאוש בקרקע ממילא ידעינן לה מסברא דהא אפילו במטלטלין למ"ד יאוש קונה היינו לענין גוף הגזילה אם נשתנית ונשפך או פיחתה וכיוצא בו אבל מדמי הגזילה ודאי לא מהני יאוש אפילו שמענא דמיאש כדאמרינן בעלמא נהי דמיאש מגזילה מדמי מי מיאש וכמ"ש מילתא בטעמא בפרק השולח (גיטין דף ל"ח) דהא דמיאש מגופא היינו מפני שהוא דבר שניתנה להוצאה מתחת יד הגזלן וא"כ כיון דקרקע אינה נגזלת והארץ לעולם עומדת א"כ גוף הגזל הוי כמו דמי הגזל ואנן סהדי שלא מחל לו גוף הקרקע דלעולם יוכל להוציאה מידו בכל עת שירצה כן נראה לי בכוונת רש"י:

אלא דלפ"ז יש לדקדק במ"ש רש"י בדיבור הקודם דסתם עכו"ם בארץ ישראל גזלי ארעתא מישראל נינהו ושמא מישראל הוה ולמה הוצרך לפרש מישראל יותר מעכו"ם בארץ ישראל דהא קי"ל גזל עכו"ם אסור ורב הונא גופא דאיהו מריה דשמעתין דאוונכרי ס"ל להדיא בהגוזל בתרא דגזל עכו"ם אסור וכמו שכתבו כל הפוסקים לענין לולב הגזול גופא ובשלמא אי הוי אמרינן דמאי שכתב רש"י דמקראי ילפינן היינו לענין יאוש הוי א"ש דהא האי קרא ודאי בישראל איירי וכיון דאפי' ישראל מישראל אינו קונה קרקע ביאוש א"כ עכו"ם מישראל לא כ"ש דאינו קונה כי האי דשמעתין אבל כשגזל עכו"ם מעכו"ם ודאי לא שמעינן ליה מהאי קרא. משא"כ למאי דפרישית דלענין דלא מהני יאוש בקרקע היינו בשמעתין לאו מקרא ילפינן לה אלא מסברא דלא שייך יאוש בקרקע כלל א"כ הוי מצי לפרש בפשיטות דהא דאמרינן סתם עכו"ם גזלי ארעתא נינהו היינו בין מישראל בין מעכו"ם וצ"ע ליישב. ובאמת ראיתי בתשובת הרשב"א סימן תתנ"ב שמפרש להדיא דהאי אוונכרי דשמעתין היינו משום חשש גזל עכו"ם זה מזה ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך:

בתוספות בד"ה וקרקע אינה נגזלת כו' כדפירש בקונטרס והדין עמו דאי יאוש מועיל לקרקע מאי נפקא ליה מיניה כו' עכ"ל. כמ"ש בסמוך בלשון רש"י נראה לי דצריך לפרש ג"כ בלשון התוספת דכל מה שדקדקו בזה שהדין עם רש"י דאלת"ה מאי נפקא ליה מיניה במאי דאינה נגזלת אין כוונתם בזה דא"כ לא איצטריך קרא למעט גזילת קרקע דהא ודאי ליתא דהא בלא"ה האי כלל ופרט וכלל דדרשי רבנן איצטריך למעט קרקע מדין שומרים וכפל ושבועה כדאיתא בריש מרובה ולענין גזל גופא נמי ודאי איצטריך הך דקרקע אינה נגזלת לענין דלא מהני שום שינוי כמו במטלטלין כגון אם שטפה נהר או חפר בה בורות שיחין ומערות וכן בשהכסיפה או השביחה א"כ ע"כ דמ"ש והדין עם רש"י דאל"כ מאי נפקא מיניה היינו במאי דמייתי רב הונא גופא הך מילתא דקרקע אינה נגזלת בעובדא דאוונכרי ולא משמע להו לפרש דהא דאיצטריך להך מילתא דקרקע אינה נגזלת דהיינו לענין דמסתמא לא מיאש שאין דרך לייאש ממנה משום דלישנא לא משמע הכי ועוד דבלא"ה הא אפילו לענין מטלטלין מסיק רבא בפרק האיש מקדש דסתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא כן נראה לי מוכרח בכוונת התוספת אף דלכאורה הלשון לא משמע כן מדכתבו וכן מוכח בשמעתין אלמא דמעיקרא לאו משמעתין דייקא להו:

ובעיקר דבריהם שהאריכו בזה הדיבור אי מהני יאוש בקרקע או לא ולפי מסקנתם דבנשתקע שם בעלים ממנה עיין בחידושינו בפ' השולח (גיטין דף ל"ח) ושם כתבתי מילתא בטעמא לענין יאוש דעבדים דאיתקש לקרקעות ונהי דלא מהני יאוש בקרקע מטעם מחילה כמו במטלטלין משום דאנן סהדי שאינו מוחל לו הקרקע בלב שלם כדפרישית. ועוד דלשון מחילה גופא לא מהני בקרקע כיון דאינה נגזלת ובחזקת בעליה עומדת אפ"ה שייך בה יאוש מטעם הפקר ואף שכתבו התוספת במרובה ובכמה דוכתי דיאוש במטלטלין אינו מטעם הפקר היינו כדפרישית בהשולח משום דקי"ל אין אדם יכול להקדיש ולהפקיר דבר שאינו ברשותו כגון גזל ולא נתייאשו הבעלים משא"כ בקרקעות כיון דלעולם הם ברשותו כדאמרינן מה ביתו ברשותו א"כ לעולם יכול להפקירן והא ודאי דלענין יאוש דהפקר לא שייך למעט קרקעות מכלל ופרט וכלל דהא עיקר הפקר אפילו במטלטלין גופייהו לא ילפינן אלא מקרקעות דכתיב בשמיטה תשמטנה ונטשתה ודרשינן יש לך נטישה אחרת שהיא כזו וזהו הפקר. א"כ לפ"ז מה"ט גופא קאמר בירושלמי דנשתקע שם בעליה ממנה יש יאוש בקרקע והיינו מטעם הפקר שאין לך הפקר גדול מזה שאין לה בעלים והרי הן כמדבר כן נראה לי נכון וע"ש באריכות יותר ואפ"ה א"ש האי דאוונכרא דהכא דחייש רב הונא שמא לא נשתקע דמה שאין לה תובעים השתא היינו מפני אימתן של עכו"ם:

ומתוך מ"ש יש ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור והב"י שהשמיטו דין זה דאוונכרי לגמרי והיינו משום דמשמע להו דכולא מילתא דר"ה לאו מדינא איירי דהא מסקינן בגיטין דף מ"ה דאמר רב יוסף אין אנפרות בבבל כיון דאיכא בי דואר ולא קביל אחולי אחיל וא"כ הך מילתא דר"ה אינו אלא עצה טובה לאוונכרי כיון דאפשר למיעבד בהיתירא ולמיחש מיהא בעי שמא יבוא שום אדם ויערער שהקרקע שלו הו"ל למפרע כמצוה הבאה בעבירה ולא יצא ידי חובתו ועיין מה שאבאר בזה בק"א:

בגמ' ולקנייה בשינוי מעשה למאי דפירש"י בסמוך דר"ה חייש נמי למצוה הבאה בעבירה צריך לומר דבכה"ג לא חשיב מצוה הבאה בעבירה כמ"ש התוספת לעיל בד"ה הא קנייה דכיון דקנייה בשעת אגודה שאוגדו מעי"ט תו לא הוי מצוה הבאה בעבירה:

אלא דלפ"ז לא א"ש מ"ש רש"י אי נמי דיאוש כדי קונה אפ"ה הוי מצוה הבאה בעבירה. א"כ נראה מזה דרש"י לא נחית להך סברת התוס' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה ולקנייה בשינוי מעשה:

והנלע"ד בענין זה היינו משום דבלא"ה יש לדקדק בכל השקלא וטריא דשמעתין מאי קשיא להו אליבא דר"ה דהא שפיר קאמר להו דליגזז אינהו כדי שלא יהיו כגוזלים קרקע של ישראל וכמ"ש רש"י להדיא שאם יחתכוה מן המחובר יהא להם כגוזלים ואסור לגזול בקרקע של ישראל אע"כ כדפרישית בסמוך דודאי אין כאן שום איסור גזילה ממש דהא דסתם כו' אינן אלא מיעוטא דמיעוטא ומהיכי תיתי נחוש לה דאפי' את"ל שזה העכו"ם בעל הקרקע ממיעוטא הוא אפ"ה מאן יימר שזו הקרקע וזה האילן גזולה בידו אלא ודאי דעיקר מילתא דר"ה היינו לחומרא בעלמא שאם יבוא אדם ויערער הוי למפרע מצוה הבאה בעבירה והוי נמי ברכה לבטלה ובוצע בירך ניאץ ה'. וא"כ לפ"ז יפה כתב רש"י דאפילו למ"ד יאוש כדי קונה אפ"ה מידי חשש מצוה הבאה בעבירה לא נפיק דשמא יבוא ויערער ולומר שלא נתייאש. וא"כ לפ"ז לענין שינוי מעשה מקשה הש"ס שפיר ולקנייה בשינוי מעשה. וא"כ תו ליכא חשש מצוה הבאה בעבירה כלל כיון דודאי קונה בשינוי מעשה וכן בשינוי השם דבסמוך כן נראה לי נכון ודוק היטב:

שם קא סבר לולב אין צריך אגד ואת"ל כו' ושינוי החוזר לברייתו לא שמיה שינוי. ואע"ג דבפ' מרובה אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא וכתבו שם בתוס' דהיינו אפי' בשינוי החוזר לברייתו (וע"ש בחידושינו) ומשמע נמי בלשון התוס' שם דאפילו רב יוסף דפליג עליה דרבה ביאוש וקאמר דלא קנה אפ"ה מודה ליה בשינוי החוזר דקונה אפי' מדאורייתא ע"ש בד"ה מי איכא למ"ד מ"מ הא מסקינן בר"פ הגוזל קמא דבין לאביי ובין לרב אשי שינוי החוזר אינו קונה אלא מדרבנן וכוותייהו קי"ל דבתראי נינהו והיינו כמ"ש התוספת כאן. מיהו נראה לי דהא דמקשה הכא סתמא דתלמודא מעיקרא בפשיטות ולקנייה בשינוי מעשה היינו משום דאשכחן לרב דהוא רבו דר"ה דס"ל שינוי קונה והיינו ממאי דשמעינן ליה בפ"ק דב"ק דף י"א דס"ל כשמואל דאין שמין לא לגנב ולא לגזלן וקס"ד דהיינו משום דס"ל דשינוי החוזר קונה כי היכי דאמרי' להדיא בר"פ הגוזל (בבא קמא דף צ"ג) אליבא דשמואל למאי דס"ד מעיקרא ע"ש וא"כ מקשה הכא שפיר עליה דר"ה דמסתמא כרב רבי' ס"ל בכל דוכתי כדאשכחן להדיא בפרק מפנין ע"ש. ומש"ה איצטריך לשנויי מעיקרא דר"ה קסבר דלולב אין צריך אגד ומסיק נמי דאפי' את"ל דצריך אגד אפ"ה לא קנה משום דהוי שינוי החוזר לברייתו והיינו כמסקנא דרבא שם בפ' הגוזל דהאי דאין שמין היינו דוקא בשינוי דלא הדר אבל שינוי דהדר אפשר דרב נמי מודה דאינו קונה מדאורייתא כן נראה לי והוצרכתי לפרש כן כדי ליישב לנכון שיטת התוס' בזה ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה ולקנייה בשינוי השם תימא הא אמרינן דשינוי מעשה כו' עס"ה. ולכאורה כל דברי התוספת בזה הדיבור נראין מעורבבין שאין להם שום חיבור וקישור כלל כמילתא דלית ליה פתרי ובמקצת הקושיות שיש בדברי עצמן כאן כבר הרגיש מהרש"א ז"ל ונדחק מאד לישבן ולע"ד אין עולה לדעת שכן כוונת התוספת:

אלא דמלבד כל זה בעיקר דבריהם בזה הדבור דשקלי וטרי טובא מסוגיא דמרובה ובמימרא דאמוראי דהתם אליבא דרב יוסף לא די שדבריהם כאן סותרין למ"ש שם במקומו בפרק מרובה דלרבה ורב יוסף שינוי מעשה החוזר קונה אפילו בלא יאוש מדאורייתא וא"כ הוי דלא כסוגיא דשמעתין שמבואר להדיא להיפך וא"כ לא היה להם להביא הך שקלא וטריא דהתם דאיירי אליבא דרב יוסף (וע"ש בחידושינו בלשון התוספת בד"ה מי איכא למ"ד ובד"ה הא לאו הכי) וכבר הרגיש בזה ג"כ בס' כפ"ת ע"ש שהקשה כמה קושיות בלשון התוספת והניח כולם בקושיא ובצ"ע:

אלא שגם בעיקר קושיית התוספת דמקשה מהך דעוצבא דמשמע דפשיטא להו דעוצבא הוי שינוי החוזר ומלשון הסוגיא במרובה בשינויא דרבי זירא דמקשה אדרב יוסף מעוצבא אמריש ומשני ע"ז דמריש שינוי החוזר לברייתו א"כ משמע להדיא דעוצבא לאו שינוי החוזר הוא וכן פרש"י שם להדיא ע"ש:

והנלע"ד בכוונת פי' התוספת דודאי לא שייך לאקשויי מהכא אהך סוגיא דמרובה כיון דכולה סוגיא דמרובה אינה אלא אליבא דרבה ורב יוסף דבעו למימר דשינוי מעשה או שינוי השם החוזר קונה אפילו בלא יאוש מדאורייתא (והיינו לפי שיטת התוס' דהתם) ואנן לא קי"ל כהך סוגיא אלא כסוגיא דר"פ הגוזל דאיירי בה אמוראי בתראי אביי ורב אשי דאפילו שינוי מעשה החוזר מדאורייתא אינו קונה בלא יאוש ולרב אשי אפילו מדרבנן נמי לא וא"כ סוגיא דהכא בהך מילתא הוי אליבא דהלכתא כסוגיא דר"פ הגוזל. אלא דעיקר כוונת התוספת בהא דמשמע בשמעתין דמקשה בפשיטות ולקנייה בשינוי השם אף לבתר דאמרן בשינוי מעשה החוזר לא מהני. וא"כ נראה מזה דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דשינוי השם החוזר עדיף משינוי מעשה ואפשר דבשינוי השם לא שייך הך מילתא כל כך לומר דהוי שינוי החוזר וכמו שאבאר וא"כ על זה כתבו שפיר תימא הא אמרינן דשינוי מעשה החוזר כו' וה"ה בשינוי השם ומוכח להך מילתא התם ממתני' דמריש דאע"ג דהוי שינוי החוזר אפ"ה אי לאו משום תקנת השבים ופסידא דמריש לא הוי מהני א"כ לא מקשה הש"ס הכא מידי דהא תיקשי ליה ממתני' דמריש. וע"ז דקדקו וכתבו וי"ל דפריך הכא אליבא דרב יוסף דמסיק התם שינויא אחרינא ואין כוונתן בזה דסתמא דתלמודא מקשה ממימרא דרב יוסף אדר"ה כמו שהביא בעל כפ"ת. אלא דעיקר כוונתם דהאי מקשה דהכא סובר כסברא דרב יוסף במאי דקאמר התם דשאני מריש דשמו עליו ולא מיקרי שינוי השם כלל. ולפ"ז מקשה סתמא דתלמודא שפיר כיון דממתניתין דמריש לא משמע מידי לענין שינוי השם אם כן ממילא מוכח בפשיטות ממתניתין דעוצבא דשינוי השם החוזר קונה מדאורייתא דהא הך מילתא דמחשבה מטמאתן אקרא דמשכבו קאי כמ"ש שם התוספת והיינו עכ"פ עם יאוש כדקתני בהאי דעורות דפליגי ר"ש ורבנן מפני שלא נתייאשו בעליה. ולפ"ז דממתניתין דעוצבא מוכח דשינוי השם החוזר קונה ע"כ צריך לומר בא' משני פנים או שנאמר דשינוי השם החוזר עדיף משינוי מעשה החוזר כדי להעמיד הסוגיא דר"פ הגוזל ולא תיקשי אמתניתין דעוצבא או שנאמר דלפום הך סברא דרב יוסף דמריש לא מיקרי שינוי השם וממילא מוקמינן למתני' דעוצבא כפשטה דמשום שינוי השם מחשבה מטמאתן אע"ג דשינוי החוזר הוא וא"כ אם נאמר דשינוי מעשה עדיף משינוי השם ע"כ אית לן למימר דמה"ט כ"ש דשינוי מעשה החוזר קונה מדאורייתא ודלא כסוגיא דר"פ הגוזל וא"כ שפיר מקשה הכא בשמעתין עליה דר"ה דממ"נ לקנייה בשינוי השם או בשינוי מעשה וכ"ש דאיכא תרתי. נמצא דכל זה לפי תירוץ הראשון שכתבו התוספת כאן לחלק בין מריש ובין עוצבא וממילא רווחי שמעתין דידן והיינו לפי מאי דמשמע להו להתוספת השתא דסתם מריש היינו לאחר יאוש דהכי נמי משמע להו להתוספת שם במרובה בד"ה הא לאו הכי הדרי בעיניה ע"ש ובחידושינו:

אלא משום דלקושטא דמילתא לא פסיקא להו להתוספת הך סברא להעמיד הסוגיא דהכא לא כרבי זירא במרובה ולא ניחא להו נמי לומר דשינוי השם עדיף משינוי מעשה כדי להעמיד הסוגיא דר"פ הגוזל אליבא דהלכתא כסתמא דתלמודא דהכא מש"ה כתבו ועוד י"ל תירוץ אחר דסוגיא דהכא ודר"פ הגוזל כשינוי דר"ז במרובה דשינוי החוזר ושינוי השם לא הוי שינוי כמו בשינוי מעשה החוזר. ואפ"ה מקשה הכא שפיר ולקנייה בשינוי השם כיון דאיכא שינוי השם ושינוי מעשה בהדי הדדי מש"ה הו"ל שינוי חשוב טובא ומש"ה פשיטא ליה לסתמא דתלמודא דהכא דקונה כמו בשינוי השם לחוד או בשינוי מעשה לחוד שאינו חוזר. ומשום דלפום סברא דהשתא משמע להו דדוקא בהנך תרתי שינוי השם ושינוי מעשה דחדא טעמא אית להו משום שינוי חשוב הוא דמהני אפילו בלא יאוש כמו שינוי שאינו חוזר כדפרישית אבל בשינוי השם לחוד לא מהני מדאורייתא אפילו עם יאוש דהא לא עדיף משינוי מעשה דאמרן הכא דלא מהני עם יאוש א"כ ע"ז קשיא להו שפיר וכתבו וא"ת ועוצבא דהתם כו' ואמאי קנה ומשמע להו להתוס' הכא דעוצבא שינוי החוזר הוא דאי ס"ד דשינוי שאינו חוזר הוא א"כ אמאי קתני התם לפי שלא נתייאשו ותיפוק ליה דשינוי גמור שאינו חוזר לכ"ע מהני אפילו בלא יאוש ואף דרש"י במרובה בשינויא דר"ז כתב דעוצבא הוי שינוי שאינו חוזר כבר כתבתי שם בחידושינו דרש"י סובר כפי' השני שכתבו התוספת שם בד"ה הא לאו הכי דאע"ג דשינוי השם קונה אפילו בלא יאוש אפ"ה איצטריך לטעמא דיאוש משום דבלא"ה לא הוי מיקרי שינוי השם לענין טומאה כמו לענין הקדש כמ"ש התוספת שם מילתא בטעמא משא"כ להתוספת דהכא ניחא להו בתירוצם הראשון שכתבו שם דאיצטריך בעוצבא ועורות לטעמא דיאוש משום דבלא"ה לא מהני שינוי החוזר לא בשינוי השם ולא בשינוי מעשה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא כיון דשינוי השם החוזר קונה עם יאוש מהאי דעוצבא א"כ כ"ש בשינוי מעשה החוזר דיש לנו לומר דקונה עם יאוש וקשיא סוגיא דהכא ודר"פ הגוזל דלא מהני מדאורייתא ומחמת קושיא זו הוכרחו התוספת לתרץ אע"ג דבלא יאוש שינוי מעשה שאינו חוזר עדיף משינוי השם היינו משום כיון דלא מתייאש לא מיקרי שינוי השם מעליא משא"כ בשינוי החוזר דלא מהניא מדאורייתא אלא עם יאוש ומכיון שנתייאש הו"ל האי שינוי השם עדיף משינוי מעשה דלא שייך ביה לומר כל כך דחוזר לברייתו כמו בשינוי מעשה וכדפרישית:

ובזה נתיישב היטב מה שהקשה מהרש"א דבהאי סברא גופא הוי מצו התוספת לתרץ עיקר תמיהתם ע"ש. ולמאי דפרישית אין הדבר כן משום דלא פשיטא להו להתוספת הך סברא דעדיף שינוי החוזר עם יאוש בשינוי השם יותר מבשינוי מעשה אלא משום הך קושיא דקשיא להו מעוצבא דמכח האי סברא הוי עיקר קושית המקשה. ועוד דעיקר תמיהת התוספת מעיקרא כאן היינו למאי דהוי משמע להו דמריש היינו לאחר יאוש כמו בעוצבא וא"כ לא מצי לתרץ כן משא"כ השתא לפי תירוצם השני שהוכרחו לסברא זו דשינוי השם החוזר עדיף משינוי מעשה מדאורייתא וא"כ מה"ט משמע להו נמי דהאי דמריש היינו לפני יאוש וכמסקנת התוספת במרובה בד"ה הא לאו הכי ע"ש ובחידושינו וכמ"ש ג"כ להדיא בסוף הדבור דשינוי השם דהדר למילתא בלא יאוש קני אפילו מדאורייתא לבר ממריש אלמא דמריש בלא יאוש איירי:

ולפ"ז א"ש נמי מ"ש כאן והשתא ניחא שכל זה נמשך דוקא לדבריהם הקודמים דעוצבא מיקרי שינוי החוזר ואפ"ה קנה מדאורייתא עם יאוש שהרי עיקר קושית סתמא דתלמודא הכא דמקשה בפשיטות ולקנייה בשינוי השם והיינו בחוזר ע"כ היינו מכח אותה הסברא דפשיטא ליה הכי מהך מתניתין דעוצבא דאיירי נמי מדאורייתא כמו הושענא דהכא וא"כ ע"כ דעוצבא מיקרי שינוי החוזר וממילא א"ש נמי הא דקאמר במרובה דשינוי השם כשינוי מעשה דמי והיינו בעלמא באינו חוזר נמצא דכל זה לפי סוגיא דהכא דמוכח להדיא דשני קנינים גרועים מהני אע"ג דכל חדא באפי נפשה לא מהני מדאורייתא כגון בשינוי השם ושינוי מעשה דהכא בלולב וכה"ג בשינוי השם החוזר עם יאוש כהאי דעוצבא:

משא"כ בסוגיא דמרובה דאיירי אליבא דרבה ורב יוסף משמע להו להתוספת דשני קנינים גרועים דכל חד באפי נפשה לא מהני מדאורייתא ה"ה נמי היכא דאיכא תרתי דמדאורייתא לא שייך לחלק. ולפ"ז ע"כ דהא דמהני בעוצבא שינוי השם החוזר עם יאוש היינו מדרבנן דקרא דמשכבו ולא הגזול לאו אעוצבא קאי וע"כ איתא להך סברא נמי אליבא דרבה דהא מקשה לרב יוסף כ"ב שנין מהאי דעוצבא אלמא דלדידיה גופא ניחא אף למאי דהוי מספקא ליה דאפשר דיאוש אינו קונה אלא מדרבנן וא"כ ע"כ דהא דמחשבה מטמאתן אינו אלא מדרבנן וכדפרישית התם נמי אליבא דאביי ע"ש:

נמצא דלפ"ז לא שייך כל הנך חילוקי דינים שכתבו התוספת כאן לא בסוגיא דמרובה ולא בסוגיא דר"פ הגוזל קמא לחוד דלא קשיא ליה נמי מהאי דעוצבא דאיכא למימר נמי דטומאתו אינו אלא מדרבנן אבל מסוגיא דהכא בלולב דלענין קנין דאורייתא איירי ומדמקשה בפשיטות והיינו ע"כ מהאי דעוצבא כדפרישית אם כן ע"כ דטומאת עוצבא נמי מדאורייתא. ולפ"ז הוצרכו לכתוב כל חילוקי דינים שנתחדשו ע"פ פירושם דהכא דכולה שקלא וטריא דשמעתין משמע דתליא בהנך משניות ערוכות דמריש ועוצבא ובזה נתיישבו כל הקושיות והדקדוקים שכתבו כל מפרשי התוספת ודוק היטב:

והרוצה לעמוד על תוכן הדברים שכתבתי ישים עין עיונו בסוגיא דמרובה בפירש"י והתוס' ובחידושינו שם ואז המבין יבין וישכיל בעין שכלו שכוונתי לדרך האמת בעה"י הן במ"ש בחידושי מרובה והן במ"ש כאן בכוונת התוס'. ויהא רעוא דכד שכיבנא ליפקו בעלי התוספות לאפאי דמתריצנא למילתייהו בקושטא כהוגן וכהלכה בלי גמגום:

בא"ד ושינוי מעשה החוזר קונה אפילו בלא יאוש מדרבנן וטעמא משום תקנת השבים כו' עכ"ל. נראה בכוונתן דדוקא לענין שינוי מעשה החוזר שייך האי טעמא דתקנת השבים כיון דטרח בה ועל ידי כך השביח משא"כ בשינוי השם החוזר דמידי דאתי ממילא לא שייך כל כך תקנת השבים לבר ממריש דאיכא פסידא טובא דמריש תקנו משום תקנת השבים כדאיתא בפרק הגוזל ומש"ה מהני אפילו בשינוי השם החוזר אפילו בלא יאוש כנ"ל:

בא"ד וא"ת הא דפריך הכא כו' תיקשי ליה מתני' דלולב הגזול כו' עס"ה. נראה בכוונתן דלאו אמתניתין דלולב הגזול גופא בעי למימר דתיקשי ליה הכי דהא מתני' איכא לאוקמי לפני יאוש דלא מהני שינוי השם דהא דוקא באוונכרי דאיירי לאחר יאוש מקשה הש"ס ולקנייה אלא דעיקר קושית התוס' היינו אשקלא וטריא דלעיל לבתר דמסקינן דלולב הגזול איירי אפילו לאחר יאוש ואפ"ה לא הוי קשיא להו לתלמודא דלקנייה בשינוי השם וע"ז תירצו דאיכא לאוקמי מתניתין בשגזלו האגודה:

אלא דיש לתמוה טובא דהיאך אפשר לאוקמי כשגזלו אגודה דהא באינך מתני' דלקמן קתני הדס וערבה כל חד באפי נפשה ובהדס גופא שייך הך קושיא גופא דמקשה הש"ס הכא ויש ליישב דבריהם בדוחק:

וקרקע אינה נגזלת. כלומר אינה קנויה לגזלן בשום יאוש דלעולם בחזקת בעליה היא דמקראי נפקא לן בהגוזל בתרא (ב''ק קיז:) בניזקין אבל משנתלש הפרי הוי גזל והתולשו הוא גוזלו הלכך לגזזוה הן מן המחובר ויתנוה לכם שיהיו הן הגזלנין ואתם לוקחין אותה מהם והבעלים נתייאשו כבר מכל הפירות והוי יאוש אצלם ואחר כך הוא משתנה מרשותן לרשותכם וקסבר יאוש גרידא לא קני אבל יאוש ושינוי רשות קני ואי נמי קני מצוה הבאה בעבירה הוי אם אתם תחתכוה מן המחובר תהיו אתם גוזלים: בידייהו דידהו. אוונכרי: בידן. דידן הלוקחין אותן מהן ולדידן לאו מצוה הבאה בעבירה היא: דאוונכרי גופייהו. באותם שהם קונין לצורכם לצאת בו: ליקניוה בשינוי מעשה. שאגד שלשת המינין יחד דשינוי מעשה נמי קני: החוזר לברייתו. מתיר אגדן והרי הן כבראשונה:

וקרקע אינה נגזלת. כלומר אינה קנויה לגזלן בשום יאוש דלעולם היא בחזקת בעלים דמקראי נפקא לן בהגוזל בתרא (ב''ק דף קיז: ושם) כדפירש בקונטרס והדין עמו דאי יאוש מועיל בקרקע מאי נפקא ליה מינה במאי דאינה נגזלת אי קודם יאוש אפילו היתה נגזלת לא קני ואי לאחר יאוש הרי קונה ביאוש וכן מוכיח בשמעתין גבי פלוגתא דר' אליעזר ורבנן דפליגי בסוכה גזולה דמכשרי רבנן משום דקרקע אינה נגזלת והויא ליה סוכה שאולה ואדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו והשתא אי לפני יאוש הא אפילו מטלטלין אין נגזלין אלא ודאי לאחר יאוש ומיהו אין משם ראיה דאם היתה סוכה מטלטלין כגון שהוציאו מסוכתו שבראש העגלה ובראש הספינה לא היה יוצא בה בין קודם יאוש בין לאחר יאוש משום דממעטי' בפרק (קמא) (דף ט.) מדכתיב לך גבי סוכה לך להוציא את הגזולה ולפני יאוש נמי לא חשיבא כשאולה דמטלטלין הנגזלין לאו ברשות בעלים קיימי אבל קרקע בחזקת בעליה עומדת ויש לדקדק מהא דתניא בחזקת הבתים (ב''ב דף מג:) מכר לו את הבית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה ומוקי לה בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקמערער דלא ליזיל שמעון לאסהודי ללוי דניחא ליה דהדרא אבל פרה וטלית לא הדרי דהוי יאוש ושינוי רשות משמע בהדיא דבקרקע לא מהני יאוש וכי תימא משום דקא סבר יאוש כדי לא קני ושינוי רשות לא שייך בקרקע הא טעמא דיאוש לא קני משום דבאיסורא אתא לידיה כדמפרש במרובה (ב''ק דף סו.) והכא גבי קרקע נמי כבר נתיאש קודם שהחזיק בה הלוקח כמו גבי פרה וטלית ובירושלמי דכלאים סוף פרק שביעי משמע דיש יאוש לקרקע דפריך ויש קרקע נגזלת א''ר לוי אעפ''כ יש יאוש לקרקע ומיהו יש ליישב דלעולם אין יאוש ולאיסור דרבנן משום כלאים איירי דתנן התם (פ''ז מ''ו) האנס שזרע את הכרם ויצא מלפניו קוצרו ואפילו במועד עד כמה יהא נותן לפועלים עד שליש יתר מכאן קוצרו כדרכו והולך אפילו לאחר המועד מאימתי נקרא אנס משישקע ואמרינן עלה בגמרא דירושלמי אבא בר יעקב בשם ר' יוחנן כיני מתני' מותר לקוצרו אפילו במועד עד כמה יהא נותן לפועלים עד שליש רב הונא ורב ששת חד אמר עד שליש לשכר וחד אמר עד שליש לדמים מאימתי נקרא אנס משישקע א''ר אחא נשתקעו הבעלים ולא נתיאשו אסורין דבר תורה נתיאשו הבעלים ולא נשתקעו אסורין מדברי סופרים ויש קרקע נגזלת א''ר לוי אעפ''כ יש יאוש לקרקע עד כאן ירושלמי והכי פירושו מותר לקוצרו אפילו במועד דמלאכה אסורה חוץ מדבר האבד שוכר פועלים אפילו דרך פרסום וקוצר ובזריעת האנס לא נאסר הכרם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ונותן לפועלים עד שליש לשכר היינו שמרבה להם בשכירות שליש יותר ממה שהיה ראוי ליתן להם כדאמר רב הונא בפ''ק דב''ק (דף ט. ושם) במצוה עד שליש ומאן דאמר לדמים היינו שנותן להם שליש שויים של כל הפירות אבל יתר מכאן לא יוסיף וקוצר כדרכו ולא ישכור אפילו לאחר המועד מאימתי נקרא שם אנס על הכרם ליחשב כשלו שיאסר בזריעתו משישקע שם בעלים ממנו ונקרא על שם האנס ואע''פ שלא נתיאשו הבעלים דלא אמרו ווי ליה לחסרון כיס דאנן סברי דמיאשי ואפילו אמרי דלא מיאשי נעשה כצווח על ספינתו שטבעה בים ומיתסרא דאורייתא בזריעת האנס אבל נתיאשו ולא נשתקעו לא מיתסר מדאורייתא דקרקע אינה נגזלת אבל מדרבנן אסור ופריך ויש קרקע נגזלת כלומר לאסור אפילו מדרבנן ומשני דיש יאוש לאסור מדרבנן משום כלאים אבל מדאורייתא אין יאוש מדלא אסור מדאורייתא ומיהו היכא דנשתקע שם בעלים אפילו מדאורייתא יש יאוש מדהוי איסורו דבר תורה ועוד יש לפרש בענין אחר שנשתקעו הבעלים ולא נתיאשו איסורו דבר תורה לא מחמת זריעת האנס קאמר אלא שהלך לו האנס ונשאר הכרם לפני הבעלים ולא עקרו ממנו הכלאים והוסיף מאתים איסורו דבר תורה מחמת הבעלים שמקיימים כלאים דדידהו הוי כיון דלא נתיאשו אבל נתיאשו ולא נשתקעו מדרבנן ואיכא פירכי טובא ללשון זה וראשון עיקר ובמסכת ערלה פ''ק תניא בירושלמי בשם ר' שמעון בן אלעזר נוטע לרבים חייב בנוטע בתוך שלו ברשות הרבים פטור בגזל קרקע ויש קרקע נגזלת א''ר אילעי אע''פ שאין קרקע נגזלת יש יאוש לקרקע וכולה מלתא תמוה דהא מתניתין דהתם קתני הגזלן שנטע חייב ותו מאי קא פריך אברייתא ויש קרקע נגזלת דמשמע משום דנגזלת ויש יאוש פטור מן הערלה אדרבה מכח זה יש לי לחייב בנוטע לתוך שלו ועוד מדמי נוטע ברשות הרבים לגזל קרקע ונטעה והיינו בלא יאוש דומיא דרשות הרבים דאין שייך בו יאוש ואם [מתקנה] היא דיש יאוש צריך לאוקמה כשנשתקעו שם הבעלים: כי גזזו אוונכרי נמי ניהוי יאוש בעלים בידייהו דידהו. וא''ת ההוא יאוש שלא מדעת הוא דלא ידע ביה נגזל בלוקח וקיימא לן בריש אלו מציאות (ב''מ דף כב:) דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וי''ל דלא מיקרי יאוש שלא מדעת אלא היכא דבא לידו קודם שידעו הבעלים שנאבד מהם אבל הכא ידעי בה ונתיאשו מקודם אלא דאין יאוש לקרקע: שינוי החוזר לברייתו לא שמיה שינוי. ואע''ג דקני מדרבנן כדאיתא בריש הגוזל קמא (ב''ק דף צג:) בגוזל עצים משופין כגון נסרים ועשאן כלים כיון דמדאורייתא לא קני לא נפיק הכא ומיהו מההיא סבתא (לקמן דף לא.) משמע גבי סוכה דנפיק אע''ג דלא קני אלא מטעם מריש אלא יש לתרץ התם משום תקנת השבים והכא באגודת לולב בעלמא לא שייך תקנת השבים דנקיל להתיר אגודו ומה שנקצץ מן המחובר לא חשיב שינוי מעשה כיון דלא נשתנה שמו בכך דמעיקרא אסא והשתא אסא כדאשכחן בריש הגוזל קמא (ב''ק דף צו.) האי דגזל דיקלא מחבריה וקטליה אע''ג דשדיא לארעא דידיה לא קני מאי טעמא דמעיקרא דיקלא מיקרי והשתא נמי דיקלא מיקרי ואע''ג דפסק לחיותא גרע מכחשא דלא הדר או מבהמה והזקינה דחשיב שינוי אע''ג דלא נשתנה שמם ומשלם כשעת הגזלה וכן עצים ושיפן אבנים וסיתתן צמר וליבנן בריש הגוזל קמא (שם דף צג:): וליקניוה בשינוי השם. תימה הא אמרינן דשינוי מעשה החוזר לברייתו לא שמיה שינוי והוא הדין בשינוי השם כדאמרינן במרובה (ב''ק דף סז.) גבי מריש דשינוי החוזר לברייתו בשינוי השם לא שמיה שינוי וי''ל דפריך הכא אליבא דרב יוסף דמסיק התם שינויא אחרינא ועוד י''ל בשינוי השם דליכא שינוי מעשה בהדיה לא קני בחוזר לברייתו כמו מריש דכמו שהוא בנאו בבירה לא חשיב שינוי מעשה אבל הכא דאגדו הרי חשיב שינוי מעשה בהדי שינוי השם וקני אע''ג דהדר למלתיה וא''ת ועוצבא דהתם (דף סו:) כיון דלית בה קיצוע ואין בה אלא מחשבה א''כ שינוי השם דידיה חוזר לברייתו הוא ואמאי קני וי''ל דהתם איכא יאוש בהדי שינוי השם דהיכא דליכא יאוש אין מחשבה מטמאתו כדקתני לפי שלא נתייאשו הבעלים ועדיף שינוי השם החוזר דקני עם יאוש כדאשכחן גבי עוצבא משינוי מעשה החוזר לברייתו דאפילו עם יאוש לא קני כדמסיקנא הכא והשתא ניחא הא דקאמרינן התם שינוי השם כשינוי מעשה דמי דהיכי דמי להדדי והלא שינוי מעשה לחודיה בלא יאוש קני כדמוכח בכמה דוכתי במרובה (שם דף סו.) ובהגוזל קמא (שם דף צג:) ואילו שינוי השם לא קני אלא בהדי יאוש כדמוכח ההיא דעוצבא אלא היינו טעמא משום דעוצבא חוזר לברייתו אבל היכא דלא הדר קני לחודיה דאההיא דגנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור פריך התם לעיל (דף סה.) וליקנינהו בשינוי השם ולא יתחייב ארבעה וחמשה ומשני שור בן יומו קרוי שור איל בן יומו קרוי איל משמע דאי לאו הכי קני בשינוי השם לחודיה והשתא יש כמה דינים בדבר דשינוי מעשה שאינו חוזר וכן שינוי השם שאינו חוזר קני מדאורייתא אע''ג דלא נתייאש ושינוי מעשה החוזר קונה בלא יאוש מדרבנן כדמשמע בריש הגוזל קמא (שם דף צד:) וטעמא משום תקנת השבים ושינוי השם דהדר למלתיה בלא יאוש לא קני כלל חוץ מלענין מריש משום תקנת השבים וכל בנין קרקע וכיוצא בו כדמוכח שמעתא דההיא סבתא (דף לא.) דצווחא אלמא לא נתיאשה ואמר רב נחמן אין לה אלא דמי עצים וא''ת הא דפריך הכא לקנינהו בשינוי השם תקשי ליה אמתני' דלולב הגזול (לעיל דף כט) וי''ל דמתני' איכא לאוקמא בשגזלו אגודה דלית ביה לא שינוי השם ולא שינוי מעשה:

דף ל - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד