סוכה לא ע"ב

דף לא - ב

ואמר רבי יהודה להוכיח את דבריו: מעשה  בבני כרכין שאינם דרים במקום פרדסים ואין הדקלים מצויים להם, שהיו מורישין את לולביהן לבני בניהן. הרי שסברו שלולב היבש כשר, ^[28] שהרי ודאי לא היו לולביהם נשמרים בלחלוחיתם שנים כה רבות.

אמרו לו חכמים: משם ראיה? אין שעת הדחק ראיה. כי אפשר שלא עשו כן אלא לזכר בעלמא שלא תשכח תורת לולב מישראל. ^[29]

קתני מיהת, רבי יהודה אומר: אף יבשין כשרין. מאי לאו אף אאתרוג קאי, ונמצא איפוא שלא הצריך רבי יהודה דין הדר אפילו באתרוג?

דוחה הגמרא: לא, אלולב קאי, שבזה הכשיר רבי יהודה כשאינו הדר. אבל באתרוג מודה רבי יהודה דבעינן הדר כמו שנאמר בתורה.

אמר מר: ארבעת המינים כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן.

מקשה הגמרא: פשיטא, הרי ודאי יש לנו לקיים ציווי התורה כמו שמפורש בה?

מבארת הגמרא: מהו דתימא: הואיל ואמר רבי יהודה לולב צריך אגד, אי מייתי מינא אחרינא ולא יאגדנו עם הלולב לא יעבור בבל תוסיף, הואיל והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [זה עומד לעצמו וזה עומד לעצמו], קא משמע לן, שאף כשלא אגדם יחד אם נטלם לשם מצוה עובר בבל תוסיף. ^[30]

אמר מר: אם לא מצא אתרוג, לא יביא לא רמון ולא פריש ולא דבר אחר.

וקשה: פשיטא, מה חידוש הוא זה, הרי אתרוג חייבה תורה ולא מין אחר?

מבארת הגמרא: מהו דתימא: כשלא נזדמן לו אתרוג לייתי אפילו שאר מינים כי היכי שלא תשכח תורת אתרוג, קא משמע לן שאין לעשות כן, משום דזימנין דנפיק חורבא מיניה, [לעיתים יכול הדבר לבא לידי טעות], דאף כאשר יוכל למצוא אתרוג אתי למסרך ולהביא מינים אלו למצות לולב. ^[31]

עתה שבה הגמרא לדון, האם מודה רבי יהודה לחכמים באתרוג דבעינן הדר: תא שמע: אתרוג הישן שאבדה לחלוחיתו, פסול לפי שאינו הדר, ורבי יהודה מכשיר. הרי שאף באתרוג חלק רבי יהודה וסבר שאין צריך שיהיה הדר, ומסקינן: אכן תיובתא דרבא [שאמר מחלוקת בלולב אבל באתרוג דברי הכל הדר בעינן] תיובתא. ^[32]

ומקשה הגמרא: וכי לא בעי רבי יהודה הדר באתרוג?

והא אנן תנן: אתרוג הירוק ככרתי ^[33] [מין ירק] רבי מאיר מכשיר, ורבי יהודה פוסל.

וסברה הגמרא: מאי טעמא דרבי יהודה הפוסל, לאו משום דבעי הדר, ואתרוג זה שנראה כבוסר אינו הדור?

דוחה הגמרא: לא, אין טעמו של רבי יהודה משום הדר, אלא משום דאתרוג הירוק לא גמר פירא, וכל שאינו פרי גמור אינו אתרוג.

מביאה הגמרא ראיה נוספת: תא שמע: שיעור אתרוג קטן, רבי מאיר אומר: כאגוז, רבי יהודה אומר: כביצה.

מאי לאו טעמו של רבי יהודה המצריך שיעור כה גדול משום דבעי רבי יהודה הדר באתרוג, וכמו שאמר רבא?

דוחה הגמרא: לא, אף כאן טעמו של רבי יהודה משום דכל עוד לא הגיע לשיעור זה אכתי לא גמר פירא.

תא שמע: ובאתרוג הגדול שיעורו הוא כדי שיאחוז שנים בידו אחת. אבל אתרוג שמחמת גודלו אי אפשר לאחוז שנים כמותו ביד אחת פסול, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אפילו היה האתרוג כה גדול שצריך לאחוז אתרוג אחד בשתי ידיו הרי הוא כשר.

מאי טעמא דרבי יהודה הפוסל אתרוג גדול הרבה, לאו משום דבעי הדר ואתרוג כה גדול אינו הדור?

דוחה הגמרא: לא, מעיקר הדין מודה רבי יהודה שאפילו היה האתרוג גדול הרבה הרי הוא כשר, אלא כיון דאמר רבה: סדר נטילת לולב הוא שיאחז הלולב ביד ימין והאתרוג בשמאל, זימנין דמחלפי ליה, שיאחז בטעות את הלולב בשמאלו והאתרוג בימינו, וכדאתי לאפוכינהו [כשיבא להופכם], הרי צריך לאחוז רגע אחד את שניהם בידו אחת, ואם יהיה האתרוג גדול יתר על המידה, יש לחוש שמא יפול מידו ואתי לאיפסולי.

נמצא איפוא למסקנת הגמרא, שלדעת רבי יהודה אף באתרוג לא בעינן הדר.

אם כן מקשה הגמרא: ואלא לרבי יהודה הא [הרי] כתיב בפסוק "פרי עץ הדר"! מבארת הגמרא: סבר רבי יהודה, כי אין כוונת הכתוב להצריך אתרוג הדור למראה, אלא ההוא "הדר" שנאמר בתורה רצונו לומר: איזה הוא הפרי שנצטוונו ליטול, זה הדר באילנו משנה לשנה. כלומר, האתרוג בשונה משאר פירות אינו גדל בשנה אחת, אלא גידולו אורך מספר שנים, ומכאן למדו חכמים שרצון התורה לרמוז לנו שנקח אתרוג דוקא, אף שלא נתפרש הדבר בפסוק להדיא. ^[34]

שנינו במשנה: לולב של אשרה ושל עיר הנדחת פסול.

ומקשה הגמרא: וכי לולב של אשרה פסול?

והאמר רבא: לולב של עבודה זרה, דהיינו ששימשו בו לעבודה זרה, כגון שכיבדו בו לפניה את הקרקע, ^[35] או שצורת עבודתו היא על ידי לולב, להעבירו בפניה ^[36] וכדומה, לא יטול משום שמאוס הוא לגבוה, ואם נטל, כשר! מוכח אם כן, שלולב של עבודה זרה אינו פסול אלא לכתחילה. אבל בדיעבד אם נטלו יצא בו ידי חובתו?! ^[37]

מבארת הגמרא: הכא במשנה שפסלו לולב של אשירה אפילו דיעבד, באשרה דמשה עסקינן. כלומר, באותן אשירות שמצאו ישראל בזמן כניסתם לארץ, שעליהם נאמר [דברים יב ג]: "ואשריהם תשרפון באש", והרי לולב צריך שיעור [ארבעה טפחים], ושל אשירה אין בו שיעור, דכיון שעומד לשריפה, כתותי מיכתת שיעוריה. כלומר, רואין אותו כאילו נכתת ונידוק עד דק שאין בו שיעור כלל. ^[38]

ודיקא נמי שאכן פסול זה נאמר דוקא באשירה של משה העומדת לשריפה, מדקתני: לולב של אשירה ושל עיר הנדחת, ומשמע, של אשירה דומיא דעיר הנדחת שדינה בשריפה, שנאמר [דברים יג יז]: "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש", שמע מינה.

שנינו במשנה: נקטם ראשו של לולב, פסול.

אמר רב הונא: לא שנו שפסול אלא בנקטם. אבל אם נסדק הלולב, דהיינו שנסדקו ראשי העלים, ^[39] כשר.

מקשה הגמרא: וכי לולב שנסדק כשר?

והתניא [הרי שנינו בברייתא]: לולב כפוף, שהיה ראשו כפוף כאגמון כלפי מטה, ^[40]

ר' יהודה אומר אף יבישין כשירין בשאר מיני לולב בלבד אבל באתרוג אפי' ר' יהודה מודי דבעינן הדר והיבש פסול.

אמר מר ארבעת מינין שבלולב כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן פשיטא מהו דתימא הואיל ואמרו לולב [בין] אגוד ובין שאינו אגוד כשר הלכך לא צריך אגד והאי יתירא דמוסיף על אילן הארבעה לחודיה קאי. ולא מיפסיל ביה קמ"ל דפסיל. אין מוסיפין עליהן ואין פוחתין מהן.

לא מצא אתרוג לא יביא פריש ולא רמון ולא דבר אחר פשיטא דאתרוג בעינן כדקי"ל דאתרוג הוא פרי עץ הדר שכתוב איצטריך מהו דתימא לא מצא אתרוג מייתי דבר אחר כי היכי דלא לישתכח תורת אתרוג קמ"ל דלא. מ"ט חיישינן דלמא אתי למיסרך. ואע"ג דאיתיה לאתרוג מייתי דבר אחר אמרי האי כי האי זה פוטר וזה פוטר ונפיק מיניה חורבא הלכך אסור דבר אחר זולתי אתרוג. איני דר' יהודה בעי הדר באתרוג. והתניא בהדיא אתרוג יבש פסול ור"י מכשיר תיובתא דרבא תיובתא. ואסיקנא האי דפסיל ר' יהודה בהירוק ככרתי ובקטן שהוא כאגוז לאו משום דבעי הדר אלא משום דלא גמר פירא. והאי דבעי ר' יהודה באתרוג גדול כדי שיאחוז שניהן האתרוג והלולב בידו אחת לאו משום דבעי הדר אלא משום דאית ליה הא דרבא דאמר לולב בימין ואתרוג בשמאל זמנין דשקיל לולב בשמאל ובעי לאהדורי לימין ואם האתרוג גדול מזה השיעור דלמא בעידנא דמחליף ליה משמאליה לימיניה נפיל מידיה ומפגם ואתי לאיפסולי. לפיכך מצריך להיות שיעור נטילת שניהם בידו אחת. והאי דכתי' באורייתא הדר דריש ביה ר' יהודה פירי הדר באילנו משנה לשנה ומאי ניהו אתרוג. ירושלמי היבש פסול דכתיב לא המתים וגו' תני בשם ר' יהודה היבש כשר שהרי בכרכי הים מורישין לולב לבניהן. אמרו לו אין למידין מן הדחק.

אמר רבי יהודה מעשה בבני כרכום שהיו מורישין לולביהן לבניהם מכאן הביא ראיה הראב״ד בשם ה״ר מנחם בר יצחק ז״ל דלולב יבש פסול לרבנן כל שבעה אפילו בגבולין דאי לא מאי ראיה מייתי מינה רבי יהודה דיבש כשר לימרו ליה רבנן דיבש פסול ביום ראשון ובני כרכום היו מורישין לולביהן לבניהם שיצאו בהם ביום שני אלא ודאי ש״מ דלרבנן אפילו ביום שני פסולין נראה מדברי רבותינו ז״ל שהראיה שמביא רבי יהודה לדבריו היא מן הירוש׳‎ שהיו מורישין את לולביהן לבניהם וזה תימא גדול וכי מפני שהיו פסולין לא יהו מורישין אותם לבניהם עם שאר כל נכסיה׳‎ לעשות מהן קופות או מכבדות אלא ודאי שרבי יהודה כך הוא אומר מעשה בבני כרכום שהיו מורישין לולביהן לבניהם והיו נוטלין אותן בי״ט ראשון והראיה שלו מן הנטילה היא ולא הוצרך לפרש כי דבר פשוט הוא לתינוקות של בית רבן שאין להביא ראיה מן הירושה רבינו הגדול ז״ל:

אמרו לו משם ראיה אין שעת הדחק ראיה מכאן סמכו הגאונים ז״ל לומר דיבש ונקט׳‎ ראשו וכל הפסולים יוצאים בהם בשעת הדחק ואפי׳‎ ביום ראשון ונראה לי דוקא דכל שפסול שלהם לפי שאינו הדר דבשעת הדחק לא קפדינן ביה אבל כל שפסולו מגופו מפני מיעוט שיעורו שאין שמו עליו או שיש בו משום מצוה הבאה בעבירה לא. וביבש נמי דוקא בלולב והדס וערבה דלא כתיב בהו הדר בפירוש אלא דגמרי ליה מאתרוג דכתיב ביה הדר בפי׳‎ הא קפיד ביה קרא וכל שאינו הדר אין יוצאין בו אפילו בשעת הדחק:

מאי לאו אכלהו לא אלולב ושאר מינין לבד מאתרוג אמר מר כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהם פשיטא מ״ד האי לחודיה קאי והאי לחודי׳‎ קאי קמ״ל. א״ל מהא דאמרינן בפרק אלו הם הנחנקים והרי לולב שעיקרו מדברי תורה ופירושו מד״ס ואין מוסיפי׳‎ עליהם ואם הוסיף גורע ואמרינן מאי קא סבר אי קסבר לולב צריך אגד גרוע ועומד הוא ואי קסבר לולב א״צ אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואמרינן נמי לעיל כיון דאר״י לולב צריך אגד אי מייתי מינא אחרינא הוה להו חמשה מינין אלמא לרבנן דאמרי לולב א״צ אגד לא הוו ה׳‎ דהאי לחודי׳‎ קאי והאי לחודי׳‎ קאי. ובתו׳‎ תירצו בודאי אפילו לרבנן עובר על המין החמישי משום בל תוסיף ולגבי הא לא אמרי׳‎ האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כענין כהן עולה לדוכן ומוסיף ברכה אחת משלו עובר משום ב״ת והישן בשמיני לוקה אע״ג דכל יום ויום לחודיה קאי אלא דלרבנן נהי דעובר על הה׳‎ משום ב״ת לא אמרי׳‎ בשאר המינין שהיא גרוע ועומד וכיון שאין צריך אגד והאי לחודיה קאי והאי לחודי׳‎ קאי והרי קיים מצותו כראוי אלא שעובר משום בל תוסיף לרבנן כשנוטל אותו מין דרך גדלתו אבל באוגד לולב שלא במינו כיון שאינו נוטל אותו מין בדרך גדלתו הרי אינו נוטל אותו בדרך מינין שאין יוצאין בהם אלא כדרך גדילתם ולפיכך אינו עובר בו לרבנן משום בל תוסיף כדאמרינן לעיל אבל לר׳‎ יהודה כיון דלולב צריך אגד והאגד הוא מכלל המצוה יש בו משום בל תוסיף ואם הוסיף גורע ולא יצא ידי חובתו היינו ההיא דלעיל ובדבריהם מה שנהגו להוסיף בהדס וערבה ולא חששו משום בל תוסיף אמאי דהא אע״ג דהאי לחודיה והאי לחודיה קאי לרבנן אין זה מציל מבל תוסיף. וכ״ת דבכל שהוא ממינו ליכא משום בל תוסיף הא ליתא דהא אמרינן התם א״ה תפילין נמי דאיתא בית׳‎ אחרינא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ואמרינן נמי במס׳‎ ר״ה פרק ראוהו שהניתנין במתן אחד שנתנן במתן ארבע שיש בו משום בל תוסיף ומכאן יש לי ראיה גמור׳‎ שאפי׳‎ במין אחד יש בו משום בל תוסיף ואם כן לרבותינו בעלי התוס׳‎ למה מוסיפים בהדס וערבה ושמואל נמי היכי מוסיף בהדס כדאוכחנ׳‎ לעיל. והא ל״ק לי כלל לפום מאי דכתיבנא דארבעה מינין לא נתנה בהן תורה שיעור למעלה והרשות בידו להוסיף כמו שירצה אבל כשהוסיף מינין אחרים יש בו משום בל תוסיף ומ״מ עדיין קשה לדבריהם מה שנהגו להוסיף הדס שוטה והוא כמין אחר. וי״ל דלרבנן ליכא משום בל תוסיף אלא כשאינו לנוי אבל כל שהוא לנוי בעלמא אין בו משום בל תוסיף ואפילו בדרך גדילתו ואפשר שהמנהג שלא כדעת התוס׳‎ והשתא דהכי היא כל שנתנה תורה שיעור יש בו משום בל תוסיף אע״ג דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכדאמרינן הכא ובכהן שעולה לדוכן. ומה שתוקעין בר״ה יותר מט׳‎ תקיעות שאמרה תורה מתקנ׳‎ דר׳‎ אבהו בקסרין הא אמאי דאע״ג דכל תקיעה באנפי נפשה קיימא איכא משום בל תוסיף וי״ל דכיון שאין עושין כן משום תוס׳‎ אלא מן הספק שמא לא יצאו בראשונות שוב אין כאן משום בל תוסיף אבל אם בא לתקוע ד׳‎ סימנין כדי לעשות ד׳‎ תרועות שאמרה תור׳‎ הרי הוא עובר משום ב״ת. אלא דאכתי קשיא לי הא דאמרינן התם בפ״ק א״ר יצחק מפני מה תוקעין ומריעין כשהם יושבים וחוזרין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן והא התם דנפקי י״ח בין בתקי׳‎ שמיושב בין בתקיעות שמעומד וכדמוכח ממתני׳‎ דמי שבירך ואחר כך נתמנ׳‎ לו שופר וגמר׳‎ דעלה וכדכתיבנא ואפ״ה עבדי להו תרי זמני כדי לערבב את השטן ואמאי והא אכתי משום בל תוסיף כיון דאמרינן דלא אמרינן בהא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וי״ל דליכא משום בל תוסיף אלא שמוסיף חלק אחד במצוה שמוסיף במנינה או בשיעור׳‎ שנתנה תורה והקפידה בו בין למטה בין למעלה כשמוסיף בסימן תרועה או תקיעה או שמוסיף בסימנין אבל כל שהוא עושה מצותו כדרך שאמרה תורה וחוזרו כופל את הכל מפני הדור מצוה וכדי לערבב את השטן אין בזה משום בל תוסיף אלא אם כן הקפיד הכתוב בפירוש שלא לכפלו וכענין שמצינו בכהן שעולה לדוכן שאינו מצווה אלא לברך פעם אחת כדאמרינן התם בפרק ראוהו דאי בעי מצלי ואי לא בעי לא מצלי לומר שאין הכהנים מצווין לברך את ישראל בעשה אלא פעם אחת ואעפ״כ אי בעי הדר ומצלי אין בזה משום בל תוסיף וליכא למימר שעושה להוציא לאחרים דליכא חיובא אישראל להתברך מצוה דכהן הוא אלא ודאי כדאמרי'. ובתפלה גם כן התירו להתפלל כל היום דרך נדבה אלא ודאי שכל שכופל מצוה שאינו חייב לכופלה ואינו עושה אותה להוציא לאחרים אסור לו לחזור ולברך עלי׳‎ משום ברכה לבטלה אלא שבמקום שהתירו חכמים כגון תפלה דאיסור ברכה לבטלה מדבריהם והם אמרו מעתה אין בכפילת תקיעות ר״ה משום בל תוסיף אף לפי שיטת רבותינו בעלי התוס'. א״נ והוא הנכון דכל שהוא בתקנת חז״ל אין בו משום ב״ת תדע שהרי ישנין בשמיני ע״פ חז״ל כנ״ל. אבל מורי נר״ו מפרש בשם רבי׳‎ הגדול ז״ל דכל היכא דאמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ליכא משום בל תוסיף כההיא דלעיל ודפ׳‎ אלו הן הנחנקין ולא מפקי׳‎ להו מפשטייהו ובהכא ל״ק מידי בתקיעות של ר״ה. ומה שאמרו בכהן שעלה לדוכן והוסיף א׳‎ משלו שעובר בבל תוסיף ולא אמרינן דכל ברכ׳‎ וברכה בלחודה קיימא שאני התם שצריך פרישת כפים וכיון שהכל עושה עם פרישת כפים ה״ל כלולב דרבי יהודה שהוא צריך אגד ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודי׳‎ קאי והישן בשמיני לא חשיב דקאי לחודי׳‎ כיון שכל הימים רצופים ואין הפסק בנתיים. והא דאמרינן הכא דאין מוסיפין עליהם אפילו לרבנן ולא אמרינן האי לחודי׳‎ קאי והאי לחודיה קאי לאו מדאורייתא אלא מדרבנן דלמא אתי למסרך ואפ״ה מוסיפין ואפילו מדרבנן משום נוי דבהא לא חיישינן לסירכא ואפילו הדס שאינו עבות כיון שהוא ממינו שהעבות ושאינו עבות הכל גדל באילן אחד אין חוששין בו דלא גרע מסיב ודקל׳‎ דחשיב ליה רבי יהודה מינו וכן יש לפרש לשיטת התוספות לפי המנהג אבל עדיין אני מפקפק דאתו למסרך:

תיובתא דרבא תיובתא. פירוש דר״י לא בעי הדר אפילו באתרוג וכל שכן בשאר מינין וקשה לי א״כ כלא פרקין דלא כר״י דהא נקטם ראשו ועלתה חזזית וניקב ונקלף כלהו מדין הדר הם פסולין ואלו לר״י לא פליג אלא בירוק ככרתי דמחמיר טפי מרבי מאיר ולא חזי׳‎ ליה דפליג ברישא. וי״ל דלרבי יהודה כל שאינו כברייתם מודה הוא דפסיל דלא חשוב שמו עליו וכי היכי דפסול בירוק ככרתי ובאתרוג כאגוז משום דלא גמר פירא אבל כל שהוא שלם כברייתו אלא שהוא יבש שמו עליו ולא מיפסיל משום שאינו הדר כנ״ל:

ה״ג ובגדול כדי שיאחז שניהם בידו אחת רבי יוסי אומר אפילו בשתי ידיו וכן מוכח בכאן ודוק וכדבעי׳‎ לפרושי קמן:

ואתי לאיפסולי. פירוש ודלמא לא הוה ליה אחרינא א״נ דלא יהיב אדעתיה ונפיק בהא בפסולא:

והאמר רבא לולב של ע״ז לא יטול ואם נטל. פירוש ואפילו קודם ביטול דאלו לאחר ביטול אפילו לכתחלה נמי כיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה ואע״ג דר״ל מבעיא ליה התם במסכת ע״ז רבא פשיטא ליה כדברירנא התם והלכתא כותיה והכא קודם בטול היא וטעמא דיצא משום דמצות לאו ליהנו׳‎ ניתנו כדאיתא בכמה דוכתי לרבא ואע״ג דמתהני בעשיית מצות שמקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא לא חשיב איסור באיסורי הנאה אלא כשנהנ׳‎ בגופו של איסור אבל כל שאין ההנאה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר אינו הנאה מן האיסור וכדרך שאמרו בנודר הנאה ממעין שטובל בו בימות הגשמים שאינו נהנה בגוף המים ואף על פי שגורמ׳‎ לו טבילה זו לעלו׳‎ מטומאה לטהרה ומכשירתו לכל הדברים לית לן בה וכן הא דאמר רבא התם בסנדל של ע״ז לא תחלוץ ואם חלצ׳‎ חליצתה כשרה דמצות לאו ליהנות ניתנו ואע״ג דמרווחא טובא בההיא חליצה לא חשיבא הנאה באיסור והא ברירנא לה בדוכתא אחרינא:

הכא באשרה דמשה עסקי'. פי׳‎ אבל אשרה דעכו״ם כשר ליום שני מיהת בשאלה כדכתיב במתניתין:

אמר ר״ה א״ר חנינא ל״ש אלא נקטם אבל נסדק כשר. פי׳‎ נסדק דומיא דנקטם דהיינו בעלה העליון בראשו ואסיקנא דאי עביד כהמנק פסול וכ״ת והא דקתני נחלקה התיומת פסול ופירשו רבותינו דתיומת היינו העלה האמצעי והתם אע״ג דלא עביד כהמנק פסול וי״ל דהתם כשנחלק׳‎ רוב׳‎ אבל נסדק מיעוטו דהיינו בראשו כשר עד דעביד כהמנק ועוד י״ל דאפי׳‎ נחלקה מיעוטה פסול דומיא דנקטם וכי אמרינן נסדק מעוטו כשר כשנסדק לרחבו דהוי כעין נקטם שנקטם לרחבו ולפיכך במיעוטו כשר כל היכא שאינו תלוי ועביד כהמנק דהדר הוא דאינו ניכר בו כנ״ל. ולפי זה ראוי לחוש כשהסדק לארכו שהוא מתרבה בכל שעה כשמנענעו לפסול אפילו במיעוטו וכן חוששין בעלי הנפש מיהו קצת רבותינו ז״ל פירשו שנחלקה התיומת אינו העלה העליון אלא שהעלין הכפולין יש להם בגבם דבר שמחבר אותם ומתיימן ונקרא תיומת ואם נחלקו רוב העלין ורוב כל עלה ועלה באותו מקום פסול והשתא לא איירי׳‎ כלל בעלה האמצעי אלא בשאר העלין וכן משמע בירושלמי דאמרי נפרצו עליו נעשה כמי שנחלקה התיומת דאלמא פיסולא דנחלק׳‎ התיומת בכל העלין דומי׳‎ דנפרצו עליו מדקא מדמי להו להדדי אותן לולבין שראשי העלין כפופין אני חושש דהא תני כפוף פסול וכפוף היינו כפיפת הראש דכתיב הלכוף כאגמון ראשו ואפי׳‎ עלה האמצעי חשוב ראשו ואין לי טעם ברור להכשיר:

ומה שנתגלגל בסוגיא זו באתרוג הירוק ובשיעור האתרוג ומענין לולב בימין ואתרוג בשמאל יתבאר הכל למטה בע"ה:

אע"פ שביארנו בנקטם ראשו שפסול נסדק מיהא כשר ר"ל שנסדק העלה באמצע באורך הלולב ומ"מ אם הסדק פונה לכאן ולכאן כמחוגה שראשה מפוצל לשני צדדים פסול וגדולי המפרשים פירשו בנסדק זה דוקא בנסדקה השדרה על הדרך שפירשוה בקטימת הראש:

לולב הכווץ עד שאין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה והחרות והוא הקשה שאין אדם יכול לכפתו שכן דרכו להתקשות כשמזדקן ועושה חרות פסול אבל דומה לחרות והוא שהתחיל להתקשות ולא נתקשה מכל וכל כשר:

בד"ה הואיל ואמר רבי יהודה כו' וי"ל דהכא איירי בשנותן אותו חוץ לאגד כו' והכא אפילו לר"י קאמר כו' עכ"ל ר"ל דבנותן חוץ לאגד הוה סברא טפי למימר לר' יהודה האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כיון דצריך אגד והאי מינא אחרינא לא אגד בתוכן וק"ל:

בד"ה באשרה דמשה כו' וכן ברייתא דסוף כיסוי כו' וכן צריך לתרץ אשופר כו' ובפרק ראוהו ב"ד כו' ובפרק מצות חליצה כו' עכ"ל שיעור דבריהם כך הוא דכמו דמוקמינן הכא הך מתני' דגבי לולב דבאשרה דמשה איירי דמכתת שיעוריה כן מוקמינן נמי הך ברייתא דסוף כיסוי הדם דקתני נמי בכה"ג לגבי לולב וכן הוצרך תלמודא לתרץ התם גבי שופר דקתני התם לא יצא וכפרש"י שם בהדיא דאהא דקתני התם גבי שופר דלא יצא נמי פריך ומוקמינן ליה משום דמכתת שיעוריה וכמו דמוקמינן הך מלתא דרבא דהכא דאם נטל כשר דלא מיירי באשרה דמשה דאין לה ביטול אלא בע"ז דנכרי דיש לה ביטול ה"נ אית לן לאוקמא הך דפרק ראוהו ב"ד לגבי שופר דאם תקע דיצא והך דפרק מצות חליצה כו' דאיירי בע"ז של נכרי כו' ודו"ק:

תוס' ד"ה הואיל ואמר ר' יהודה וכו' תימה כ"ש לרבנן וכו' וה"ה דהוו מצי להקשות אמאי דמסיק קמ"ל דמשמע דאפי' לר' יהודה אין מוסיפין וכ"ש לרבנן ולעיל אמר דלרבנן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והיינו מה שכתבו בסוף דבריהם והכא אפי' לר' יהודה קאמר וכו' והכי משמע לישנא דגמ':

בא"ד וי"ל דהכא מיירי כשנותן אותו חוץ לאגד לר' יהודה וכו' ר"ל דהשתא מסתברא טפי לר' יהודה לומר דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי מלדברי רבנן דס"ל דא"צ אגד וק"ל ולכך אתא שפיר דקאמר מהו דתימא הואיל ואמר ר' יהודה וכו' קמ"ל דאפי' לר' יהודה אין מוסיפין וכו' כ"ש לרבנן ודו"ק:

בסה"ד והשתא ניחא דתנא קמא דר' יהודה דקתני ד' מינים שבלולב וכו' כצ"ל:

ד"ה הירוק ככרתי וכו' שקורין ויר"ד בלע"ז נ"ל ובלשון אשכנז קורין אותו גרי"ן ושקורין אירב"א בלע"ז היינו שקורין בל"א בלא"ה שהוא כתכלת הדומה לים ולרקיע ושקורין יאל"ה בלע"ז והיינו שקורין בל"א גע"ל:

בא"ד וקרא נמי מוכיח שהוא הנקרא ירוק כצ"ל:

ד"ה שיעור אתרוג קטן וכו' אין זו פלוגתא דאתרוג הבוסר וכו' וס"ד לומר דר' יהודה דאמר כביצה משום דס"ל כר"ע דפוסל אתרוג הבוסר ור"מ דאמר כאגוז כרבנן:

בא"ד משום דלאו בר זריעה הוא לטעם א' וכו' הלשון מגומגם דלקמן לא קאמר שני טעמים לפסול האתרוג אלא הטעם דלאו בר זריעה קאי אמעשר ולא אר"ע קאי אלא אר"ש דמעשר ועיין לקמן (סוכה דף ל"ו:)

בא"ד כאגוז למר וכביצה למר כצ"ל:

ד"ה של אשרה ושל עיר הנדחת וכו' עד משום דאסיק מעיקרא גבי לולב ושופר תקע יצא נטל יצא זה לשון הגמ' שם איתביה וכו' שופר של ע"ז לא יתקע מאי לאו אם תקע לא יצא לא אם תקע יצא לולב של ע"ז לא יטול מאי לאו אם נטל לא יצא לא אם נטל יצא והתניא תקע לא יצא נטל לא יצא אמר רב אשי וכו' והאי דפריך מתחלה משופר של ע"ז לא יתקע וכו' לולב של ע"ז לא יטול לא אשכחן דמתני' או ברייתא היא בשום מקום אלא נראה דההיא דשופר מימרא דרבא היא פ' ראוהו ב"ד והובא בתוס' בדבור שאחר זה וההיא דלולב לא יטול היא ג"כ מימרא דרבא דפריך מינה הכא בשמעתין והאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר ואע"ג דלא קתני בהדיא ואם נטל כשר דהא פריך מינה התם מאי לאו אם נטל לא יצא נקט הכא כמה דמסקא התם לא אם נטל יצא ולכך הדר ופריך התם מברייתא והא תניא לא יצא וכו' ע"ש והיינו מה שכתבו התוס' הכא משום דאסיק מעיקרא גבי לולב ושופר תקע יצא נטל יצא וכי תימא הדרא קושיית התוס' דהכא לדוכתא דהיא גופא תקשי דלמה לא הקשה המקשה שם מיד ממתני' דהכא דשל אשרה פסול א"כ ש"מ דמצות ליהנות ניתנו ותיובתא לרבא י"ל משום דניחא ליה למיפרך מעיקרא ממימרות דרבא גופיה למירמי דידיה אדידיה וק"ל ושם בפ' כיסוי הדם פירשו התוס' דניחא ליה להביא הך ברייתא דקתני בה שופר ולולב:

ד"ה באשרה דמשה וכו' נ"ל דכן צ"ל וכן צריך לתרץ הברייתא דסוף כיסוי הדם דאם נטל לא יצא וכן צריך לתרץ משופר וכו' ובפ' ראוהו ב"ד וכו' והכל קושיא אחת וקישור דברי התוס' כך הם ר"ל צריך לתרץ הברייתות אהדדי דבפ' כיסוי הדם דקתני התם בין בלולב ובין בשופר לא יצא ובפ' ראוהו ב"ד קתני יצא על כן צ"ל דהנהו בע"ז דנכרי כו' וההוא דקתני לא יצא בע"ז דישראל וכו' והא דלא משני הכא דמתני' איירי באשרה של ישראל צ"ל דס"ל להגמ' דאשרה של משה ועיר הנדחת ותקרובות ע"ז הם בענין אחד דמה לי דאוקמא באשרה דמשה או באשרה של ישראל דלכולם דין אחד להם שאין להם ביטול עולמית וכן צ"ל בכל דבור תוס' זה כמו שיתבאר עוד בסמוך ור"ל דבע"ז רנכרי אפי' קודם ביטול יצא דהואיל דראויה ליבטל לא אמרי' בה דכתותי מכתת שיעוריה:

תוס' בד"ה הירוק כו' שדומה לאינד"ה בלע"ז דתנן התם בפ"ק כו' שהוריקן באבנים כו' מעבירות שבידן ונתביישו כו' כצ"ל:

בד"ה דבר הדר באילנו כו' בן עזאי כו'. נ"ב נ"ל ר' אבהו:

רש"י ד"ה לולב של ע"ז א"נ שעבודתה בלולב כו' או לזרקו בה (כצ"ל). וק"ל דהא איתא בע"ז (נא) ע"ז שעובדין אותה במקל כו' זרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת ע"ש ובפרש"י ועוד אי הוה תקרובת הרי אין לו ביטול וכתותי מיכתת שיעורי' כמו אשרה דמשה. ועי' בתוס' וצ"ע:

תד"ה שיעור (בסופו). עמש"כ בפ"א דמעשרות מ"ד בס"ד:

גמרא אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו (דקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא).
כתבו בתוס' (ד"ה אבל) אם ראובן בנה סוכה בחצירו של שמעון מדעתו, ובא שמעון ותקף את ראובן והוציאו מסוכתו, לא דמי לקרקע דאינה נגזלת, דקרקע בחזקתו עומדת אבל הא לא קיימא ברשותו של ראובן.
תימא הא אמרינן יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, וא"כ אם גזל עבדים והכניסן לביתו אמאי אין נגזלין הא לא קיימו ברשותיה דהבעלים:

לא יביא לא רימון ולא פריש. כ' תוס' משמע פסולי' מברך עליהן משמע להו הכי מדאמר דה"ל למינקט פריש ורמון שלא תשתכח אלא משום דאתי למיסרך ואי ס"ד אינו מברך איך אתי למיסרך הרי ידעו ויבינו דאין מצוה זו בשלימות מדלא מברך עובר לעשייתן אע"כ אי נקיט שלא תשתכח מברך דשייך שפיר וציונו דמצוה לעשות זכר שלא תשתכח המצוה מהבנים וא"כ מדנקט פריש ורמון ולא נקיט אתרוגים פסולים ש"מ פסולים נקיט שלא תשתכח ומברך והדר דחי לי' תוס' אדרבא י"ל אפי' פריש ורמון דלא כתיבא באורייתא חיישי' אתי למיסרך מכש"כ אתרוג פסול ועיי' ברא"ש דלא פי' כן ולא ידעתי למה. ולמסקנא ס"ל לתוס' וכמה פוסקים דלרבנן מברכי' על הפסולי' בשעת הדחק שלא תשתכח ודלא כהראב"ד דמייתי רא"ש אמנם א"ז בהג"א כ' דכדי ר' יהודה לסמוך עליו בשעת הדחק משמע לרבנן לא מברכי' אלא סמכי' ארבי יהודה וא"כ היינו בפסולי' משום הדר דפליג ר' יהודה ולא בעי הדר אבל שארי פסולי' לא וכעין זה כ' כפ"ת:

כדי שיאחוז שנים בידו א' היינו שני אתרוגים ויש גורסי' שניהם ר"ל הלולב והאתרוג ויבואר לקמן במקומו ברצות הי"ת: הדר באילנו משנה לשנה. ולא נקיט הדיר מה דיר זה וכו' שהוא דרשתו של רבי משמע מזה כמ"ש המפורשי' לקמן ר' אבוה דאמר הדר אינו מילתא באפי נפשי' דאיך יחלוק אמורא על התנא ועוד מ"ט להקדי' ר' אבוה לבן עזאי שאומר אחזור אלא ר' אבוהו פליג אמאן דהוה אמר בשם רבי אל תיקרי הדר אלא הדיר אתא ר' אבהו ופליג הכי קאמר רבי תיקרי הדר באילנו משנה לשנה וא"כ ש"ס מייתי דברי רבי אליבא דפרושו של ר' אבהו:

של אשרה ושל עיר הנדחת פסול ע' תוס' שנדחקו מאד מ"ט לא פריך מהך משנה בס"פ כיסוי הדם ולשיטת רמב"ם ניחא דס"ל אשרה מילתא אחריתי היא אילן שנטעו מתחילה לשם ע"ז והוה כל גידולו באיסור ונעבדה בו עבירה כי האי של כל עיקור גדולו וברייתו באיסור אסור לכ"ע זהו כוונת ה"ה וגם כ"מ לא נחלק על זה וא"כ לא מצי להקשות מאשרה על לולב של ע"ז:

ובזה צדקו דברי הלבוש שפוסל אתרוג המורכב מטעם שנעבד בו עבירה דב"נ מוזהר על הרכבת אילן והקשה ט"ז סס"י תרמ"ט ובמג"א סס"י תרמ"ח א"כ למה לי דאסר רחמנא כלאי בהמה להקרבה תיפוק לי' משום נעבדה בה עבירה ולק"מ הרבעת כלאי בהמה אין איסו' אלא על המרביע בכלאים אבל אם הבהמה רובעה אינו מינה א"צ להפרישה ומותר להכניסה לתחלה לדיר א' נמצא אין נתעב אלא מעשי אדם המרביעה ושוב כיון שבאו זע"ז אין צריך להפליט הזרע שלא יגדל ממנו עובר נמצא אע"ג שנעבדה בה עבירה אבל אין כל גדולו באיסור משא"כ הרכבת כלאי' אפי' נעשה ממילא מ"מ המקיים כלאים לוקה ואפי' אי לאו שאין בו מעשה אין לוקי' אבל לאו דאורייתא איכא א"כ כל גדולו באיסור ונעבד בו עבירה כזה אסור ומה שהקשה הא המשתחוה לפשתן מותר לציצי' הואיל ואישתני וה"נ אתרוג מורכב אישתני לק"מ הכא השינוי גופי' הוא האיסור היינו איסורי' וגידולו והשתנותו הכל באיסור ומשעה שנגמרה העבירה היינו אחר גמר גידולו שוב לא נשתנה ומה שהקשה מאוונכרי הא גם אי גזינהו נכרי נעבד בו עבירה אומר אה"נ אי ידעי' שגזל הקרקע ואח"כ נטע בו אילן והאילן יונק כל שעה מגזל עיי' ב"מ ק"א ע"ב כחשא דארעא אה"נ דאסור אך איכא ס"ס שמא לא גזל הקרקע ואת"ל גזל דלמא גזלה עם האילן ולא נתגדל באיסור מתחלת ברייתו וכל ספק מתיר יותר מחברו דאי לא גזל הקרקע מותר ישראל לקצוץ ואי גזלה עם האילן אסור לישראל לקצוץ ואמנם אחר שקצץ הגוי וקנאה ממנו ישראל בשינוי ה"ל לענין נעבד עבירה ס"ס. וע"ד חידוד יש ליישב דקאמר ר"ה לאוונכרי וק' כיון דאינו נוגע אלא לאוונכרי גופי' ולא מה שמוכרם לאחרים א"כ מ"ש אוונכרי דנקיט ה"ל למימר לא יקוץ אדם הושענא בעצמו וי"ל הכי קאמר להו ר"ה אי תקציצו אתם הדס שלכם א"כ גלי דעתינו דגזל גוי מותר וממילא אין כאן ס"ס. שאין א' מתיר יותר מן האחר ויהי' רק ס' א' אם גזל האילן או לא ואסור לכל משום ספק נעבד עבירה ואסור לקנות מכם אבל לא תקצוצו אתם להורות גזל גוי אסור וה"ל ס"ס שכל א' מתיר יותר מחברו ואז מותר לכל אדם דה"ל ס"ס לענין נעבד בו עבירה:

לולב של ע"ז לא יטול. פירש"י ששמשו בו לע"ז לכבד לפני' או להעבירו לפני' או לזורקו בו אין כוונת רש"י שעי"ז נעשה תקרוב' ע"ז ז"א חדא דא"כ אין לו ביטול ומכתת שיעורי' ועוד הא בעי' זריקה המשתברת כעין פנים וכן הקשה כפ"ת אבל ס"ל לרש"י נהי בשאינו כעין פנים לא נעשה תקרובו' שלא יהי' לו ביטול מ"מ משמשי ע"ז הוה לאסור בלא ביטול ורצה בזה כיון דסתם תשמיש לולב היא שמכבדי' בו הבית ולמ"ד משמשי ע"ז אין נאסר עד ששמשו בה והכי קיי"ל א"כ איירי שכבר כבדו בו הבית לפני ע"ז וס"ל לרש"י לולב שכיבדו בו בית דעלמא שאינו ע"ז נמי לכתחלה לא יטול דביזוי הוא אע"כ תשמיש אחר נשתמש בו לע"ז והיינו כפירש"י ע"ז שעבודתה בכך זרקו לפני' ומשום תקרוב' לא נאסר משום שאינו כעין פנים ונאסר משום תשמיש ויש לו ביטול:

ואם נטל יצא. פירש"י מצוה לאו ליהנות ניתנו אלא עבודת עבד לרבו ויש להקשות נהי שניתנו מהקב"ה לעבודת עבד אבל העבד ישראלי יפה לו שעה א' בתשובה ומ"ט בעה"ז מכל חיי העה"ב וי"ל ה"נ מתהני אותה הנאה עצמה אם יניח מליטול הלולב הלז לקיים לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכשם שנהנה מן הדרישה כך נהנה מן הפרישה נמצא אין קיום המצוה הלז הנאה יותר מהנאתה והר"ן הקשה הא מקבל שכר מצות ותי' שכר אינו נהנה מגוף ע"ז אלא הגרמה בעלמא ע"ש ועיי' במס' ע"ז ר"פ השוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ ולפע"ד ליישב ע"ד הנ"ל דהא חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה נותנים לו שכר כאלו עשאה נמצא אלו לא נטל לולב הלז משום אונס שהוא לולב של ע"ז הי' שכרו מרובה כל כך כמו עכשיו א"כ אינו מרויח בשכר כלום:

והנה פ' ראוהו ב"ד ס"ל לרב יהודה מצוה ליהנות ניתנו ואינו יי"ח בשופר של שלמים ואין הטעם דלא יצא י"ח משום מצוה הב"ע דהא רב יהודה לא ס"ל אפי' מדרבנן כדמוכח פ' הניזקי' גבי חטאת גזולה שלא נודעה לרבי' אלא לכאורה הכא המצוה היא העבירה והעבירה היא המצוה ואיננו מצוה הבאה בעבירה אלא שהיא עצמה הוא ההנאה של שלמי' ושל ע"ז ובכי האי גוני כ"ע מודי' ובירושלמי ס"פ האורג מייתי קרא אלא המצות אין מצוה עבירה ואין עבירה מצוה וש"ס דילן לא מייתי לי' אמצוה הב"ע אבל נלמוד ממנו כנ"ל שהמצוה עצמה היא העבירה בודאי אינו יי"ח כנלע"ד. אמנם ראיתי בחי' רשב"א ביבמות מייתי לי' בלשון אחר דאם נאמר שלא יי"ח הרי לא נהנה ע"כ לא יי"ח וצריך להבין מה בין זה לכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וה"נ נימא דעכ"פ עבר על שנהנה וי"ל דודאי אי הוה כתי' בתורה לא תטול לולב של אשרה ועבר ונטל אעפ"י שלא יי"ח הא עבר אמימרא דרחמנא אעפ"י שבאמת לא נטלו שהרי לא יי"ח נטילתו מ"מ לקי במה שנטלו כמו שנוטל לצאת בו וכן המקדי' תרומה לבכורי' אי לא הי' תרומתו תרומה מ"מ לקי דעבר אמימרא דרחמנא דהקדים ורצה שתהי' תרומה קודם לבכורי' אבל הכא לא כתי' לא תטול לולב של אשרה אלא גבי ע"ז כתי' לא ידבק בידך מאומה והרי לא נדבק בידו מאומה שהרי לא יי"ח מצוה ומה נדבק בידו והבן זה:

ויש לעיין לפמ"ש הכל בו המודר הנאה משופר לא יתקע בו תקיעה של מצוה מפני שנהנה מקול תקיעת עצמו שהתוקע נהנה מזה וא"כ לפ"ז אמאי אמר רב יהודה בשופר של שלמים לא יצא וכ' רשב"א הטעם כדי שלא יתחייב שעי"ז שלא יצא לא נהנה והרי עכ"פ עברה דעבד עביד שנהנה בקולו וא"כ למה לא נימא דיי"ח מצותו וי"ל דקול ומראה וריח אין בו מעילה נמצא מטעם הנאת הקול אין בו מעילה רק משום הנאת המצוה ושפיר קאמר רשב"א אי לא יי"ח מצוה לא נהנה ולא עביד איסורא ולפ"ז לפמ"ש תוס' בע"ז פ"ק דבע"ז אפי' קול ומראה וריח יש בו אי' הנאה א"נ א"ש גי' רב יהודה אומר בשופר ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא כיון דאפי' אם לא יצא מ"מ עבר עבירה ע"י הנאת קול נימא דיי"ח משא"כ שלמי' דאין מעילה בקול ומיושב גירסא הנ"ל דדחה תוס' לקמן והי' גי' הרי"ף שם בר"ה ועיי' רמב"ם פ"א משופר הל' ג' פ"ש ובחי' פ' ראוהו בית דין כתבתי דלא שייך הכא לומר דלא יי"ח משום רוצה בקיומו של ע"ז וכן הקשה שם בטורי אבן דמה בכך א"נ לא יי"ח מ"מ הא כבר רצה בקיומה ולא נצילנו מחטא זה עד שלא יי"ח ע"כ בתוס' ביאור גם מצוה הב"ע לא שייך כיון דאין המצוה ע"י העבירה ועמ"ש בחי' למס' חולין ח' ע"א ברוצה בקיומו ע"מ לבטל לכשימצא גוי וע"ש בפני יהושע:

באשרה דמשה עסקי' דמכתת שיעורא. שיטת הר"י שבתוס' דע"ז של גוי אפילו קודם ביטול לא מיכתת כיון דאית לי' תקנתא בביטול ולא משכחת לי' אלא במגבי' ע"מ שלא לקנות וביט"ב דלא בעי' לכם אפי' במקדש וכ' הגאון מה"ווב בס' סדר למשנה פ"ח מע"ז מדלא משכחי תוס' בי"ט א' שמע מינה אם גוי נותן ע"ז מתנה ע"מ להחזיר לישראל והחזירו ישראל לגוי מ"מ שוב אין לו ביטול כיון שהי' שעה א' לישראל במתנה דאלת"ה גם בי"ט א' משכחת בע"ז שנתן גוי מתנה ע"מ להחזיר דכיון שסופו להחזיר ולא תושרף גם עתה לא מיכתת שיעורא אע"כ כנ"ל ונכון הוא ועיי' במג"א סי' תמ"ח סק"ה דגם בגוי שייך מתנה ע"מ להחזיר ומהר"ם מינץ החדש סס"י ז' טעה בזה ועיי' תוס' כתוב' ע"ד ע"א וק"ל. וכמוסיף על דבריו של מה"ר וו"ב אם ירצה המפקפק לפקפק לומר דלעולם אחר חזרה יש לו ביטול ומ"מ קודם חזרה כיון דדיינינן לי' כשל ישראל לעולם ולא בקנין שעה בעלמא מטעם שכתבתי במקום אחר מפני שיכול למחול תנאו שהתנה על מנת להחזיר ויהי' שלו ממש ונימא מזה הטעם עצמו כל זמן שלא החזירו דיינינן לי' כמכתת שיעורא ולעולם אחר שהחזיר חזר להיות ע"ז של גוי ויש לה ביטול י"ל אי ס"ד ס"ל לתוס' הכי א"כ לא מקשו מידי מאיבעי' דר"ל יש דיחוי או אין דיחוי תפשוט מדרבא דלא שייך הכא דיחוי כלל ז"א הא משכחת כנ"ל שגוי נתן ע"ז לישראל במתנה ע"מ להחזיר ונדחית דמיכתת שיעורי ושוב החזירו ישראל להגוי ובטלה אם שוב אח"כ יוצא בו י"ח ולק"מ ק' תוס' אע"כ מוכח דאין לה ביטול ועדיין יש לפקפק לפמ"ש רמב"ן במס' ע"ז וכ"כ פני יהושע בשמעתין דע"ז של גוי שקנאה ישראל שאין לה ביטול הוא רק מדרבנן כל שלא עבדה ישראל וא"כ דיחוי של אי' דרבנן אחר שנסתלק הדיחוי לא הוה נדחה בדאורייתא כיון שכבר נסתלק הדיחוי לא אמרי' אינו חוזר ונראה וזה תלי' בשיטת רש"י זבחים ע"ג ע"ב ע"ש:

וכ' מג"א סי' תקפ"ו דאפי' בע"ז יש לה בטלי' נמי בעי' הגבה' ע"מ שלא לקנותו דאי הגבי' ע"מ לקנות נעשה גזלן וחייב באחריות וה"ל ע"ז של ישראל מידי דהוה בחמץ דבקבלת אחריות נעשה חמצו ע"ש וכ' דגול מרבבה א"כ שלא ע"מ לקנות נמי נעשה שואל שלא מדעת בעלים וחייב באחריות ולא משכחת אלא בשואל מדעת הגוי והתנה שלא להתחייב או אפי' בלא תנאי אין דין שומרי' לגוי אלו דבריו ז"ל ודוחק לפרש דברי תוס' וטור בשואל אבל נלע"ד לפמ"ש במקום אחר לכאורה ראיתו של מג"א מחמץ הוא ראי' לסתור דהרי בחמץ איצטריך קרא לא ימצא במצוי לך לרבות אפי' קבלת אחריות אבל אי לאו קרא לא היה חמצו ע"י קבלת אחריות עיי' פסחים ה' סוף ע"ב וא"כ בע"ז דליכא קרא מנ"ל למג"א שע"י קבלת אחריות יהי' ע"ז של ישראל ושם תירצתי דמדפשיטא לש"ס דמפקיד חמצו הנפקד חייב משום קבלת אחריו' נעשה כשלו מקרא לא ימצא אע"ג כל היכי דאיתי' ברשות' דמפקיד איתי' והמפקיד יכול להקדישו ולא הנפקד מנ"ל הא דלמא קרא לא ימצא מרבה גזלן חמצו של חברו שעכ"פ יצא מרשות הנגזל שאינו יכול להקדישו וגם יכנס לרשות הגזלן להתחייב באחריות האי הוא דמרבי' קרא ולא נפקד אע"כ פשיטא לש"ס מסברת חוץ בגזלן אפי' בלא קרא קם ברשותי' להחמיר כגון ביטול ע"ז וא"ש דברי מג"א וממילא שואל שלא מדעת דהוה כגזלן היינו לחייב באחריות טפי משואל מדעת דהיינו אפי' מת מחמת מלאכה או שאילה בבעלי' אבל מ"מ ברשות בעלי' הוא להקדישו ולא ברשות הבעל השואל שלא מדעת אלא באחריותו וזה מועיל לענין חמץ אבל לא לענין אחר וא"ש:

והקשו תוס' אשיטה הנ"ל מאיבעי' דר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה הנה התם במס' ע"ז פי' המהרש"א דאיבעי' דר"ל אלכתחלה קאי דהרי קודם ביטול לכתחלה לא יטול אם אחר ביטול נמי לכתחלה לא יטול משום דכבר נדחה מלכתחלה וכן פי' מג"א סי' תקפ"ו וכ' בהכי מתישבה ק' תוס' דסוכה פי' די"ל רבא נמי הכי קאמר לכתחלה לא יטול אפי' אחר ביטול ואם נטל כשר אפי' קודם ביטול דלא מיכתת שיעורא אלא דמאיס לכתחלה אך תוס' דשמעתין לא ס"ל דשייך דיחוי במאי דאינו אסור אלא לכתחלה וע"כ ר"ל בדיעבד אסור לי' ואי ס"ד כהר"י דלא שייך מיכתת שיעורא בע"ז של גוי נהי דר"ל אוסר משום מצות ליהנות ניתנו מ"מ ש"ס דשקיל וטרי ומייתי מדר"פ שהוא בתרא אחר ר"ל זמן רב ולא אתי אלא למפשט לדינא ה"ל למפשט מרבא דלא שייך הכא דיחוי כלל דמצות לאו ליהנות ניתנו אע"כ דלא כהר"י:

ושיטת ר"ת דשייך מיכתת שיעורא בשל גוי ורבא אחר ביטול קאי ומשום מיאוס והקשה ר"ן בע"ז א"כ מאי ענין מצות לאו ליהנות ניתנו דאמרי' במס' ר"ה הא אחר ביטול מיירי וי"ל דס"ל משום מיכתת שיעורא לא שייך דיחוי דמעיקרא לא נגמר פרי והשתא נגמרה ולא שייך דיחוי אלא אי מצות ליהנות ניתנו ע"כ אמרי' שופר של ע"ז יצא אחר ביטול ולא הוי דיחוי משום שגם קודם ביטול מצות לאו ליהנות ניתנו ולא נאסר אלא משום מיכתת שיעורא וזה אינו דיחוי:

ושיטת תוס' דשמעתין דרבא מיירי מאילן שנטעו ולבסוף עבדו ולא נאסר כלל רק לכתחלה מאיס למצוה ואשרה דמתני' מיירי בנטעו מתחלה לכך של ישראל שאין לו ביטול ור"ל מיירי ג"כ בנטעו מתחלה ובשל גוי אחר ביטול:

ורמב"ם אינו מחלק בין גוי לישראל כלל דס"ל ישראל שעע"ז טעון גניזה ולא מיכתת שיעורא עיי' תוס' יבמות ואם עבדו גוי וקנאו ישראל אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא יש לו ביטול עיי' פ"י דשמעתין וס"ל קודם ביטול מיכתת שיעורא אך אחר ביטול באשרה דנטעה מתחלה לכך הואיל וגדל באיסור הוה נעבדה בו עבירה ואינו יי"ח אבל לולב שעבדו גוי אפי' קנה ישראל ממנו יי"ח אחר ביטול:

נקטם ראשו. ע' תוס' במתני' ותי' האמצעי תופסו הר"ן להלכה דנקטם ראש התיומה האמצעי פסול וריב"ל קמ"ל אפי' ניטל כלו אח"כ ה"א דחוזר להכשרו קמ"ל אבל לישנא דריב"ל צ"ע נחלקה כניטלה הול"ל כניקטמה דהשתא תלי תני' בדלא תני' דהא במשנה משמע ניטלה כשר והכי הול"ל נחלקה ונטלה כנקטמה ופסול והראב"ד מפרש נקטם העץ מהשדרה וצ"ל דמפרש תיומה אותו דבר אדום המתאים כל העלים העליוני' כמ"ש תוס' בפ' הגוזל צ"ו ע"א ע"ש והנה כוונת הגאוני' יש דבר אדום המתאים כל העליונים כאחד ואם נחלק או ניטל פסול והקשו תוס' אפי' א' ממאות לא ימצא כן אלא קאי אהאמצעי אם יש שם ב' תיומת פי' ב' עלין אמצעי' כפולי' כל א' ואותן ב' העלי' הכפולי' מחוברי' יחד בדבר האדום הנ"ל ואם נפרדו פסול אעפ"י שכל א' בפ"ע כפול לשנים מ"מ פסול כיון שהם נפרדו זה מזה ואהא לא תיקשי לא ימצא א' ממאות שמחוברי' זע"ז אה"נ אלא לא ימצא א' ממאות שיהי' לו ב' עלין כפולים אמצעיים זהו כוונת תוס' שם וכ' כפ"ת בעלי תוס' לא הי' במקום גידולי התמרי' שמה כל הלולבי' בתחלת מחוברים כל העלי' זע"ז ע"י דבר אדום אלא ע"י נסיעה וטלטול הדרך למקום רחוק נושר אותו המתאים והגאונים הנ"ל לא פסלו אלא אם בתחלת גדלותם נפרדה ונחלקה הך תיומא אבל מה שנעשה אח"כ ע"י טלטול הדרך לית לן ויוצדק פי' הראשון בכוונת הגאונים ולפ"ז לולב שיש לו ב' עלין אמצעי' ושניהם כפולים הוא כשר וישר ואריך:

בתוספות בד"ה דבר הדר באילנו משנה לשנה בן עזאי הוא דדריש הכי לקמן בפירקין עכ"ל. ובכל הנוסחאות גמרות שלנו לקמן בפירקין ר' אבהו הוא דדריש לה הכי לדבר הדר באילנו אבל בן עזאי דריש לה לקמן בגוונא אחרינא אל תקרי הדר אלא אידור כו' ונהירנא כד הוינא טליא הראה לי דבת"כ פ' אמור פ' ולקחתם לכם דבן עזאי קאמר להדיא הדר שדר באילנו משנה לשנה ולפ"ז טעות נפל בגמרות שלנו ובלאו הכי נראה כן במה שהקדים לקמן מימרא דרבי אבהו מקמיה בן עזאי ורבי אבהו אמורא הוי ולא היה לו להביא דבריו באמצע הברייתא וא"כ נראה דהך דרשא דהידור ר' אבהו הוא דקאמר לה כנ"ל:

בד"ה באשרה דמשה דכתותי מיכתת שיעוריה כו' וא"ת צורה של אשירה נמי מדאגבה קנייה כדאמרינן בפרק כל הצורות כו' ויש לומר כגון שהגביה ע"מ שלא לקנות כו' ולולב בי"ט שני כו' עכ"ל. והנראה בזה דסברת התוספות דצורה של אשירה שבאתה ליד ישראל אפילו אם אין הישראל מתכוין לעובדה או למוכרה לעכו"ם אלא שמתכוין לקנותה לצאת י"ח לולב או שופר אפ"ה מחמרי' בה כמו בצורה של אשירה של ישראל ממש בין לענין ביטול שאין לה ביטול מדאורייתא ובין לענין שריפה דאמרינן בה כתותי מיכתת שיעוריה דהא בהא תליא לפי שיטתם דהשתא ומשום הכי הוצרכו לפרש דמילתא דרבא דאמר יצא איירי כשמתכוין שלא לקנותה כלל ובי"ט שני דוקא דלא בעינן לכם וע"ז כתבו דמתני' נמי לא הוי צריך לאוקמי באשירה דמשה כו':

ולע"ד אין דבריהם מוכרחים דנהי דמחמרינן בצורה של אשירה של ישראל טפי משל עכו"ם לענין ביטול אפילו את"ל דהוי מדאורייתא דהך דרשא דושם בסתר דרשא גמורה הוא להך מילתא אפ"ה משמע דהיינו דוקא באשירה של ישראל ממש משעבדה למאי דקי"ל כר"ע דשל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד ויליף לה מהאי קרא גופא מדכתיב ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר כדאיתא בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ב) ע"ש משא"כ כשעיקר צורה דאשירה של עכו"ם דיש לה ביטול א"כ אין סברא לומר דכשבאת אחר כך ליד לישראל תהא טעונה שריפה מדאורייתא אפילו אם רוצה לבטלה ולומר בה דמה"ט כתותי מיכתת שיעוריה:

ומה שהביאו התוספות ראיה מסוגיא דפרק כל הצורות דאמרינן דילמא מגבה לה והדר מבטל לה אלמא דאפילו בכה"ג שלא נתכוין ישראל לעובדה אפ"ה לא מהני לה ביטול וכמו שפרש"י שם מ"מ שפיר מצינן למימר שאינו אלא חומרא דרבנן בעלמא וכמ"ש הטור והב"י להדיא סימן קמ"ו בשם הרא"ש והסמ"ג וכ"כ שם הט"ז ע"ש באריכות:

וכן מבואר להדיא בל' הגהות אשר"י בפרק ר' ישמעאל שהרשב"ם כתב כן בשם רש"י ומשמע דאפילו בצורה של אשירה של ישראל ממש הא דאין לה ביטול אינו אלא מדרבנן דמש"ה אמרינן דיש ברירה ע"ש דע"כ נתכוין למה שכתבתי וכן נראה מלשון רש"י עצמו בפרק כל הצורות גבי האי דדילמא אגבי לה והדר מבטיל שמפרש שם דהך מילתא ילפינן מדכתיב ושם בסתר שטעונין גניזה דלקושטא דמילתא מהאי קרא גופא דריש לה ר"ע דאינה אסורה עד שתיעבד והיינו שהישראל עצמו מתכוין לעובדה ויעשה לה דברים שבסתר אע"כ כדפרישית דמה"ט גופא שהחמיר בצורה של אשירה של ישראל ממש שאין לה ביטול או מדאורייתא או מדרבנן מש"ה החמירו חכמים אפילו בשל עכו"ם לאחר שבאתה ליד ישראל כדי שלא יבא להשהותה בביתו וכדי לקיים מצות שריפה מיד ואשכחן נמי דלענין שריפה החמירה התורה דוקא בשל עכו"ם משא"כ בשל ישראל בגניזה בעלמא סגי ובזה נתיישב מאי דקשיא ליה לבעל כ"מ עמ"ש הרמב"ם בהלכות עכו"ם פ"ח הלכה ט' באשירה של עכו"ם ושל ישראל בשותפות שחלק ישראל אסורין בהנאה לעולם וטעונין גניזה וע"ז כתב הכ"מ שאינו יודע גניזה זו למה הו"ל לשורפה או לאבדה והניחו בצ"ע ולמאי דפרישית א"ש טובא שהרמב"ם סובר שכן הוא מעיקר הדין דכל צורות של אשירה של ישראל שביטלה בגניזה בעלמא סגי שאינה אסורה אלא מדרבנן וכן נראה להדיא בביאור לשון הרמב"ם במ"ש עוד שם וכן אשירה של עכו"ם שבאתה ליד ישראל שאין ביטולה מועיל ואסורה בהנאה לעולם וזהו כמו שכתבתי:

ובזה נתיישב ג"כ מה שנתקשו הרב המגיד והכ"מ על לשון הרמב"ם פ"ח הל' לולב ע"ש. נמצא דלפ"ז א"ש טובא סוגיא דשמעתין ובכמה דוכתי דלעולם לא שייך לומר כתותי מיכתת שיעוריה אלא באשירה דמשה וכיוצא בו שטעון שריפה מדאורייתא או בצורה של אשירה של ישראל ממש שלא נתבטלה דהוי מילתא דלא שכיחא וליכא לאוקמי מתניתין בהכי. מיהו התוס' לשיטתייהו שכתבו בפרק מצות חליצה דכיון שטעון גניזה אין לך מיכתת שיעוריה גדול מזו אלא דשם נמי לא כתבו כן אלא משום הנך קושיות ושקלא וטריא שכתבו כאן נמצא דלמאי דפרישית אין צורך לכל זה ונתיישב הכל לנכון בעזה"י ועיין מה שאכתוב לקמן בזה גבי אתרוג של ערלה ושל תרומה ודו"ק היטב: