סוכה לב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - א

וכן לולב קווץ, דהיינו, שהיו יוצאין משדרתו כמין קוצים, ^[41] או שהיה סדוק [וסברה הגמרא עתה, שהיה סדוק בראשי העלים או בשדרה], או עקום שדומה למגל העשוי כחצי גורן, ^[42] פסול.

וכן לולב חרות, דהיינו קשה [שכן דרך הלולב שעליו נושרים בימות הגשמים ושדרתו מתקשה כעץ ^[43]], פסול. אבל אם היה רק דומה לחרות, שהתחיל להתקשות אבל לא נעשה עדיין קשה כעץ, כשר.

ומכל מקום, מדברי הברייתא מבואר שלולב הסדוק פסול, שלא כדברי רב הונא?!

אמר רב פפא: מה ששנינו שלולב הסדוק פסול, לא מדובר שנסדקו ראשי עליו או שדרתו, אלא דעביד כהימנק. כלומר, שנעשה הלולב כמו מזלג בעל שתי שיניים. והיינו, שראש השדרה מתפצל לשני ראשים, והיו מחצית העלים לצד זה ומחציתם לצד שכנגדו. ^[44]

עוד שנינו בברייתא לעיל: היה הלולב עקום דומה למגל - פסול.

אמר רבא: לא אמרן שפסול אלא כאשר נתעקם הלולב לפניו, לצד שכנגד השדרה, מקום נטיית העלים. אבל אם נתעקם לאחריו ^[45] לצד השדרה, ברייתיההוא. כלומר, כך היא דרך גדילתו מטבע ברייתו, וכשר.

אמר רב נחמן: אם נתעקם הלולב לצדדין, כיון שאין דרכו בכך, כלפניו דמי ופסול. ואיכא דאמרי לה למימרא של רב נחמן להיפך, שאם נתעקם לצדדין, כלאחריו דמי וכשר.

ואמר רבא: האי לולבא דסליק בחד הוצא, שהיו כל עליו יוצאים מצד אחד של השדרה, ^[46] בעל מום הוא, ופסול.

שנינו במשנה: נפרצו עליו פסול, נפרדו עליו כשר: אמר רב פפא: מה שנאמר במשנה "נפרצו", היינו, דעביד כי חופיא [שהיה עשוי כמטאטא העשוי לכבד בו את הבית], שנתלשו עליו לגמרי ^[47] ואגדם יחד עם השדרה.

ואילו מה שאמרו "נפרדו", היינו דאיפרוד אפרודי, שנפרדו ראשי העלים כחריות של דקל, ואינם שוכבים זה על גבי זה במעלה השדרה. אבל בתחתיתם מחוברים הם לשדרה.

בעי רב פפא: נחלקה התיומת, דהיינו, שנחלקו שני העלים האמצעיים היוצאים מראש השדרה ודבוקים יחד ^[48] [מטעם זה נקראת היא תיומת, שמדובקין הם זה לזה כתאומים], ועל ידי זה נחלקה השדרה עד מקום יציאת העלים שלמטה מהם, מהו [האם נפסל הלולב בכך]?

ומביאה הגמרא ראיה: תא שמע, דאמר רבי מתון אמר רבי יהושע בן לוי: אם ניטלה התיומת שנתלשו עלים אלו לגמרי הלולב פסול. וסברה הגמרא: מאי לאו, הוא הדין שנפסול גם אם רק נחלקה?

דוחה הגמרא: לא, ניטלה שאני, דהא חסר ליה שבנטילתה נעשה הלולב חסר ומשום כך הוא פסול. אבל כשהוא שלם ורק נחלקה תיומתו הרי הוא כשר.

איכא דאמרי, אמר רבי מתון אמר רבי יהושע בן לוי: אם נחלקה התיומת, נעשה כמי שניטלה התיומת, דכל שאין התיומת עשויה כדרך גדילתה הרי היא כמי שאינה, ופסול. ולשיטה זו נפשט ספקו של רב פפא, דמוכח מכאן שאם נחלקה התיומת פסול.

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: לולב שנפרדו עליו, יאגדנו מלמעלה שלא יהיו עליו יוצאים לצדדים.

תניא, רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: כתיב, "כפות תמרים", ומשמע שצריך שיהיה הלולב כפות [מלשון אגוד - קשור, וכמו שמצינו במסכת מכות דף כב ב לגבי מלקות: כופת את שתי ידיו אל העמוד], ומכאן למד רבי יהודה, כי אם היה הלולב פרוד, יכפתנו.

אמר ליה רבינא לרב אשי: ממאי דהאי דכתיב בקרא "כפות תמרים" דלולבא הוא, אימא שהוא חרותא [ענף דקל שגדל על העץ שנתיים או שלוש וכבר נתקשה כעץ, ויוצאים ממנו לולבים רבים שאף הם כבר נתקשו כעץ ונשרו עליהם בימות הגשמים, שזהו שהצריכה תורה לקיום המצוה]?! ^[49]

מתרצת הגמרא: כך ודאי אי אפשר לפרש, שהרי בעינא שיהיה הלולב כפות, שאם נפרדו עליו יש לכופתו עד שיהיו עליו מונחים זה על זה, ובחרותא ליכא לדין זה, שהרי אותם לולבים היוצאים ממנו קשים הם ואי אפשר לכופתם על גביו.

מוסיפה הגמרא ושואלת: ואימא "כפות תמרים" שאמרה תורה היינו אופתא, שהיא חלק מגזע הדקל ואין שום ענף יוצא מאותה חתיכה לכאן ולכאן, שאין לך "כפות" יותר ממנו?!

מתרצת הגמרא: מזה שהצריכה תורה שיהיה הלולב "כפות", מכלל דאיכא נמי פרוד, שאז מוטל עליך לכופתו, והאי כפות ועומד לעולם, שאין שום ענף יוצא ממנו. ^[50] אמר ליה: ואימא "כפות תמרים" היינו כופרא, שהוא גם כן כעין חרותא, אלא שהיה על העץ שנה אחת בלבד, ולכן הענפים היוצאים ממנו לא נתקשו עדיין כל צורכם וניתן לכופתם עליו?!

אמר אביי: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" [משלי ג יז] כתיב, ^[51] ואלו עשויין כקוצים ומסרטים את הידים.

אמר ליה רבא תוספאה לרבינא: ואימא "כפות תמרים" פירושו, תרתי כפי דתמרי

- שתי כפות המחזיקות את התמרים עצמם [שיש לו לדקל כמין ענפים קטנים צפופים כעין כף שבראשם צומחים התמרים]?!

מתרצת הגמרא: "כפת" כתיב, בכתיב חסר, ומשמע כף אחת.

מוסיפה הגמרא ושואלת: ואימא חדא - כף אחת של תמרים?! ^[52]

אמר ליה: לההוא כף קרי ליה. כלומר, אם היתה כוונת הכתוב להצריך כף של תמרים, לא היה לו לומר "כפת" אלא כף, ועל כרחך יש לומר, כי מה שאמר הכתוב "כפת" כוונתו ללשון כפות, לומר לך, שאם היה פרוד יאגדנו, והלכה זו שייכת רק בלולב וכמו שנתבאר.

שנינו במשנה: ציני הר הברזל [לולבים אלו היו עליהן מועטים ומרוחקים זה מזה, ומלבד זאת גם היו העלים קצרים שלא כדרך שאר לולבים] - כשרה.

אמר אביי: לא שנו שציני הר הברזל כשרים, אלא שהיה ראשו של עלה זה מגיע לצד עיקרו של עלה זה, שלא היתה השדרה מגולה. אבל אם אין ראשו של עלה זה מגיע לצד עיקרו של עלה זה - פסול. ^[53]

ומוכיחה הגמרא את דבריה מן הברייתא: תניא נמי הכי: ציני הר הברזל פסולה. והא אנן תנן במשנתנו - ציני הר הברזל כשרה?! אלא ודאי שמע מינה כאביי, שדוקא אם היה ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה כשר, ובזה איירי משנתנו. אבל אם בין עלה לעלה היתה השדרה מגולה הלולב פסול, ובמקרה זה איירי הברייתא, ומסיקה הגמרא: שמע מינה.

הערות

^[41] בגדר לולב הקווץ מצינו כמה שיטות בראשונים: רש"י פירש - שיוצאים משדרתו כעין קוצים. לעומת זאת הרמב"ן [בהלכות לולב], ובעל העיטור [הלכות לולב דף פט ב] פירשו, שעלי הלולב עומדים בשורה כקוצים. [וברמב"ן משמע שזה נעשה כאשר עלי הלולב מתקשים מעט מחמת שהייתם המרובה בעץ]. התוספות [ד"ה קווץ] כתבו בשם הערוך שהוא לשון "צמיתה". ובריטב"א כתב: יש גורסים כווץ [בכ'] - כלומר, שעשוי קמטים קמטים, ויש לחוש לגרסא זו ולפסול מן הספק לולב שעליו קמוטים. [הדבר שכיח ביותר בלולבי אל עריש המצויים כיום]. ובמאירי כתב: קווץ - שאין ראשו של עלה זה מגיע לצד עיקרו של עלה שלפניו. ובאור זרוע [סימן שו] כתב: שנתכווצו צידי העלים כעין בית קיבול ונכנסו זה לתוך זה.

^[42] כן היא משמעות דברי רש"י, שכתב: עקום דומה למגל - חדא מילתא היא. כלומר, עקום ודומה למגל אינם שני פסולים נפרדים, אלא כוונת הגמרא לומר ששיעור העקמימות הפוסלת את הלולב הוא כשדומה למגל. ומבואר שאם נתעקם מעט אין בזה חסרון מדינא.

^[43] כן הוא לשון רש"י. ויש לעיין בדבריו, שהרי בלולבים המצויים לפנינו לא נושרים העלים מן השדרה לעולם? ויש מן האחרונים שפירשו, דאין כוונת רש"י לומר שנושרים ממנו העלים לגמרי, אלא נפרדים הם בראשם מן השדרה, מזדקפים לצדדים, ומתקשים עד שאי אפשר לחברם לשדרה אפילו על ידי אגד. אבל בתחתיתם ודאי נותרים הם מחוברים כבתחילה. וכן כתב המכתם: חרות פסול, פירוש, שעליו וענפיו פתוחים וקשים כחריות של דקל. אבל דומה לחרות היינו שרק התחיל להפתח ולהתפרד.

^[44] כן פירש רש"י, דעביד כהימנק היינו שלולב זה שונה בבריתו משאר לולבים, ששדרתו מסתיימת בשני ראשים. אבל הרמב"ם [הלכות לולב פרק ח הלכה ג] כתב: לולב שנסדק, אם נתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שיראו כשנים - פסול. והיינו, שלפי דבריו אף אם לא נשתנה הלולב בברייתו משאר לולבים אלא שנסדק כל כך עד שנראה כשנים פסול. ובראב"ד [בהלכות לולב] פירש, דמיירי שנפתח הסדק עד ששוב אינו יכול להתחבר והוא דומה לשני ראשים [ובילקוט מפרשים יתבאר אי"ה במה חלוק הוא מפירוש רש"י], והוסיף שבכהאי גוונא יהיה פסול אפילו נסדק במיעוטו. עוד כתב: אם נסדק הלולב מלמטה למעלה, אפילו נעשה כהימנק אינו פסול עד שיסדק רובו. ובראשונים דנו עוד, האם פסול נסדק הוא בשדרה או בעלים, וראה ילקוט מפרשים.

^[45] יש שגרסו להיפך: לא שנו אלא לאחריו. אבל לפניו ברייתא הוא. וכתב רבי אברהם מן ההר: "ולשתי הגרסאות הפירוש אחד: שכאשר הבליטה היא למעלה מן השדרה פסול, וכשהבליטה היא לפנים שכלפי השדרה והשדרה היא השוקעת כשר שזהו ברייתו". כלומר, כאשר על ידי העקמימות נראית השדרה כגבנון הלולב פסול. אבל אם השדרה קעורה מעט מחמת העקמומית הלולב כשר.

^[46] כן פירש רש"י. אבל הר"ן הריטב"א והמאירי פירשו, שרוב עלי הלולב אינם כפולים אלא עולים אחד אחד. וכן דקדק הרא"ש מלשון הרמב"ם שכתב [הלכות לולב פרק ח הלכה ד]: היו עליו אחת אחת מתחילת ברייתו ולא היה להם תיומת פסול. ולהלכה פסק השולחן ערוך סימן תרמה סעיף ג להחמיר כשני הפירושים.

^[47] כן פירש רש"י. אבל רבינו חננאל כתב: "נפרצו עליו פסול, שנתרו מן השדרה והן תלויין בה. דעביד כחופיא - פירוש ההוצין שבשדרה כשנחתכין מן השדרה נקראים חופיא, כדגרסינן בהגוזל קמא הוצין ועבדינהו חופיא והוא כעין שבירה מעין פרצה", עכ"ל, וכן כתב הרי"ף. ובבאור דבריהם כתב הראב"ד [בהלכות לולב], שכאשר נחתכים העלים מן השדרה לגמרי קרוי הדבר "חופיא". אבל כאן אינו חופיא ממש אלא "כחופיא", והיינו שלא נתקו העלים לגמרי מן השדרה אלא עדיין תלויים הם בה, ובשלב זה קרויים הם "הוצין". והקשה הראב"ד, לפירוש זה שלא היו כחופיא ממש אלא כהוצין, מדוע אמר דעביד כחופיא ולא דעביד כהוצין?! ועל כן פירש, שהדבר פשוט שכל שמחוברים העלים ללולב אינו פסול, דאפשר לאוגדן עם השדרה, ומה שפסלו בדעביד כחופיא, היינו, שנחתכו העלים ברוחבם לשלושה או ארבעה חלקים ובתחתיתם מחוברים הם לשדרה. ו"נפרדו" היינו שהיו העלים שלימים אלא שנפרדו בראשם מן השדרה. אולם הרמב"ן למד בדעת הרי"ף כפירוש רש"י, דחופיא היינו שנתקו מן השדרה לגמרי, ונפרדו היינו שעדיין מחוברים הם לשדרה בתחתיתם, וראה עוד בילקוט מפרשים.

^[48] כן כתב רש"י. ובכפות תמרים נסתפק בבאור דבריו, האם כוונתו שהעלה האמצעי עצמו שעשוי הוא משני עלים הדבוקים זה לזה נחלק עד לשדרה, או שהנידון הוא על שני העלים האמצעייים [ששניהם כפולים] המחוברים יחד על ידי הקליפה האדומה שהם נפרדו זה מזה. ומצינו בזה כמה שיטות בראשונים יובאו הדברים אי"ה בילקוט מפרשים.

^[49] בכפות תמרים הקשה: היאך סברה הגמרא להכשיר בחרותא אף שאי אפשר לכופתו, הרי כבר השמיענו רבי יהודה הלכה זו בלולב שנפרדו עליו, שאף הוא אינו כשר עד שיאגדנו? ! ותירץ, ששאלת רבינא היתה רק לדעת חכמים שהכשירו בנפרדו עליו אף בלא אגד, וסבר שלדעתם לא צריך כפיתה כלל, והיא גופא קא משמע לן שבזה אף חכמים לא יכשירו כיון שאינו ראוי לכפיתה, ומה שלא הצריכו כפיתה בלולב שנפרדו עליו, הוא משום שאפשר לכופתו, וכיון שראוי הוא לכפיתה אין כפיתה מעכבת בו, וכדאמר רבי זירא: "כל הראוי לבילה אין מעכבת בו".

^[50] ובתוספות רבינו פרץ כתב לפי זה, כי יש להזהר שיהיו העלים מתחילים מתחתית הלולב ממש כדי שיהיה שיעור ארבעה טפחים המכוסה בעלים שלא יהיה אופתא בחלקו התחתון.

^[51] הקשו התוספות: מדוע לא הביא כאן רבא את הפסוק "והאמת והשלום אהבו" כמו שהביא להלן לב ב גבי הדס - גבי קושית הגמרא "ואימא הירדוף"?! ובהגהות רבי אלעזר משה הורויץ כתב לישב, דהטעם שלא הסכים רבא להלן לדרשתו של אביי מן הפסוק "דרכיה דרכי נועם", הוא משום דאזיל לשיטתיה להלן לז א שאין צריך ליטול את ארבעת המינים בידיו ממש אלא יכול לקחתם על ידי דבר אחר, ולכן סבר, כי אף אם אחד מהם קוצני אין בזה חסרון מצד ה"דרכי נועם" כיון שאינו צריך ליטלו בידו, אלא שמקרא ד"והאמת והשלום אהבו" דרש שיש ליטול מין שמהותו שלום ואמת. אבל כאן יש לפרש, ד"כופרא" היינו דקל שבו כמה כפות תמרים, ובזה לכולי עלמא אין זה דרכי נועם שתצוה התורה לכרות ענף נושא פירות.

^[52] כן פירש רש"י. אבל הריטב"א פירש ואימא חדא - עלה אחד, ועל זה תירצה הגמרא שעלה אחד אינו קרוי כפות אלא כף. וראה ערוך לנר.

^[53] וברא"ש סימן ב מבואר, שסיבת הפסול בשאין ראשו של זה בצד עיקרו של זה משום שאינו "הדר". ויש שפירשו משום שאין שמו עליו, וראה ילקוט מפרשים.

קווץ (שיוצאים משדרתו כעין קוצים), סדוק, או עקום עד שהוא דומה למגל — פסול. חרות שנעשה קשה כעץ — פסול. דומה לחרות, שהתחיל להתקשות, אבל עדיין אינו כעץ — כשר. הרי שלולב סדוק פסול! אמר רב פפא: הכוונה בברייתא שהוא סדוק כל כך דעביד כהימנק [שהוא עשוי כמזלג] ששני החלקים נפרדים לגמרי זה מזה והוא נראה כבעל שתי שדרות.

שנינו בברייתא שם: עקום הדומה למגל — פסול. אמר רבא: לא אמרן [אמרנו] אלא שעקום לפניו בצד שכנגד השדרה, אבל אם עקום לאחריו לצד השדרה — אין זה פסול, כי דרך ברייתיה [ברייתו] הוא, וכך גדלים רוב הלולבים.

אמר רב נחמן: היה עקום לצדדין — הרי זה כעקום לפניו דמי [נחשב] ופסול. ואמרי לה [ויש אומרים]: כלאחריו דמי [נחשב] וכשר.

ואמר רבא: האי לולבא דסליק בחד הוצא [לולב זה שגדל רק בעלה אחד], כלומר: שהעלים גדלים רק מצד אחד של השדרה — בעל מום הוא, ופסול.

א שנינו במשנה: נפרצו עליו — פסול, נפרדו — כשר. אמר רב פפא: נפרצו כוונתו שהעלים נפלו לגמרי מן השדרה והוא קושר אותם ללולב דעביד כי חופיא [שעשוי כמו מטאטא]. נפרדו כוונתו — דאיפרוד אפרודי [שנפרדו] מן השדרה, ובולטים החוצה, אבל עדיין הם מחוברים אליה.

בעי [שאל] רב פפא: נחלקה התיומת, העלה הכפול המרכזי בלולב מהו הדין בו? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], שאמר ר' יוחנן אמר ר' יהושע בן לוי: ניטלה התיומת מן הלולב — הרי זה פסול. מאי לאו [האם לא] הוא הדין בנחלקה? ודוחים: לא, ניטלה שאני [שונה] דהא חסר ליה [שהרי חסר הוא], ולולב חסר ודאי פסול. אבל אם עדיין היא במקומה אלא שנחלקה, אין זה פוסל בהכרח.

איכא דאמרי [יש אומרים] שכך היתה הלשון: אמר ר' יוחנן אמר ר' יהושע בן לוי: נחלקה התיומת — נעשה כמי שנטלה התיומת, ופסול. ואם כן נפתרה הבעיה.

ב ר' יהודה אומר במשנה כי אם היו העלים פרודים ראוי שיאגוד אותם. תניא [שנינו בברייתא]: ר' יהודה אומר משום ר' טרפון; נאמר: "כפות תמרים" ואנו דורשים "כפות", שיהיה הלולב כיחידה אחת, אם היה פרוד — יכפתנו (יקשרנו) שיהא כאחד.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ממאי [ממה] בעצם לומדים אנו דהאי [שזה] שנאמר "כפות תמרים" דלולבא [של לולב] הוא, כפי שאנו נוהגים? אימא חרותא [שמא אמור שהוא ענף הדקל הקשה]? ומשיבים: בעינא [צריכים אנו] שיהא כפות וליכא [והרי אינו], שכן העלים יוצאים בו לצדדים ואי אפשר לכפות אותם.

ושואלים: אם העיקר הוא שיהא הלולב כיחידה אחת ואימא אופתא [ואמור שיקחו את גזע הדקל] שהוא ודאי "כפות"! ודוחים: כיון שנאמר "כפות" — מכלל הדברים למד אתה כי דאיכא [שיש] מצב שהוא פרוד, והאי [וזה] הרי כפות ועומד הוא לעולם, שאין בו מקום לפירוד.

ושואלים: ואימא [ואמור] שהכוונה היא כאן לכופרא [ענף הדקל] שלא נתקשה עדיין לגמרי ואפשר בדוחק לכפות אותו? אמר אביי: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבתיה שלום" (משלי ג, ז) כתיב [נאמר] בשבחה של התורה, ובכופרא חלק מן העלים הם כקוצים חדים, ודוקרים ומזיקים, ובודאי לא ציותה התורה להשתמש באלה.

אמר ליה [לו] רבא תוספאה [העוסק בתוספתא] לרבינא: כיון שנאמר: "כפות" שהוא לשון רבים, אם כן ואימא תרתי כפי דתמרי [ושמא אמור שיצטרכו ליטול שתי כפות תמרים, שתי לולבים] ואין די בלולב אחד למצוה? ענה לו: "כפת" כתיב [נאמר] בכתיב חסר, לומר שצריך רק אחד. ואם כן ואימא חדא [ואמור שיקחו רק עלה אחד] ומשיבים: זה אינו נקרא כפות אלא לההוא [לזה] "כף" קרי ליה [קורים לו] ו"כפת" משמעו גם לשון רבים, כפות (עלים) הרבה יחד.

ג שנינו במשנה כי ציני הר הברזל, שהם לולב שיש בו עלים מעטים מאד בשדרתו, ואין עליו צפופים כלולבים רגילים — כשרה. אמר אביי: לא שנו שלולב כזה כשר אלא כשיש בו עלים עד כי ראשו של עלה זה מגיע לצד עיקרו של זה הבא אחריו, אבל אם אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה, שיש בו פחות עלים מזה — הרי זה פסול.

תניא נמי הכי [שנויה גם כן כך בברייתא]: ציני הר הברזל — פסולה. ולכאורה, והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו] שהיא כשרה! אלא שמע מינה [למד מכאן] כאביי, שיש לחלק לפי מספר העלים בלולב, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך יש להבין.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that is thorny, split, or curved to the extent that it is shaped like a sickle is unfit. If it became hard as wood it is unfit. If it merely appears like hard wood but is not yet completely hardened, it is fit. Apparently, a split lulav is unfit. Rav Pappa said: The split lulav in the baraita is so split that it is shaped like a fork [heimanak], with the two sides of the split completely separated, and it appears that the lulav has two spines.

The baraita continues: If it is curved to the extent that it is shaped like a sickle, it is unfit. Rava said: We said that it is unfit only when it is curved forward away from the spine; however, if it is curved backward, toward the spine, it is fit for use because that is its nature, and that is the way a lulav typically grows.

Rav Naḥman said: The legal status of a lulav that is curved to either of the sides is like that of a lulav curved forward, and it is unfit. And some say: Its legal status is like that of a lulav curved backward, and it is fit.

And Rava said: This lulav that grew with one leaf, i.e., leaves on only one side of the spine, is blemished and unfit.

§ The mishna continues: If the palm leaves were severed from the spine of the lulav, it is unfit; if its leaves were spread, it is fit. Rav Pappa said: Severed means that the leaves are completely detached from the spine, and one ties them to the lulav, so that the lulav is made like a broom. Spread means that the leaves remain attached but are merely separated from the spine in that they jut outward.

Rav Pappa raised a dilemma: What is the halakha if the central twin-leaf split? The Gemara cites proof to resolve the dilemma. Come and hear that which Rabbi Yoḥanan said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: If the central twin-leaf was removed, the lulav is unfit. What, is it not that the same is true if the twin-leaf split? The Gemara answers: No, the case where it was removed is different, because the result is that it is lacking, and an incomplete lulav is certainly unfit. However, if the leaf remains in place, even though it is split, it does not necessarily render the lulav unfit.

Some say that Rabbi Yoḥanan said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: If the central twin-leaf split, it becomes as a lulav whose central twin-leaf was removed, and it is unfit. According to this version of the statement, the dilemma is resolved.

§ The mishna continues. Rabbi Yehuda says: If the leaves were spread, one should bind the lulav from the top. It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Tarfon that the verse states: “Branches [kappot] of a date palm.” The Sages interpret the term to mean bound [kafut], indicating that if the leaves of the lulav were spread, one should bind it.

Ravina said to Rav Ashi: From where is it ascertained that this term, “branches of a date palm,” is referring to the branches of the lulav? Say it is referring to the hardened branch of the date palm. Rav Ashi answered: That cannot be, as we require the lulav to be bound, and there is no binding, since at that stage the hardened leaves point outward, and binding them is impossible.

The Gemara asks: If the fundamental requirement of the mitzva is a lulav that appears as one unit, say that one takes the trunk of the date palm. The Gemara answers: The term bound, from which it is derived that the branch should appear as one unit, indicates that there is the possibility that it could be spread. However, this trunk is perpetually bound, as it can never become separated.

The Gemara asks: And say the verse is referring to the branch of the date palm [kufra] that has not yet hardened completely and could still be bound, albeit with difficulty. Abaye said that it is written in praise of the Torah: “Its way are ways of pleasantness and all its paths are peace” (Proverbs 3:17). At that stage of development, some of the leaves are thorns that potentially wound. The Torah would not command to use that type of branch in fulfilling the mitzva.

Rava, the expert in Tosefta, said to Ravina: Since the verse states “branches of a date palm” in the plural, say that one is obligated to take two palm branches in fulfilling the mitzva of the four species. Ravina answered: Although the word is vocalized in the plural, based on tradition kappot is written without the letter vav, indicating that only one is required. The Gemara suggests: And say that one is required to take only one leaf? The Gemara answers: If that were the intention of the Torah, it would not have written kappot without a vav. That single leaf is called kaf. Kappot without the vav indicates both plural, i.e., multiple leaves, and singular, i.e., one branch.

§ The mishna continues: A lulav from the palms of the Iron Mountain is fit. It has few leaves on its spine, and those leaves are not crowded together like the leaves on a standard lulav. Abaye said: The Sages taught that this type of lulav is fit only in a case in which the top of this leaf reaches the base of that leaf above it on the spine. However, if there are so few leaves that the top of this leaf does not reach the base of that leaf, it is unfit.

That was taught in a baraita as well: A lulav from the palms of the Iron Mountain are unfit. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that it is fit? Rather, learn from it in accordance with the statement of Abaye, that there is a distinction based on the configuration of the leaves on the lulav. Indeed, learn from it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בעון קומי ר' בון מה בין קטום ליבש הצוציתו. אמר להן זה הדר וזה אינו הדר. של אשירה אוקימנא באשירה דמשה דלשריפה קאי אבל שאר אשירות לא יטול ואם נטל כשר. נקטם ראשו פסול. אבל אם נסדק ולא נפרד כשר. והאי דתניא סדוק פסול דעביד כי המנק. המנק בלשון ערבי לבד אשיין וזה צורתו &&& עקום בין מלפניו בין מצדדיו פסול ואינו כשר אלא אם עקמומיתו מאחריו דהיינו (בלבד) [ברייתו] וכן הלכה:
תניא לולב כפוף כווץ חרות פסול. אבל דומה לחרות כגון שנפרדו עליו כשר הוא.

אמר רבא לולב העולה בחד הוצא. כלומר אין הוצין עולין מזה הצד ומזה הצד. בעל מום הוא ופסול.

נפרצו עליו פסול שנתרו מן השדרה ואין הן תלויין בה. דעביד כי חופיא. פי' ההוצין שבשדרה כשנחתכין מן השדרה נקראין חופיא כדגרסי' בהגוזל קמא. הוצין ועבדינהו חופיא והוא כעין שבירה מעין פרצה. נפרדו שנפרדו ההוצין כעין פתיחת החריות דלא ניתק אחד מחבירו כשר. הלא תראה ששנינו אם היה פרוד יכפתנו מכלל שהפרוד אין בו אלא כעין פתיחת הוצין בלבד:

אריב"ל נחלקה התיומת. פי' שבראש הלולב נעשה כמי שניטלה ופסול. פי' תיומת גבא דהוצא דמתיים להו לשני צידי העלה ומשוי להו חד כי כל אחת כפולה לשנים ותאומה מגבה אם נפרדו ההוצין זה מזה ועמד כל אחד כשהוא כפול לשנים והתיומת שלהן קיימת כשר. ואם נחלקה התיומת שלהן הרי הן כאילו נפרצו עליו ופסול:

ג״ה כפוף קווץ הוא מלשון קוצים וי״ג כווץ כלו׳‎ שעשוי קמטים קמטים ושניהם פסולים מספיק׳‎ ורבינו אלפסי ז״ל גורם לתרוייהו:

אמר רבא האי לולבא דסליק בחד הוצא.‎ פרש״י ‎ז״ל שאין לו עלין אלא מצד א'. ואחרים פירשו שאין רוב עליו כפולין אלא שעולין אחת אחת ושניהן פסולים ומדקא׳‎ בעל מום הוא נר׳‎ שפסולו מגופו ופסול כל שבעה אפילו בזמן הזה וי״א שאין פסולו אלא מפני שאינו הדר וביום א׳‎ בלבד ואפשר לדון כן לפי פי׳‎ האחרון אבל לא לפרש״י ז״ל:

אמר ר״פ נפרצו עליו דעביד כחופי׳‎ הא א״ש לפי׳‎ הראב״ד שפי׳‎ נפרצו העלין לארכן לשתים כדרך שעושין האומנין לעשות מהן קופות כי העלין נקראין הוצי כדאמרינן לעיל דסליק בחד הוצא וכשמחלקין אחד לשנים או לד׳‎ נקראין חופיא וכדאמרי׳‎ בפ׳‎ הגוזל האי מאן דגזל לולב ועבדינהו הוצי כלו׳‎ שניתק העלין ממנו קני גזל הוצי ועבדינהו חיפא קני והיינו כשחלק ההוצין לשתים או לג׳‎ דעביד בהו שינוי מעשה ואלו לפי׳‎ ר׳‎ האלפסי ז״ל לא א״ש שדוחק היא לו׳‎ דגזל לולבא ועבדיה הוצי שחלק הלולב לשני׳‎ ושדרתו והוצי ועבדיה חופיא שגזל חצי לולב וניתק העלין ממנו וגם בירושלמי מוכיח כפירוש הראב״ד דקאמר נפרצו עליו נעשה כמי שנחלקה התיומת דאלמא כשם שחלוק התיומת הוא שנחלקו במקום רחבן א׳‎ לשתים דארכן דאלו לפירוש הרי״ף ז״ל מה ענין נחלקה התיומת שהוא חלוק העלין לנפרצו עליו שהעלין שלמין אלא שניתקו חבורן ודינו של ר׳‎ אלפסי ז״ל לא נא׳‎ בגמרא לפי שהוא פשוט שכל שניתקין ממקום חיבורן עד שאין עומדין מאליהם כדרך גדילתן פסול ואע״פ שעומדין ע״י אגד ובלבד כשרוב העלין כן אבל במעוטן ושיהא שדרו של לולב מכוסה מעלין כשר:

ואימא חרות בעי׳‎ כפות וליכא כלו׳‎ דבעי׳‎ שיהא ראוי לכפית׳‎ משא״כ בחרות:

ואימא תרתי כפי דחמרי.‎ פי׳‎ ‎שאינו יוצא אלא בשני לולבין ומהדרי׳‎ כפת כתיב ואימ׳‎ חדא כלומר עלה אחת ההיא כף קרו לי':

קווץ והוא שיוצאין בשדרה שלו עוקצין כמין קוצים פסול ויש גורסין כווץ באות כף והוא שעלי הלולב פשוטות וכשמתכווצות הרי זה מום:

היה כפוף כאגמון פסול ר"ל שראשו כפוף לגמרי אבל אם היה עקום עד שהוא דומה למגל ר"ל באמצעיתו אם לאחריו כשר שכך היא ברייתו אבל לפניו או מן הצדדין פסול ולמדת שכפיפת הראש מיהא פסול בכל ענין וי"מ דוקא כפוף שנכפף מצד איזה לקות או איזה סבה אבל מקומות שיש בהם שהם כפופים מדרך ברייתם כשרים הם ואף חכמי נרבונאה היו בוחרים אותם מפני שהם נשמרים יותר מקטימת הראש ואף גדולי הפוסקים וגדולי המחברים לא כתבו פסול של כפוף כלל:

לולב שכל עליו עולין מצד אחד פסול כגון זה וי"מ בו שאין עליו כפולות לשנים:

נחלקה התיומת הרי היא כניטלה ופסול ותיומת זו פירשוה גדולי הרבנים ששני עלים העליונים האמצעיים נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה עם העלים וקורא לה כן על שהן עומדות מדובקות בראשו של לולב כתאומים כענין יהיו תמים על ראשו ונראה מדבריהם שאם נחלקו האחרים כשר וגדולי הפוסקים כתבו גב ההוצא של כל אחת ואחת שמתאמת שני צדי העלה ולמדת שפסול זה הוא בכל העלים ומ"מ דוקא בשלא נשאר מאותו עלה ולמעלה שיעור לולב שאם כן אף ניטל כשר:

ויש שואלין לשני הפירו' מה בין אלו לנסדק ראשו שכשר (עם) [עד] שפירשו נסדק ראשו שנסדק מן הצדדים ולא מגב ההוצא וי"מ נחלקה ברוחב העלה ונסדק באורך ולפירוש שני מיהא גדולי המפרשים כתבו דוקא בשנחלקה תיומת של רוב עלים וקולא יתרה היא ומ"מ אף לדעת הפוסלים באחד דוקא ברוב עלה ויש מי שפירש שזהו החילוק שבין נסדק לנחלקה התיומת שנסדק פירושו שלא ברובו:

לולב האמור בתורה בכפות תמרים הם חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלים לכאן ולכאן אלא שנעשה כמו שרביט ואין אומרים שהוא חרותא והוא כשנתקשה שתים ושלש שנים ונתקשו עליו ונעשו עץ זה פונה לכאן וזה לכאן כענפי שאר האילנות שהרי אי אפשר לכפתן אחת עם חברתה מתוך קשיין והתורה אמרה כפות רמז לכפיתה וכן אין אומרי' אופתא ר"ל חתיכת עץ מן הדקל שאין כפיתה אלא בנפרד מעט מתחלתו וכן אין אומרין כופרא והוא קודם שנתקשה עד שלא נעשה חרותא מפני שהוא מלא קוצים ומסרטין את הידים וכתיב דרכיה דרכי נועם וכן אין אומרים תמרים הרבה בענף שלהם שלא אמר כפות אלא לרמוז על ענין כפיתה ואין כפיתה אלא בעלים:

בא"ד והא דמשני הכא באשרה דמשה ולא משני בדנכרי וקודם כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר הכא כמו לפי' קמא דדומיא דעיר נדחת קתני דמכתת שיעורא כיון דליכא הכא נפקותא לענין דינא כמו לפירוש קמא דאשמועינן לפסול אפילו ביו"ט שני ומש"ה הוצרכו לתרץ דלא משני הכא בדנכרי וקודם ביטול דמשנקצץ הלולב מן הדקל כו' וכ"ה לשון התוס' בפ' כיסוי הדם אבל לשונם בפ' מצות חליצה שכתבו דאפילו משנקצץ הלולב כו' הוא מגומגם וכתבנו יישוב לדבריהם שם:

בא"ד וללישנא קמא דפרישית דע"ז דנכרי כו' קשיא דהתם באשרה דנכרי מיירי דיש לה ביטול ואפילו הכי משמע דלא יצא מדחשיב ליה דיחוי כו' עכ"ל ור"ל ללישנא קמא היינו לפי' קמא אבל מדברי התוס' בפרק מצות חליצה נראה דניחא להו לפי' קמא ואפשר דהיינו ממ"ש התוס' בפ' כל הצלמים דהכא דמלתיה דרבא מיירי קודם ביטול ובדיעבד יצא דמצות שלא להנות נתנו ור"ל מבעיא ליה התם אחר ביטול אי מאיס אי לא עכ"ל והכא מיאנו בזה והיינו ממ"ש דמשמע דלא יצא מדחשיב ליה דיחוי כו' ודו"ק:

תוס' בא"ד ור"ת מפרש וכו' עד והא דמשני הכא באשרה דמשה וכו' דמשנקצץ הלולב מן הדקל נתבטל ר"ל אבל ההיא דפ' כיסוי הדם דקתני לולב של ע"ז שופר של ע"ז לא יצא (לא) איירי בלולב שמשתמשים בו לע"ז והע"ז עצמה עדיין לא נתבטלה ולכך מוקי לה ר"ת קודם ביטול וההיא דראוהו ב"ד לאחר ביטול ולכך קאמר אם תקע בו יצא:

בא"ד ובפ' מצות חליצה וכו' ולא מפליג בשל ע"ז גופא וכו' ר"ל דבשלמא לפירושא קמא לא קשיא דאמאי לא מפליג בין ע"ז של נכרי ובין ע"ז של ישראל דאיכא למימר דתקרובת ע"ז וע"ז של ישראל הכל אחד כדלעיל:

בא"ד ובההיא דראוהו ב"ד קשה טפי וכו' עד דבשל ע"ז גופיה היה יכול לחלק בין קודם ביטול בין לאחר ביטול ומיהו ע"כ צריך לאוקמא לאחר ביטול כפי' ר"ת לפי מה שכתוב שם ברוב ספרים וכו' כצ"ל והמשך דברי התוס' כך הוא ובההיא דראוהו ב"ד קשה וכו' דבשל ע"ז גופיה היה יכול לחלק וכו' דבשלמא לפירושא קמא לא קשה מידי דלא מחלק בין ע"ז של ישראל לשל נכרי דע"ז של ישראל ועיר הנדחת דין אחד להם דאין להם ביטול כדלעיל אבל לפי' ר"ת קשה והדר קאמרי ומיהו אף בלא פירושו של ר"ת קשיא ההיא דראוהו ב"ד דע"כ בלא פי' ר"ת דלעיל צריך לאוקמא ההיא דאמר יצא לאחר ביטול לספרים דגרסי בהאי מימרא רב יהודה דהא רב יהודה ס"ל דמצות ליהנות ניתנו ואף בלא טעם דמכתת שיעורא אין יוצאים בה מטעם דאפי' ע"ז של נכרי דאסורה בהנאה קודם ביטול ולכך ע"כ הא דיצא צריך לאוקמא לאחר ביטול כפירושו של ר"ת וא"כ הוי ליה לחלק בסוף דבריו ולמימר אבל קודם ביטול לא יצא והכל בע"ז גופיה ולמה לו למימר דבשל עיר הנדחת לא יצא והדר מסקי התוס' ומיהו הנהו ספרים דגרסי שם רב יהודה ליתנהו דעכ"פ צ"ל רבא גרסי' התם וכו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלפי' קמא אתי שפיר ולפי' ר"ת קשה הא דלא מפליג בע"ז גופיה בין קודם ביטול בין לאחר ביטול:

בא"ד ומיהו קשה דבפ' כל הצלמים בעי ר"ל וכו' ומסיק דב דימי באשרה שביטלה קמיבעיא ליה וכו' עד והשתא לפי' ר"ת הא אשכחן רבא דקאמר הכא אם נטל יצא אלמא אין דיחוי ומיהו י"ל דהא דאמר רבא וכו' עד וה"ה בבטלה מעיו"ט ר"ל וא"כ לפי' ר"ת יתורץ שפיר וללישנא קמא דפרישית דע"ז דנכרי וכו' דלא בעי לכם קשה כצ"ל ור"ל הפי' קמא של התוס' בריש דבור זה:

א"כ מי שנתנו לו לולב ביו"ט וכו' כצ"ל:

בא"ד ונראה לפרש דרבא שדי אפי בע"ז של ישראל ובאילן שנטעו וכו' (ההיא) והשתא מפרשים התוס' דהא דקאמר רבא לולב של ע"ז פירושה של אשרה שנטעה מתחלה לשם אילן ואח"כ לבסוף נמלך לעבדה והשתא יש ג' חלוקי דינים אשרה שנטעה ולבסוף עבדה אפי' של ישראל פשיטא ליה לרבא דיצא אשרה שנטעה מתחלה לכך כאשרה של משה או של ישראל פשיטא דלא יצא דכתותי מכתת שיעוריה ועלה מוקמינן מתני' דקתני פסול אשרה שנטעה מתחלה לכך והיא של נכרים ואח"כ בטלה היינו דאיבעיא לן שם בפ' כל הצלמים אי יש דיחוי או אין דיחוי וצריך שתדע דעל כל פנים לא חזרו התוס' משינויי קמאי דהא ע"כ צריך עדיין גם לתירוצים הראשונים כדי לתרץ הא דקתני בשופר של ע"ז תקע יצא ובברייתא קתני אם תקע בו לא יצא וכן ההיא דאמר רבא בסנדל של ע"ז חליצתה כשרה ופשוט הוא:

ד"ה נחלקה התיומת וכו' עד ובהלכות גדולות פי' וכו' עיין באשר"י דמפרש הא דה"ג בב' פנים:

גמ' אמר רב נחמן לצדדין כו'. נ"ב נ"ל שזהו רב נחמן בר יצחק או גרסי' רבה ודו"ק:

רש"י בד"ה דאיפרוד איפרודי כו' ואין מצומצמין עם השדרה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה באשירה דמשה כו' וע"כ צריך לאוקמי כו'. נ"ב פי' ומיהו ע"כ וכן בתוס' דכיסוי הדם וק"ל:

בא"ד לפי' ר"ת נמחק לפי'. ונ"ב נ"ל כפי' ר"ת וכן מצאתי בתוס' דכיסוי הדם ודו"ק:

בד"ה נחלקה התיומת כו' ההיא דמתיים בהו כו'. נ"ב ובאשר"י מפרש אי קאי נמי על כל גב וגב שכפולה מאחוריו או על האמצעי לחוד קאי ע"ש:

גמרא תנ"ה כו' ואיכא דרמי כו'. עגה"ש ועי' לעיל (ט"ז) מה שהגהתי עליו:

רש"י ד"ה מלפניו. כאן חסר איזו תיבות. ועי' בר"ן ורש"י שם הלשון בשלימות:

גמרא ציני הר הברזל "כשרה". צ"ל כשרות וכן בכל הענין:

שם פסולה. צ"ל פסולות וכן בריש ע״ב:

תוס' ד"ה באשרה דמשה וכו' חליצתה כשרה ולולב ביו"ט שני. עי' עירובין פ ע"ב תד"ה אבל קורה:

דרכי' דרכי נועם. כ' תוס' רבא לא הי' שם והוא דוחק גדול גם גבי הדס ק' מ"ט נאיד רבא מקרא דאביי דקאי אדרכי התורה ומ"ט מייתי קרא דלא שייך כלל לתורה ומצות האמת והשלום אהבו דקאי להזהיר ישראל זה על זה ולא על מצות של תורה אבל הנלע"ד משו"ה לא פליג רבא גבי לולב אך בהדס דלפי טעמא דקאמר במדרשי' הדס הוא נגד ת"ח שטעמם מר ואינם הגונים כל כך ומ"מ יהי' אגודי' זה בזה להגן אלו על אלו וה"א אפילו ת"ח כקרח ועדתו בעל מחלוקה ומכשיל רבי' והיינו הרדופני וכדומה יאגדו אלו עם אלו והיינו דרכי נועם שלא ידח ממנו נדח קמ"ל חלילה לקרב כמו אלו והיינו האמת והשלום אהבו ולא שקר ומחלוקות וממילא תו לא הוה דרכי נועם וא"ש:

ציני הר הברזל כשרות וכו'. יש להסביר ע"ד דרוש אגדה כלפי שאחז"ל פ' במה בהמה שהאנשי' שקיימו התורה מאל"ף ועד תי"ו ונענשו על עון תוכחה שלא מיחו ואמרו עוד במס' שבת היו שריה כאילים לא מצאו מרעה מה אילי' ראשו שלזה בצד זנבו שלזה אף שרים שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא מיחו זה בזה ע"כ י"ל הני ציני הר הברזל רומזו לאלו שראשו של זה מגיע לעיקרו של זה ונושא פנים ואינו מוחה ומ"מ כשרי' הם שקיימו התורה מאל"ף ועד תי"ו והם בפתחה של גהינם על שלא מיחו:

בא"ד ור"ת מפרש כו' ובהאי דראוהו ב"ד כו' וע"כ צריך לאוקמי לאחר ביטול כו' עס"ה. ואע"ג דאמרינן התם דהדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו ולפירושם דאיירי לאחר ביטול לא הוי צריך להאי טעמא דאפילו אי מצות ליהנות ניתנו נמי יצא דהא לאחר ביטול מותר בהנאה ואפ"ה לכתחלה לא יתקע בו משום דמאיס אלא דאפ"ה מצינן למימר דאה"נ והאי טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו לא איצטריך אלא משום שופר של שלמים ומ"ש התוספות בנוסחאות הגירסות דהתם אי גרסינן רבא או ר' יהודא ע"ש בחידושינו ואין להאריך יותר:

קווץ. שיוצאין בשדרה שלו עוקצין כמין קוצין: עקום דומה למגל. חדא מלתא היא: חרות. קשה שנעשה חריות שכן דרך הלולב עליו נושרים בימות הגשמים והשדרה מתקשה ונעשה עץ: דומה לחרות. התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ: אמר רב פפא. הא דקתני סדוק פסול לאו שנסדקו ראשי עלין או שדרה: אלא דעביד כי הימנק. יפויצפו''ר של ברזל של סופרים שיש לו שני ראשים וראשו א' מפוצל כך גדל הלולב כמין שתי שדראות מחצית עלין לכאן ומחצית עלין לכאן: לאחריו. שנעקם לצד שדרה: מלפניו. לצד שכנגד השדרה שדרה זהו צד העשוי כשדרה של בהמה שהצלעות והחוליות מחוברין בה מכאן ומכאן ואמצעה חלק ועולה כמקל: דסליק בחד הוצא. שכל עליו מצד אחד: כי חופיא. אשקוב''א שבו מכבדין את הבית ועושין אותה מעלין של לולב התלושין מהשדרה ואוגדין מהן הרבה ביחד: דאיפרוד איפרודי. ראשיהן נפרדין כענפי דקל ואין מצומצמין עם השדרה אבל מלמטה הן מחוברין בה: נחלקה התיומת. שני עלין עליונים אמצעים ששם השדרה כלה נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה מהם: תיומת. לפי שמדובקין כתאומים: חרותא. ענף הדקל משנתקשה שתי שנים ושלש ויוצאין בו לולבין הרבה שנשרו עליהן ונתקשו גם הם ונעשו עץ זה פונה לכאן וזה פונה לכאן כענפי שאר אילנות: בעינן כפות. שאם היה פרוד יכפתנו והרי זה פרוד ואין אתה יכול לכופתו שיהו ענפיו הפרודים כאן וכאן נכפתים ומתמעכים אצל אביהם שהן מחוברין בו לפי שקשין הן: ואימא אופתא. אשטיל''א מעיקר הדקל שהוא חלק ואין ענף יוצא ממנו לכאן ולכאן שאין לך כפות הימנו: כפות. משמע שפרוד מתחלה ואתה כופתו: ואימא כופרא. היינו נמי עץ כעין חרותא אלא עדיין בן שנה או שתי שנים ולא נתעבה עצו ואתה יכול לכפות ענפיו על ידי אגוד ולזקפן למעלה לאוגדן עם אביהן: דרכיה דרכי נועם. ואלו עשוין כקוצים ויוצאין בהן עוקצין הרבה ומסרטין את הידים: תרתי כפי דתמרי. תמרים עצמן דרכן להיות הרבה תלוין ביחד במכבדות שלהם וקורין להם כף טרוק''א: כפת כתיב. חדא: כף קרי ליה. וכי כתיב כפת על שם כפות אם פרודה ואין לשון זה נופל אלא על [עלי] הלולב: ציני הר הברזל. לולבין שלהן העלין מועטין בשדרה מרוחקין זה למעלה מזה הרבה ועוד שקטנים הן לארכן ופעמים אין מגיע ראשו של עלה זה לעיקרו של זה:

דהא במנעל שאינו שלו תנן חליצתה כשרה ולולב בי''ט שני ובשמעתין הוה מצי לשנויי דמתני' בי''ט ראשון ולא הוה צריך לאוקמי באשרה דמשה אלא משום דקתני דומיא דעיר הנדחת ואפילו בי''ט שני ור''ת מפרש דכולהו בע''ז דנכרי וכאן קודם ביטול וכאן לאחר ביטול ולאחר ביטול נמי לכתחלה לא יטול ולא יתקע דמאיס לענין מצוה לפי שהיה עליו שם ע''ז וכן לא תחלוץ בו לכתחלה ואפילו אם תימצי לומר דשרי לכסות לכתחלה בעפר ע''ז כמו בשל עיר הנדחת לא דמי כיסוי לחליצה והא דמשני הכא באשרה דמשה ולא משני בדנכרי וקודם ביטול משום דמשנקצץ הלולב מן הדקל נתבטל ובפרק מצות חליצה (יבמות ד' קג:) מפליג בין סנדל של ע''ז לסנדל של תקרובת ע''ז דאין לו ביטול ולא מפליג בשל ע''ז גופיה בין קודם ביטול בין לאחר ביטול אגב אורחיה קא משמע לן דתקרובת ע''ז אינה בטילה עולמית ובההיא דראוהו בית דין קשה טפי דמפליג רבא התם בין שופר של ע''ז לשופר של עיר הנדחת דבשל ע''ז גופיה היה יכול לחלק בין קודם ביטול בין לאחר ביטול ועל כרחך צריך לאוקומה לאחר ביטול כפירוש ר''ת לפמ''ש שם ברוב ספרים רב יהודה דאי קודם ביטול הא רב יהודה דאמר התם לעיל בשופר שלמים לא יצא דמצות ליהנות ניתנו ומיהו צריך לומר דמ''מ רבא גרס ולא רב יהודה דהא מפרש התם טעמא דשופר של עיר הנדחת לא יצא משום דכתותי מיכתת שיעוריה ולרב יהודה הוה ליה למימר משום דמצות ליהנות ניתנו ומיהו קשה דבפרק כל הצלמים (ע''ז ד' מז.) בעי ר''ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה ומסיק רב דימי באשרה שבטלה קמיבעיא ליה יש דחוי אצל מצות או אין דחוי אצל מצות ומוכחא מלתא דשום אמורא לא פשיט ליה הא מלתא דבעי למיפשטא מדרבי יוחנן ומדרב פפא ומשני דרב פפא גופיה קמיבעיא ליה וקיימא בתיקו והשתא לפי' ר''ת הא אשכחן רבא דאמר הכא אם נטל יצא אלמא אין דחוי אפילו לקולא ומיהו י''ל דהא [דאמר רבא] דיצא כשבטלה מערב י''ט והא דמיבעי לן אי יש דחוי כשביטל בי''ט דאז שייך דחוי כדמוכח לקמן בפירקין (דף לג.) דבעי ר' ירמיה נקטם ראשו מערב י''ט ועלתה בו תמרה בי''ט אבל עלתה בו תמרה בערב י''ט לא חשיב דחוי והוא הדין בבטלה מערב יו''ט וללישנא קמא דפרישית דע''ז דנכרי אפילו בלא ביטול יוצא כגון בי''ט שני דלא בעי לכם קשיא דהתם באשרה דנכרי מיירי דיש לה ביטול ואפילו הכי משמע דלא יצא מדחשיב לה דחוי וכי תימא דבי''ט ראשון הוא דחשיב ליה דחוי לפי שלא היה שלו קודם ביטול א''כ מי שנתנו לו לולב בי''ט לא יצא ואע''ג דלא דמי כולי האי דשל ע''ז אין תקנה בשום ענין מ''מ כיון דמשום איסור ע''ז דאיכא השתא לא מיפסיל אין לנו לחושבו דחוי מחמת שאינו שלו ונראה לפרש דרבא שרי אפילו בע''ז של ישראל ובאילן שנטעו לבסוף עבדו וכרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי בר' יהודה בפרק כל הצלמים (ע''ז דף מח.) דשרו להדיוט אלא אם כן נטעו מתחלה לכך דדרשינן תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם ואפילו בי''ט ראשון אם נטל יצא דשרי להדיוט ולכם קרינא ביה ומתנית' דשל אשרה פסול כשנטעה מתחילה לכך והיינו אשרה דמשה דבההיא מוקי רבנן קרא דואשריהם תשרפון באש (דברים יב) דאסור אפילו להדיוט ובעיא דכל הצלמים באשרה דנכרי דנטעה מתחלה לכך ואח''כ בטלה אם יש דחוי או לא מיהו ללישנא קמא דהתם דקאמר כי תיבעי לן באילן שנטעו ולבסוף עבדו ואליבא דרבנן דשרו להדיוט מהו לענין מצוה מאיס כלגבוה או לא הוה מצי למיפשטא מדרבא מדקאמר אם נטל יצא אלא רבא סבירא ליה כרב דימי דמסיק דיש דחוי קמיבעיא ליה אבל בהא פשיטא ליה דיצא וא''ת תיפשוט דאין דחוי ממתניתין דענביו מרובין מעליו ואם מיעטן כשר ואין ממעטין בי''ט ואמר בגמרא הא עבר ולקטן כשר היכא דאשחור מאתמול דלא פסלינן ענביו מרובות אלא בשחורות אבל ירקות לא וכי אשחור מאתמול דחוי מעיקרא בתחלת י''ט לא הוי דחוי אלמא אין דחוי אצל מצות וי''ל דשאני התם דבידו לתקן דנהי דאסור למעט מ''מ בידו למעט אבל גבי ע''ז אין בידו לבטל דאין ישראל מבטל ע''ז של נכרי: נקטם ראשו. פירושו בריש פירקין: קווץ. פי' בקונטרס שיוצאין בשדרה שלו עוקצים כמין קוצים ובערוך פירש ענין צמיתה: דעביד כי חופיא. פירושו במתני': נחלקה התיומת. לא מיירי שנסדקו בראשו עלין שבראש השדרה דכולהו הכי איתנהו אלא כדפירש בקונטרס שני עליו עליונים אמצעיים ששם השדרה כלה נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה עד העלים שלמטה ובה''ג פי' נחלקה התיומת ההוא גבא דהוצא היכא דדביקו אהדדי ההוא דמתיים בהו ומשוי להו חד אי כנפרצו עליו דמי פסול אי כנפרדו עליו דמי כשר: דרכיה דרכי נועם. רבא לא היה שם משום הכי לא מייתי הכא קרא דהאמת והשלום כדלקמן: כפת כתיב. בהאי כולי עלמא מודו דיש אם למסורת וצריך טעמא:

דף לב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד