סוכה לד ע"ב

דף לד - ב

למאי  נפקא מינה?

לגיטי נשים.

דקיימא לן במסכת גיטין [ב א]: המביא גט מחוץ לארץ, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. ואמרו בזה שם בגמרא שני טעמים: או משום שאין מצויין בארץ עדים לקיימו, ויש לחוש שמא יכפור בו הבעל, או משום שאין בקיאים בחוץ לארץ לכתוב את הגט לשמה כמבואר שם.

אולם המביא גט מארץ ישראל לחוץ לארץ אינו צריך לומר כן, משום דעולי רגלים מצויים להכיר חתימתו ולקיימו, ובארץ ישראל בקיאים לשמה.

ואמרו שם בגמרא [דף ו א], דבבל דינה כארץ ישראל לענין גיטין, לפי שהם תלמידי חכמים ובקיאים לכתוב את הגט לשמה, ובני ישיבות מצויים לצאת משם ללמוד תורה בכל המקומות וממילא עדים מצויים לקיימו.

אבל בורסיף הוא מקום הסמוך לבבל, שאין שם בני תורה, ולכן המביא גט משם צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. ועתה נתחלף שמם, ולכן, המביא גט מבבל צריך לומר בפני נכתב. אבל המביא גט מבורסיף דינו כמביא מארץ ישראל.

מתניתין:

רבי ישמעאל אומר: כך הוא מנין ארבעת המינים: שלשה הדסים ושתי ערבות, לולב אחד ואתרוג אחד.

ושלושת ההדסים כשרים אפילו היו שנים מהם קטומים, ורק אחד אינו קטום.

[ובגמרא הקשו, ממה נפשך: אם קטומים כשרים, מדוע צריך שיהיה אחד מהם שלם, ואם קטומים פסולים, מדוע לא צריך שיהיו כולם שלמים]?

רבי טרפון אומר: אפילו היו שלשתן קטומים כשרים. וטעמו, משום דסבר שאין דין הדר נוהג בהדס, ^[88] שכן בתורה נאמר דין הדר רק לגבי אתרוג, וחכמים דרשו לרבות דין זה גם לגבי לולב שהוקש לאתרוג. אבל שאר מינים לא.

רבי עקיבא אומר: כשם שמביאים רק לולב אחד ואתרוג אחד, כך מביאין רק הדס אחד וערבה אחת.

גמרא:

תניא: רבי ישמעאל אומר: נאמר בתורה: "ולקחתם לכם פרי עץ הדר", לשון יחיד, משמע שדי באתרוג אחד,

וכמו כן גבי לולב כתיב: כפת תמרים לשון יחיד [אף שהמקרא הוא "כפות" לשון רבים מכל מקום הכתיב חסר], ומשמע שדי בלולב אחד.

אבל לגבי הדסים כתיב: "ענף עץ עבת", ומשמע, שלשה, שכך דרשו חכמים: ענף - אחד, עץ - שנים, עבות - שלושה. ^[89]

ואילו לגבי ערבה כתיב: ערבי נחל לשון רבים, ומשמע שתים, שמיעוט רבים שנים.

וסבר רבי ישמעאל: אפילו היו שנים מהם קטומים, ורק אחד שאינו קטום כשרים.

רבי טרפון אומר: מנין ההדסים שלשה, ואפילו היו שלשתן קטומים כשר.

רבי עקיבא אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת.

אמר לו רבי אליעזר: יכול יהא אתרוג עמהן [עם שאר המינים] באגודה אחת, ולא כפי שאנו עושים שנוטלים אותו ביד השניה, ורק סומכים אותו לאגודה?

דוחה הגמרא: אמרת: וכי נאמר פרי עץ הדר וכפת תמרים, דמשמע שהוי"ו שב"וכפת תמרים" בא להוסיף על ענין הראשון, שיש לצרף את הלולב עם האתרוג? והלא לא נאמר אלא "כפת" בלא וי"ו, ומשום כך אין צריך לאגוד את הלולב עם האתרוג באגודה אחת. ^[90]

אבל לגבי ההדסים כתיב "וענף עץ עבות", ובערבה כתיב: "וערבי נחל", שניהם בוי"ו, וללמדנו בא כי יש לאגוד את הלולב ההדסים והערבות באגודה אחת.

ומנין שארבעת המינים מעכבין זה את זה, שאם לא היה ביכולתו ליקח אחד מהם אין מצוה בנטילת האחרים? תלמוד לומר" "ולקחתם", דמשמע, שתהא לקיחה תמה [שלימה], בכל ארבעת המינים. שכך דרשו חכמים: "ולקחתם" - "ולקחת תם".

עתה שבה הגמרא לפרש דברי רבי ישמעאל, שסבר כי אפילו היו שנים קטומים ורק אחד שלם יצא, ומקשה: ורבי ישמעאל מה טעמו, הרי מה נפשך: אי הדסים שלימין בעי - ליבעי נמי שיהיו כולהו שלמים, ואי לא בעי שיהיו שלימין, אם כן אפילו חד שלם נמי לא בעינן?!

מתרצת הגמרא: אמר ביראה אמר רבי אמי: חזר בו רבי ישמעאל מתחילת דבריו, שאמר שצריך שלושה הדסים, וסבר שדי בהדס אחד, ^[91] ולפיכך אמר שאם בא ליתן שלושה רשאי ליתן שנים מהם קטומים לפי שאינם נצרכים לעצם המצוה, ואפילו לא היו כלל יצא ידי חובתו. אבל אותו הדס הנצרך למצוה צריך שיהיה שלם משום "הדר".

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון, שהדסים קטומים כשרים, ואזדא שמואל לטעמיה. כלומר, מצינו שנהג שמואל הלכה למעשה כדבריו אלו.

דאמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא [למוכרי ההדסים]: אשוו וזבינו. כלומר, השוו את המקח ואל תעלו את הדמים לאותם המבקשים מכם הדסים שלמים בדוקא, ואי לא משוויתו, דרישנא לכו כרבי טרפון המיקל, וסובר שאף קטומים כשרים, וממילא ימנעו הקונים מלהוסיף דמים כדי לרכוש את השלמים.

ומאי טעמא התרה בהם כך? אילימא משום דרבי טרפון מיקל בדין זה ומכשיר בשלושה קטומים, אם כן ולידרוש להו כרבי עקיבא, דהא איהו מיקל טפי, שלא הצריך אלא הדס אחד?!

מתרצת הגמרא: אפילו הכי רבי טרפון מיקל יותר, משום דתלתא קטומי, שכיחי. אבל חד ולא קטום כמו שהצריך רבי עקיבא, לא שכיח.

מתניתין:

אתרוג הגזול, והיבש ^[92] - פסול. של אשרה ושל עיר הנדחת - פסול.

אתרוג של ערלה [שגדל בעץ תוך שלוש שנים לנטיעתו] - פסול. טעם הדבר יתפרש בגמרא. ^[93]

אתרוג של תרומה טמאה פסול, לפי שאסור באכילה ולא מתקיים בו דין לכם. [וראה הערה].

של תרומה טהורה, לא יטול, ^[94] ואם נטל, כשר. לפי שמותר לאוכלו, וגם יש בו דין ממון, כמבואר בגמרא.

אתרוג של דמאי, דהיינו שלקחו מעם הארץ החשוד על המעשרות [כי אף שמדאורייתא מותר לאכול מפירותיהם, משום שרוב עמי הארץ מעשרים, מכל מקום גזרו חכמים שלא לאוכלם בלא מעשר], בית שמאי פוסלין, משום שאסור באכילה ואינו "לכם", ובית הלל מכשירין, הואיל ולא גזרו חכמים דין דמאי על עניים, ויכול הוא להפקיר נכסיו ולאוכלו כשאר עניים, ודי בזה להחשב "לכם".

אתרוג של מעשר שני, בירושלים שמותר לאכול בה מעשר שני, לכתחילה לא יטול, וכמו שמצינו לעיל גבי תרומה טהורה, ומכל מקום אם נטל - כשר, כיון שיש בזה דין ממון ומותר באכילה.

אבל חוץ לירושלים, שאסור לאכלו, פסול, דכתיב "לכם", ומשמע, שיהיה ראוי לכם לכל צורככם. ^[95]

עלתה חזזית [כמין אבעבועות דקות ^[96]] על רובו של אתרוג, או שנטלה פטמתו [ראש האתרוג], או שנקלף, או נסדק, ^[97] או אם ניקב ועל ידי כך נעשה חסר כל שהוא, פסול. ^[98]

אבל אם עלתה חזזית רק על מיעוטו, ^[99] או שנטל עוקצו [זנבו - החלק התחתון שמחובר בו אל העץ], או שניקב, ולא חסר על ידי כך אפילו כל שהוא, וכגון שתחב בו מחט והוציאה, כשר.

אתרוג הכושי שבא מארץ כוש ושחור הוא לגמרי, פסול.

והירוק ככרתי, רבי מאיר מכשיר, ורבי יהודה פוסל. [ראה לעיל לא ב שנסתפקו בגמרא, האם הטעם הוא משום שאינו "הדר", או משום שלא נגמר גידולו]. ^[100]

שיעור אתרוג הקטן: רבי מאיר אומר: עד שיהיה כאגוז. אבל בפחות מזה פסול. רבי יהודה אומר: עד שיהיה כביצה.

ובאתרוג הגדול שיעורו: עד כדי שיאחז שנים בידו, ^[101] אבל אם הוא כה גדול שאי אפשר ליטול שנים כמותו ביד אחת - פסול, דברי רבי יהודה.

ורבי יוסי אומר: אפילו אחד שיכול לאוחזו בשתי ידיו - כשר. והיינו, שאין לו שיעור למעלה.

וכן שטר שכתוב בו בורסיף היא בבל:
מתני' ערבה כמושה ונשרו מקצת עליה ושל בעל כשרה.

חלוקת ר' ישמעאל ור' טרפון במשנתנו. ר' ישמעאל אומר ג' הדסין ואפי' ב' קטומין ואחד שאינו קטום. ר' טרפון אומר אפי' שלשתן קטומין.

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' טרפון ואזדא שמואל לטעמיה דאמר להנהו דמזבני אסא אשוו זבינייכו כלומר החישו ומכרו בזול לא תדקדקו על הקונים הרבה דאי לא דרישנא לכו הלכה כר' טרפון דקי"ל כוותיה. אלא משום מצוה בעינא שלימין:
ד' מינין שבלולב מעכבין זה את זה שנא' ולקחתם לכם שתהא לקיחה תמה:
ירושלמי רב הונא בשם רב יוסף טעמא דרב הונא דמאי מדבריהם ושאר הימים מדבריהם מה דמאי אין מברכין אף שאר הימים אין מברכין:

[מתני'] אתרוג הגזול כו':

מתני׳‎ ר׳‎ ישמעאל אומר ג׳‎ הדסים ואפי׳‎ שניה׳‎ קטומים אפשר דר״ט לא קפיד אג׳‎ אלא דנקיט סירכא דר״י ולא אתיא איהו למימר אלא שאין קטימה פוסלת אבל במנינא דלמא כר״ע ס״ל דמכשר בהדס אחד והכי משמע לקמן בגמרא רבי עקיבא אומר כשם שלולב א׳‎ ואתרוג אחד כך הדס אחד פירוש שאינו קטום והיינו דלא פריש לה והכי מוכח בגמרא דאמרינן ולדרוש להו כרבי עקיבא ופרקינן דחד ולא קטים לא שכיח ופירוש קטומין כתב רבי אלפסי ז״ל קטימת הראש והשיבו עליו דא״כ מתניתין דתנן נקטם ראשו פסול אינה הלכה דהא קי״ל כרבי טרפון דמכשיר בקטומין ועוד היכי אמרינן לקמן דחד ולא קטום לא שכיח הרבה מצוין מהם שאינם קטומי הראש ועוד מה טעם להכשיר בנקטם ראשו של הדס יותר משאר המינין ועוד מדאמרינן בת״כ ומייתי לה בירושלמי ב׳‎ דליות ואחד שאינה קטומה הרי שקראו דליות לקטומין ונראה שאינם קטומי הראש כי מה ענין לקרותם דליות ועוד דא״כ דאידחיא להם סתם מתני׳‎ דלעיל אידחיא כולה שמעתא דשקלינן וטרינן בנקטם ראשו ועלתה בו תמרה והיאך תהיה כל אותה סוגיא דלא כהלכתא וכ״ת דאף ע״ג דהלכתא כרב טרפון לא דדרשינן לה בפרקא מפני שמצוה בשאינו קטום להידור מצוה והיינו דלא דריש שמואל לקמן ולהכי מהדרינן ושקלינן וטרינן בדין עלתה בו תמרה כדי שיהא הדור מצוה הא ליתא דניחא דליהדר בתריה לכתחלה אבל בשנקטם ראשו ועלתה בו תמרה היכי איכא למימר ביה דליהוי דיחוי דהא כשר הוה לגמרי מדינא ובדיעבד יצא והדור מצוה דלכתחלה לא עביד ליה דיחוי כלל כיון דהשתא עלתה בו תמרה והוי הדור בהכי דהא כי לא עלתה בו תמרה יוצאין בו ומברכין עליהם ורבינו הגדול ז״ל רצה לזכות רבי׳‎ אלפסי ז״ל המקום ידינהו לזכות וכתב דנקטם ראשו היינו קטומין ואידחיא לה סתמא דלעיל דהויא ליה סתם ואח״כ מחלוקת ואין הלכה כסתם ומאי דאמרינן דחד לא קטים לא שכיח זהו במקומו של שמואל שהיו מביאין ההדס ממקום רחוק ומתייבש הראש בדרך שהוא רך ונקטם ולא היה מצוי אפי׳‎ אחד שלא יהא ראשו קטום וכדאמרינן לעיל השתא עבות ג׳‎ לא משכחינן אלמא לא היה הדסי׳‎ מצוים להם והא דמכשרינן בנקטם ראשו של הדס יותר משאר מינין משום דע״י שהוא עבות בעלין אין הקטימה ניכרת בו כמו בשאר המינין. ומה שקראו אותם בת״כ ובירושלמי דליות הענפים שהם קטומי הראש נקראין דליות והם הזמורות בלשון הפסוק והם הענפים שדרכן לקטום את ראשם כדי שירבו בענפי׳‎ ולפיכך נקראין זמורות על שם שזומרין אותם מלשון לא תזמור ומלשון דליות אמרו במשנה המדל בגפנים כלומר הזומר ומה שלא אמרו במשנתנו וקטומי הראש לפי שכבר שנינו למעלה נקטם ראשו ונתפרש לנו שהקטימה בראש היא וכולה סוגיא דלעיל דשקלו וטרו בעלתה בו תמרה כולהו ס״ל דקטומין כשרין כר״ט אלא דבעו הדור מצוה חוץ מר׳‎ ירמיה דבעי איהו דיחוי מעיקרו דאיהו ודאי פליג וסבר דלית הלכתא כר״ט ואידך אמוראי לא חשו ליה וקא מהדרי ליה לפום טעמיה ורבי׳‎ ז״ל רב חסד ודן לזכות וממשכן נפשיה אדמרן אע״ג דלא ס״ל דודאי הני כלהו דחייתא נינהו ואפוקי לישנא ושמעתתא מפשטייהו. והנכון כמו שפירש הרב בעל המאור ז״ל זקנו של רבינו נ״ר דנקטם הראש לחוד וקטומים לחוד ופי׳‎ קטומין שדרך ההדס שיוצאין מצדדין בדין קטנים ופארו׳‎ והם מפסיקין בקינא דלא הוו תלתא בחד קינא וצריך לקטום אותם משם וכשקוצצין אותם נקראים הבדים קטומין ומאן דפסול סבר דהפסקה היא ולא הוי הדר ור״ט סבר דלא הוי הפסקא והדר הוא. והשתא קי״ל כסתם מתני׳‎ דלעיל דנקטם ראשו פסול דומיא דשאר מינין ואתיא כהלכתא כולה שמעת׳‎ דשקלי בעלתה בו תמרה וא״ש מאי דאמרי׳‎ דחד ולא קטים לא שכיח כי רחוק הוא להמצא ענף של הדס שלא יצאו פארות ובדין מצדדיו והיינו דמיקרו קטומין סתם ומיקרי נמי דליות על שם שקוצצין אותם מלשון המדל בגפנים וכמו שנאמר ורעו דליותיו וזה נכון מפי מורי רבינו נר״ו:

גמ׳‎ תניא א״ר ישמעאל מנין שמעכבין זה את זה ת״ל ולקחתם לכם שתהא לקיחה תמה אמרינן במס׳‎ מנחות ל״ש אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין פירשו רבותינו ז״ל דכי אמרי׳‎ יש לו אין מעכבין בשהיו כלם ברשותו כשנוטלן אלא שנוטל כל אחד בפני עצמו שאין צירוף מעכב כיון דאין לולב צריך אגד אבל אם יש לו מין אחד ואין לו שאר מינין אלא שהגיעו לידו אח״כ ונטלן אחד אחד לא יצא כיון שלא היו כלן ברשותו כשנטל כל אחד מהן אבל מורי הרב כתב בשם רבותינו ז״ל שאין הכונ׳‎ אלא שיטול את כולן כל שנטלן כולם אע״פ שלא היו ברשותו ביחד יצא דיש לו קרינא ביה כיון שנטלן כולן מיהו אין ראוי לברך על הלולב אלא א״כ ברי לו שיגיעו לידו כולן שאע״פ שהברכה על הלולב אינה אלא בשיש לו הכל ושמא לא יהיה לו והוי ברכה לבטלה ואע״פ שהפסיק ושח בין מין למין אין זה הפסק כדאמרי׳‎ בשמע ט׳‎ תקיעות בט׳‎ שעות ביום וכדפרישנא התם:

אמר בוריא א״ר אמי חזר בו ר׳‎ ישמעאל. יש שפירשו שחזר בו ממ״ש ואחד שאינו קטום והודה לרבי טרפון שמכשיר אפי׳‎ שלשתן קטומין וליתא כלל דכיון דהיינו מלתא בתרייתא דרבי ישמעאל דתניא במתניתין מנא לן דחזר בו הל״ל שלא אמרה מעולם ותו דאם כן היאך פסקו הלכה כר׳‎ טרפון דמשמע הלכה מכלל דפליגי ואי משום דר״ע פוסל בקטום יחידאה הוא וכ״ש לדברי האומר דר״ע מכשיר אפי׳‎ בקטום דהדס אחד אמר רחמנא מ״מ. והנכון לפרש שחזר בו רבי ישמעאל בסוף דבריו כשאמר וא׳‎ שאינו קטום ממ״ש בתחלת דבריו דצריך ג׳‎ הדסים וחזר והודה לרבי עקיבא שמכשיר בהדס אחד ובעי ליה דלא ליהוי קטום. והא דבעי׳‎ שנים קטומין לאו מדינא אלא להדור מצוה ולהכי סגי ליה בקטומין והא שאינו קטום צריך מן הדין ושנים קטומין להדור וכן מפורש בירושלמי:

מ״ט אלימא משום דמיקל לדרוש להו כר״ע דמיקל טפי תמיהא מלתא טובא כיון דשמואל כר״ט ס״ל היכי מצי דריש כר״ע דלית הלכתא כוותיה דידיה ובתוס׳‎ פירשו דה״ק ודאי דשמואל דפסק כר״ט אזדא לטעמיה דקאמר לזבינייא דרישנא לכו כר״ט דאלמא כר״ט ס״ל דאי ס״ד דלאו כר״ט ס״ל והא דאמר להו דרישנא לכו כר״ט לאו משום דסבר לה כר״ט אלא כדי לאיים עליהם כי היכי דלשוו ולזבנו לימא להו דרישנא לכו כר״ע דמיקל טפי והיה מאיים על המוכרים יותר אלא ודאי בדוקא קאמר הכי ולא להפחידם ודחינן דלמא להפחידם קאמר והא דלא מאיים להו בדרבי עקיבא משום דחד ולא קטים לא שכיח ודר״ט הוי הפחדה טפי ול״נ כלל חדא דהיכי אפשר דלהוי שמואל גונב דעתם להפחיד בשקר ועוד דנפיק מיניה חורבא למאן דשמע או לאוונכרי גופייהו דעבדי הושענא דידהו בקטומין כסבורין דבקושטא קאמר לה שמואל ועוד דכל היכא דא״ל שמואל להאי לישנא בדוקא קאמר לה ובקושטא דאמרי׳‎ בפרק כל שעה אמר רב קדרות בפסח ישברו ושמואל אמר אל ישברו דסבר לה כר״ש כו׳‎ ואמרינן ואזדא שמואל לטעמיה דאמר להו שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו וזבינו ואי לאו דרישנא לכו כר״ש והתם ודאי בקושטא קאמר להו דפרכי׳‎ עלה ולדרוש להו ופרקי׳‎ אתרי׳‎ דרב הוה ומדפרכינן ולדרוש להו ודאי מוכחא מלתא דקים לן דכי האי לישנא דוקא הוא ואזדא לטעמיה. ובעיקר קושייתנו תירץ ר׳‎ הגדול ז״ל דאע״ג דפסק שמואל הלכה כר״ט בקטומין שהקטום הדר ואינו מעכב קים לן דבמניינא הלכתא כר״ע דסגי ליה בהדס א׳‎ דהא ר״ט לא משמע דפליג במנינא וכי פליג נמי כבר חזר בו ישמעאל והודה לר״ע ומכשר בחד וה״ל ר״ט יחידאה ומש״ה אקשינן בהדיא דלדרוש להו כר״ע דקים להו דהלכתא כר״ע ואפילו תימא דלא בעי למדרש כקולי תרוייהו לאכשורי בחד וקטום מ״מ לדרוש כר״ע לחודיה דמכשיר בחד ולא קטים דהוי קולא טפי ומהדרים דחד ולא קטום לא שכיח כר״ע והשתא ק״ל אמאי לא פרכי׳‎ הכא כדפרכי׳‎ בפרק כל שעה ונימא ולדרוש להו כיון דאמרת בקושטא קאמר להו. וי״ל דבשלמא התם שפיר מצי דריש כר״ש אי ס״ל כותיה וליכא במלתא שום זלזול מצוה ונדנוד עבירה אבל הכא אף על גב דהלכתא כר״ט דמכשר בקטומין מ״מ הדור מצוה הוא בשאינן קטומין ואינו ראוי לדרוש להם כר״ט דא״כ לא קפדי אהדור מצוה וכל זמן שלא יעלו המוכרין בדמיהן הרבה עד שיבאו לימנע מליקח לפי שאין ידם משגת טוב הוא שלא לדרוש היתר זה אף ע״פ שמעלין בדמיהן קצת שהרי אמרו עד שליש להידור מיהו אי הוה דריש כר״ע לגמרי בחד ולא קטום הא איכא הדור מצוה ושפיר מצי למדרש כותיה ולהכי אמרינן דחד ולא קטום לא שכיח הא לאו הכי אפשר דאמר הכי ודריש הכי ואפשר נמי כר״ע לא חזי למדרש דהא רבי ישמעאל שחזר לגבי ר״ע בעי ב׳‎ קטומין להדור ולא קאמרינן אלא דאי הוי חד קטום שכיח הוה א״ל דדריש להו כר״ע וזה נכון. מעתה אנן נקטי׳‎ אליבא דהלכתא כקולא דתרוייהו ואכשרי׳‎ מדינא אפי׳‎ בחד ולא קטום אלא דלהדור מצוה בעי׳‎ ג׳‎ ואפי׳‎ השני׳‎ קטומין אי לא אפשר בג׳‎ שלמים ובאתרא דלא שכיח מוקמי׳‎ אדינא ומכשרי׳‎ בחד וקטום וכן הלכה למעשה מפי רבי נר״ו:

מתני׳‎ אתרוג הגזול והיבש פסול. פירוש כמו שפירשתי בלולב וסימן יבשותו כל שאין בו שום לחלוחית:

של ערלה ושל תרומה טמאה פסול איתא בגמרא תרי טעמי משום שאין בהם היתר אכילה וחד משום שאין דין ממון שאינו רשאי למכרם ונקיט הראב״ד דברים כפשטן דכיון דלית בהו היתר אכילה ודין ממון והו״ל איסורי הנאה לא קרי׳‎ ביה לכם דהא לית בהו מידי ומאן דגזל להו לא הוי גזלן. ול״נ וב׳‎ תשובות בדבר חדא דא״כ לא מפסלו אלא ביום הא׳‎ ואלו תנא פסיק ותני ל״ש ביום אחד כו׳‎ ותו דכל שהוא שלו ואין בו לאחרים רשות וזכות לכם קרי׳‎ ביה והנכון דטעמא משום דערלה היא מן הנשרפין וכתותי מכתת שיעורי׳‎ שאין לה היתר לעולם כשם שיש לאשרה דעכו״ם וכן תרומה טמאה ואע״ג דתרומת אתרוג שהוא תרומת פירות מדרבנן בעלמא היא כל היכא דקאי לשריפה מידי טמא להוי כתותי כו׳‎ ופסולו מן התורה:

ושל דמאי ב״ש פוסלין וב״ה מכשירין. יש שפי׳‎ דמאי ממש וב״ה פוסלין מפני שיש בו חלק לכהן וללוי ולישראל וה״ל כאתרוג של שותפין דלא נפיק בה חד מינייהו וב״ה מכשיר לפי שמאכילין את העניים דמאי וכיון דאי בעי מפקר נכסי׳‎ וחזי ליה ודכ״ע בטבל גמור דלא חזי ליה כלל פסול כאתרוג של שתוף ולפי שאין פסול אלא ביום א׳‎ לא תני לה ואע״ג דתני דמאי לב״ש ואין פסולו אלא ביום אחד לא קפיד אב״ש כיון שאין הלכה כמותו וק״ל למרן הרמב״ן ז״ל היכי אפשר דלא קתני פסולו בשל טבל בשום דוכתא כדקתני לה לענין מצה ותו דהא אפי׳‎ בשל טבל לכם קרינא ביה שהרי יכול לסלק הכהן והלוי באתרוג דעלמא שיפריש ע״ז ממקום אחר וה״ל כההיא דאמרי׳‎ בפרק יש נוחלין באחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית בשיכול לאכלו אחד מהם ולתת לחברו אתרוג אחר כיון שדין הוא לחלוק אתרוג כנגד אתרוג יכול ליטלו לעצמו ולצאת בו וה״ה בזה שיכול לסלק הכהן ממנו ולאכלו וכיון שכן יוצא בו לד״ה אפי׳‎ ביום אחד אפילו טבל גמור ולפי׳‎ לא הזכירוהו לפסול בכאן. ומה שנחלקו ב״ש וב״ה בשל דמאי היינו בתרומת מעשר של דמאי טמא וארישא קאי בתרומה טמאה וב״ה מכשירין דסברי דאפשר דחזי ליה כי הוי עני ולא מכתת שיעורא דמאכילין את העניים דמאי ממש וכן תרומת מעשר של דמאי והלכתא כב״ה וזה נכון וברור. ולמדנו משמועתנו שמאכילין את העניים ואת האכסניא אפי׳‎ תרומת מעשר של דמאי כדמאי גופיה דבהא נמי אקילו רבנן בדרבנן דמדינא רוב עמי הארץ מעשרין הם ואזלינן בתר רובא ולהכי אקילו בכמה דוכתי:

של מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר. פי׳‎ כרבנן דסברי מ״ש ממון הדיוט הוא ואע״פ שכיון שנכנס לירושלים אינו רשאי לפדותו לכם קרינא ביה ויוצא בו אפילו ביום ראשון וכ״ש קודם שנכנס לירושלים שיכול לפדותו שנוטלו ויוצא בו לכתחלה:

עלתה חזזית על רובו. רבותי.‎ פירשו ‎רובו ממש אבל בירושלמי מצאתי רובו מצד אחד וחזזית הוא כעין גרב שנעשה באתרוג:

כמין בוכנא באסיתא תחת העץ הבולט הנקרא עוקץ וכן בראשו תחת אותה שושנה ובגמר׳‎ בעי׳‎ לברורה שפיר:

נקלף יש שפירשו נקלף כל הקליפה החיצונה כאותה שאמרו לפנינו שקרא עליה שם חוץ מקליפה החיצונה והוא הקליפה העבה שיש בה חריפות שאוכלין אותה. וליתא חדא דא״כ בלאו הכי נמי תפסל מדין חסר בכאיסר כדלקמן ותו דבגמרא פרכי׳‎ עלה מדרבא דאמר האי אתרוגא דאיגליד בה כאהינא סומקא אלמא ענין אחר הוא. והנכון דנקלף היינו שהוסר ממנו אותה קליפה דקה כמין גלד שיש על האתרוג והשתא הוי כאהינא סומקא ואין בו שום חסרון בגופו של אתרוג זה:

נסדק.‎ פי׳‎ ‎לארכו ברובו מב׳‎ צדדין מלמטה דאלו בחוטמו במשהו נפסל ואם נסדק מיעוטו אפילו מן הצד אחד כשר ויש מחמירין לפסול אפי׳‎ כשאין הסדק ברובו למטה עובר משני צדדים אלא שהוא סדוק מצד אחד עד חללו ויש מחמירין לפסול אפילו כשאין מגיע לחללו מכיון שעובר הסדק כל הקליפה החיצונה העבה או רובה:

נקב וחסר כל שהוא.‎ פרש״י ‎ז״ל דתרתי פסולי נינהו שניקב נקב מפולש אע״פ שלא חסר או שחסר כל שהוא אע״פ שלא נקב וכי קתני סיפא ניקב ולא חסר כל שהוא כשר היינו שניקב נקב שאינו מפולש ורישא במפולש וסיפא בשאינו מפולש. ול״נ דהא ניקב סתמא קתני ברישא ובסיפא ומשמע דכי הדדי נינהו ותו דאי תרי פסולי נינהו ליתני ניקב חסר כל שהוא בלא וא״ו כדקתני אידך כלהו בלא וא״ו נסדק נקלף ניקב א״ו חד פיסולא הוא דרישא דקתני ניקב וחסר כל שהוא פסול וסיפא קתני דניקב ולא חסר כל שהוא כשר אפי׳‎ בנקב מפולש ואצטריך סיפא לאשמועי׳‎ דרישא חדא פיסולא קתני ודלא כפרש״י וכן פירשו רבותי והוא הנכון:

עלתה חזזית על מיעוטו כשר.‎ פי׳‎ ‎כולה סיפא פירושא דרישא הוא דאי לא משנה יתירה היא. שהרי אין לנו אלא מה שפסלו למעלה אלא ודאי דסיפא אתא לפרושי רישא ובהא אשמועינן דכי קתני עלתה חזזית על רובו פסול לא סוף דבר שיהא רובו בחזזית אלא אפי׳‎ מיעוטו בלבד שהוא מפוזר בו פסול מפני שהוא כמנומר וכדפירשו אמוראי בגמרא ל״ש אלא במיעוטו וכו׳‎ דסיפא הכי קתני עלתה חזזית על מיעוטו ממש שאינה ברובו של אתרוג ולא מפוזרת יותר כשר וכל שבמעוטו בין שהיא חזזית אחת או שהיא מפוזרת כשר דהא לא חשוב מנומר דלא גרע כשהיא פסקי פסקי משיהא הכל מלאה חזזית אחת וכן פי׳‎ רבותינו ז״ל. ואידך דקתני ניטל עוקצו כשר אשמועינן סיפא במאי דקתני רישא ניטלה פטמתו לפי מה שאנו עתידין לפרש ואפי׳‎ לפי׳‎ רבי׳‎ אלפסי ז״ל שפי׳‎ פטמתו שושנתו י״ל דלהכי קתני סיפא ניטל עוקצו כשר לאשמועינן שאין לנו כשר אלא עוקצו והוא העץ הבולט מן האתרוג שבו תלוי באילן והשאר כולו פסול שאפילו שושנתו בכל מה ששנינו ניטלה פטמתו פסול והא דקתני ניקב ולא חסר כל שהוא לפירוש רש״י טובא קמ״ל שנקב שאינו מפולש אינו פוסל בלא חסרון משום דקתני רישא דניקב אפילו בלא חסרון פוסל ולהכי אצטריכא סיפא אלא שקשה הדבר שלא נשנה בפי׳‎ החילוק הזה דרישא במפולש וסיפא בשאינו מפולש והמשנה סתמא וסותרת כפשטא רישא אסיפא ולדידן כל המתני׳‎ מפרש׳‎ בגווה ואתיא סיפא לאפוקי מפי׳‎ דפירש רש״י ז״ל ברישא וכדכתיבנא לעיל:

יש ספרים דגרסי ובגדול כדי שיאחז שנים בידו א׳‎ ר׳‎ יוסי אומר אפילו א׳‎ בשתי ידיו וגירסא זו אינה נכונה כי מה ענין ששיער ר׳‎ יהודה שיהא כשיעור שיאחז ב׳‎ אתרוגים בידו אחת ולמה הוא צריך לזה כדי שיהא שיעורו כך אבל הגירסא הנכונה כמות שהוא במשניות ישנות ובגדול כדי שיאחז שניהם בידו א׳‎ כלו׳‎ הלולב והאתרוג מטעמא דפריש׳‎ לעיל דדלמא כי מפיך להו אתי לאיפסולי:

ר׳‎ יוסי אומר אפי׳‎ בשתי ידיו. כלומר שיאחז שניהם זה בידו אחת וזה בידו אחת דלא חייש לדלמא מפיך להו וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם א״ל רבי יוסי וכי נאמר וכפות כלומר שיהא צריך ליטול שניהם כאחת שאתה משער בכך והלא לא נאמר אלא כפות אפי׳‎ זה בידו א׳‎ וזה בידו א׳‎ ע״כ מעתה לרבי יוסי אין לו שיעור למעלה כיון שאינו צריך ליטול שנים בידו א׳‎ אף על פי שהוא נוטל בשתי ידיו או על כתפו יצא ואף ע״פ שאי אפשר לו ליטול את האתרוג עם הלולב בבת א׳‎ נוטל את הלולב ואח״כ מגביה את האתרוג בשתי ידיו שאין מעכבין זה את זה בשיש לו כדכתיבנא לעיל וזהו שהקשו בגמרא לרבי יוסי ממה שאמר לר״ע שהביא אתרוג על כתפו אין זה הדר דאפי׳‎ להאי פי׳‎ דידן שפיר מוכח דרבי יוסי מכשיר בכל אתרוג אפילו הוא גדול מאד וכדפרישנא מפי מורי נר״ו:

שלשה מינים ר"ל לולב והדס וערבה נאגדים זה עם זה אבל אתרוג אינו נאגד עמהם שהרי הכתוב אומר פרי עץ הדר ולא אמר אח"כ וכפות תמרים כדי לומר שהוא מוסיף על ענין ראשון אלא כפות תמרים וסמך לו את האחרים באותיות הוא"ו ר"ל וענף עץ עבות וערבי נחל להודיע ששלשתם נאגדים ביחד וכבר ביארנו הכונה בענין זה בקצת חבורינו וכבר ביארנו למעלה בארבעת מינין אלו על איזה צד מעכבין זה את זה:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק הראשון ובפרט בענין האתרוג והוא שאמר אתרוג הגזול והיבש פסול של אשרה ושל עיר הנדחת פסול של ערלה פסול ושל תרומה טמאה ושל טהורה לא יטול ואם נטל כשר ושל דמאי בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין ושל מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר אמר הר"ם ערלה ותרומה טמאה הם מכלל הדברים החייבין שריפה כמו שנתבאר בזרעים ולפיכך הוא פסול למאמר השם ית' פרי ואלו אינן ראויים לאכילה בשום פנים והעקר אצלנו שאין מביאין קדשים לטומאה וכבר נשנה זה העקר במה שקדם והמאכלות כלן אינן מקבלות טומאה עד שיפול עליהם אחד משבעה משקין כמו שיתבארו אלו העקרים וענפיהם במסכת משקין ולפיכך לא נתיר לכתחלה שיטול אתרוג של תרומה טהורה ושל מעשר שני אינו ראוי לאכילה אלא בירושלים וחוץ לירושלים יפדה כמו שביארנו במקומו ומה שהתירו בית הלל אתרוג של דמאי לפי שהדמאי אוכלין אותו העניים כמו שנתבאר במקומו ואם רצה להקדיש מקדיש נכסיו ויהיה עני ויהיה זה האתרוג של העני מותר לו לאכילה כיון שיש בו צד היתר שיהיה ראוי לאכילה מותר לברך עליו עלתה חזזית על רובו ניטלה פיטמתו נקב נקלף נסדק חסר כל שהוא פסול עלתה חזזית על מיעוטו על עוקצו נקב ולא חסר כל שהוא כשר אתרוג הכושי פסול הירוק ככרתי ר' מאיר מכשיר ר' יהודה פוסל פיטמתו הוא הדד היוצא מעקר האתרוג ואם היה נקב מפולש אפילו במשהו פוסל ואם אינו מפולש עד שיהיה כאיסר ואיסר רביעית המעה ומשקל האיסר ד' שעורות ואינו רוצה בנקלף שתהיה נקלפת הקליפה הירוקה עד שיראה הלבן כי זה נכלל באמרו חסר כל שהוא אבל רוצה לומר שנקלף ממנו גלד דק אחד מאותו גלד הירוק ובתנאי שיהיה נקלף כלו אבל אם נשאר ממנו דבר מועט שלא נקלף הרי הוא כשר ואמרו חסר כל שהוא פסול ביום טוב ראשון בלבד אבל בשאר הימים לא ומה שאמרנו שהוא כשר בשעלתה חזזית על מיעוטו בשני תנאים אחד שתהיה חזזית אחת במקום אחת אבל אם היו שתים בשתי מקומות אפי' היו אותן המקומות שיצטרפו מיעוט האתרוג פסול והתנאי השני שלא תהיה החזזית בפטמתו כי כשיהיה שם שינוי בפטמתו הרי הוא פסול והלכה כר' יהודה שיעור אתרוג קטן ר' מאיר אומר כאגוז ר' יהודה אומר כביצה ובגדול כדי שיאחוז את שניהם בידו אחת דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אפי' בשתי ידיו הלכה כר' יהודה באמרו כביצה וכר' יוסי באמרו אפי' בשתי ידיו:

אמר המאירי אתרוג הגזול והיבש פסול וכו' צריך שתדע שזה שתפש במשנתנו ארבעת מינין שבלולב דין כל אחד בפני עצמו ולא כללם ארבעתם במשנה אחת טעם הדבר מפני שיש בכל אחד מהם ענין שאינו באחרים כלל שציני הר הברזל אין לה מקום אלא בלולב ולא ענביו מרובין מעליו אלא בהדס ולא צפצפה אלא בערבה וכן של בעל ולא ערלה ותרומה אלא באתרוג ומתוך כך שנה כל אחד מהם בפרט אע"פ שברוב הפסולים כולם שוים בהם וזו היא שאמרו עכשיו באתרוג דגזול ויבש פסול על הדרך שביארנו בלולב ויבשותו יראה משנצטמק עד שלא נשאר בו שום לחלוחית של אשירה ושל עיר הנדחת פסול על הדרך שביארנו בלולב ומה שנמצא על זה בגמרא בקצת ספרים משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה שבוש הוא שאם בשל ישראל כתותי מיכתת שיעוריה ואם בשל גוי ודאי יצא וי"מ אותה בשל גוי ומשום שהנאה מגעת ממנו לגוף בריח ובטעם ובמראה וכן כתבוה גדולי המפרשים ואע"פ שאף ההדס יש בו הנאת ריח יראה לי לדעתם שמאחר שאין הנאת ריחו מרובה כשל אתרוג במקום שאתרוג עמה מיהא אין אדם עשוי להריח בה וכן כתבו שמאחר שאנו באים בה משום מצוה הבאה בעבירה אף בשאר הימים פסול ואין הדברים נראין שהנאת מראה אינה כלום וריח וטעם יזהר מהם ודיו ולא עוד אלא שאי אפשר להעמידה בשל גוי דהא בהדי עיר הנדחת תני לה וכמו שאמרו למעלה דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת אלא ששבוש הוא בקצת ספרים וכבר הגיעו לידינו גמרות ישנות שלא היה שם נוסח זה כלל:

של ערלה פסול שהרי אסור לו בהנאה ואין כאן לא היתר אכילה ולא היתר ממון ואין כאן לכם ופיסולו דוקא בראשון ושל תרומה טמאה שהרי אינה ראויה לאכילה אף לכהן טמא ולשריפה קיימא ואע"פ שמ"מ מותר להסיקה תחת תבשילו בכל שהוא בר אכילה אין קרוי לכם אע"פ שיש בו דין ממון ר"ל היתר הנאה הואיל ואין בו היתר אכילה ואף זו אין פסולה אלא בראשון ומ"מ גדולי המחברים כתבו שכל שהאתרוג פסול מצד שאינו ראוי לאכילה אף בשאר המינין פסול:

ושל תרומה טהורה לא יטול ופי' בגמ' מפני שמכשירה לקבל טומאה בחזרת הלולב במים שהדבר קרוב ליגע המים באתרוג ומיטמא בטומאת הידים שהם שניות ושני עושה שלישי בתרומה ואסור לגרום טומאה בתרומה או מפני שמפסיד קליפת האתרוג במשמוש הידים כל שבעה ואסור לקלקל את התרומה ואם נטל כשר שהרי יש בו היתר אכילה לכהן ושמא תאמר תינח כהן אחר שניתנה לו אבל ישראל שהיא שלו האיך יצא בו והרי אין ראוי לו לאכילה ואם אתה בא לדון שכל שראויה לאכילה לכהן לכם קרינא ביה אף לישראל אע"פ שאינה ראויה לו א"כ מה שהכשרנו בשל דמאי מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה והוה ליה עני וחזי ליה כדמפרש בסמוך מה הוצרכנו לטעם זה והרי מ"מ ראוי לשאר עניים אלא ודאי כל שאין ראוי לו אין קרוי לכם אע"פ שראוי לאחרים ובזו פי' טעם הדבר שהישראל שהיה שלו יוצא בה מפני שיכול ליתנה לכל כהן שירצה או להורישה לבן בתו כהן ואף זו אין דעתי מתישבת בה שהרי זה אינו היתר אכילה אלא היתר הנאה וכבר ביארנו שכל שאין בו היתר אכילה אע"פ שיש בו היתר הנאה מניעת היתר אכילתו מפקיעתו מדין לכם אלא שאפשר לדחוק שכל שאפשר להאכילו הרי הוא כרשאי לאכלו או שמא נפרש שהכהן שניתנה לו יוצא אף ביום ראשון ושאר בני אדם בשאר הימים:

של דמאי בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין בית שמאי פוסלין הואיל ומדרבנן אסור באכילה והרי הוא כשל טבל שאסור לדברי הכל כדין ערלה ותרומה טמאה ובית הלל מכשירין אף בראשון מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה והוי עני וחזי ליה כדתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי שאע"פ שאותו אכסנאי עשיר במקומו עכשיו מיהא עני הוא וגדולי הרבנים פירשו אכסניא חיל המלך שמטיל מזונותיו על בני המדינה ועיקר הדברים כפירוש ראשון ובשאר הימים מיהא כשר לכל אדם אף לדעת גדולי המחברים הואיל וראוי לעניים:

של מעשר שני בירושלים לא יטול ומפני שמכשירו לטומאה והוא נקרא קודש וצריך שימור או מפני שמפסידו על הדרכים שביארנו בתרומה טהורה ואם נטל כשר שהרי יש בו היתר אכילה אע"פ שאין כאן דין ממון שהרי אינו יכול לקדש בו את האשה הא חוץ לירושלים לא יצא שהרי אין לו היתר אכילה ולא הנאה עד שיפדה כך כתבוה קצת מפרשים שאם לא כן מה טעם הוזכרה במשנתנו במעשר בירושלים ועיקר הדברים שאף חוץ לירושלים כך הואיל וראוי לאכילה בירושלים או שיכול לפדותה הואיל ולא נכנס לירושלים עדיין ולא הזכירוה בירושלים אלא להודיע שאף בירושלים לכתחילה לא:

עלתה חזזית על רובו והוא כמין גרב באבעבועות פסול שאין זה הדר ופירשו בתלמוד המערב אפי' רובו מצד אחד הא על מיעוטו כשר ופי' בגמ' שאף במיעוטו דוקא במקום אחד אבל בשנים ושלשה מקומות פסול מדין מנומר ובחוטמו אפי' בכל שהוא פסול נטלה פטמתו פסול וכו' י"מ פטמתו בליטה הסמוכה לנקודת חדו שמצד הראש ממקום שמתחיל להשתפע ולעשות כעין שפוי כובע ואף נקודת החדוד שבו לפעמים יוצא עליו כמין עוקץ נבלע באתרוג בכלל הפטמת וכעין מה שאמרו פיטמא של רימון שהוא קליפה שע"פ הרימון נעשית כעין שפוי כובע ועומד עליו פרח העשוי חוטין בתוך עגול כשפופרת ששפתו עשוי תלפיות תלפיות ואותו שפוי כובע עם נקודת החדוד קרוי פיטמא והפרח שעליו נקרא נץ והוא שאמרו הפיטמא של רימון מצטרפת להשלים שיעור כביצה והנץ שעליו אינו מצטרף וכן בסימני האשה נאמר משתשחיר הפיטמת והוא פליטת הדד שסביב העוקץ הנכנס בפי התינוק האמור שם עליו גם כן משיתן אדם ידו על העוקץ ושוקע ושוהא לחזור ואע"פ שהעוקץ הוא שם מיוחד לעוקץ מ"מ אף הוא בכלל הפיטומת שהרי הכל משתחר בבגרותה כאחד ובאתרוג מיהא קשה לפרש א"כ מה הוצרך ללמדנו פסול זה והרי בכלל חסר הוא עד שמתוך כך מפרשים פיטמתו שושנתו והוא שם מין אתרוג שיוצא פרח כמין שושן בנקודת חידודו ואע"פ שאם לא היה שם כשר כל שהיה שם וניטל אין זה הדר או שמא פיסולו מחמת שמא נתחסרה הפיטמא בנטילתו ואף זה יש מתמיהין האיך יפסל בשושן והרי אינו ממין האתרוג כלל ואין לנו בביטול הדרו אחר שאינו בכלל האתרוג ואם מחשש חסרון הפיטמא היה לו לתלות הדבר בכך ולומר ניטלה פיטמתו אם נתחסר מן האתרוג עמה פסול שהרי ניכר הוא להדיא אם נתחסר בכך אם לאו ועוד האיך קורא לשושן פיטמת ומ"מ אפשר לתרץ שמאחר שפיסולו מחשש הפיטמת הוא קוראה פיטמת או שמא מפני שאף היא בשפוע עגול כפטמתו וכן שמאחר שהפרח דבק באתרוג בלא שום אמצעות רחוק הוא שלא להיות מעט מן האתרוג מתחסר ממנו:

ונראה לי פירוש זה ממה שאמרו בתלמוד המערב ניטלה פיטמתו פסול תמן אמרין שושנתו ר' יצחק אמר פיקא ופירוש הדברים פטמתו הנזכרת במשנתנו אי אפשר לפרשו בפיטמת האתרוג ממש שזו לא הוצרכה אלא פירוש פטמתו על השושן ובאותו המין שהפרח עומד על האתרוג ממש וטעם פיסולו מן הטעם שהזכרנו ור' יצחק אמר פיקא והוא שהאתרוג חלוק לשלשה מינין אחד שאין בו שום פרח ולא שום דבר יוצא מנקודת חדוד האתרוג ולחוץ אלא גוף האתרוג בפטמתו עם נקודת חדודו והוא שאמרנו עליו שזו לא הוצרכה להזכיר פיסול האתרוג בנטילתו והשני שאין שם חוטם יוצא מנקודת חידודו אלא שיש פרח עשוי כמין שושן על נקודת חדודו ועל זה אמרו תמן אמרין שושנתו ור' יצחק סובר שנטילת השושן אף באותו שדבק עם האתרוג לא מעלה ולא מוריד ואם מחמת חסרון הפטמת ניכר הוא להדיא ועוד שהשושן דיבוקו עם האתרוג חלוש וניטל בנקל בלא חסרון הפיטמת אלא פטמתו האמור במשנה פירוש פיקא והוא כמין שלישי של אתרוג שחוטם יוצא מנקודת חדודו והשושן עומד על ראש החוטם ואותו חוטם הוא ממין האתרוג וראוי לאכילה ומתוך כך נחשב הפטמת עצמו כעוקץ הדד הנכלל בפטומת הדד וקורא לו פיקא על שם שהוא עשוי כבוכנא ארוך ועגול וכל שכן כשהשושן עליו הוא נעשה עמה כבוכנא של רקחים ר"ל היד שכותשין בו בתוך המכתש שהוא שוה בעביו על פני כל ארכו וראשו עבה ועגול כעין הפרח והוא הוא שאמרו בגמרא שלנו תני ר' יצחק בוכנתו ומאחר שלא אמר ניטלה בוכנתו פסול משמע שאינו בא ללמד פסול אחר אלא פירש פטמתו האמור במשנתנו והלכה כמותו אבל עוקץ התחוב (בסוג) [בסוף] האתרוג אין שום פסול בנטילתו בין במה שבחלל האתרוג ובפנימיותו בין במה שיוצא חוץ לאתרוג אלא הכל כשר וכסתם משנתנו שאמרה ניטל עוקצו כשר ולא חלק בה כלל אלא שעשה בו בפנים כבחוץ זו היא שיטתנו בענין זה ודברים ברורים הם:

ומ"מ גדולי הפוסקים פירשו שר' יצחק בא לחדש פסול אחר שלא הוזכר במשנה ולא לפרש בפטמתו כלל ופירשו כבוכנתו קצה העץ שבעוקץ האתרוג הנכנס בחלל האתרוג וכשניטל נעשה מקומו גומא ונראה כחסר ופסול וניטל עוקצו כשר פירושו ביוצא ואע"פ שאמרו תני ר' יצחק בוכנתו ולא תני פסול דאלמא פירושא דפטמתו הוא נראה לי לפרש בשיטתו תני ר' יצחק בפיסולי האתרוג בוכנתו ור"ל מוסף על הפיסולים הנזכרים במשנתנו ובפיטמתו ראיתי דבריהם מבולבלים והוא שכתבו בו דד האתרוג והוא חוטמו והוא שושנתו וזה תימה אם חוטמו איך שושנתו ואם שושנתו היאך חוטמו וגדולי המפרשים פירשו בדבריהם מקום שושנתו ואע"פ שדעתם לפרש מקום שושנתו בפטמת ממש וזו לא הוצרכה כמו שכתבנו אפשר לפרש מקום שושנתו על אותו חוטר וכמו שפירשנו בדברי ר' יצחק ואף גדולי המפרשים חזרו בהם ונתקרבו לדעת זו אלא שתכלית פירושם לפרשו בשושן עצמו ובאותו שעומד על האתרוג ממש ולדבריהם זהו כתמן אמרין שבתלמוד המערב ואף לקצת מפרשים ראיתי שפסלוהו בכך אלא אם כן היה השושן עומד על החוטר וניטל בלא נטילת החוטר אלא שלענין פסק נראה שאין נטילת השושן פוסלת לעולם וכדרך שפירשנו בדברי ר' יצחק ואף לדברי גדולי הפוסקים שדנים פטמתו בפסול אחד ובוכנתו בפסול אחר קשה לפרש שאף הם הביאו ברייתא אתרוג תפוח סרוח וכו' אתרוג הבוסר וכו' עלתה חזזית וכו' ניטלה בוכנתו נקלף ניקב וחסר כל שהוא פסול עלה חזזית על מיעוטו ניטל עוקצו ניקב ולא חסר כל שהוא כשר וודאי זו היא שאמרו עליה תני ר' יצחק בוכנתו ולא תני פטמתו כלל אלמא דתרווייהו חדא נינהו אלא שלא לטעות בפיטמת האתרוג ממש שזו לא הוצרכה הוא שונה בה לשון בוכנתו ושמא יש לפרש דר' יצחק מחליף ותני במקום פיטמתו בוכנתו ומ"מ דברים חלוקים הם ואנו פוסלים ניטלה פיטמתו במתניתי' וניטלה בוכנתו בברייתא דר' יצחק אלא שיש לתמוה האיך ישמיט ר' יצחק פסול פטמתו וא"ת שלא הוצרכה הרי מ"מ הוצרכה באותו חוטר שהזכרנו וא"ת שאינו פוסל באותו חוטר כלל האיך אפשר שיפסול בעוקץ שאינו ממין האתרוג כלל ויכשיר בחוטר אלא שהדברים ברורים כמו שכתבנו:

וקצת חכמי הדורות ראיתי שמסכימים לדעתנו לומר דבוכנתו דר' יצחק פירושו פטמתו האמור במשנתנו הוא אלא שפיטמתו עצמו הוא נאמר על קצת העץ הנתון בחלל האתרוג כבוכנתא דאסינתא וקורא לה פיטמתו על שם בוכנא של פטמין מלשון פטום הקטרת ועל שם אומנות הפטום הוא קוראה פטמתו וכדי שלא לטעות לפרשה בפיטמת האתרוג ממש החליף ר' יצחק את הלשון בלשון בוכנתו וכמה קשה לפרש שיהא העוקץ קרוי בלשון פיטמת ומעולם לא מצינו לשון פטמת אלא בראש הפרי כמו שכתבנו וכן לעיקר הדין קשה לפרש מה ענין לפסול האתרוג בנטילת העוקץ שאינו ממין האתרוג כלל וכן שאמרו ניטל עוקצו כשר בסתמא ולא חלקו בו בין מה שבפנים ללמה שבחוץ ולדבריהם היה להם לפרש אלא שעיקר הדברים כשיטתנו ולמדת לדברינו שלשון פיקא האמור בתלמוד המערב אינו כשאר לשון פיקא האמור בתלמוד בנגעי זקן איזהו זקן מפרק של לחי עד פיקא של גרגרת וכן בקרחת שהיא מן הקדקוד השופע למטה מאחוריו עד פיקא של צואר והוא עצם יוצא מאחורי הצואר וכן לענין אהל שאין לנפלים פתיחת קבר עד שיעגילו ראש בפיקא וכן הרבה שכולם נאמרו על דברים עגלים אלא לשון לעז הוא על היד שכותשין בו בתוך המכתשת והוא שבגמרא אמרו ניטלה בוכנתו והפיקא והבוכנא ענין אחד אלא שהבוכנא לשון ארמי והפיקא לשון לעוזות:

נקלף פסול ואמרו עליה בגמ' אמר רבא האי אתרוגא דאגליד כאהינא סומקא כשר ושאלו בה והא תנן נקלף פסול ותירצו בה הא בכלה הא במקצתה ופירשו בה גדולי הפוסקים שבנקלף כולו פסול ובמקצתו כשר אפי' נקלף רובו כדין הגלודה האמור בחולין נ"ה ב' שמקצת העור מתיר בה וגדולי הרבנים פירשו בהפך שבמקצתו פסול דהוה ליה מנומר ואין נראה כן שקליפה זו פירושה בגרידה עד שלא נחסר מן הקליפה כלום שקליפה דקה שלמעלה אילו ישער אדם לנטלה דקה מן הדקה בקליפה בכגרידה אין כאן חסרון בגוף הפרי אלא שבקליפה אי אפשר שלא ינטל מן הלבן קצת ונמצא חסר ושיעורו בכאיסר אלא בדרך גרידה נאמרה ומעתה הכל נשאר במראה אחד ואין כאן מנומר אפי' היה בשנים ושלשה מקומות:

נסדק פי' אף בלא חסרון ניקב וחסר כל שהוא פסול ואם ניקב ולא חסר כגון שתחבו בו מחט והוציאוהו כשר ובגמ' אמרו על משנה זו ניקב נקב מפולש במשהו שאינו מפולש בכאיסר ואנו מפרשים אותה על סוף המשנה ניקב ולא חסר כל שהוא שהכשרנו דוקא בשאין מפולש וכן שאינו בכאיסר אבל כל שיש בו אחד משני צדדין אלו ר"ל שניקב נקב מפולש כגון שהעביר בו מחט מצד זה לצד זה או אף שאינו מפולש ובכאיסר כגון שתחב בו מקל ברוחב איסר אף בלא חסרון וי"מ בה דרך אחרת להקל לומר שעל ראש המשנה הוא חוזר כלומר שניקב האמור במשנתנו שבחסר משהו פסול דוקא במפולש אבל בשאינו מפולש אינו פסול אלא בחסרון כאיסר ואף גדולי המפרשים נטו לומר כן אלא שהיא קולא יתירה ולדעת זה ניקב ולא חסר כשר אף במפולש ואף בכאיסר:

אתרוג הכושי פסול כלומר נוטה לשחרות והוא שירקרקותו כהה וקוראו כושי בהיקש של שאר אתרוגין ובגמ' פירשו על זה שלא נפסל בכל מקום אלא במקום שאין דרך אתרוגיהם בכך כגון בארץ ישראל והדומים לה אבל מקומות שדרך אתרוגיהם בכך כשר כגון בבל והדומים לה ומ"מ הדומה לכושי ר"ל שחור גמור כאדם הכושי פסול בכל מקום וגדולי הרבנים פירשו כושי שנולד מארץ כוש וכשר שאין בזה שינוי תולדת מחמת לקות אבל דומה לכושי שנולד כאן בשחרות פסול בכל מקום ובארץ ישראל אף הכושי עצמו פסול שמתוך שאין רגילין בהם הרי הוא אצלם כשינוי תולדת ובתלמוד המערב מוכיח כפי' זה שאמרו שם כושי פסול הבא מן הכושי כשר:

ירוק ככרתי ר' מאיר מכשיר ור' יהודה פוסל והלכה כדבריו שאין זה הדר וצריך שיהא הירקרקות צהוב נוטה לצבע חלמוני מעט והוא הנקרא גורו"ק:

שיעור אתרוג קטן ר' מאיר אומר כאגוז ור' יהודה אומר כביצה והלכה כר' יהודה וכל שהוא פחות מכביצה פסול ובגדול כדי שיאחז שתים בידו ר"ל שני אתרוגים והכונה בזה כדי שתהא (הושענות) הלולב והאתרוג ניטלין ביד אחת כשמביאם בביתו ור' יוסי אומר אפי' אחד בשתי ידיו שאין לו שיעור למעלה והלכה כר' יוסי ויש גורסין אפי' בשתי ידיו כלומר שנים בשתי ידיו שמאחר שלולב בידו אחת ואתרוג בשניה אנו אין לנו הא כל ששתי ידיו יהיו צריכות לאתרוג אחד פסול ואף בדברי ר' יהודה הם גורסים שיאחז שניהם בידו כלומר לולב ואתרוג ביד אחת:

חזר בו ר' ישמעאל פ'י שאינו רוצה שלשה אלא חד ואי אמרת אמאי תני בחזרה נמי שלשה י"ל מצוה בעלמא ליטול שלשה הדסין אבל איני חובה אל האחד ומש"ה תני אפ'י שנים קטומין ואחד שאינו קטום:

תלתא קטומין שכיחי פי' בטורח אתה מוצא שיגיע העבות עד ראשו ובעבור זה היו קוטמין אותו עד העבות כדי שיהא העבות בראש ששם עיקר המצוה כדאמרן ובראש כל אחד ואחד:

תוס' ד"ה שתהא לקיחה תמה וכו' עד ור"ת הגיה בספרו וכו' פי' כתב פי' זה בגליון בספרו לא שהגיה בלישנא דגמ' דבר מה אבל באשר"י כתב שר"ת הגיה הספרים ולפי הגירסא שלפנינו במנחות לא מצינו שמגיה כלום ע"ש:

בא"ד אבל יש לו תמה הוא כדאמרי' לקמן דלא דרשי רבנן לקיחה לקיחה ולר' יהודה דדריש וכו' כצ"ל והא דקאמר כדאמרי' לקמן והא בשמעתין לעיל איתא פלוגתא דרבנן ור' יהודה אי דרשינן לקיחה לקיחה משום דהאי דבור התוס' איתא נמי שם בהקומץ ובתר כן מפרש שם בגמ' דפליגי רבנן ור' יהודה אי ילפי' לקיחה לקיחה ולכך קאמר כדאמרי' לקמן ושם במנחות משמע מפרש"י בהדיא דמפרש כפי' ר"ת:

ד"ה ולדרוש להו כר"ע וכו' עד ומיהו קשה מפ' כל שעה וכו' עד ומשמע בהדיא דלא מפחד במידי דלא סבר ליה. פי' דהא דקאמר ואזדא שמואל לטעמיה ומייתי מיניה ראיה דס"ל דהלכה כר"ש ולא דחי לה שם דשמא להפחידם בעלמא אמר כן ולעולם לא משמע מינה דסבר כר"ש א"כ ש"מ בהדיא דאין סברא לומר כן:

תוס' בד"ה ולדרוש להו כו' דאקפיה רבינא מארבע רוחותיו. נ"ב פי' שארבע שדות היה לו לרבינא סביבות שדה של רוניא וגדר רבינא כל שדותיו ורוניא לא היה רוצה לשלם לו וק"ל:

בא"ד לפי מה שגדר מה כו' כצ"ל:

גמרא ענף עץ עבות ג'. עפרש"י ותוס'. ולעניותי נראה דדריש עבות ג"כ על מנין ענפי העץ שיהיה ג' כשיעור שיוכל לעשות מהן עבות דאינו בפחות מג' כדלעיל (לב ב) לגבי עלין ועי' לעיל (יג) בתד"ה מצות ובמש"כ שם וכה"ג כתבתי במכות (כג) ע"ש ותמיהת התוס' על פרש"י י"ל מדלא כתיב הדס עבות בשמו העצמי אלא ענף עץ ש"מ דאתו למנינא ומדהם למנינא גם עבות למנינא כמו בב"מ (פו ב) מדטוב לדרשה רך נמי לדרשה ועמש"כ בחדושי לס' נת"ע אות ז' בזה ומה שהקשו עוד דנימא פרי עץ הדר שלשה תימה לדרוש מעץ פרי:

שם א"ל ר"א יכול כו'. עי' ק"נ אות ב:

שם אמר ביראה א"ר אמי כו'. עי' לעיל (כז):

במשנה אתרוג כו' והיבש. עמש"כ בחדושי שו"ע סי' תרמ"ח ס"א ולקמן (לו):

ר' ישמעאל אומר ג' הדסים וכו'. יפה כ' כפ"ת דוקא בברייתא דמייתי ר"י מקרא ענף חד עץ חד עבות צריכי' לדחוק דהדר בי' אבל משנתינו כולי' בתר חזרה נישני' וכהילכתא דס"ל מצוה דאורייתא סגי בחד ולא קטים ומצוה ואנוהו להוסיף עד ג' ומילתא אגב אורחי' קמ"ל דכל לנאותו ליכא בל תוסיף אך דוקא ממינו וקמ"ל דקטומי' הוה מינו לכן אותם שנים הנוספי' אפי' קטומי' שפיר דמי ואמנם הדס שוטה מייתי רא"ש פלוגתא יש גאונים דהוה נמי מינו דהרי גדל באילן א' העבות עם השוטה. וצל"ע לפמ"ש רמב"ם ערבי נחל כך שמם הואיל ורובם גדלים על הנחל אבל מ"מ הגדילי' בכל מקום כשרים א"כ ה"נ נימא ענף של עץ שהוא עבות אם האילן מגדל עבות יהי' כל ענפיו כשרים ובאמת כ' רמ"א כן אבל לא נוהגין כן ומפני זה נ"ל נוהגים להדי' בלי פקפוק ליקח לולבי' הגדלי' במדינתינו אשר לעולם לא יוציאו תמרים מ"מ מקרי כפת תמרי' כי המין נקרא כן וצ"ע אם כן לימוני"ש הגדילה באילן עץ הדר ע"י הרכבה כל הענפי' מוציאי' אתרוג וא' מוציאה לימוני"ש כי מהר"מ אלשיך בפשיטו' דפסולה אע"ג דקיי"ל ילדה שסבכה בזקנה בטלה ילדה בזקנה מ"מ הפרי היא לימוני"ש ולא פרי הדר וק' מאי בכך נימא פרי של עץ הדר וענף של עץ עבות ונדבר מזה עוד לקמן אי"ה. וקבלת אבותינו תכריע וחלילה וחלילה לשנות אפי' קוצו של יו"ד רק כתבתי שמצוה לחקור היכי רמיזא החלוקים האלו:

יכול יהי' אתרוג עמהם באגודה וכו'. פי' כיון דאיתקשו להדדי יהיו ג"כ ותי' לו אהני הקישא שיהיו שוים לענין דסגי באחד מכל מין ואהני חסרון וי"ו דכפת ולא וכפת שלא יהי' נאגדי' זע"ז ולר' יהודה דלולב צריך אגוד קמ"ל אתרוג אין צריך לאגדו ולרבנן דאין צריך אגוד קמ"ל דאסור לאגדו עיי' כיוצא בזה פע"פ גבי הלל הי' כורך וכו' ע"ש בתוס':

ועיין יומא נ"ז ע"ב תוס' ד"ה תני' בסוף הדבור והבקיאו' דמייתו ממנחות צ"א עיין היטב ותראה כי הכא דכתיב ווי"ן וענף עץ עבות וערבי נחל לית דין ולית דיין כמו דכתי' יחדיו דמי ומעכבי' זא"ז ומדשלשה אלו מעכבי' שוב ילפי' אתרוג בהקישא אע"ג דלא כתיב וי"ו מסתיין דחסרון וי"ו ממעט אגודה כנ"ל אבל לעולם מעכבי' והא דמייתי ברייתא ולקחתם לקיחה תמה הדרשא הפשוטה נקיט והדרשא אמת דבעי' לקיחה תמה כל מין בפ"ע יהי' תם והמיני' זע"ז יהיו תמים ע"כ נקיט הפשוט אבל לעולם לא צריך לזה. ומיושב ק' תוס' דבשלמא לקיחה תמה דמינים עצמם דנפקא מולקחתם י"ל ביום הראשון נדרש לפניו ולפני פניו וגם לאחריו אהדר אבל לאחר אחריו דיבוק הווי"ן שיעכבו זא"ז אדרבא י"ל ז' ימים שלאחריו קאי אווי"ן דלפניו ומעכבין זא"ז במקדש כל ז' מן התורה ובגבולי' זכר למקדש ואידך קושי' מלקיחה לכל א' וא' הרי כבר כתבתי לעיל הא כתיב ושמחתם לפני ה' ז' ימי' ולא ושמחת:

דע אי הוה כתי' ולקחת לך ה"א תרתי ה"א לקיחה לב"ד הגדול ולא לכל א' כמו וספרת דיובל וגם לא הוה ידעי' לקיחה תמה למיני' עצמם ואי ליתי' למ"ש לעיל מריבוי ווי"ן לא הוה ידעי' שמעכבי' זא"ז ואי הוה כתיב ולקחתם בקמ"ץ ה"א אתה תיקח אותם כמו וקשרתם דפ' ראשונה של ק"ש וש"מ דבעי' כל המיני' ולא סגי בא' מהם וגם ידעי' ממשמעו' לקיחה תמה של כל מין ומין כמו וקשרתם. קשירה תמה וכתבתם כתיבה תמה פ' הקומץ ולמדתם שיהי' לימודך תמה בפ"ב דברכות ועדיין לא ידענו לקיחה לכל א' אך מדקרינן ולקחתם בסגו"ל משמע לקיחה כל א' כמו וקשרתם דפרשה שני' של ק"ש:

ולדרוש להו כר"ע. עמ"ש תוס' שהי' מפסידם כדי שיהי' המצוה מצוי' אע"ג דמדיבורו יצא תקלה שיסברו שהדין כן מ"מ מותר עיי' בלשון רש"י במשנה דכריתו' דמייתי תשובה צ"ל שבמג"א סי' רמ"ב ויותר ראי' מפי' משנה לרמב"ם ותי"ט ספ"ק דגטין גבי בכורים ע"ש היטב ותלמוד ממנו לכיוצא בזה:

עלתה חזזית. כ' כפ"ת דוקא עלתה אבל אם אינה גבו' מגוף האתרוג לא מיפסיל אפי' ברובו והיינו בל"א מאל דכ' רמ"א:

משנה. ר' עקיבא אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת. אפשר לומר דרך דרש דרבי עקיבא דריש כמ"ש במדרש פרי עץ הדר זה הקב"ה כפות תמרים זה הקב"ה וענף עץ עבות זה הקב"ה וערבי נחל זה הקב"ה ומשו"ה סבר דמאחר דכל מין רומז להקב"ה כשם שלולב אחד וכו' דכל מין רומז להקב"ה ולכן גם הדס אחד וערבה אחת. אכן רבנן סברי דנהי דדרשינן הכי אבל ענף עץ עבות רמז לחג"ת וערבי נחל לנו"ה כמו שפירש בס' הלקוטים משם האר"י זצ"ל במדרש הנז' פרי עץ הדר זה הקב"ה וכו' ע"ש ועמ"ש הגאון החסיד מהר"ר אלעזר מקראקא בס' מעשה רקח ע"ש:

גמרא. ר' טרפון אומר שלשה ואפי' שלשתן וכו' ממאי דקאמר ר' טרפון שלשה ואפי' שלשתן קטומים הכריע הרב כנסת הגדולה בתשובות א"ח חלק ב' סי' נ"א דלא כהרמב"ן שכתב דר' טרפון לא פליג אלא בקטימה ולא הכניס עצמו במנין וקי"ל כר"ט בקטימה שנפסקה הלכה כמותו וכר' עקיבא במנין וכמ"ש הר"ן והה"מ בשמו. ותהי עלה הרב הנז' דהרי ר"ט אמר שלשה ואפי' שלשתן וזה מוכח דלא כהרמב"ן עכ"ד ואני תמיה על הרב ז"ל שהכניס ראשו בין ההרים הגבוהים בדקדוק קל ופשוט וחשד לאלין אריוותא שלא עמדו בסוד דיוק זה והול"ל דלא הוו גרסי הכי הרמב"ן ודעמיה. ועוד נעלם ממנו דבעל הלכות גדולות מייתי הבריתא ול"ג תיבת שלשה ובודאי דהכי גרסי לה קמאי ואין להשגיח בנסחי דקמן וגירסת הראשונים עיקר. שוב ראיתי למהר"ם ן' חביב בשיטתו שדקדק מתיבת שלשה על הרמב"ן וכתב ואפשר דל"ג ליה ע"ש וגם מהרב אשתמיטיתיה גירסת בה"ג:
וחזה הוית להרמב"ח שם שכתב משם הרב קרבן אהרן דהתוס' סבירא להו דכך מסור בידו דר' ישמעאל הלכה למשה מסיני וכתב עליו ודברים תמוהים הם דאיך אפשר דמה שאומר ר"י בתחלת דבריו שהם שלש הוא הל"מ והלא אח"ך חזר בו ר"י דאמר אפי' שנים קטומים ואחד אינו קטום כלומר דלא בעי אלא הדס אחד ואם מ"ש תחלה היה הל"מ פשיטא דלא חזר בו עכ"ל ולי הדל נראה דאין כונת הרב קרבן אהרן לר"י דהוא לא כתב לר"י כמו שהעתיק בשמו הרב הרמב"ח וכונתו לר' טרפון דקי"ל כותיה ג'. וראה דברי הרב קרבן אהרן שאמר על הגמרא ואע"ג דנקט דברי ר"י לדידן הא קושטא הוא. עוד ראיתי להרמב"ח שם שכתב ובהקומץ רבה דף כ"ז אייתי בריתא דכלם צריכים להיות באגודה אחת ומשמע שם שגם אתרוג צריך שיהיה באגודה והוא תימה וצ"ע עכ"ל ולי ההדיוט לק"מ דאגודה דהתם פירושה שיהיו קרובי' ויגיד עליו רעו אגודה של ישראל דסמיך ודוק:

תוס' ד"ה ענף עץ עבות ג' פי' בקונט' וכו' ותימה וכו' וא"ת וכו' דבור זה נתחבטו בו ואני בעניי קצת ממה שעיינתי מצאתיו בס' קרבן אהרן ובס' כפות תמרים וכיונתי לדעת הרבנים ז"ל בקצת דרכים ועתה לא אכתוב אלא דבר קטן דאפשר דהתוס' כתבו תימה על רש"י ולא חשו לתרץ דהתירוץ פשוט דהא חזר בו ר' ישמעאל ואימא דמשו"ה הדר ביה ורש"י פירש כפי הס"ד אך ק' דהו"ל לדרוש פרי עץ הדר ג' ותי' דדריש שטעם עצו וכו' ומשו"ה לא דריש ג' וקושיא זו הקשו גם למאי דהדר ביה וס"ל דהדס חד משום דקרא לחופה עץ וקליעה וע"ז הקשו דהו"ל לדרוש פרי עץ הדר ג' ותירצו, ור"ל דגם הדר אצט' לאפוקי פלפלין. ולקושית התוס' י"ל דמדכתיב פרי עץ סמוך לכפות תמרים דהוא לולב א' שמעינן דהוא חד. ואחז"ר מצאתי לה' יפ"ת זה גם כן וע"ש בסגנון שכתב דברי התוס' ומ"ש אח"ך ודוק:

לגיטי נשים. דקיימא לן (גיטין דף ב.) המביא גט מחוצה לארץ צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אי משום דאין מצויין לקיימו ואי משום דאין בקיאין לשמה והמביא מארץ ישראל אינו צריך לפי שבקיאין לשמה ועולי רגלים מצויין להכיר חתימת עדים לקיימו ואמרי' התם (דף ו.) בבל כארץ ישראל לגיטין לפי שהן בני תורה ובקיאין לשמה ובני ישיבה מצויין לילך וללמוד משם תורה מכל מקומות ובורסיף סמוך לבבל ואינן בני תורה כדאמרינן (סנהדרין דף קט.) מאי בורסיף בור ששפו את מימיו ולא נשתייר בו כלום והמביא משם צריך שיאמר אבל עכשיו נתחלף שמם הלכך המביא מבבל צריך שיאמר ומבורסיף אין צריך: מתני' שלשה הדסים. בגמרא יליף לה: ואפילו שנים קטומין. אהדסים קאי ובגמרא פריך מה נפשך אי קטום פסול והוא צריך שלשה ליבעי כולהו שלימים ואי קטום כשר לכשיר שלשתן קטומים ומשני חזר בו ר' ישמעאל מתחלת דבריו שהיה מצריך שלשה ואמר אפי' שנים קטומין והוא הדין אי לא מייתי להו לגמרי דהא קטומים כמאן דליתנהו דמי: ר' טרפון אומר אפי' שלשתן קטומים. דלא בעי הדר בהדס: גמ' כפת תמרים אחד. משמע דכפת כתיב: ענף. חד עץ חד עבות חד: ואפילו שנים קטומים. אהדס קאי: יכול יאגדם כולן. ואף האתרוג עמהם אמרת וכי נאמר וכפת תמרים דניהוי משמע וי''ו מוסיף על ענין ראשון לצרפו עם פרי עץ הדר והלא לא נאמר אלא כפת משמע בפני עצמן הן ולא עם האתרוג וענף עץ מוסיף עליהם וערבי נחל מוסיף עליהם שנאמר בהן ווי''ן לפיכך נאגדין עם הלולב: שמעכבין זה את זה. אם חסר אחת מארבעתן אין השלשה מצוה: תמה. שלמה דדריש ולקחת תם: ור' ישמעאל דמכשיר שנים קטומים וחד מצריך שלם היכן חלקן הכתוב אי בעי הדר ניבעי בכולהו ואי לא בעי הדר אפילו בחד לא נצריך: אמר ביראה. שם חכם: חזר בו ר' ישמעאל. מתחלת דבריו ומכשר בחד ומיהו הדר בעי: הלכה כר' טרפון. להקל דקטום כשר: אשוו וזבינו. מכרו בשוה ואל תעלו על דמיהם מפני שמבקשים מכם שלשה הדסין ושלמים: ואי לא. משויתו: דרשינא כר' טרפון. דמכשר בקטומין: כר''ע. דלא בעי אלא חד: מתני' של ערלה ושל תרומה טמאה פסול. בגמרא מפרש טעמא: לא יטול. בגמרא מפרש טעמא: בירושלים. שהיא כשרה לאכילת מעשר שני: לא יטול. כדמפרש בגמרא: ואם נטל כשר. שהרי יש בה היתר אכילה אבל חוץ לירושלים לא דלכם כתיב הראוי לכם: חזזית. כמין אבעבועות דקות: נטלה פטמתו. ראש אתרוג מפי רבי' יעקב ודוגמתו הפטמ' של רמון (עוקצין פ''ב מ''ג): הכי גרסי' נקלף נסדק ניקב וחסר כל שהוא פסול. ניקב וחסר כל שהוא חדא מילתא דאילו ניקב ולא חסר שתחב בו מחט והוציאה כשר כדקתני סיפא: ניטל עוקצו. זנבו כמו בעוקצי תאנים (סנהדרין דף מ.): הכושי. שבא מארץ כוש ושחור הוא: כרתי. כרישים פור''י: ובגדול. שלא יהא גדול יותר מדאי:

נפקא מינה לגיטי נשים. כדפירש בקונט' דקיימא לן בפ''ק דגיטין (דף ו.) דבבל כארץ ישראל לגיטין דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דשכיחי מתיבתא ובקיאין לשמה וגם עדים מצויין לקיימו והיינו מה שקורין בורסיף דמשתני שמה ובסוף במה מדליקין (שבת דף לו: ושם) פי' עוד לשון אחר ונפקא מינה לענין שמו ושמה ושם עירו ושם עירה ולא יתכן דבבל הוא שם המדינה כדאמר (קדושין דף עא.) א''י עיסה לבבל ואמרי' פרק עשרה יוחסין (שם) עד היכן הוא בבל ואין כותבין שם המדינה בגט אלא שם העיר: ענף עץ עבות שלשה. פי' בקונט' ענף חד עץ חד עבות חד ותימה דלעיל (דף לב:) אוקימנא ענף עץ שענפיו חופין את עציו ודרשינן נמי עץ עבות קלוע כמין קליעה וא''ת . ונימא פרי עץ הדר שלשה וי''ל דמדרשא דעץ דרשינן שטעם עצו ופריו שוים: ערבי נחל שתים. אפילו נותן כמה הדסים וכמה ערבות בלולב אין זה בל תוסיף אפילו למ''ד צריך אגד אא''כ מוסיף מין אחר כדפרישית בסוף ראוהו בית דין (ר''ה דף כח: ד''ה ומנא): שתהא לקיחה תמה. מהאי טעמא נמי פסלינן אתרוג חסר משום דאין זה לקיחה תמה וביום שני לא חיישינן אף על גב דקפדינן אארבעה מינין וטעמא פירשתי בריש פירקין (דף כט: ושם ב'''ה בעינן) ובהקומץ רבה (מנחות דף כז.) מסיק דהא דמעכבי אהדדי לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין ופירש בהלכות גדולות אין מעכבין דלא תימא עד דמגבה להו בהדי הדדי אלא אי מגבה כל חד וחד לחודיה שפיר דמי דקיימא לן לולב אין צריך אגד ודבר תימה הוא לומר כן דכיון דכולו מצוה אחת היאך יועילו בזה אחר זה ור''ת הגיה בספרו לא שנו דמעכבין משום תמה אלא שאין לו אבל יש לו תמה הוא אע''פ שלא חברו באגדו כדאמרי' (לעיל דף לג.) דלא דרשי רבנן לקיחה לקיחה ולר' יהודה דדריש לקיחה משמע ליה דלא הוי תמה אא''כ אגדו: ולדרוש להו כר''ע דמיקל טפי. תימה הא לא סבירא ליה כר''ע אלא כרבי טרפון וי''ל דכל זה מן הדיוק שבא להוכיח דשמואל לטעמי' דכרבי טרפון סבירא ליה דאי מפחיד להו במידי דלא סבר כדי שימכרו בזול היה לו להפחידם מר''ע דמיקל טפי ודחי אדרב' מפחדי טפי מרבי טרפון דתלתא קטומין שכיחי מחד דלא קטים ומעולם לא תשמע דסבר כרבי טרפון ומיהו קשה מפרק כל שעה (פסחים דף ל.) מקדירות בפסח דאמר שמואל משהי להו עד אחר הפסח ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו ואמרינן ואזדא שמואל לטעמיה דאמר להו שמואל להנהו דמזבנו כנדי אשוו זבינייכו ואי לא דרישנא לכו כרבי שמעון כלומר דשרי חמץ לאחר הפסח כי ליתיה בעיניה ומשמע בהדיא דלא מפחד במידי דלא סבר ליה וי''ל דהתם למה לו להפחידם במידי דלא סבר ליה דבשלמא הכא מצי למימר דהיה מפחידם כדי שימכרו בזול ותהא המצוה מצויה ולא ימנעו בשביל יוקר וא''ת ואי סבר לה כר' טרפון לידרוש להו כוותיה דכי האי גוונא פריך בפרק כל שעה (שם) ומשני אתרי' דרב הוה וי''ל דהכא הניח משום הידור מצוה ובריש בבא בתרא (דף ה. ושם) גבי רוניא דאקפיה רבינא מארבע רוחותיו ואתא לקמיה דרבא ואמר זיל פייסיה במאי דאיפייס ואי לא דיינינא לך כרב הונא אליבא דרבי יוסי דאמר הכל לפי מה שגדר מה שלא דן לו לפי שנתפייס רבינא ומחל לו בפחות: