|
טקסט הדף מנוקד
קָווּץ סָדוּק עָקוֹם דּוֹמֶה לְמַגָּל פָּסוּל חָרוּת פָּסוּל דּוֹמֶה לְחָרוּת כָּשֵׁר אָמַר רַב פָּפָּא דַּעֲבִיד כְּהֶימְנֵק
עָקוֹם דּוֹמֶה לְמַגָּל אָמַר רָבָא לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְפָנָיו אֲבָל לְאַחֲרָיו בִּרְיָיתֵיהּ הוּא אָמַר רַב נַחְמָן לִצְדָדִין כִּלְפָנָיו דָּמֵי וְאָמְרִי לַהּ כִּלְאַחֲרָיו דָּמֵי וְאָמַר רָבָא הַאי לוּלַבָּא דְּסָלֵיק בְּחַד הוּצָא בַּעַל מוּם הוּא וּפָסוּל נִפְרְצוּ עָלָיו כּוּ' אָמַר רַב פָּפָּא נִפְרְצוּ דְּעָבֵיד כִּי חוּפְיָא נִפְרְדוּ דְּאִיפָּרוּד אִפָּרוֹדֵי בָּעֵי רַב פָּפָּא נֶחְלְקָה הַתְּיוֹמֶת מַהוּ תָּא שְׁמַע דְּאָמַר (רַבִּי יוֹחָנָן) אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נִיטְּלָה הַתְּיוֹמֶת פָּסוּל מַאי לָאו הוּא הַדִּין נֶחְלְקָה לָא נִיטְּלָה שָׁאנֵי דְּהָא חֲסַר לֵיהּ אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר (רַבִּי יוֹחָנָן) אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נֶחְלְקָה הַתְּיוֹמֶת נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁנִּיטְּלָה הַתְּיוֹמֶת וּפְסוּל רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר תַּנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי טַרְפוֹן כַּפּוֹת תְּמָרִים כְּפוֹת אִם הָיָה פָּרוּד יִכְפְּתֶנּוּ אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי מִמַּאי דְּהַאי כַּפּוֹת תְּמָרִים דְּלוּלַבָּא הוּא אֵימָא חֲרוּתָא בָּעֵינָא כְּפוֹת וְלֵיכָּא וְאֵימָא אוּפְתָּא כְּפוֹת מִכְּלָל דְּאִיכָּא פָּרוּד וְהַאי כָּפוּת וְעוֹמֵד לְעוֹלָם וְאֵימָא כּוּפְרָא אָמַר אַבָּיֵי דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְכׇל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם כְּתִיב אֲמַר לֵיהּ רָבָא תּוֹסְפָאָה לְרָבִינָא וְאֵימָא תַּרְתֵּי כַּפֵּי דְתַמְרֵי כַּפַּת כְּתִיב וְאֵימָא חֲדָא לְהָהוּא כַּף קָרֵי לֵיהּ צִינֵּי הַר הַבַּרְזֶל כְּשֵׁרָה אָמַר אַבָּיֵי לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁרֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מַגִּיעַ לְצַד עִיקָּרוֹ שֶׁל זֶה אֲבָל אֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מַגִּיעַ צַד עִיקָּרוֹ שֶׁל זֶה פָּסוּל תַּנְיָא נָמֵי הָכִי צִינֵּי הַר הַבַּרְזֶל פְּסוּלָה וְהָא אֲנַן תְּנַן כְּשֵׁרָה אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ כְּאַבָּיֵי שְׁמַע מִינַּהּ רש"י
קווץ. שיוצאין בשדרה שלו עוקצין כמין קוצין: עקום דומה למגל. חדא מלתא היא: חרות. קשה שנעשה חריות שכן דרך הלולב עליו נושרים בימות הגשמים והשדרה מתקשה ונעשה עץ: דומה לחרות. התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ: אמר רב פפא. הא דקתני סדוק פסול לאו שנסדקו ראשי עלין או שדרה: אלא דעביד כי הימנק. יפויצפו''ר של ברזל של סופרים שיש לו שני ראשים וראשו א' מפוצל כך גדל הלולב כמין שתי שדראות מחצית עלין לכאן ומחצית עלין לכאן: לאחריו. שנעקם לצד שדרה: מלפניו. לצד שכנגד השדרה שדרה זהו צד העשוי כשדרה של בהמה שהצלעות והחוליות מחוברין בה מכאן ומכאן ואמצעה חלק ועולה כמקל: דסליק בחד הוצא. שכל עליו מצד אחד: כי חופיא. אשקוב''א שבו מכבדין את הבית ועושין אותה מעלין של לולב התלושין מהשדרה ואוגדין מהן הרבה ביחד: דאיפרוד איפרודי. ראשיהן נפרדין כענפי דקל ואין מצומצמין עם השדרה אבל מלמטה הן מחוברין בה: נחלקה התיומת. שני עלין עליונים אמצעים ששם השדרה כלה נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה מהם: תיומת. לפי שמדובקין כתאומים: חרותא. ענף הדקל משנתקשה שתי שנים ושלש ויוצאין בו לולבין הרבה שנשרו עליהן ונתקשו גם הם ונעשו עץ זה פונה לכאן וזה פונה לכאן כענפי שאר אילנות: בעינן כפות. שאם היה פרוד יכפתנו והרי זה פרוד ואין אתה יכול לכופתו שיהו ענפיו הפרודים כאן וכאן נכפתים ומתמעכים אצל אביהם שהן מחוברין בו לפי שקשין הן: ואימא אופתא. אשטיל''א מעיקר הדקל שהוא חלק ואין ענף יוצא ממנו לכאן ולכאן שאין לך כפות הימנו: כפות. משמע שפרוד מתחלה ואתה כופתו: ואימא כופרא. היינו נמי עץ כעין חרותא אלא עדיין בן שנה או שתי שנים ולא נתעבה עצו ואתה יכול לכפות ענפיו על ידי אגוד ולזקפן למעלה לאוגדן עם אביהן: דרכיה דרכי נועם. ואלו עשוין כקוצים ויוצאין בהן עוקצין הרבה ומסרטין את הידים: תרתי כפי דתמרי. תמרים עצמן דרכן להיות הרבה תלוין ביחד במכבדות שלהם וקורין להם כף טרוק''א: כפת כתיב. חדא: כף קרי ליה. וכי כתיב כפת על שם כפות אם פרודה ואין לשון זה נופל אלא על [עלי] הלולב: ציני הר הברזל. לולבין שלהן העלין מועטין בשדרה מרוחקין זה למעלה מזה הרבה ועוד שקטנים הן לארכן ופעמים אין מגיע ראשו של עלה זה לעיקרו של זה:
תוספות
דהא במנעל שאינו שלו תנן חליצתה כשרה ולולב בי''ט שני ובשמעתין הוה מצי לשנויי דמתני' בי''ט ראשון ולא הוה צריך לאוקמי באשרה דמשה אלא משום דקתני דומיא דעיר הנדחת ואפילו בי''ט שני ור''ת מפרש דכולהו בע''ז דנכרי וכאן קודם ביטול וכאן לאחר ביטול ולאחר ביטול נמי לכתחלה לא יטול ולא יתקע דמאיס לענין מצוה לפי שהיה עליו שם ע''ז וכן לא תחלוץ בו לכתחלה ואפילו אם תימצי לומר דשרי לכסות לכתחלה בעפר ע''ז כמו בשל עיר הנדחת לא דמי כיסוי לחליצה והא דמשני הכא באשרה דמשה ולא משני בדנכרי וקודם ביטול משום דמשנקצץ הלולב מן הדקל נתבטל ובפרק מצות חליצה (יבמות ד' קג:) מפליג בין סנדל של ע''ז לסנדל של תקרובת ע''ז דאין לו ביטול ולא מפליג בשל ע''ז גופיה בין קודם ביטול בין לאחר ביטול אגב אורחיה קא משמע לן דתקרובת ע''ז אינה בטילה עולמית ובההיא דראוהו בית דין קשה טפי דמפליג רבא התם בין שופר של ע''ז לשופר של עיר הנדחת דבשל ע''ז גופיה היה יכול לחלק בין קודם ביטול בין לאחר ביטול ועל כרחך צריך לאוקומה לאחר ביטול כפירוש ר''ת לפמ''ש שם ברוב ספרים רב יהודה דאי קודם ביטול הא רב יהודה דאמר התם לעיל בשופר שלמים לא יצא דמצות ליהנות ניתנו ומיהו צריך לומר דמ''מ רבא גרס ולא רב יהודה דהא מפרש התם טעמא דשופר של עיר הנדחת לא יצא משום דכתותי מיכתת שיעוריה ולרב יהודה הוה ליה למימר משום דמצות ליהנות ניתנו ומיהו קשה דבפרק כל הצלמים (ע''ז ד' מז.) בעי ר''ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה ומסיק רב דימי באשרה שבטלה קמיבעיא ליה יש דחוי אצל מצות או אין דחוי אצל מצות ומוכחא מלתא דשום אמורא לא פשיט ליה הא מלתא דבעי למיפשטא מדרבי יוחנן ומדרב פפא ומשני דרב פפא גופיה קמיבעיא ליה וקיימא בתיקו והשתא לפי' ר''ת הא אשכחן רבא דאמר הכא אם נטל יצא אלמא אין דחוי אפילו לקולא ומיהו י''ל דהא [דאמר רבא] דיצא כשבטלה מערב י''ט והא דמיבעי לן אי יש דחוי כשביטל בי''ט דאז שייך דחוי כדמוכח לקמן בפירקין (דף לג.) דבעי ר' ירמיה נקטם ראשו מערב י''ט ועלתה בו תמרה בי''ט אבל עלתה בו תמרה בערב י''ט לא חשיב דחוי והוא הדין בבטלה מערב יו''ט וללישנא קמא דפרישית דע''ז דנכרי אפילו בלא ביטול יוצא כגון בי''ט שני דלא בעי לכם קשיא דהתם באשרה דנכרי מיירי דיש לה ביטול ואפילו הכי משמע דלא יצא מדחשיב לה דחוי וכי תימא דבי''ט ראשון הוא דחשיב ליה דחוי לפי שלא היה שלו קודם ביטול א''כ מי שנתנו לו לולב בי''ט לא יצא ואע''ג דלא דמי כולי האי דשל ע''ז אין תקנה בשום ענין מ''מ כיון דמשום איסור ע''ז דאיכא השתא לא מיפסיל אין לנו לחושבו דחוי מחמת שאינו שלו ונראה לפרש דרבא שרי אפילו בע''ז של ישראל ובאילן שנטעו לבסוף עבדו וכרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי בר' יהודה בפרק כל הצלמים (ע''ז דף מח.) דשרו להדיוט אלא אם כן נטעו מתחלה לכך דדרשינן תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם ואפילו בי''ט ראשון אם נטל יצא דשרי להדיוט ולכם קרינא ביה ומתנית' דשל אשרה פסול כשנטעה מתחילה לכך והיינו אשרה דמשה דבההיא מוקי רבנן קרא דואשריהם תשרפון באש (דברים יב) דאסור אפילו להדיוט ובעיא דכל הצלמים באשרה דנכרי דנטעה מתחלה לכך ואח''כ בטלה אם יש דחוי או לא מיהו ללישנא קמא דהתם דקאמר כי תיבעי לן באילן שנטעו ולבסוף עבדו ואליבא דרבנן דשרו להדיוט מהו לענין מצוה מאיס כלגבוה או לא הוה מצי למיפשטא מדרבא מדקאמר אם נטל יצא אלא רבא סבירא ליה כרב דימי דמסיק דיש דחוי קמיבעיא ליה אבל בהא פשיטא ליה דיצא וא''ת תיפשוט דאין דחוי ממתניתין דענביו מרובין מעליו ואם מיעטן כשר ואין ממעטין בי''ט ואמר בגמרא הא עבר ולקטן כשר היכא דאשחור מאתמול דלא פסלינן ענביו מרובות אלא בשחורות אבל ירקות לא וכי אשחור מאתמול דחוי מעיקרא בתחלת י''ט לא הוי דחוי אלמא אין דחוי אצל מצות וי''ל דשאני התם דבידו לתקן דנהי דאסור למעט מ''מ בידו למעט אבל גבי ע''ז אין בידו לבטל דאין ישראל מבטל ע''ז של נכרי: נקטם ראשו. פירושו בריש פירקין: קווץ. פי' בקונטרס שיוצאין בשדרה שלו עוקצים כמין קוצים ובערוך פירש ענין צמיתה: דעביד כי חופיא. פירושו במתני': נחלקה התיומת. לא מיירי שנסדקו בראשו עלין שבראש השדרה דכולהו הכי איתנהו אלא כדפירש בקונטרס שני עליו עליונים אמצעיים ששם השדרה כלה נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה עד העלים שלמטה ובה''ג פי' נחלקה התיומת ההוא גבא דהוצא היכא דדביקו אהדדי ההוא דמתיים בהו ומשוי להו חד אי כנפרצו עליו דמי פסול אי כנפרדו עליו דמי כשר: דרכיה דרכי נועם. רבא לא היה שם משום הכי לא מייתי הכא קרא דהאמת והשלום כדלקמן: כפת כתיב. בהאי כולי עלמא מודו דיש אם למסורת וצריך טעמא:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|