סוכה לד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - א

אבא שאול אומר: מה שאמר הכתוב "ערבי נחל" בלשון רבים, לא לרבות ערבי בעל והרים בא, אלא לומר לך: שתים איכא, כלומר, שתי מצוות יש בערבה, אחת למצות לולב, ואחת למקדש, שציוה הכתוב להקיף את המזבח בערבות [כמבואר להלן דף מה א]. ^[84]

מקשה הגמרא: ורבנן דדרשי "ערבי" לרבות של בעל ושל הרים, האי דבעינן ערבה למקדש מנא להו?

מתרצת הגמרא: הלכתא גמירי להו. [כלומר, הלכה למשה מסיני היא].

דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: דין "עשר נטיעות", דהיינו, עשר נטיעות המפוזרות בשווה בתוך בית סאה שהוא חמישים אמה על חמישים אמה, שהמרחק בין נטיעה לנטיעה שווה בכולן, מותר לחרוש אותו בית סאה בערב שביעית עד ראש השנה.

ואף שמצוה מן התורה להוסיף בערב שביעית מחול על הקודש, וכמו שלמדו חכמים מן הפסוק "בחריש ובקציר תשבות", שמדובר בחריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, שאסור לחורשו שלושים יום קודם השביעית, מכל מקום בנטיעות שאם לא יחרוש תחתיהם יבשו ויפסדו, נאמר למשה מסיני שמותר לחרוש תחתיהן עד ראש השנה.

ואם היו עשר נטיעות המפוזרות בשווה בכל הבית סאה, נאמר למשה מסיני שמותר לחרוש כל הבית סאה בשבילן, ולא רק תחתיהן, הואיל ויונקות מכל הבית סאה. אבל אם לא היו עשר אלא פחות, או שאינן מפוזרות בכל הבית סאה, חורש תחת כל אחת ואחת מהן כשיעור יניקתה לפי חשבון עשר לבית סאה. [זהו דין עשר נטיעות שנאמר למשה מסיני].

וכן דין הקפת המזבח בערבה, ודין ניסוך המים במקדש בחג הסוכות [המבואר להלן מח א], הלכות אלו כולן הלכה למשה מסיני.

תנו רבנן: ערבי נחל, הגדילות על הנחל, פרט לצפצפה הגדילה בין ההרים.

אמר רבי זירא: מאי קראה? כלומר, מנין למדת שצפצפה גרועה היא מן הערבה, שכה פשוט לך לדרוש את הפסוק למיעוטי ולא לריבויי, שהרי יכול אתה לדרוש "ערבי נחל" לשון רבים לרבות צפצפה, שאף היא כשרה למצות ערבה? ^[85] דכתיב [יחזקאל יז ה]: "קח על מים רבים צפצפה שמו". כוונת הכתוב שם לבא בתוכחה על צדקיהו, שנתנו ה' למלך על ירושלים והוא עבד למלך בבל, והיינו שאותו "שורש הנאחז בשדה זרע" הפך והיה לצפצפה, ומשמע שצפצפה לשון גריעותא הוא.

אמר ליה אביי: ודילמא פרושי קא מפרש, וכך היא כוונת הכתוב: קח על מים רבים - נתן הקדוש ברוך הוא שררה לצדקיהו ונתנו מלך על כל סביבותיו, ומאי ניהו, כלומר, ואיזו מלוכה חשובה היא - כצפצפה, ולפירוש זה צפצפה לשון חשיבות היא.

דוחה הגמרא: אם כן מאי האי דכתיב "שמו", הרי כבר אמר הכתוב שנתנו למלך, דכתיב: "קח על מים רבים?

אמר רבי אבהו: אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי שיהו ישראל לפני כ"קח על מים רבים", ומאי ניהו - ערבה שגדלה על המים, והן [ישראל] שמו עצמן כצפצפה שבהרים.

איכא דמתני לה להאי קרא [הנאמר ביחזקאל] אמתניתא. כלומר, לא רבי זירא דרש את הפסוק לגריעותא, אלא ברייתא מפורשת היא שצפצפה לשון גריעותא היא, ואת קושית אביי שנו בשם רבי זירא.

וכך שנו: "קח על מים רבים צפצפה שמו", ומשמע לשון גריעותא. מתקיף לה רבי זירא: ודילמא פרושי קא מפרש, קח על מים רבים מאי ניהו, צפצפה. ומתרצת הגמרא כדלעיל: אם כן מאי שמו.

אמר רבי אבהו: אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי שיהו ישראל לפני כקח על מים רבים, ומאי ניהו ערבה, והן שמו עצמן כצפצפה שבהרים.

תנו רבנן: אי זהו ערבה ואיזהו צפצפה?

ערבה קנה [הענף] שלה אדום, ועלה שלה משוך [מוארך], ופיה חודן של העלים חלק הוא, ואינו עשוי פגימות פגימות.

ואילו צפצפה, קנה שלה לבן, ועלה שלה עגול, ופיה דומה למגל שכולו פגימות.

ומקשה הגמרא: היאך אתה אומר שערבה פיה חלק, והא תניא שנינו בברייתא: ערבה הדומה למגל שפגימותיו נוטות כולן לאחד מן הצדדים, כשר. אבל הדומה למסר שפגימותיו הולכות לפנים ואינן נוטות לצד ^[86] - פסול. ומבואר, שערבה הדומה למגל כשרה, והיאך אתה אומר שזהו אחד מסימני הצפצפה?!

אמר אביי: כי תניא ההיא, בחילפא גילא, שהוא אחד ממיני הערבה, ומין זה לבדו דומה למגל. אבל סתם ערבה פיה חלק. אמר אביי: שמע מינה מברייתא זו דהאי חילפא גילא כשר להושענא.

ומתמהינן: פשיטא שהיא כשרה שהרי ערבה היא? ^[87]

ומפרשת הגמרא: מהו דתימא: הואיל ואית ליה שם לווי, שאין קורין לה ערבה סתם אלא חילפא גילא, לא נתכשר, שאין זו הערבה האמורה בתורה, קא משמע לן.

ואימא הכי נמי, נפסול ערבה זו מטעם זה?

"ערבי נחל" אמר רחמנא, ומשמע, מכל מקום. כלומר, לרבות כל מיני הערבה ואפילו חילפא גילא.

אמר רב חסדא: הני תלת מילי אשתני שמייהו [נשתנה שמם] מכי חרב בית המקדש:

חלפתא [צפצפה] נשתנה שמה לערבתא, ואילו ערבתא [ערבה רגילה], נתחלף שמה לחלפתא.

מאי נפקא מינה בשינוי השם זה? למצות לולב. שאותה הקרויה עתה ערבה פסולה למצות לולב, ואילו אותה הקרויה חלפתא כשרה.

וכן שיפורא שופר של איל שכפוף הוא, נקרא עתה חצוצרתא, ואילו חצוצרתא שהיא פשוטה ואינה של איל קרויה עתה שיפורא.

מאי נפקא מינה? למצות תקיעת שופר של ראש השנה. שאותו שופר הקרוי שיפורא פסול לתקיעה.

וכן שולחן גדול ושולחן קטן, אחד מהם היה קרוי פתורא וחבירו פתורתא, ועתה נשתנה שמם, וקורין לפתורתא פתורא, ולפתורא פתורתא.

למאי נפקא מינה?

לענין מקח וממכר. שאם סיכמו המוכר והלוקח על פתורתא, נותן לו כפי שהוא קרוי עתה.

אמר אביי: אף אני אומר דבר נוסף שנתחלף שמו: בי כסי מקום יש בכריסה של הבהמה והוא קרוי בית הכוסות, שהוא עשוי ככובע וככוס, ודופנו עבה כשתי דפנות, ובעבר היו רגילים לקרותו הובלילא, ואילו מה שאנו קורין עתה הובלילא שהוא ההמסס, היו רגילים לקרותו בי כסי.

למאי נפקא מינה?

למחט הנמצא בעובי בית הכוסות.

ששנינו במסכת חולין [דף נ ב]: מחט שנמצאת בעובי [כלומר, בדופן] בית הכוסות, אם היתה תחובה מצד אחד, דהיינו שהיתה תחובה בעוביו אבל לא ניקב בית הכוסות נקב מפולש - כשר, כיון שסתום הוא. אבל אם ניקב נקב מפולש - הרי היא טריפה. וחילוק זה שייך רק בבית הכוסות שדפנותיו עבים. אבל בהובלילא שדופנו דק כל נקב מטריפה.

אמר רבא בר יוסף: אף אני אומר דבר נוסף שנתחלף שמו: בבל נקראת עתה בורסיף, ואילו המקום שהיה קרוי בורסיף קרוי עתה בבל.

הערות

^[84] להלן מג ב נחלקו אמוראי, האם הקפת המזבח היא בערבה או בלולב, והר"ן שם כתב בשם רש"י שהההקפה היא בלולב, ואם כן צריך עיון היאך פירש כאן שיש מצות ערבה במקדש בהקפת המזבח?! וכתב הכפות תמרים, שאין כוונת רש"י כאן להקפת המזבח על ידי הכהנים, אלא למה שהיו זוקפין מורביות של ערבה בצידי המזבח.

^[85] כן פירש רש"י, לפי שהוקשה לו: מהי קושית הגמרא מאי קרא, הרי צפצפה נתמעטה מערבי נחל? ועל כן פירש, שכוונת הגמרא להקשות: מנין לך למעט צפצפה מן הפסוק "ערבי נחל", נילף להיפך, לרבות צפצפה שאף היא כשרה למצות ערבה. ובכפות תמרים הקשה, היאך סברה הגמרא לרבות צפצפה מן הפסוק הרי אינה ערבה? ותירץ, שכוונת הגמרא בקושייתה היא, מנין שכוונת הכתוב לפסול צפצפה לגמרי, שמא לא אמרה תורה ערבי נחל אלא לכתחילה. אבל בדיעבד כל מיני הערבה כשרים.

^[86] כן פירש רש"י. אבל הרמב"ם פירש באופן אחר, שמסר פגימותיו גדולות, ואילו מגל פגימותיו קטנות.

^[87] במהרש"א הקשה: היאך פשיטא לגמרא שהיא כשרה, הרי מסברא יש לומר שכל שאין לה את שלושת הסימנים שמנה התנא בערבה אינה כשרה ללולב?! ותירץ השפת אמת, שאין הכי נמי, מה שהכשירו ערבה זו למרות שהיא דומה למגל חידוש גדול הוא, אלא שלא לזה נתכוון אביי, שהרי חידוש זה מפורש בברייתא, אלא ידעה הגמרא שאביי בא לפשוט בזה ספק אחר שהיה לו לגבי חילפא גילא, ועל זה אמרו שפשיטא הוא. אמנם יש מן הפוסקים שכתבו ששלושת הסימנים הם לעיכובא, ויש שכתבו ששנים מהם לעיכובא, וראה בכל זה בילקוט מפרשים.

אבא שאול אומר: לשון הריבוי "ערבי" מורה על שיש כאן שתים, והן שתי המצוות שבערבה; אחת מצות ערבה שהיא חלק ממצות הלולב, ואחת למקדש שהיו מקיפים את המזבח בערבה בסוכות.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] שאינם דורשים כן, ערבה זו של מקדש מנא להו [מניין להם]? ומשיבים: הלכתא גמירי להו [בהלכה למשה מסיני למדים הם] דבר זה, ולא מן הכתובים. שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן, שלוש הלכות אלה: עשר נטיעות, כלומר, ההלכה ששדה בשטח של בית סאה (חמישים אמה על חמישים אמה), שיש בו עשר נטיעות (שתילים, עצים צעירים) המפוזרות בשוה בשדה, אף שמצוה מן התורה להוסיף מן החול על הקודש ונאסרה חרישת שדה שלושים יום קודם שנת השמיטה, מכל מקום בשטח כזה ובשיטת פיזור שווה של הנטיעות, מצטרפות כולן והותר לחרוש בשבילן את כל השדה עד ראש השנה. וכן, מצות ערבה שבמקדש, ומצות ניסוך המים על המזבח בכל יום מימי חג הסוכות — שלוש הלכות אלה מקורן של בהלכה למשה מסיני.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא נוספת: "ערבי נחל" משמעו מן הערבות הגדילות על הנחל, פרט לצפצפה שאינה צמח של נחל אלא היא גדילה בין ההרים. אמר ר' זירא: מאי קראה [מהו הכתוב] המלמד על פסלותה של הצפצפה לארבעה מינים — שכתוכחה לעם ישראל, נאמר: "קח על מים רבים צפצפה שמו" (יחזקאל יז, ה), ופירושו: שישראל נשתלו כערבה על מים רבים, ולבסוף נעשו כצפצפה. ומכאן שצפצפה אינה גדילה במקום מים רבים.

אמר ליה [לו] אביי לר' זירא: ודילמא פרושי קא מפרש [ושמא פירוש הוא מפרש] בפסוק זה, וכך יש להבין: "קח על מים רבים" ומאי ניהו [ומה הוא דבר זה] — "צפצפה"! ענה לו ר' זירא: לפי דבריך אם כן מאי [מה פירוש] "שמו"? אלא בהכרח יש להבין שהערבה נעשתה עכשיו כצפצפה. וכך פירושו של הפסוק שאמר ר' אבהו, אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי שיהו ישראל לפני כ"קח על מים רבים" ומאי ניהו [ומה הוא] — זה ערבה, והן שמו עצמן כצפצפה שבהרים.

איכא דמתני לה להאי קרא אמתניתא [יש ששונה את הפסוק הזה על הברייתא] כחלק ממנה, שהברייתא מסתיימת בציטוט: "קח על מים רבים צפצפה שמו" ולגירסה זו מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: ודלמא פרושי קא מפרש [ושמא מפרש הוא] בפסוק "קח על מים רבים" כי מאי ניהו [מה הוא] — צפצפה! ודוחים: אם כן מאי "שמו" שנאמר בסופו של הפסוק? אמר ר' אבהו: אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי שיהו ישראל לפני כ"קח על מים רבים", ומאי ניהו [ומהו] — ערבה, והן שמו עצמן כצפצפה שבהרים.

א בהגדרה מהם מאפייני הערבה לעומת עצים אחרים הדומים לה ועם כל זה אינם כשרים למצוה תנו רבנן [שנו חכמים]: אי זהו ערבה ואיזהו צפצפה? ערבה, קנה שלה (הגבעול הצעיר שממנו יוצאים העלים) אדום, ועלה שלה משוך (מאורך) ופיה (שפת העלה) חלק. ואילו צפצפה, קנה שלה לבן, ועלה שלה עגול, ופיה דומה למגל, כלומר: משונן. ומקשים, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אם היה העלה דומה למגל — כשר, אולם אם היה דומה למסר (למסור) שאין שיניו שוות בגודלן ובכוונן — הריהו פסול! אמר אביי: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא, הרי זה במין ערבה הקרוי חילפא גילא שעליו משוננים שינון הדומה לשינון המגל, אבל כל שאר מיני הערבה, פיהם אכן חלק.

אמר אביי: שמע מינה [למד מכאן] כי האי [זו] הערבה הקרויה חילפא גילא — כשר להושענא (לארבעת המינים). ותוהים: פשיטא [פשוט] מובן מאליו שכן הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי הואיל ואית ליה [ויש לו] לערבה זו שם לווי, שאינה קרויה ערבה אלא "ערבה (חילפא) גילא" ולכך לא נתכשר [תהיה כשרה], קא משמע לן [השמיע לנו] שאף על פי כן כשרה היא.

ושואלים: ואכן, ואימא הכי נמי [ואמור שכך הוא גם כן] ותיפסל כיון שיש לה שם לואי! ומשיבים: "ערבי נחל" אמר רחמנא [אמרה התורה], מכל מקום, שכל מין של ערבי נחל — כשר.

כיון שדובר בזיהוי הערבה והצפצפה מביאים מה שאמר רב חסדא: הני תלת מילי אשתני שמייהו [אלה השלושה דברים, השתנה שמם] מכי [מכאשר] חרב בית המקדש, "חלפתא" [צפצפה] — "ערבתא" [ערבה], "ערבתא" [ערבה] — "חלפתא" [צפצפה]. כלומר: מה שהיה קרוי פעם חלפתא שהוא הצפצפה, קרוי עכשיו ערבתא. ושואלים: מאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן להלכה]? ללולב, לדעת שהערבה הכשרה ללולב, אינה קרויה עוד חלפתא.

ועוד, מה שנקרא: "שיפורא" [שופר] — הוא הקרוי כעת "חצוצרתא" [חצוצרה], "חצוצרתא" [חצוצרה] — היא הקרויה כיום "שיפורא" [שופר]. ושואלים: מאי נפקא מינה [מה יוצא מזה להלכה]? ומשיבים: לשופר של ראש השנה, שיוצאים ידי חובת תקיעה דווקא בזה הקרוי חצוצרתא, ולא בשיפורא.

ועוד: מה שהיה נקרא "פתורתא" [שולחן קטן] — קוראים לו עכשיו "פתורא" [שולחן סתם], ואילו מה שהיה נקרא "פתורא" [שולחן סתם] — קוראים לו כיום "פתורתא" [שולחן קטן]. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] מהו ההבדל למעשה? למקח וממכר, שאם קנה אדם בזמן הזה פתורא ידע שקונה שולחן קטן דווקא.

אמר אביי אף אני אומר דבר נוסף שהשתנה שמו, "בי כסי" [בית הכוסות] — קרוי עכשיו "הובלילא" [המסס], "הובלילא" [בית הכוסות] הוא הקרוי עכשיו "בי כסי" [המסס], שהתהפך שמם של שני חלקי קיבה אלה.

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] אם התהפך שמם? ומסבירים: לענין מחט הנמצא בעובי בית הכוסות לאחר ששחטו את הבהמה. שמחט שלא ניקבה את בית הכוסות מצד לצד — אינה עושה את הבהמה טריפה, אולם אם היא מנקבת את ההמסס אף מצד אחד, הרי הבהמה טריפה, וראוי לכך לדעת בבירור מהו ההמסס ומהו בית הכוסות.

אמר רבא בר יוסף: אף אני אומר דבר שהשתנה שמו, המקום שהיה קרוי "בבל", קוראים לו עכשיו "בורסיף", ול"בורסיף" קוראים עכשיו "בבל", ושואלים: למאי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Abba Shaul says: “Willows” in the plural teaches that there are two mitzvot that involve use of the willow branch. One is the willow branch for the lulav, and one is the willow branch taken for the Temple, with which the people would circle the altar on Sukkot.

And the Rabbis, who do not interpret the verse that way, from where do they derive the mitzva of the willow branch for the Temple? It is a halakha transmitted to Moses from Sinai that they learned through tradition and not from a verse, as Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: There are three halakhot for which the Sages unsuccessfully sought a Torah source. The first is the halakha of ten saplings. There is a mitzva by Torah law to extend the sanctity of the Sabbatical Year and to begin refraining from plowing thirty days before the Sabbatical Year begins. However, one may plow around individual saplings to sustain them. In a field that is one beit se’a, fifty by fifty cubits, in which there are ten evenly spaced saplings, it is permitted to plow the entire field until the onset of the Sabbatical Year to sustain the saplings. The second halakha is the mitzva of the willow branch in the Temple. And the third halakha is the mitzva of the water libation on the altar, which accompanies the daily offerings each day of Sukkot, together with the daily wine libation. No Torah source was found for these halakhot, as each is a halakha transmitted to Moses from Sinai.

The Sages taught an additional baraita: “Willows of the brook” is referring to those that grow by the river, which comes to exclude a tzaftzafa, which grows among the mountains and not near a brook. Rabbi Zeira said: What is the verse from which the fact that the tzaftzafa is unfit is derived? It is derived from the reprimand that is written: “He placed it by great waters, and set it as a tzaftzafa” (Ezekiel 17:5). The Jewish people were planted like a willow on great waters, but ultimately became like a tzaftzafa. Apparently, a tzaftzafa does not grow on great waters.

Abaye said to Rabbi Zeira: And perhaps the second part of the verse is merely explaining the first part, and it means: He placed it by great waters, and what is it that He placed there? It is a tzaftzafa. Rabbi Zeira answered: If so, and that is the meaning of the verse, what is the meaning of the term “set it”? Rather, the verse means that the willow branch was transformed into a tzaftzafa. That is how Rabbi Abbahu explained the verse, as Rabbi Abbahu said that the Holy One, Blessed be He, said: I said that the Jewish people should be before Me as a plant placed by great waters, and what is that plant? It is a willow. And they set themselves as a tzaftzafa of the mountains.

Some taught this verse as the conclusion of the baraita and Rabbi Zeira raised the objection, and the response to his objection is unattributed: He placed it by great waters, and set it as a tzaftzafa. Rabbi Zeira strongly objects: And perhaps the second part of the verse is merely explaining the first part, and it means: He placed it by great waters, and what is it that He placed there? It is a tzaftzafa. The Gemara rejects this suggestion: If so, and that is the meaning of the verse, what is the meaning of the term “set it”? Rabbi Abbahu said that the Holy One, Blessed be He, said: I said that the Jewish people should be before Me as a plant placed by great waters, and what is that plant? It is a willow. And they set themselves as a tzaftzafa of the mountains.

Apropos the defining characteristics of the willow branch, in contrast to similar species that are unfit, the Sages taught: What is a willow and what is a tzaftzafa? With regard to a willow branch, its stem is red, and its leaf is elongated, and the edge of its leaf is smooth. With regard to a tzaftzafa, its stem is white, its leaf is round, and the edge of its leaf is serrated like a sickle. The Gemara objects: But isn’t it taught in a baraita: If the edge of its leaf is serrated like a sickle it is fit, but if it is serrated like a saw, whose teeth are uneven in both size and sequence, it is unfit? Abaye said: When that baraita was taught, it was referring to a particular type of willow called ḥilfa gila, whose leaves are serrated. However, all other types of willow branches have leaves with a smooth edge.

Abaye said: Conclude from it that this ḥilfa gila is fit for use in the hoshana of the four species. The Gemara wonders: That is obvious. The Gemara answers: Lest you say that since its name is accompanied by a modifier, as it is called ḥilfa gila, it should not be fit. Therefore, Abaye teaches us that it is fit.

The Gemara asks: And say it is indeed so, that since its name is accompanied by a modifier it is unfit. The Gemara answers: The Merciful One states: “Willows of the brook,” in the plural, teaching that the branches of willows are fit in any case.

Apropos the branches of the willow and the tzaftzafa, the Gemara cites what Rav Ḥisda said: These three objects’ names changed since the Temple was destroyed. That which was called willow was called in later generations ḥalfata, which is another name for tzaftzafa, and that which was called ḥalfata was called willow. The Gemara asks: What is the practical halakhic difference that emerges from the name change? The Gemara answers: It is with regard to the mitzva of taking the lulav, as one of the species bound with the lulav is a willow branch, which is now called tzaftzafa.

In addition, that which was called trumpet was called shofar in later generations, and that which was called shofar was called trumpet in later generations. The Gemara asks: What is the practical halakhic difference whether a shofar is called shofar or trumpet? The Gemara answers: It is significant with regard to the halakhot of shofar of Rosh HaShana. On Rosh HaShana, one fulfills his obligation only by sounding a shofar. If one comes today and asks what instrument he should use to sound the requisite blasts, he should be told to use a trumpet.

Also, that which was called petorata, originally meaning a small table, was called in later generations petora, and that which was called petora, originally meaning a large table, was called petorata in later generations. The Gemara asks: What is the practical halakhic difference that emerges from the change of name? The Gemara answers: It is with regard to the laws of buying and selling. One who orders a petora should know that he ordered a small table and not a large one.

Abaye said: I too shall speak of changes in the meaning of terms in this generation. That which was called huvlila, the first compartment of the stomach of animals that chew their cud, is, in recent generations, called bei kasei, the name of the second compartment of the animal’s stomach. Similarly, that which was once called bei kasei is called huvlila in recent generations.

What is the practical halakhic difference that emerges from this change of names? It is with regard to a needle that is found in the thick wall of the second compartment of the stomach. In the halakhot of tereifot, it is prohibited to eat animals with a life expectancy of less than a year. It was established that if a needle punctures the wall of the second compartment of the stomach from only one side, the animal is kosher. If the needle penetrates the wall in a manner visible from both sides, the animal assumes the halakhic status of a tereifa. In the first stomach, even if the needle penetrated only one side of the wall, the animal assumes the halakhic status of a tereifa. Therefore, it is crucial to distinguish between the first and the second compartments of the stomach.

Rava bar Yosef said: I too shall speak of changes in the meaning of terms in this generation. The city that in biblical times was called Babylon was called Bursif in later generations, and Bursif was called Babylon in later generations. The Gemara asks: What is

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אבא שאול אומר ערבי שתים אחת ללולב ואחת למקדש.

ולרבנן הלכתא גמירי לה עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלמ"מ. תניא אידך ערבי [נחל] פרט לצפצפה שגדילה בין ההרים:

ת"ר איזהו ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק זו היא ערבה. איזוהי צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל זו היא צפצפה. ואם היא מין ערבה שקוראין אותה חילפא גילא דומה למגל כשר. דומה למסר פסול.

ואסיקנא חילפי [גילא] היא ערבה שתיהן מין ערבות הן. מיהו חילפא היא הדס רע. כדגרסינן בנגמר הדין [דף מ"ד ע"א] אסא קאי בחילפא אסא שמיה ואסא קרו לה מכלל שהחילפא הדס רע הוא וכן שופר (וחצוצרות) [הוא חצוצרות] ופתורא היא פתורתא.

אמר אביי אף אני אומר בי הובלילא היא בי כסי ובי כסי היא בי הובלילא למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות בין אם יאמר לך בי הובלילא נמצא [בין אם בבי כסי בעובי בית הכוסות הוא].

למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות שם פירשתי מאי האי דקאמר דנפקא לן מיניה למאן דמפרש שדין המסס דהיינו הובלילא כדין בית הכוסות דמצד א׳‎ כשרה ומב׳‎ צדדין טרפה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

הלכה למשה מסיני שמביאים במקדש ערבה אחרת לבד אותה שבלולב להקיף בה את המזבח בשביעי של חג ואין יוצא ממנה בערבה שבלולב והוא שאמרו עשר נטיעות ר"ל לענין שביעית וערבה ר"ל אותה של מזבח וניסוך המים בתמיד של שחר שבכל שבעת ימי החג שהיו שם שני ניסוכין אחד של יין ואחד של מים כמו שיתבאר בפרק לולב הלכה למשה מסיני:

וענין עשר נטיעות הוא שכבר ידעת שערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה אסור בחרישה וקצירה מן התורה כמו שלמדנוה בראשון של מועד קטן מבחריש ובקציר תשבות ובהלכת סיני הקלו בתוספת זה לנטיעות ילדות ורכות שמתוך רכותן צריכות לתקון שיהו רשאין לחרוש להם בכדי צורך יניקתם וכשהן מפוזרות בבית סאה שהוא חמשים אמה על חמשים אמה ושיעורם מצומצם בשוה מזו לזו באורך ורוחב ר"ל שאין מזו לזו אלא כשיעורו שמזו לזו חורשין באותו תוספת כל בית סאה בשבילן כדי שלא ייבשו אבל אם היו נטועות בפחות מכשיעור זה אין יניקתם מספקת להם והרי הן כנעקרות ואין חורשין בשבילן כלום ואם נטעו בפזור יתר מזה אין חורשין אלא לכל אחת כשיעור הצריך לה לפי חשבון זה וכבר ביארנו ענין זה בראשון של תענית:

יש מקומות שנתבלבל להם הלשון ונתחלף להם לקרות לצפצפה ערבה וצריך להזהר בה על פי הסימנים שהזכרנו וכן נתחלף להם לקרות את החצוצרות והא שופר הפשוט בשם שופר שסתמו כפוף וצריך להזהר שלא לטעות בלשון וישתדל בשופר הכפוף על הדרך שביארנו במקומו וכן בית הכוסות שאמרו במחט הנמצא בו שמצד אחד כשרה מפני שהדופן בצדו מגינה עליו ומשני צדדים טרפה יש מקומות שנשתבשו לקרות מקומות שבכרס בשם בית הכוסות וטועים להכשיר מחט הנמצא שם עד שיעבור [לעבר] שני ואינם יודעים שהדופן דק ואין כאן מגין וצריך להזהר בה וכן ידעת שהמביא גט ממדינת הים צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואין צריך עוד קיום ובבל הרי היא כארץ ישראל לגיטין מפני שהם בני תורה ובקיאים אבל בורסיף שהיה מקום הסמוך לבבל אינן בני תורה ואין סומכין עליהם בכך ועכשיו נתחלף להם בורסיף בבבל וטועי' לסמוך עליהם וצריך להזהר בה וכן בכל כיוצא בזה מן השבושים הרגילים תמיד בסבות אלו ובדומים להם:

תוס' בד"ה ורבנן למקדש מנ"ל כו' ולית ליה נמי הא דדרשו רבנן לקמן ערבי נחל כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דת"ק דאבא שאול נמי לית ליה הא דדרשי לקמן ערבי שתים דב' דרשות לא דרשינן מערבי וכ"ה לשון הרא"ש בשם התוס' דאבא שאול ות"ק לית להו הא דדרשינן לקמן ערבי שתים כו' עכ"ל ע"ש:

בד"ה בית הכוסות כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בכל דבריהם בזה תמצא מבואר בחידושי חולין פרק אלו טריפות (חולין דף נ') ע"ש:

גמ' אמר אביי ש"מ האי חילפא גילא כו' פשיטא כו' יש לדקדק דמכח סברא הא ודאי לא פשיטא ליה למימר דחילפא גילא כשר להושענא דאימא כיון שאין בו ג' סימנים דערבה פסולה דמש"ה איצטריך למתני בברייתא סימני דצפצפה כמו שפירשו התוס' ואי קאמר פשיטא כיון דע"כ הברייתות הכי מתרצן וא"כ מאי אשמועינן אביי דקאמר ש"מ האי חילפא גילא כשר דא"כ מאי משני מ"ד הואיל ואית ליה שם לווי כו' הא ע"כ אע"ג דאית ליה שם לווי מתכשר דהברייתות מתרצן בהכי ואכתי מאי אשמועינן אביי וצ"ל דאיכא עוד מינא אחרינא דלית ביה נמי ג' סימנים אלא שפיה דומה נמי למגל אבל לית ליה שם לווי דבההוא מינא אחרינא שפיר מתרצן הברייתות ודקאמר כי תניא ההיא בחילפא גילא קושטא דמלתא קאמר דמכשיר נמי בחילפא גילא ואשמעינן אביי דאפילו חילפא גילא דאית ליה נמי שם לווי כשר ודו"ק:

כקח על מים רבים ומאי ניהו ערבה כו' ע"פ מ"ש פ"ק דע"ז אשריכם זורעי על כל מים וגו' אין זריעה אלא צדקה כו' ואין מים אלא תורה כו' כמפורש שם שנותן צדקה ע"פ התורה ה"נ בהאי קרא קאמר ויתנהו בשדה זרע קח וגו' דהיינו שיהיה נשרש במצות צדקה ע"פ התורה והם שמו עצמם כצפצפה שבהרים דהיינו רחוק מן המים של התורה:

בגמ' א"ל אביי ודלמא פרושי קא מפרש וכו' צריך ליישב היאך ס"ד לאביי שיהא פרושי מפרש והא מקרא זה בתוכחת ישראל נאמר ועוד וכי לא ידע מאי דכתיב בסוף המקרא שמו ונראה שס"ד רה"ק שהנביא מזכיר רוב חסדיו של הקב"ה שהוא נטע את ישראל כמי שנוטע קח על מים רבים ומאי ניהו צפצפה והיה ס"ד ששמו קאי על הקב"ה ור"ל ששם את ישראל כצפצפה ומזכיר שם הנביא והולך בפסוקים שאחר שנהפכו ישראל לנטיעה רעה וגפן סוריה ופי' רש"י ביחזקאל שם נוטה לפי' זה ופריך א"כ מאי שמו ר"ל דאי קאי אהקב"ה הו"ל כפילת דברים ודברי מותר:

ברש"י ד"ה עשר וכו' ואמרו בזקנים מפני שיונקים הרבה ג' אילנות לבית סאה הרי אלו מצטרפין וכו' כצ"ל והא דכתיב בספרים ברש"י ממטע י' ט"ס הוא ועיין בסדר המשנה בזרעים:

בתוס' ד"ה ורבנן למקדש מנא להו וכו' אלא סבר לה כר"ע וכו' המשך דברי התוס' כך הם דאבא שאול סבר לה כר"ע וא"כ ה"ה מאן דדריש ערבי לרבות של בעל ושל הרים לא מצי סבר כרבנן דלקמן דדרשי ערבי שתים אלא כר"ע וא"כ אנן דקי"ל דאין הלכה כר"ע אלא קי"ל דערבי שתים א"כ איצטריך ריבויא דערבי לערבי שתים לא מצינן לרבויי של בעל ושל הרים וא"כ ע"כ לדידן של בעל ושל הרים פסולה לפי זה צריך ליזהר וכו':

ד"ה קנה שלה וכו' עד אלא להכשיר אף שאין בו ג' סימנין אלו. פי' ג' סימנים הכשרים וי"ל א"כ שמא איפכא לפרוש לן ג' סימנים צפצפה לפסולא וממילא נשמע מיניה שכל שאין לו כל הג' סימנים פסולים כשרה כגון חילפא גילי וי"ל דלכך פי' נמי ג' סימנין דערבה למידק מיניה דאשכחן נמי שאף שאין בו כל הג' סימנין של צפצפה פסול כגון דומה למסר וק"ל:

ד"ה בית הכוסות וכו' עד אלא שנמצאת מחט בחלל הגוף טרפה דאמרי' נקובי נקב ואתאי פי' דרך הושט ונקב הושט:

בא"ד ואיידי דנקט מצד א' כשרה נקט נמי משני צדדים טרפה וכו' יש לדקדק מה צריך לדקדק זה לפי' ר"ת טפי מלפי' רש"י דהא לדידיה נמי הקשה משני צדדים למה לי ויש ליישב דבשלמא לפרש"י דס"ל בהמסס אפי' לא אינקיב אלא חצי העור טרפה א"כ נוכל ג"כ לומר דה"ה בבית הכוסות היכי דנקיב המחט עור א' שלם וגם חצי עור הב' נמי טרפה דהא לא נשאר שלם כי אם חצי עור א' כמו בהמסס דמאי שנא וא"כ נוכל לתרץ דהא דקתני משני צדדים טרפה אין פירושו שעברה המחט ונקבה כל שני העורות בנקב מפולש אלא פירושו שנקבה עור א' שלם וחצי עור השני דזה מיקרי ג"כ משני צדדים וטרפה ולכך שייך שפיר למתני משני צדדם טרפה אבל לפי' ר"ת קשה וק"ל ועיין במה שכתבתי מזה במס' חולין ברף ג':

רש"י בד"ה עשר נטיעות כו' ממטע י' לבית סאה כו'. נ"ב ממטע נ"ל לשון נטיעה וק"ל:

תוס' בד"ה בית הכוסות כו' ואיידי דנקט מצד א' כו'. נ"ב פי' מאחר שרבותא הוא להכשיר אפי' בצד א' א"כ ממילא מב' צדדין טריפה וק"ל:

גמרא פרט לצפצפה הגדילה בין ההרים. פי' שאין דרכה ליגדל על מים וע"ז אמר מ"ק קח על מ"ר כו' דמשמע דהיא אינה גדילה על מים רבים ורש"י פי' בע"א

רש"י ד"ה עשר נטיעות אלו ג' נשאלו כו'. עי' מו"ק (ד) בתד"ה אלא אר"א דלמשה גופיה נאמרו אלו יחד:

בא"ד נאמר למשה שיונקות בב"ס כולה ומותר לחרוש את כולה. כצ"ל והנה לפירושו נאמרו ב"ד למשה: א) דלנטיעות מותר לחרוש עד ר"ה. ב) שיעור יניקתן. ולעד"נ דשיעור יניקתם קים להו לרבנן (עי' ר"ה יג) וכמו בזקנים דקי"ל בעצמן שיעור יניקתם דהרי בהם לא נאמרה הלכה ומה שאומר י' נטיעות הל"מ ל"ד אלא דהלכה ל"נ רק דלנטיעות מותר לחרוש כדי צרכן עד ר"ה והם קי"ל דב"ס הוא כדי צורך ע"נ וכה"ג כתבו התוס' בשבועות (יב) ד"ה אשם:

בסה"ד ואם אינם שלש כו'. לפי חשבון בפ"א דשביעית מוכח דבזקנים א"צ שיהיו מפוזרים בערך אחד בתוך הב"ס רק שיהיה ביניהם כדי שיעבור הבקר בכליו ולכן אם אינם ג' ל"ש לפי חשבון אלא כמלא אורה וסלו דוק שם. וכ"כ בעצמו בב"ב (ס"ד כו). ועמש"כ שם:

רש"י ד"ה ואיכא דמתני האי קרא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה פתורתא לקרות גדולה כו'. כצ"ל:

גמרא הני ג׳ מילי אשתני שמייהו מכי חרב כו'. נ״ב עמ"ש בס"ד בב"מ:

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנַי כְּ"קָח עַל מַיִם רַבִּים" (יחזקאל יז, ה) וכו'. נראה לי בס"ד שיהיו ראוין לטוב מצד זכות התורה שנקראת מים והם שמו עצמם כצפצפה בין ההרים שלא עסקו בתורה כראוי ורק ראוים לטובה בזכות האבות שנקראו הרים.
או יובן בס"ד אני אמרתי שיהיו כערבה שפיה חלק ואין בו פגימות והם נעשו כצפצפה שפיה דומה למגל העשוי פגימות פגימות כן הם פגמו לשונם ודבורם. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (הושע יד, ג) 'כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב' כלומר שעתה נדמה אל קַח הַטּוֹב הגדל 'עַל מַיִם רַבִּים'.

גמרא ערבי שתים אחת ללולב. עי' לקמן דף מג ע"ב תוס' ד"ה והביאו ודף מה ע"ב תוס' ד"ה א' ללולב:

אבא שאול אומר ערבי שתים א' ללולב וא' למקדש. פי' דלא דריש ב' בדי ערבה אלא ב' עניני ערבה א' ללולב וא' לענין אחר וכיון דלולב אין צריך אגד ולא עוד אלא שאין צריך למינקט ד' מינים בבת א' בידו אלא אפי' א' שחרית וא' בין הערביים כדעת בה"ג ולא כר"ת וא"כ במה יודע איפה דתרי מיני מצות ערבה הם אם לא א' במקדש וא' בגבולי' ולק"מ ק' תוס': אני אמרתי שיהיה ישראל לפני וכו'. כלומר שאפי' הריקני' שבהם הנמשלים בערבה יהי' כקח על מים רבים של חכמי תורה ומליאי' מצות כרמון עפ"י חכמי הדור והם עשו עצמם כצפצפה המצפצפים ומלעיגים על נביאי ה' וחכמיו בעו"ה ופיהם דומה למסר ועיי' בסמוך:

הני תלת מיני אשתנו שמיהו וכו'. העתק מחי' למס' שבת ס"פ במה מדליקין שיפורא חצוצרתא כי חצוצרת היא על כל צרה שלא תבוא אמרו במס' ר"ה בתעני' חצוצרת מאריכים שמצות היום בחצוצרת ושופר קריאת חירות ודרור ושמחת מועד בר"ה מצות היום בשופר ומשחרב בהמ"ק הצרות והתעני' המה לטובת מלך קשה כהמן כל כי האי רתחא וכו' ויאה עניותא ותהפוך הדרור והחירו' מהמלכיות לישראל בגולה לא טוב אל תשמח ישראל אל גיל בעמי' א"כ השופר הוא חצוצרת וחצוצרת שופר:

וערבה צפצפה וצפצפה ערבה. כי הערבה הם ההדיוטים אשר אינו מהראוי' להיותם ראשי המדברים מצפצפה בראש כל כניסי' קריאי מועד ומשחרב בהמ"ק הערבה היא הצפצפה כי ירהבו נער בזקן ומי שהי' צפצפה נעשה ערבה שרו חכימי' להיות כספריא וספרי' כעמא דארעא ופתורא פתורתא ע"ד אל תתאוה לשולחנם של מלכי' ששולחנך גדול משלהם ומכי חרב בהמ"ק נתגדל שולחן הקטן בעיני ההמוני' ונתבזה שולחן ה' כי מגואל הוא בעינם. ועד"ז בכל בורסוף ע"ד בית הועד יהיה לזנו' והגליל יחרב, ה' ירחם:

בבל בורסף. עיי' מגיני שלמה במס' שבת שכ' תלמיד טועה כ' בתוס' דבבל היא מדינה ולא עיר ומייתי מכמה סוגי' דבבל עיר היה ומקרא מלא ע"כ קרא שמה בבל כי שם בלל ה' וקאי על העיר והמגדל עיי' ס"פ נח ולפע"ד בהגה' מועטת בתוס' ופסקי תוס' דשבת ודסוכה י"ל וכוונתם עפ"י מ"ש בפוסקים ועיי' ב"ש סי' קכ"ח סק"ו א"כ בבל שהיא מטרופלין כותבי' בגט מדינתא ולא מתא כמו שכותבים בקונשטאנדינא ובמגינצא ובורסף שאינ' מטרופלי' כותבי' מתא א"כ ליכא משום שינה שם עיר דהרי ניכר וידוע לכל אם כותבי' בבל מדינתא יודעי' שהיא בבל הישנה שנקראת עתה בורסף דהרי בבל של עכשיו איננו מדינתא וכן בורסף מתא יודעי' שהוא בורסף שנקראת עתה בבל דאי על בורסף של עכשיו לא הי' כותבי' מתא שהרי היא מדינתא ומטרופלי' ואין כאן לעז וערעור ובזה צדקו דברי רשב"א שבתוס' אלא שצריכים הגה' ולא אשלח בו יד ובתשובתי הארכתי בזה הרבה בעזה"י ע"ש:

במשנה ר' ישמעאל אומר ג' הדסים כו' ואפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום ר"ט אומר אפילו שלשתן קטומים כו' ובגמרא ורבי ישמעאל ממ"נ כו' אמר ר' אמי חזר בו רבי ישמעאל אמר ר"י א"ש הלכה כר"ט כו' עד סוף הסוגיא. בזו הסוגיא נתחבטו הקדמונים שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כתבו דר' טרפון דמכשיר בקטומין פליג אסתם מתניתין דלעיל דפוסל בהדס שנקטם ראשו ולפ"ז כיון דשמואל פסק כר' טרפון אידחי לה הך סתם מתניתין דלעיל מהלכה וכ"כ הרמב"ן בשם כל הגאונים ובטעמא דר' טרפון דמכשיר בהדס שנקטם טפי מבלולב וערבה כתב הרא"ש ז"ל בשם הר"י מטראני דכיון שענפיו חופין את עציו לא מינכר הקטימה כל כך והדר קרינן ביה וכ"כ הרמב"ן ז"ל אלא שהראב"ד והרז"ה והר"ן ז"ל הקשו על שיטה זו דא"כ כל הסוגיא דלעיל בנקטם ועלתה בו תמרה דשקיל וטרי הש"ס טובא הוי דלא כהלכתא (ועמ"ש לעיל בזה ) מלבד שאר קושיות שהקשו על סוגיא זו ולכך העלו דמתני' דהכא לא פליג אמתניתא דלעיל דנקטם ראשו לחוד וקטומה דהכא לחוד והאריכו בזה והראב"ד כתב שהופיע רוח הקודש בבית מדרשו על דבר זה וגם על שיטה זו הקשו עליו הרמב"ן וסייעתו וכתבו שאחר כל השבח הזה עם כל זה אין פירושו עולה לנכון ומלבד זה יש לתמוה בסוגיא זו טובא במאי דקאמר רב אמי שחזר ביה ר' ישמעאל וחזרה זו מה טיבה וכמו זר נחשב לומר שחזר בו בתוך כדי דיבור שהרי שניהם בדיבור א' אמר אפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום וכה"ג לא שייך לומר משנה לא זזה ממקומה וקושיא זו קשה לכל הפירושים. תו קשיא לי כיון דלפרש"י שחזר ביה ממאי דקאמר דבעינן ג' וא"כ לפ"ז ליתא לתרי בבי קמייתא דמתני' דמשמע דבעינן ג' וליתא נמי להך ברייתא דקאמר ר' ישמעאל להדיא ענף עץ עבות שלשה ומאי חזית דמסמי תרי מקמי חד אדרבה סמי חדא מקמי תרתי דמהך הדר ביה מלבד שאר קושיות ודקדוקים שיש לדקדק בלשון המשנה עצמה לכל א' מהפירושים ולמה הפסיק נמי בדין ערבה בין דיני קטימת ההדס. ולולי שאיני כדאי להכניס ראשי בין הרים גדולים היה נראה לי ליישב הסוגיא בפשיטות דלא פליגא מתני' דהכא אסתם מתניתין דלעיל ושניהם עולין בקנה אחד לפי המסקנא שחזר בו רבי ישמעאל דלפ"ז יש לנו לומר דר"י ור"ט לא מצרכו ג' הדסים אלא למצוה בעלמא ולא לעיכובא דמדאורייתא סגי בחד שאינו קטום משום דבעינן הדר דומיא דלולב וערבה ובחד שהוא קטום לא מיקרי הדר ואפילו את"ל דכיון שענפיו חופין את עציו לא מינכרי הקטימה כל כך כמ"ש הרא"ש והרמב"ן ז"ל אפ"ה איכא למימר דלא פליגי רבנן אי משום דגזרינן הדס אטו לולב וערבה או משום דבהדס גופא זימנין דנתרי עלה א' או ב' מקן א' וא"כ מינכר הקטימה מש"ה קתני לעיל סתמא הדס שנקטם ראשו פסול ובל' יחיד קתני לה והיינו משום דעיקר מצות הדס אפילו בחד או דאתא כר"ע דהכא ובתר דקתני כל דיני הקטימה בענין א' מטעמא דפרישית שיש להשוותם אי משום היקישא דהדר בעינן או אפילו מדרבנן ומשום גזירה הדס אטו הנך:

מיהא השתא אתי ר' ישמעאל למימר דעיקר מצות הדס היינו בג' הדסים והיינו אף לאחר שחזר ביה דהא דאמר ר' אמי שחזר ביה ר' ישמעאל היינו ממאי דדריש להו בברייתא מקראי וא"כ משמע דכולהו מנינא דידיה לעיכובא וא"כ מקשה הש"ס שפיר ממ"נ ובהא קאמר ר' אמי דחזר ביה רבי ישמעאל ממאי דקאמר בברייתא דמן התורה בעינן ג' אבל ממאי דקאמר במתניתין בעינן ג' לא הדר ביה דנהי דמדאורייתא אפי' בחד סגי אפ"ה מדרבנן בעינן ג' למצוה מהטעם שכתבו כל מפרשי הרמב"ן ז"ל בשמו דבהדס איכא הידור טובא בג' הדסים או יותר מש"ה מכשיר ר' ישמעאל אפילו בשנים קטומים וא' אינו קטום דהא מדאורייתא בחד סגי ומדרבנן נמי יש להכשיר אי משום דלא שייך למיגזר אטו הנך כיון דמינכרי מילתא טובא או משום דכיון דשנים אינם קטומים תו לא מינכרי קטימה של שלישי כיון שהענפים חופין אותו מכל צד ור"ט מיקל יותר ומכשיר אפילו בשלשתן קטומים כיון דתלתא נינהו ודאי לא מינכר הקטימה כמו בהדס יחידי כיון שענפין מרובין בשלשתן אבל בהדס יחידי כ"ע מודו דפסול כסתם מתניתין דלעיל דמנכר הקטימה טפי או משום דגזרינן ולפ"ז הא דפסק שמואל כר"ט היינו דוקא בג' קטומין אבל בהדס יחידי שהוא קטום ר"ט גופא מודה דפסול ובזה נתיישב' כל הסוגיא מתחילתה עד סופה בלי גמגום בעזה"י מכמה דקדוקים שיש בה כנ"ל לולי שהקדמונים לא פירשו כן אולי מקום הניחו לי בזה ודו"ק:

אבא שאול אומר. ערבי דאמר קרא לא להכשיר של בעל בא אלא ללמדך שצריך שתי מצות של ערבה אחת לאגדה בלולב ואחת למקדש להקיף את המזבח כדאמרינן לקמן בפרק לולב וערבה (דף מה.): ורבנן. דדרשי ערבי להכשיר של בעל ושל הרים למקדש מנא להו: עשר נטיעות ערבה ונסוך המים הלכה למשה מסיני. אלו שלשה נשאלו בבית המדרש מנין להם מן התורה והשיבו שהלכה למשה מסיני הם ושמע השומע וגרסם כסדר ששמעם וכן שיעורים וחציצין ומחיצין (לעיל דף ה:) שמען השומע וסדרן כסדר ששמען וכן בכל מקום עשר נטיעות משנה היא בסדר זרעים (שביעית פ''א מ''ו) עשר נטיעות המפוזרות בתוך בית סאה שאין בין זו לזו אלא כמה שיש בין זו לחברתה ותפסו בית סאה שהוא נ' אמה על נ' אמה מפוזרות לאורך ורוחב בשוה חורשין כל בית סאה בשבילן ערב שביעית עד ר''ה אע''פ שמצוה מן התורה להוסיף מחול על הקדש כדנפקא לן מבחריש ובקציר תשבות חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית ואסור לחרוש שלשים יום לפני ר''ה כדאמרי' בשמעתא קמייתא דמועד קטן (דף ג.) מקראי בנטיעות נאמר למשה מסיני שמותר לחרוש תחתיהם עד ר''ה כדי שלא יבשו ואם עשר הן ומפוזרות כהלכתן בתוך בית סאה נאמר למשה שיונקות בבית סאה כולה ומותר לחרוש את כולן בשבילן אבל אם אינם עשר או שאינן מפוזרות כהלכתן חורש תחת כל אחת ואחת כשיעור יניקתה לפי חשבון עשר לבית סאה ובאילנות זקנים נאסר ל' יום לפני ר''ה כדאמרינן במועד קטן (שם) לר' ישמעאל מהלכתא ולר''ע מקראי וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו בשדה הלבן מפסח ואילך ובשדה האילן בזקנים מעצרת ואילך ואמרו בזקנים מפני שיונקים הרבה שלש אילנות (ממטע עשרה) לבית סאה הרי אלו מצטרפים וחורשים כל בית סאה בשבילן עד עצרת לפי שכולו צריך להן ויצתה מתורת שדה לבן ונעשית שדה אילן ואם אינם שלש חורש לכל אחד תחתיו לפי חשבון עד עצרת והשאר אסור מפסח ואילך: ערבה. למקדש דאילו ערבה ללולב מקרא נפקא: וניסוך המים. לתמידין של שחר שבעת ימי החג כדאמרינן לקמן בפרק לולב וערבה (דף מח.) והתם מפרש כיצד מנסכין בין מים בין יין וכל קרבנות כל ימות השנה אין נסכיהם אלא יין חוץ מן החג בתמיד של שחר שצריך שני ניסוכין: מאי קראה. דצפצפה לגריעותא ולא מינא דערבה היא דנרבייה מערבי מכל מקום: קח על מים רבים צפצפה שמו. כדמפרש ליה ר' אבהו אותו שנשרש ואחוז על מים רבים נעשה צפצפה אלמא גריעותא היא דבתוכחה נאמר ביחזקאל: א''ר אבהו. גרסינן ולא גרסינן אלא ולאו לפרושי טעמא דמתני' אלא מלתא באפי נפשה היא הואיל ואיירי בקרא פרשיה: ואיכא דמתני להאי קרא אמתני'. דתנא דמתני' גופיה אייתיה במתני' ולאו ר' זירא והך אתקפתא דאביי מתני לה בר' זירא ותירוצא דא''כ מאי שמו מתנו לה בלא גברא: קנה שלה. עץ שלה: ופיה חלק. חודן של עלין חלק ואינו עשוי פגימות פגימות: והתניא דומה למגל כשר. מגל קציר פגימותיה כולן נוטות לצד אחד עקומות כלפי בית יד שלה. מסר היא מגירה שקורין שיג''ה ופגימותיה הולכות נוכחו ולהם שני עוקצין אחד מכאן ואחד מכאן כפגימות סכין: ה''ג משכחת לה בחילפא גילא. ולא גרס ומשכחת לה חילפא גילא מין ערבה כשרה היא ופיה דומה למגל אבל שאר ערבה פיה חלק: חילפא ערבתא. לאו היינו חילפא גילא אלא צפצפה ועכשיו נשתנית משמה וקורין לה ערבה: שיפורא. כפוף: חצוצרתא. פשוטה ואינה של איל: פתורתא פתורא. האחת גדולה והאחת קטנה ושם היו רגילין לקרות לגדולה חלף קטנה ושל קטנה לגדולה: אף אני אומר. אף אני יש בידי עוד אחד שנתחלף שמה: הובלילא. צנפיי''ל: בית הכוסות. סוף הכרס שקורין פנצ''ה והוא עשוי ככובע וככוס ודופנו סביב (שפה) לו עבה כשתי דפנות ותניא חולין (דף נ:) מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד תחובה בעוביו ולא ניקב נקב מפולש כשר שהעובי סותמו ומגין משני צדדין שהנקב מפולש טריפה ובאותו שקורין עכשיו בית הכוסות אין חילוק להכשיר מפני שדופנו דק והוא היה רגיל לקרות הובלילא:

ואחת למקדש. תימה דכיון דלית ליה הלכתא אימא אף בגבולין דמידי מקדש כתיב בקרא: ורבנן למקדש מנא להו. הכי נמי מצי למיבעי לאבא שאול של בעל ושל הרים מנא ליה ושמא לית ליה ולית ליה נמי הא דדרשי רבנן לקמן ערבי נחל שתים אלא סבר ליה כרבי עקיבא דאמר הדס אחד וערבה אחת ואין הלכה כר''ע כדמוכח לקמן ולפי זה צריך ליזהר שלא ליטול ערבה ללולב אא''כ גדילה על הנחל דשתי דרשות לא דרשינן מערבי כדדרשינן לקמן וכדדרשינן הכא וכל הני תנאי דהכא ודלקמן מתניא גבי הדדי בתורת כהנים משמע דמר דריש ליה הכי ומר דריש ליה הכי: קנה שלה כו'. כיון דפירש סימני ערבה הוי סגי אלא להכשיר אף שאין בו ג' סימנים אלו כגון חילפא גילא לפיכך קתני סימני צפצפה למימר דוקא הני: בית הכוסות. סוף הכרס שקורין פנצא והוא עשוי ככובע וככוס ותניא מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד ולא ניקב נקב מפולש כשרה שהעור סותמו ומגין משני צדדין שהנקב מפולש טרפה ובאותו שקורין עכשיו בית הכוסות אין חילוק להכשיר מפני שדופנו דק והוא היה רגיל לקרות הובלילא כך פי' בקונט' ואם תמצא לומר דאין סברא שיהא טרפה הואיל ולא ניקב אלא חצי העור מצינן למימר דכולו ניקב וחיישינן שמא הבריא כי היכי דחייש בריש אלו טרפות (חולין דף מג:) גבי ישב לו קוץ בושט למאן דחייש לספק דרוסה והא דתנא התם המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ דמשמע דבעינן נקב מפולש לאו דוקא לחוץ מפולש אלא כלומר כלפי חוץ לאפוקי נקבו זה לתוך זה והא דקא אמרי' בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה צריך לפרש אותו צד מבפנים כלפי הרעי דאי צד חיצון שכלפי חלל הגוף אפי' לא ניקב כלל אלא שנמצאת מחט בחלל הגוף טרפה דאמרינן נקובי נקב ואתאי ואין נראה לר''ת לומר שתהא טרפה בלא נקב אלא חצי העובי של המסס נמי מצד אחד כשרה והא דנקט עובי בית הכוסות רבותא קמ''ל אע''פ שניקב עור אחד שלם אפ''ה כשרה עד שינקבו שניהם ואיידי דנקט מצד אחד כשרה נקט נמי משני צדדין טריפה אף על פי דמילתא דפשיטא היא אי נמי ס''ד משני צדדין דניקבו שתי העורות כשרה לפי ששוכב ע''ג המסס ומדובק שם בשומן ומגין שלא יצא הרעי מידי דהוה אחלחולת שניקבה וירכים מעמידות אותה והא דנפקא מינה הכא במאי דאישתני שמייהו היינו נפקותא דלא תטעה מה שאמר מצד אחד כשרה היינו בהובלילא דהיינו המסס שקורין עכשיו בית הכוסות אבל מה שקורין הובלילא דהיינו מה שהיו רגילין לקרות בית הכוסות אפי' מצד אחד טרפה הואיל וניקב עור שלם וכן שלא נטעה נמי במשני צדדין טרפה דהוי במה שקורין עכשיו בית הכוסות דהוא המסס אבל מה שקורין עכשיו הובלילא דהוא מה שהיו קוראין תחלה בית הכוסות אפי' משני צדדין כשרה כחלחולת שניקבה וירכים מעמידות אותה:

דף לד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד