סוכה לה ע"א

דף לה - א

גמרא:

תנו רבנן: כתיב: "פרי עץ הדר", ומשמע - עץ שטעם עצו ופריו שוה. שכך דרשו: "פרי עץ" - העץ כמו הפרי - שטעמם שווה. הוי אומר זה אתרוג.

מקשה הגמרא: מנין לך דהיינו דוקא אתרוג, ואימא היינו פלפלין, שאף בהם טעם העץ והפרי שווים?

כדתניא: היה רבי מאיר אומר: ממשמע שנאמר [ויקרא יט כג]: "ונטעתם כל עץ", איני יודע שהוא עץ מאכל? מה תלמוד לומר עץ מאכל?! אלא היינו, עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה פלפלין. ובא הכתוב ללמדך, שהפלפלין חייבין בערלה. ^[102]

עוד למדנו מפסוק זה, שאין ארץ ישראל חסרה כלום, שנאמר [דברים ח ט]: "לא תחסר כל בה", ובא הפסוק "ונטעתם כל עץ" ללמדך, שאף הפלפלים בכלל "לא תחסר כל בה". ^[103]

ומכל מקום, מבואר בדבריו שטעם הפלפלין כטעם העץ, ואם כן אפשר שלזה נתכוון הכתוב באומרו פרי עץ הדר?!

ומתרצת הגמרא: התם [כלומר, הטעם דפשיטא לן שאין כוונת הכתוב שמצות ארבעת המינים מתקיימת בפלפלין], משום דלא אפשר לקיים בהם מצות נטילה, דהיכי נעביד? אי ננקוט [ניטול] חדא [פלפל אחד ביד], הרי לא מינכרא לקיחתה, ^[104] לפי שקטן הוא ביותר, ואם תאמר דננקוט תרי או תלתא, זה ודאי לא יתכן! שהרי "פרי אחד" אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה פירות.

הלכך לא אפשר.

רבי אומר, כך יש לדרוש את הפסוק "פרי עץ הדר": אל תקרי "הדר", אלא "הדיר". כלומר, הפרי שאמר הכתוב הוא מעץ הדומה לדיר של צאן. מה דיר זה יש בו כבשים גדולים וקטנים, תמימים [שלמים] ובעלי מומין, הכי נמי עץ זה יש בו פירות גדולים וקטנים, תמימים ובעלי מומין, והיינו אתרוג.

מקשה הגמרא: אטו שאר פירות לית בהו גדולים וקטנים, תמימים ובעלי מומין, הרי בכל מיני האילנות אין הפירות שוים בגודלם ובמראיתם?! ^[105]

אלא, אין כונת הכתוב לומר שבפירות אותה שנה יש מהן גדולים וקטנים, אלא גדולים הם פירות של השנה שעברה, וקטנים היינו פירות שנה זו, והכי קאמר: "פרי עץ הדר", דעד שבאין פירות קטנים של שנה זו עדיין פירות גדולים של שנה שעברה קיימים באילן. ודבר זה קיים רק באתרוג שפירותיו מתקיימים באילן שתים ושלוש שנים. אבל שאר פירות גדלים באילן עונה אחת בלבד, וכשבאים פירות שנה זו כבר נלקטו פירות שנה שעברה זה זמן רב.

רבי אבהו אמר: אל תקרי "הדר", אלא דבר שדר באילנו משנה לשנה. והיינו ממש כפירושו של רבי, אלא שנחלקו כיצד נדרש הדבר מן הפסוק, רבי דרש לשון "דיר", ורבי אבהו דרש לשון "דיורים".

בן עזאי אומר: אל תקרי "הדר" אלא "הדור", שכן בלשון יווני קורין למים הדור, ואיזו היא [כלומר, איזהו אילן] שגדל על כל מים שזקוק להשקיה תדיר, הוי אומר זה אתרוג.

שנינו במשנה: אתרוג של אשרה ושל עיר הנדחת פסול.

ומאי טעמא פסול?

דכיון דלשרפה קאי, כתותי מיכתת שיעוריה [ראה לעיל לא ב]. ^[106]

שנינו במשנה: אתרוג של ערלה פסול. מאי טעמא? ^[107]

פליגי בה רבי חייא בר אבין ורבי אסי.

חד אמר: היינו טעמא, לפי שאין בה היתר אכילה, והתורה אמרה "לכם" - שיהיה ראוי לכם לכל דרכי הנאתו. ^[108]

וחד אמר: לפי שאין בה דין ממון, שאין בו שווה פרוטה, ^[109] לפי שאסור בהנאה, ועל כן אינו "לכם" שכן "לכם" פירושו - משלכם.

קא סלקא דעתיה [סברה הגמרא לומר]: דמאן דבעי שיהיה בו היתר אכילה, לא בעי שיהיה בו דין ממון, ואם יש בו היתר אכילה אף שאין בו היתר ממון, כגון מעשר שני בירושלים, שמותר וצריך לאוכלו, ומכל מקום אין בו דין ממון דסבר רבי מאיר [סנהדרין קיב ב]: מעשר שני ממון גבוה הוא, והאוכל ממנו משולחן גבוה הוא אוכל, ואפילו הכי די בזה למצות לולב.

ומאן דבעי שיהיה בו דין ממון, לא בעי היתר אכילה, וממילא אתרוג של טבל אף שאסור באכילה כשר למצות לולב, הואיל ומותר בהנאה ויש בו דין ממון.

תנן [שנינו במשנה]: אתרוג של תרומה טמאה, פסול.

בשלמא למאן דאמר דטעם פסול אתרוג של ערלה, לפי שאין בה היתר אכילה, שפיר, כלומר, מובן מדוע פסלו אתרוג של תרומה טמאה, שהרי אף הוא אסור באכילה. אלא למאן דאמר דטעם פסול אתרוג של ערלה הוא לפי שאין בה דין ממון, אמאי פסלו של אתרוג של תרומה טמאה, הרי מסיקה תחת תבשילו, [כלומר, מותר להשתמש בה לצורך הסקה], וכיון שמותרת בהנאה יש בה דין ממון?!

אלא, בהיתר אכילה, כולי עלמא לא פליגי דבעינן, ולפיכך, גם אם יש בו דין ממון, כל שאסור באכילה לא חשיב "לכם", כיון שאינו ראוי לכל צרכי הנאתו.

כי פליגי - בדין ממון.

מר סבר, היתר אכילה בעינן. אבל דין ממון לא בעינן. ומר סבר, דין ממון נמי בעינן. ועל כן אם אין בו דין ממון אף שמותר באכילה - פסול.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו, מעשר שני שבירושלים, ואליבא דרבי מאיר, דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא.

למאן דאמר דטעם פסול אתרוג של ערלה, לפי שאין בה היתר אכילה, מעשר שני בירושלים כשר לנטילה, שהרי יש בה היתר אכילה.

אבל למאן דאמר דטעם פסול אתרוג של ערלה הוא לפי שאין בה דין ממון, מעשר שני נמי ממון גבוה הוא, ואין בו דין ממון ופסול.

ולדבריו, מה ששנינו במשנתנו דאתרוג של מעשר שני בירושלים כשר, הוא אליבא דרבנן החולקים על רבי מאיר, וסברי: מעשר שני ממון הדיוט הוא, ומקדשין בו את האשה, וממילא יש בו דין ממון וכשר לדעת הכל.

ומוסיפה הגמרא: תסתיים דרבי אסי הוא דאמר דטעם פסול אתרוג של ערלה הוא לפי שאין בה דין ממון. דאמר רבי אסי: אתרוג של מעשר שני, לדברי רבי מאיר דאמר: מעשר שני ממון גבוה, אין אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב. אבל לדברי חכמים דמעשר שני ממון הדיוט הוא, אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב. וודאי הטעם הוא, דבעינן דין ממון, ולדעת רבי מאיר אינו שלו.

ומסקינן: תסתיים.

גופא, אמר רבי אסי: אתרוג של מעשר שני, לדברי רבי מאיר, אין אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב. אבל לדברי חכמים, אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב.

וכן מצה של מעשר שני, לדברי רבי מאיר, אין אדם יוצא בה ידי חובתו לאכול מצה בליל ראשון של פסח. אבל לדברי חכמים דמעשר שני ממון הדיוט הוא, אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ובסמוך יתבאר מנין שיש דין "לכם" במצה.

וכן עיסה של מעשר שני, לדברי רבי מאיר, פטורה מן החלה, ואילו לדברי חכמים, חייבת היא בחלה.

מתקיף לה רב פפא: בשלמא עיסה של מעשר שני פטורה מהפרשת חלה, משום דכתיב [במדבר טו כ] "ראשית עריסותיכם", ומשמע, שחיוב זה נאמר רק בעריסותיכם - שלכם ^[110] ולא של גבוה, וכמו כן אתרוג של מעשר שני נמי פסול לרבי מאיר משום דכתיב "לכם", ומשמע, משלכם.

אלא מצה, מי כתיב בה "מצתכם", מנין למדו חכמים שצריך שתהא המצה משלכם?!

אמר רבה בר שמואל, ואיתימא רב יימר בר שלמיא: אתיא "לחם" "לחם" בגזירה שוה. ^[111]

כתיב הכא [דברים טז ג] גבי מצות אכילת מצה: "לחם עני", וכתיב התם גבי חלה [במדבר טו יט]:  "והיה באכלכם מלחם הארץ", מה להלן בחלה צריך שתהיה העיסה משלכם דוקא, ולא משל מעשר שני, שנאמר "ראשית עריסותיכם", אף כאן במצה, צריך שתהיה משלכם דוקא ולא משל מעשר שני.

ת"ר פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה. הוי אומר זה אתרוג.

ואימא פלפלין ללמד שהפלפלין חייבין בערלה. ואסיקנא הדר באילנו משנה לשנה הוי אומר זה אתרוג.

של אשרה ושל עיר הנדחת פסול. משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה.

של ערלה פסול מ"ט. פליגי בה ר' חייא בר אבא ור' אסי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה ולא חיישינן לדין ממון. וחד אמר בעינן נמי שיהא בה דין ממון מאי בינייהו איכא בינייהו אתרוג של מעשר שני בירושלים.

ואליבא דר' מאיר דאמר במסכת קדושין מעשר שני ממון גבוה הוא. למ"ד בערלה פסול לפי שאין לו בה היתר אכילה באתרוג של מעשר שני בירושלים כשר שהרי יש לו בה היתר אכילה. למ"ד איסור הערלה לפי שאין בו דין ממון דא"ר אסי אתרוג של מעשר שני לדברי ר' מאיר אין אדם יוצא י"ח ביו"ט.

לדברי חכמים אדם יוצא בו ביו"ט. תסתיים:

גופא א"ר אסי אתרוג של מעשר שני לדברי ר' מאיר אין אדם כו'. וכן מצה וכן עיסה. ואתקפא עליה בשלמא עיסה כתיב עריסותיכם.

ואתרוג נמי כתיב לכם משלכם. דבעינן ממונכם ומעשר שני לדברי ר' מאיר ממון גבוה הוא. אלא מצה מי כתיב מצתכם.

גמרא ת״ר פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי או׳‎ זה אתרוג ופרכינן ואימא פלפלין. פי׳‎ והא ודאי קים לן דהדר היינו אתרוג ולא היו מסופקין בדבר שנעשה מימות משה אבל לפי שאמרו שאמר הכתוב פרי עץ ולא אמר הדר לבדו שהוא שם האתרוג ללמדנו שהדר הזה הוא האתרוג בפריו ועצו שוה ושזה סימן והוכחה גמורה שהוא שם אתרוג אקשינן דודאי הא ליכא למשמע מינה דאימא היינו פלפלין ונמצא שאין הוכחה בכתוב שזה אתרוג הוא אלא שקבלנו כן מפי השמועה ופרקינן דודאי הוכחה גמורה הוא דפלפלין ליכא למימר דפרי א׳‎ אמר רחמנא ואין לך לומר אלא שהוא אתרוג וכן הא דאמרינן זה הדר עד שיבואו קטנים גדולים קיימין ואמרינן נמי הדר באילנו משנה לשנה לא שיהא זה הוכחה גמורה שהוא אתרוג שהרבה אילנות אחרים יש שהם כך אלא שהקבלה העידה לנו שהדר זה אתרוג ואתרוג לשון חמדה וריגוג ובשם התואר בא הלשון להעיד על סימניו:

והא דאמרינן מה ת״ל עץ מאכל ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה ק״ל ל״ל קרא ואמאי גרע משאר אילנות. פירש רש״י ז״ל דאצטריך קרא לרבויי מפני שהם עצים קטנים כעין רתמים ואינו דאיסור ערלה לא תלי בגודל אילן וקתני שהרבה אילנות קטנים יש שנוהגות בהם ערלה ועצי הורדים הם קטנים ואין ספק שנוהגת בהם ערלה אלא שהעלים שאנו אוכלים אינן הפרי כי הפירי הם הגרעינין שנעשה באותו עגול בתוך העלין והעלין כאלו נקראין ורדים הם שומר לפירי ומשום דכי שקלת להו לא לקי פירא אין ערלה נוהגת בהם כדמוכח בפ׳‎ כיצד מברכין וכן יש אילנות קטנים אחרים שערלה נוהגת בהם וכללו של דבר כל שיש לו עץ קיים שנותן פרי וחוזר ונותן פרי אחר הוא עצמו זהו אילן לענין ערלה ולענין ברכת בורא פה״ע דבהא כי הדדי נינהו כדמוכח התם. ובתוס׳‎ פירשו מפני שהפלפלים כשהם יבשים אינם ראוים לאכילה הוצרך הכתוב ללמדנו שנוהג בהו דין ערלה כיון דחזו לאכילה כשהן רטובין והכי מוכח במסכת יומא בפ״ב דאמרינן כס פלפלי ביומא דכפורי פטור ופרכינן למימרא דלאו מיכלא הוא והתניא היה ר״מ אומר כו׳‎ עד ללמדך שהפלפלים חייבין בערלה אלמא עץ מאכל נינהו ופרקי׳‎ הא בריטבתא הא ביבשתא דאלמא מתניתין הא אשמועינן דעץ מאכל הוא כיון דחזו לאכילה ברטיבתא וזה נכון. וי״א שהפלפלין אינו כשאר פירות שנעשין באילן אלא נעשין כעץ עצמו כעין שרף אבעבועות ולכך הוצרכו ללמדנו שהם פירי ושחייבות בערלה אפילו שאינו פירי כדאיתא במסכת ע״ז פ׳‎ אין מעמידין ואינו נכון:

איכא נוסחי דגרסי של אשרה ושל עיר הנדחת מ״ט משום דהו״ל מצוה הבאה בעבירה ול״נ שאין זה מצוה הבאה בעבירה שזה לא עבר עבירה באתרוג זה וגבי לולב לא פי׳‎ התלמוד טעם אלא משום דכתותי מכתת שיעורא ותירץ הראב״ד ז״ל שלשון זה בכאן מתחלף פירושו משאר מקומות ופירושו מצוה שיש בה חשש שתביא לעבירה שיבא להריח בו שלא בכונה ונמצא נהנה מע״ז ולפיכך אפילו בשל אשרה דעכו״ם פסול כל שבעה מה שאין כן בלולב דליכא למיחש להכי ובהדס דאיכא למיחש לריחא כיון דהדס דמצוה אסור להריח בו דהא מריחא אקצייה כדלקמן לא חשש אבל באתרוג לא זהיר כיון דבעלמא מותר להריח בו ולא בדיל מינה אפשר דמתהני מריחא. ולא נהירא דהא ודאי להריח בכונה לא חיישי׳‎ דבאיסורא מזהר זהיר ואע״פ דאמרינן בפ״ב דמסכת ע״ז לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס דקא מתהני מריחא התם איידי דמתעכב טובא בסחורותיו חוששין שמא ישכח שהם של ע״ז ויריח בכונת ריח אבל כאן שנוטלו לפי שעה ועוסק במצותו מזהר זהירי לא אתי לאמנועי ואי משום שעולה ריחו באפיו שלא בכונה להא לא חיישינן כי היכי דלא חיישינן דעביד לריחא וטעמא משום דכל שלא בכונה שאינו מתכוין ליהנות שרי בין אפשר בין לא אפשר כדאסיקנא במסכת פסחים גבי הנאה הבאה לו בע״ר וכ״ש הכא דהוי לא אפשר דמודו כ״ע דלא אפשר ולא קא מכוין שרו ופי׳‎ לא אפשר שיש לו לעשות אותו דבר עכ״פ ואע״פ שאפשר לו לעשות אותו דבר בדרך אחרת וכדפרישנא התם לפי הפי׳‎ הנכון והכא נמי א״א לו שלא יטול לולב וכיון שכן אפי׳‎ אפשר לו לטרוח ולחזר אחר אתרוג אחר לא אפשר חשוב כ״ש למאי דאסיקנא התם דאפילו אפשר ולא קא מכוין שרי לכתחלה נמי וההיא דלא ישב בצלה דאמרינן כי מטית התם ארהיטני טעם אחר יש בדבר כדפרישית התם. והנכון דל״ג לה כלל הכא וליתיה בנוסחי דוקני וטעמא דאתרוג כטעמא דלולב והדס דמיירי באשרה דמשה דכתות׳‎ מכתת שיעורי׳‎ ושל עכו״ם ביום שני יצא בשאול וכדכתי׳‎ לעיל:

ושל ערלה פסול מ״ט רבי חייא בר אבין ורבי אסי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה. פירש הראב״ד דברים כפשטן שהוא אסור באכילה ולא קרינא ביה לכם וחד אמר לפי שאין בו דין ממון ולא קרינא בי׳‎ לכם דומיא דתרומה טמאה ואע״ג דאית בה ממון שמסיק תחת תבשילו מדלא חזי לאכילה לא קרי׳‎ ביה לכם וכי פליגי בדבר שראוי לאכילה בלבד ואינו רשאי ליהנות ממנו בענין אחר כגון מעשר שני בירושלים למ״ד ממון גבוה הוא דמר סבר כיון דחזי ליה לאכילה לכם קרינא ביה ומר סבר כיון דלית בה דין ממון לא קרינא ביה לכם ואינו יוצא בו ביום ראשון מיהת האי פירושא ליתא חדא דא״כ פסולא דשל ערלה ושל תרומה טמאה לא הוי אלא ביום ראשון ואלו תנא פסיק ותני ל״ש י״ט ראשון ול״ש ביום שני דומיא דשל אשרה ושל עיר הנדחת וכדאיתא בריש פרקין דכולה מתניתין רישא וסיפא בחדא גוונא נינהו. ותו דודאי כל מידי דהוי דידי׳‎ וברשותיה דלית ביה זכות לאחרים לכם קרינא ביה תדע דבמעשר ב׳‎ דפליגי אי הוי לכם או לא היינו לר״מ דאמר מעשר ב׳‎ ממון גבוה הוא אבל לרבנן דאמרי ממון הדיוט הוא לכם קרינא ביה ואע״פ שאין בו דין ממון וזה ראיה גמורה:

והנכון דבתרומה טמאה וערלה כ״ע לא פליגי דפסולין כל שבעה משום דלא חזו למידי וקיימי לשריפ׳‎ וכתיתא מכת׳‎ שיעורייהו אלא ה״ק מר סבר לפי שאין בה היתר אכילה וכו׳‎ וקס״ד דה״ק דמר סבר דבלאו טעמא דכתותי מכתת שיעוריה איכא למפסלינהו וביום ראשון מיהת משום דלא חזו לאכילה. ומר סבר דמהאי טעמא לא הוה אפשר למפסלינהו אלא מטעמא שאין בה דין ממון ואקשינן מתרומה ואסקינן דהכי קאמר מ״ס לפי שאין בה היתר אכילה כלומר שאין לו בה הנאה לעולם אלא שעומדת לשריפה וכתותי מכתת שיעוריה ואשכחן כי האי לישנא בריש פרק כל שעה מנין לחמץ בפסח שהוא אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה ולפי שכל ההנאות מביאות לידי מאכל קרי ליה היתר אכילה ומהאי טעמא נמי מפסיל של תרומה מכיון דלא חזו להסק׳‎ מיהא ואע״פ שרשאי ליהנות ממנו בדרך שריפתו ומש״ה תני לה במתניתין כל חד באנפי נפשיה דהיינו של אשרה ושל עיר הנדחת חייב בשריפה ושל ערלה אינו בחיוב שריפה אבל עומד לכך וא״א ליהנות בשריפתו ושל תרומה טמאה חייב שריפה ואפשר ליהנות בשריפתו ומש״ה פליג להו בתלתא בבי אע״ג דטעמא דכלהו משום דכתותי מיכתת שיעורא. ורב אסי לא פליג אלא בהא דאתא למימר מלתא אחרינא דבלאו האי טעמא נמי איכא למיפסלינהו ליום ראשון מדין לכם לפי שאין בו דין ממון ולאו משום ערלה ותרומה דההיא ודאי לכם היא אלא משום מעשר שני לר״מ דאמר ממון גבוה הוא קא מיפלגי וכו׳‎ והנה אמת הנה נכון מפי מורי נר״ו ובלקוטין יש לי שיטה אחרת וגבי הדס ולולב לא שייך תרומה ולא ערלה ששתיהן אינן נוהגות אלא בפרי להכי לא מתניא אלא באתרוג שהוא פרי וזה פשוט מאד:

בשלמא עיסה דכתיב עריסותיכם שלכם אתרוג נמי כתיב לכם תימא כיון דאתרוג וחלה שניהן שווין בדין לכם מ״ש באתרוג של שותפין דלא קרינא ביה לכם ואלו עיסת שותפות חייבת בחלה אע״פ שאין שיעור בחלקו של אחד מהם דלא בעינן שיהא בחלקו כשיעור אלא כשהיא משותפת בין עכו״ם לישראל כדאיתא התם אבל בשל ישראל וישראל חייבת ומרבי׳‎ לה מדכתיב עריסותיכם וי״ל דשאני חלה דכתיב בה עריסותיכם ל׳‎ רבי׳‎ דאע״ג דהוו שתים ביחד לכם קרי׳‎ ביה מה שאין כן באתרוג דלא כתיב ביה הכי דמאי דכתיב לכם עם כל ישראל מדבר כדכתיב ולקחתם לכם:

אלא מצה מי כתיב מצתכם ואסיקנא דאתיא לחם לחם כו׳‎ ובירושלמי פסלי בפסח מהאי טעמא מצה גזולה ומשום דהויא לה מצוה הבאה בעבירה דקנייה ביאוש ושינוי רשות של מצוה כדלעיל ואע״פ שאינה באה לרצות אית בה משום מצוה הבאה בעבירה ובגמרא דילן לא אדכרו הא התם כלל משום דלא משכחת לה דסברי לה כדאמרינן בפרק אלו נערות דמכי לעסיה בפומיה קנייה דלאו בר אהדרויי הוא ואין לנגזל אלא דמים ותו ליכא בשעת הנאת גרונו ומעיו דעביד מצוה לא משום לכם ולא משום מצוה הבאה בעבירה כדפרישנא לעיל גבי לולב וסוכה ולא משכחת לה נמי במצה שאולה דשאולה כה״ג במידי דלא הדר בעינא הלואה היא וממונו של לוה גמור היא ולכם קרינא ביה לא משכחת לה אלא במעשר שני ואליבא דר״מ דהכא כיון דברשות הוא אוכל ומשלחן גבוה קא זכי בדין ליכא למימר דקנייה בלעיסה דכי איתיה דגבוה הוא ולא קרינא ביה לכם לר״מ מה שאין כן בטבל ותרומה וכיוצא בו וזה מבואר ולרבנן ליכא למדרש לחם לחם משום לכם אבל דרשי ליה למילי אחרי׳‎ טובא כדאיתא התם:

שאני הכא דכתיב עריסותיכם תרי זמני.‎ פי׳‎ ‎למעוטי של מעשר שני דלא קרינא ביה שלכם ובודאי דחויי דקא מדחה לה דדלמא להא אתו תרווייהו ולא גמרינן מינה לאידך אבל קושטא דמלתא האי עריסותיכם בתרא לא מיתר להכי אלא דרשינן מינה התם כדי עריסותיכם של מדבר חייב בחלה ודכותה בתלמודא:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

אע"פ שבתורה לא הוזכר אתרוג בפירוש כך היא הקבלה שפרי עץ הדר על אתרוג נאמר ואע"פ שהיא קבלה ואין אנו צריכים לחזר אחריה לטעם אחר פירשו בו דרך רמז פרי עץ עץ שטעם עצו ופריו שוה ואע"פ שבפלפלין טעם עצם ופרים שוה בזו אי אפשר ולשון הגמרא בזה לינקוט חדא לא מינכרא מילתא לנקוט תרי ותלת פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ואע"פ שאפשר באחרים שטעם עצם ופרים שוה ושאפשר באחד אינם ממין מובחר כאתרוג ולפי דרכך למדת שהפלפלין בכלל עץ מאכל הם וחייבים בערלה:

יוצא אדם ידי חובתו בפסח במצה של מעשר שני שהרי אין כתיב בה לכם ואע"פ שבתלמוד המערב פסלו מצה גזולה אלמא מצה ולולב הוא אינו כן אלא ממה שכתוב אלה המצות אם כמצות הרי הן מצות אם לאו אינן מצות וכן עיסה של מעשר שני בירושלים אע"פ שהיא ממון גבוה חייבת בחלה ואין מדקדקין בה משום דכתיב ראשית עריסותיכם וזו עריסת שמים היא קורא אדם שם תרומה על מקצת הפרי כגון בצפונו או בדרומו כמו שיתבאר במקומו ומעתה קורא אדם שם תרומה באתרוג או בתפוח חוץ מקליפתה החיצונה וכן כל כיוצא בזה:

של ערלה פסול מ"ט פליגי בה ר' חייא בר אבין ור' אסי חד אמר לפי שאין בה היתר אכיהל וחד אמר לפי שיאן בה דין ממון קשיא לי דהא אמרי' בפ' מצות חליצה דסנדל של הקרובת ע"ז לא תחלוץ ואם רוצה חליצתה פסולה אלמא כיון דלית לי היתר בביטול לשרפה קאי וא"כ כל איסור הנאה שאין הירת לאיסורן לשרפה קיימי וכתותי מיכתת שיעורייהו והכי תנן בשלהי תמורה אלו הן הנשרפין חמץ בפסח ותרומה טמאה והערלה וכלאי הכרם ובשלמא תרומה טמאה לא קשיא שכן נהנין משריפתה אבל ערהל שאסור ליהנות משריפתה קשיא ואמאי איכפלו למיתב בה טעמא אחרינא תיפוק לי' דמיכתת שיעורה דומאי דסנדל של תקרובת ע"ז ואי אמרת לא דמי דסנדל של תקרובת ע"ז אם מכרו תופס דמיו כדקיי"ל מוהיתה חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה ממנו הרי האו כמוהו אבל איסורי הנאה דמיהן מותרין כדתנן בפ' האיש מקדש המקדש בערלה ובכלאי הכרם כו' אינה מקודשת מכקן וקידש בדמיהן ה"ז מקודשת אין זה כלום שאם הי' מורת למוכרם הי' טוב ולא הוו קיימי לשריפ' אלא שאסור למוכרם שבשע' שהיא מוכר אותם עובר בלאו שהוא נהנה מהן ומקבל דמיהן ומש"ה קיימי לשריפה ונ"ל לתרץ דהאי ערלה סתם קתני ואפילו בחוצה לארץ שאינה אסורה אלא באכילה ואל בהנאה כדאמרי' בפ"ק דקידושין שהלכה למשה מסיני הוא דנראה אסורה וספיקה מותרת וכדאמרי' התם ספק לי ואנא איכול הילכך לאו לשריפה קיימי שהרי מוכרה לחבירו ואינו מודיעו שהיא ערלה ומותר בה להכי מפרש טעמא לפי שאין בה הירת אכילה והאי דאמרי' לפי שאין בה דין ממון בא לחלוק עליו ולאסור מעשר שני בירושלים לר"מ ולאו אערלה קאי וכשמקשה לו מתרומה טמאה ואינו מקשה לו מערלה משום דהוי מצי לאקומי מתני' בערלה דאי' דאסורה בהנאה מש"ה מקשה ל'י מתרומה טמאה:

ע"ב עלתה חזזית על רובי נ"ל שהחזזית היא במחובר וכמו שהיא עולה בבע"ח כך היא עולה במחובר לקרקע אבל מי שעוהל בו בתלוש לא תקרא חזזית ואינו אלא מחמת יובש:

בפרש"י בד"ה ומאן דבעי דין ממון כו' ומכשיר אתרוג של טבל כו' עכ"ל ואין להקשות אדפריך מאתרוג [א] של תרומה טמאה אמאי לא פריך ליה מאתרוג של טבל גופיה דפסל במתני' דע"כ ל"פ ב"ש וב"ה אלא בדמאי אבל בשל טבל כולהו מודו כמ"ש התוס' דניחא ליה למפרך מתרומה טמאה דקתני בהדיא במתני' דפסול ועי"ל דרש"י מפרש לה כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן דהא דפליגי ב"ש וב"ה בדמאי היינו בתרומה טמאה של דמאי וארישא קאי והשתא מצינן למימר שפיר במתני' דמכשר בשל טבל ולא הוי כמו אתרוג השותפין כיון שיכול לסלק הכהן באתרוג דעלמא שיפרוש על זה כמ"ש הר"ן ע"ש:

תוס' בד"ה לפי שאין בו היתר אכילה כו' [ב] וי"ל דודאי לא היה צריך אלא נחלקו בהנך טעמי לענין ערלה משום דנ"מ כו' עכ"ל מיהו קשה אכתי אמאי לא שבק המתרץ סברת המקשן דמאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה והא דתרומה טמאה פסולה משום דמצותה בשריפה וכתותי מכתת שיעוריה וי"ל לפי שיטתם בדיבור שאחר זה דאף למאן דבעי דין ממון ולא בעי היתר אכילה אתרוג של טבל ודאי פסול לכ"ע משום אתרוג השותפין ובתרומה טמאה נמי תנן בהדיא במתניתין דפסול כדפריך מיניה וא"כ ליכא נפקותא כלל למאן דבעי דין ממון ולא בעי היתר אכילה ודו"ק:

בא"ד ומאן דפסיל היינו מדרבנן כו' עכ"ל אין זה מובן לכאורה דודאי ר"מ דפסל משום דאית ליה דממון גבוה הוא מדאורייתא כדאיתא בהדיא בקדושין פ"ב ועוד מדפטר מעשר שני מן החלה בשמעתין ע"כ אית לן למימר דאית ליה דממון גבוה הוא מדאורייתא ומהרש"ל כתב וט"ס הוא והגיה דכצ"ל ומאן דמכשר היינו אליבא דרבנן וקאי על המשנה עכ"ל וטוב היה לנו לומר כי כולו טעות כי טעות כזה אינו מצוי ליפול בספר גם הגהתו אינה מבוררת דהא איכא מאן דלא בעי דין ממון ומכשיר אף לר"מ ואתיא מתני' שפיר כר"מ ונראה לקיים נוסחות הישנות בתוספות שבאו ליישב קושייתם בדרך אחרת דלכך נקט טעמא דהיתר אכילה בערלה ובתרומה טמאה משום דמטעמא דמכתת שיעוריה לא פסול אלא מדרבנן והוא דחוק ומ"ש עוד מהרש"ל במה שכתבו התוס' דהמ"ל נמי מעשר שני בגבולין ואליבא דכ"ע כו' פירוש דאיכא בינייהו דמאן דצריך היתר אכילה ולא בעי דין ממון ה"נ מכשיר דהיתר אכילה יש לה ע"י פדיון ודין ממון ליכא שהרי ס"ס ממון גבוה הוא לכ"ע כו' עכ"ל הוא דחוק דאף אם יש לה פדיון מ"מ אסור באכילה השתא ואין לה היתר אכילה מקרי ולא קאמרינן התם דממון גבוה הוא בגבולין אע"ג דיש לה פדיון אלא משום דאין לה היתר אכילה עכשיו וכפרש"י שם בהדיא גם מ"ש מהרש"ל הא דאמר רב חסדא התם כו' אבל בגבולין ד"ה פטור מן החלה בע"כ דסבר כמ"ד הכא דבעי דין ממון ולא סגי בהיתר אכילה עכ"ל אף לפי סברתו דלעיל דמקרי יש לה היתר אכילה בגבולין אע"פ דממון גבוה הוא מ"מ אין זה מוכרח אלא דרב חסדא דהתם אית ליה כמסקנא דהכא דשאני עיסה דאיכא מיעוטא יתירא אבל באתרוג דליכא מיעוטא יתירא כיון דמשתרי באכילה אע"ג דלית ביה דין ממון לכם קרינא ביה וק"ל:

ברש"י ד"ה ומאן דבעי דין ממון וכו' ומכשר אתרוג של טבל וכו' הא דנקט רש"י אתרוג של טבל ולא נקט של תרומה טמאה דמיתנייא במתני' ומותיב מינה בשמעתין למ"ד משום דין ממון י"ל משום דתרומה טמאה אית לן טעמא אחרינא דפסול משום דלשרפה קאי וכתותי מכתת שיעוריה כמו שכתבו התוס' בעמוד זה ד"ה לפי שאין בו היתר אכילה וכו' וצריך לומר ג"כ דהמקשה דמותיב בשמעתין תנן של תרומה טמאה פסיל בשלמא וכו' עיקרו אאתרוג של טבל סמך דנשמע נמי ממתני' דפסול דער כאן לא פליגי ב"ש וב"ה אלא באתרוג של דמאי אבל באתרוג של טבל כ"ע מודו דפסול כדאיתא בתוס' דאילו מתרומה טמאה לא היה מותיב מידי דאיכא למימר דטעמא דמתני' דפסול דכתותי מכתת שיעוריה:

בתוס' ד"ה ללמדך שהפלפלין חייבים כו' עד אלא היינו טעמא משום דאמרי' פ' בתרא דיומא כס פלפלי' וכו' ור"ל ולכך איצטריך לאשמעינן דפלפלין חייבים בערלה דלא תימא דפטור משום דאינו ראוי לאכילה דהיינו טעמא דפטור בכס פלפלין ביוה"כ:

בא"ד ואימא תלתן וכו' ובשמעתין דפריך ואימא פלפלין ולא פריך נמי ואימא תלתן משום דבהאי שינויא דמשני אפלפלין משום דלא אפשר וכו' דלא מינכר לקיחתה וכו' אידחי נמי דלא הוה תלתן:

ד"ה לפי שאין בו וכו' עד וא"ת וגבי לולב של אשרה וכו' ואפי' מאן דלא חייש הכא גכי אתרוג לדין ממון וכו' כצ"ל ונראה דכ"ש דקשה טפי גכי אתרוג של אשרה לכ"ע דלמה לן לטעמא דכתותי מכתת שיעוריה תיפוק ליה מטעם דאין בו היתר אכילה דבהיתר אכילה כ"ע לא פליגי דבעינן אלא שהתוס' נקטי רבותא דאפי' מלולב קשה אע"ג דלא שייך ביה טעמא דהיתר אכילה:

בא"ד וי"ל דודאי לא היה צריך אלא נחלקו בהנך טעמי וכו' כדמסקינן איכא בינייהו מעשר שני ואליבא דר"מ והוה מצי למימר וכו' והא דכתוב בספרים ומאן דפסיל היינו מדרבנן ט"ס הוא דהא לר"מ ממון גבוה הוא מדאורייתא אפי' לקולא דהא פוטרו מחלה כדאיתא בשמעתין ויש מגיהין ומאן דמכשיר פי' במתני' היינו רבנן אבל אין לדברים אלו מקום כאן בתוס' וק"ל:

ד"ה אתיא לחם לחם וכו' עד אבל גבי מצה וכו' אם יש משלו כזית יצא והטעם משום דהא גבי מצה לא כתיב מצתכם אלא דילפינן לה מחלה ובחלה גופיה מרבינן דשותפות חייב בחלה:

בא"ד דתניא הרוצה להפריש תרומה וכו' ובודאי איירי וכו' כצ"ל ר"ל בודאי טבל דבדמאי אין מפרישין תרומה כי אם מעשר:

בא"ד ולא פטרינן ליה מדכתיב עריסותיכם דמיירי כשיש שם ה' רבעים בלא חלקו של כהן דבפ' ראשית הגז ילפינן לעיסה דשותפין. פי' דחייבת בחלה כצ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד אחר דכתיב עריסותיכם וכו' והא דכתיב בספרים ועוד דבפ' ראשית הגז ט"ס הוא:

גמ' אל תקרי הדר אלא אידור שכן בלשון יוני קורין למים אידור כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הרי מסיקה כו' (ביבמות כו') מכלל דבת אורו הוא. נ"ב זה לא היה ולא נברא אלא במס' שבת פ' במה מדליקין חד מאן דאמר יליף התם מלך שלך תהא להסיקה וחד יליף מדכתיב גבי תרומה תתן לו ולא לאורו פי' שאין תורמין מן הטמא על הטהור שאז לא תתן לכהן שום דבר אלא לאורו שיכול להסיקה כו' מכלל דבת אורו היא כך פרש"י:

תוס' בד"ה לפי שאין בו כו' ומאן דפסל היינו מדרבנן צ"ל ומאן דמכשיר היינו אליבא דרבנן. ונ"ב נ"ל זה טעות בע"כ דאי מדרבנן פסול ומדאורייתא לא פסול דר"מ לית ליה ממון גבוה אלא מדרבנן א"כ למה פוטר מעשר שני מן החלה בירושלים כדאמר בסוף חלק וק"ל אלא ט"ס הוא וקאי על המשנה וכך ראוי להיות כמו שהגהתי ודו"ק (עיין במהרש"א):

בא"ד מעשר שני בגבולין כו'. ונ"ב פי' מעשר שני בגבולין א"ב מאן דצריך היתר אכילה ולא דין ממון הכא נמי מכשיר דהיתר אכילה יש לה ע"י פדיון ודין ממון ליכא שהרי סוף סוף ממון גבוה הוא לכ"ע ואסור לקדש כו' והא דאמר רב חסדא בסוף חלק אהא דפליגי ר"מ ורבנן במעשר שני לענין חלה לא שנו אלא בירושלים אבל בגבולין דברי הכל פטור ע"כ בעל כרחך סבר כמאן דאמר דהכא דבעי דין ממון ולא סגי בהיתר אכילה וק"ל (עיין במהרש"א):

גמרא אלא ה"ק עד שבאין קטנים עדיין כו'. לכאורה על תמימין ובע"מ עדיין לא תירץ כלום:

שם א"ת הדר אלא אידור. שכן בל"י קורין למים אידור וכן במקרא מצינו אדיר תואר למים בספל אדירים (שופטים ה) לפרש"י שם:

שם ואיזהו שגדל על כל מים ה"א זה אתרוג. עי' קדושין (ר"ד ג):

שם אלא למ"ד לפי שא"ב דין ממון הרי מסיקה תחת תבשילו. גם מע"ש טהור מותר בזה לפי' הר"ש והרע"ב בפ"ח דשביעית מ"ב ואפ"ה ק"ל אין בו ד"מ לר"מ והכי הל"ל הרי מקדש בו אה"א וכפרש"י לקמן ע"ב

שם אתרוג של מע"ש לדר"מ אין כו' ביו"ט. עמש"כ בפסחים (לח) בס"ד:

רש"י ד"ה לפי שא"ב היתר אכילה ור"א אמר לכם הראוי כו'. לכאורה יל"פ כדדרשינן בחולין (קמ) לך ולא לכלביך. ועי' שבת (כה ב) תד"ה תתן לו ולא לאורו:

תד"ה ללמדך וא"ת כו' אימא כו'. וי"ל כו'. ק"ל אימא ענבי הדס דטעם עצו ופריו שוה כדלעיל (לב ב) וא"ל דאין זה חידוש דהא במנחות (כז) קרי ליה אין עושה פירות ולעיל (לג ב) אמרינן שלקטן לאכילה וכן הביא הר"ש בשם ירושלמי בפ"א דמעשרות מ"ג דחייבי במעשרות. ועי' שו"ע או"ח סי' ר"ג ובט"ז:

תד"ה לפי (בסופו). מש"כ המהרש"א דר"ח דהתם אית ליה כמסקנא דהכא כו'. ל"ד במחכ"ת דהכא דחויא בעלמא היא כמש"כ התוס' לקמן ד"ה דכתיב:

תד"ה אתיא. עי' כה"ד. ועי' תשו' ש"א צ"ז ומש"כ שם בק"א ונשמט שם ועוד י"ל ע"ד תי' הרשב"א כגון בלוקח טבלים ממורחים מן הנכרי דמעשרן והן שלו (לבד ת"ג דנותן לכהן) כדאיתא בבכורות (יא) ועמש"כ ע"ד בפ"א דחלה בס"ד והנה דעת התוס' מבואר דטבל מיקרי שלכם רק חלק הכהן או הלוי אינו קרוי שלכם וחילם מהא דצריך היקשא שלא לצאת יד"ח מצה בטבל ומהא דירושלמי דעיסת טבל חייבת בחלה אבל דעת רש"י דטבל אינו קרוי שלכם מחמת איסורי' כדמשמע מדבריו בד"ה ומאן דבעי ד"מ ולקמן ע"ב בד"ה מ"ט דב"ה וכן הבין מדבריו הש"א שם (ודלא כמהרש"א) וראיות התוס' נראה לע"ד לדחותם והוא דחלה שאני דכל עיסה קודם הפרשת חלתה היא כטבל ולכן אפי' נטפל לה עוד שם טבל אחר ג"כ אינו פוטרה וגדולה מזו תראה בתוס' פסחים (כט) ד"ה מאן ובטור ח"מ סי' ש"נ סי"ח בשם הרמב"ם ועי' מל"מ בפ"ג מהל' גנבה ה"ו ודמיא להא דזבחים (לב ב) הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו וכן להא דפסחים (צג ב) דרך רחוקה לטהור ואין ד"ר לטמא כמו שפירשוהו התוס' שם (פ) ד"ה משלחין ע"ש וכיון דשם טבל אינו מוציא מיד"ח חלה אע"ג דכתיב בה עריסותיכם ה"ה לענין מצה דבגופה לא כתיב מיעוטא אלא דילפינן לה מחלה דיה להיותה כנידון וכה"ג כ' הש"א בתשו' צ"ד לענין מצה גזולה ונכון בעז"ה:

גמ' שכן בלשון יווני. כעין זה שבת דף סג ע"ב וש"נ:

תוס' ד"ה לפי שאין כו'. עיין חולין דף קטו ע"ב תוס' ד"ה כלאי הכרם:

שטעם עצו ופריו שוה זה אתרוג. עיי' הקדמת רמב"ם לס' זרעי' שלא נסתפק אדם מעולם באלו המיני' מה הם הלא ראינו מה שלקח מרע"ה ואחריו יב"נ ושמואל הנביא ודהע"ה ומדור לדור אלא שמצוה עלינו להראות רמיזותיו בקרא וכ' כפ"ת גם לימוני"ש ומראנצ"י וכל פירות החמוצי' טעם עץ שוה להקליפה החיצונה לריחה וטעמה אך אין זה הפרי רק קליפת הפרי ועיקור הפרי הוא התוך והליחות שבתוכסו ואין טעם עצו ופריו שוה אלא טעם עצו וקליפת הפרי שוה אבל אתרוג התוך הוא מיעוטא דמיעוטא והקליפה העבה הרחבה מאוד הוא הפרי והיא הנאכלת והוה טעם עצו ופריו שוה. והנה בתשו' מהר"מ אלשיך כ' המבריך ענף לימאן על אתרוג גדלי' על ענף ההוא לימוני"ש פשיטא שאין זה אתרוג אך המרכיב ענף אתרוג על אילן לימוני"ש וגדל עליו אתרוגים מ"מ הא קיי"ל לענין ערלה ילדה שסיבכה בזקנה בטלה ילדה בזקנה ובטלה הענף לגבי עיקור האילן ואיננו פרי של עץ הדר אלא פרי של עץ לימאן ע"ש ואמנם נימא ויהי מה עכ"פ הפרי הזה טעם עצו ופריו שוה ולא הקפיד הכתוב אלא על זה ע"כ עדיין אנו צריכים לדברי מהרמ"פ בתשו' רמ"א שכ' המורכבי' הקליפה קצרה והמיץ רחב ע"ש א"כ ממילא אין טעם עצו ופריו שוה אלא טעם עצו וקליפת פריו שוה כנ"ל ועיי' תשו' רמ"א סי' קי"ו ותשו' שבות יעקב מה שהקשו הא אמרי' שה אפי' מקצת שה ומהר"מ אלשיך בתשו' הנ"ל נזהר קצת מזה שכ' דה"ל כחצי עבד וחצי ב"ח ע"ש ונ"ל כוונתו בכל חלק וחלק ממנו מעורב ב' מיני' בשלמא בצבי מעורב בתיש ונותן לכהן חצי מתנו' אעפ"י שבאותן חצי מתנו' מעורב בו חצי צבי מ"מ גם באותן חציו של ישראל מעורב בו חצי שה והוא מחליף עם הכהן והרי המתנו' חולין הם ומותרים לזר וסגי בחליפיו ביד כהן וזה לא שייך באתרוג ותו נ"ל כמ"ש הריב"ש לענין סוכת השותפים דאין ללמוד מטלית של ב' שותפים שחייב בציצית התם רחמנא חייביה אפילו מקצת בגד שלו אבל הכא חייבו רחמנא לעשות סוכה ואינו יוצא אלא כשכל הסוכה שלו אלא שמ"מ מסיק דיי"ח בסוכת שותפי' מטעם אחר אלא שאינו דומה לטלית וה"נ נהי חייבי' רחמנא אפי' במקצת שה ליתן מתנו' אבל הוא אינו יכול לפטור ליי"ח במקצת אתרוג כ"א בכלו אתרוג וכבר כתבתי לעיל שהלבוש כ' עוד טעם הואיל וגדל בעבירה בהרכבת כלאי' וישבתי כל הקושי' שהקשו עליו ע"ש (עיין ח"ס חלק או"ח סי' ר"ז):

ללמדך שהפלפלי' חייבי' בערלה. בירושלמי דערלה מספקא לר"ת הנוטע לאתרוג של מצוה אי חייב בערלה ומסיק דחייב אע"ג דכתי' ונטעתם לכם מ"מ דוקא היכי דכתי' ולקחתם לכם לקיחת לכם לא שייך באי' הנאה וכדומה אבל נטיעה לכם הוה כמו יום תרועה יהי' לכם שוב הקשה דלפטור מטעם שלא נטע למאכל כמו נוטע לעץ ולקורות ותי' הכא ע"כ לשם פרי נטעו דאתרוג של מצוה צריך פרי דוקא וכן הנוטע אילן זית למנורת בהמ"ק חייב מה"ט דע"כ צריך לפרי ועיי' לחם חמודו' בהלכות ערלה שהקשה על הרא"ש והטור דמחייבי' גם בנוטע תמר ללולב של מצוה והתם אינו צריך לפרי ושפיר י"ל דהוה כנוטע לעץ ולקורות ואולי ס"ל דבעי' כפת תמרים דוקא ואם משמש שמרים מעשה עץ אינו יוצא בלולב שבו ואין להקשות הא אמרי' לעיל גם הדס טעם עצו ופריו שוה וא"כ לענין ערלה מנ"ל לרבות פלפלים דלא אתי' לרבות אילן הדס שנטעו לשם מצוה דלא כתי' לא פרי כמו באתרוג ולא כפת תמרים כבלולב וה"א דלא לחייב בערלה קמ"ל דחייב וי"ל הא גופי' קשי' מ"ט יתחייב דהוה כנטעו לעץ ולקורות ועוד אפשר שלא לשם מצוה נמי לא מחייב דלאו עץ מאכל הוא אע"ג דענביו ראוי' לאכילה מ"מ לא נטעו מתחלה אלא לכם ועיי' תשו' מהרי"ט לענין ורד אי חייב בערלה או לא:

כתותי מיכתת שיעורא משמע קצת בראשונה לעיל במתני' ריש פרקי' ובמלחמות ה' דאין שיעור לאתרוג מן התורה דוקא ללולב ולא לאתרוג אלא מ"מ שייך מיכתת שיעורי' דעכ"פ פרי בעי' והאי לאו פרי הוא אלא אפרי בעלמא ולא מינכר לקיחתו וזה נראה דעת רמב"ם בפי' המשנה ע"ש אך בחיבורו פ"ח כ' כל אתרוג האסור באכילה ואפי' מותר בהנאה שוב לא מיקרי פרי ואינו יוצא בו כל ז' דכל שאינו פרי לאו כלום הוא וצריך לומר הא דנקיט משום מיכתת שיעורא ולא אמר מפני שאינו פרי איידי דנקיט האי טעמא גבי לולב נקיט נמי גבי אתרוג וכ"כ בס' מחצית השקל דמשו"ה הקשו תוס' מלולב ולא מאתרוג משום דהומ"ל אגב לולב נקיט האי טעמא גבי אתרוג ע"ש:

לפי שאין בו דין ממון. כבר כתבתי לעיל בירושלמי דמס' ערלה מבואר דגם איסורי הנאה מקרי לכם לולי הכא דכתי' ולקחתם לכם דלקיחה לכם לא מתקרי והיינו כעין שכ' תוס' פסחי' ל"ב ע"ב ד"ה ואין נתינה דמסקו נתינה פחות מש"פ נמי הוה נתינה ומ"מ בדף ל"ג ע"א ד"ה תתן וכו' מסקו דאיסורי הנאה לא מיקרי נתינה ע"ש וה"נ לא מיקרי לקיחה וכן משמע בתוס' חולין ק"מ ע"א דמקרי קרבנכם:

ואמנם למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה פירש"י ותוס' דנפקי נמי מלכם ובלולב דלא שייך אכילה מודה דבעי' דין ממון משו"ה הקשו תוס' א"כ לימא משום דין ממון ולמה לי' למימר משום מיכתת ע"כ תי' לאסור כל ז' ולפ"ז לולב האסור בהנאה ולא קאי בשריפה וכן אתרוג אינו אסור אלא ביום א' אך רמב"ם ס"ל כהירושלמי דמפרש מפני שאינו פרי ולפ"ז מ"ד שאין בו היתר פליג כלל אטעמא דלכם דאפי' היכי דכתי' ולקחתם נמי מיקרי אי' הנאה לכם ושאני הכא דכתי' פרי וכל שאסור באכילה אינו פרי ולפ"ז אתרוג האסור באכילה פסול כל ז' שאינו פרי ולולב אפי' אסור בהנאה מותר אפי' ביומא קמא דמיקרי לכם ומשו"ה הוצרך בלולב הטעם משום מיכתת ואגב נקיט נמי האי טעמא באתרוג עמג"א סי' תרמ"ט סק"כ ותבין דבריו:

כ' עוד תוס' דת"ל בערלה משום מיכתת דהא ערלה בשריפה לרוחא דמילתא כ"כ דאפי' אי בקבורה נמי מיכתת שיעורא כמ"ש תוס' פ' מצות חליצה ק"ג ע"א דע"ז דישראל דבעו גניזה נמי מיכתת ואולי לא כ"כ אלא בע"ז דמצוה לבערו אך בר"ן פ"ב דגטין משמע דמיכתת שיעורא וכל העומד לשרף תרי מילי נינהו ע"ש:

והעלו תוס' דלא פליגי הני אמוראי אלא בפי' דמשנתינו אי אתי' דוקא כרבנן או אפי' כר"מ והיינו מדפליגו ר"מ ור"י בסיפא באתרוג ככרתי ובאגוז וביצה ולא פליגו ברישא משמע להו רישא ככ"ע אתי' אבל אה"נ בלי פירושא דמתני' נמי נפקא מיני' בפלוגתתם לדינא לענין מע"ש בגבולין כאשר יבואר אי"ה זהו כוונת תוס' בהגה' מועטת:

וענין מע"ש בגבולי' הוא כך לפמ"ש הר"ן בשמעתין יש בו היתר אכילה כיון שעכ"פ ראוי לאוכלו בירושלים אעפ"י שהוא בריחוק מקום מ"מ פרי מקרי ומחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי אמנם דין ממון אין לו כי מי יתן דבר בעדו להטריח ולהעלותו לאכלו בירושלים אע"ג דלפעמים איננו אלא פסיעה א' חוץ מחומה מ"מ לא פלוג ונהי לדידי' מיקרי ראוי לאכילה אבל דין ממון אין בו אע"ג דאמרי' בקידושי' מ"ג ע"ב מע"ש במזיד אם קידש בו אשה מקודשת היינו היא יודעת ומקבלת ע"ז ולדידה שו"פ וכן המקדש בתמרה שעומדים עשרים בפרוטה והיא יודעת ששו"פ במדי מקודשת מטעם זה אבל בסתם אינה מקודשת מן התורה עיין היטב בבית שמואל סי' ל"א ססק"ו במה שהקשה הנך סוגיו' אהדדי אבל בעלמא אין להקדש אלא מקומו ושעתו וא"כ בסתמא לא מיקרי דין ממון ועוד הא רב חסדא הא דאמר בפ' חלק דלא הוה דין ממון ואיהו פליג אדשמואל בהך דש"ס במדי במס' קידושין י"ב ע"א שוב מצאתי כן למורי בק"א לס' המקנה פי' הנ"ל נחזור להנ"ל היתר אכילה יש לו ודין ממון אין לו ואיכא בינייהו דהני אמוראי אלא שהעמידו פלוגת' שלהם אמתני':

אלא שצ"ע אי יש בו היתר אכילה רק דין ממון אין לו מ"ט יפטר מחלה וינצל מעיר הנדחת הלא היכי דלא כתי' ולקחתם הוה איסור הנאה לכם וראיתי בתוס' בכורו' ט' ע"ב שכ' שאני הכא דכתי' עריסותיכם פי' שצריך להיות שלו כמו עיסה של עצמו וכן בעיר הנדחת שללה ממש וכן בחוסם פי פרה כתי' דישו ממש ע"ש וצ"ל לפ"ז גם בקרבנות אי הוה כתי' בהמתכם הי' צריך להיות שלו כמו בהמת עצמו אבל לא כתי' אלא קרבנכם משו"ה פשיטא להתוס' פ' שלוח הקן הנ"ל דבהמת עיר הנדחת שהקדישה מיקרי קרבנכם והחילוק קל להבין ועיין תוס' ע"ז ס"ב ע"א ד"ה בדמיהן וכו' דלא דמי לקיחה דשדה עפרון משמע קצת כנ"ל (ועיין ח"ס חלק או"ח סי' ק"פ):

מאן דבעי היתר אכילה לא בעי דין ממון. פירש"י ומכשר מע"ש בירושלם ויש להקשות לפירש"י דהיתר אכילה משום לכם הוא ולא משום פרי ואיך יקרא לכם הלא נדרים ונדבות אין קריבי' בי"ט משום דמשולחן גבוה קזכו לא מיקרי לכם וי"ל התם נמי מאחר שכבר קיבל כהן חזה ושוק וחלקו משתי לחם שמצוה עליו לאוכלו משולחן גבוה מ"מ איקרי יעשה לכם ומותר לבשלו בי"ט דהוה לצרכו אך מתחלה לשחטו לא הוה לצורך הדיוט שהרי אח"כ אסור לאכול עד שיזרוק הדם השחיטה לא הוה לכם וכן אפיית ב' לחם שצריך תנופה ושחיטת הזבח עליהן כמ"ש תוס' בפסחים מ"ז ע"א סוף ד"ה ואי אמרת וכו' ע"ש משא"כ מע"ש בירושלם ואמנם מע"ש בגבולי' אע"ג דמחוסר העלאה כבר כתבתי מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי:

והא דמיחשיב תרומה טמאה דין ממון שיכול להסיקה תחת תבשילו אע"ג דלענין י"ט לא מיקרי לכם ואסור לבער שמן שריפה בי"ט התם השמן מיקרי שלו דכתי' שלך תהא אלא מלאכת ההבערה אינו אלא לצורך גבוה כיון שלא ציוה הקב"ה ליהנות כמו שציוה באכילת קדשי' ובאכילת מע"ש אלא ציוה לבערו מן העולם אלא שלא הקפיד אם ירצה ליהנות נמצא מלאכת ההבערה אינה לכם אבל התרומה עצמה יש לה דין ממון שהרי הכתוב אומר שלך תהא: לא בעי דין ממון פירש"י ומכשיר אתרוג של טבל פירש"י של כהן עצמו שהתרומה והמעשר שלו וגם מעשר עני עשו שאינו זוכה כזוכה וש"ס לא מצו לאתויי הך טבל דהא לא מפורש במשנה דמיירי בכי האי גווני ועיי' מהר"מ ומהרש"א והנלע"ד כתבתי ורש"י לא מייתי תרומה טמאה משום דבלא"ה מיכתת שיעורא כמ"ש מהרש"א:

גופא אר"א אתרוג של מע"ש וכו'. מהך סוגי' מבואר דאיסורי הנאה ואכילה מדרבנן לא חזו מדאורייתא דהרי מעשר פירות מדרבנן לבר מרמב"ם דס"ל שהוא דאורייתא לעומת זה ס"ל מעזרא ואילך מעליהם קבלו וה"ל דברי קבלה מיהת כמבואר במלאכי אבל לכל המפורשים מעשר כל הפירות לבר מדגן תירוש ויצהר הוה דרבנן וא"כ כל האיסור הוא רק דרבנן ולא יי"ח יום א' מן התורה, והקשה שער המלך מסוכה כ"ג ע"א העושה סוכה ע"ג הבהמה פסקו כמעט כל הפוסקים כר"מ מדאורייתא מחזו חזו ורבנן הוא דגזרו ע"ש ואמאי נימא כיון שגזרו רבנן שוב לא חזו לכל ז' מדאורייתא והאריך מאוד בקו' זו ולא עלה בידו תי' ובתוך הדברים נתקשה כיון דלא קיי"ל כר"א דאין עושין סוכה בחש"מ א"כ דרשא דסוכה הראוי לכל ז' למאי אתא דאפי' לר' יהודה דסוכה ע"ג אילן ובהמה פסולה וכי אתי קרא אמאי דעתידין רבנן לאסור ואני מצאתי בריטב"א התם כ' טעמא דר' יהודה כיון דאיכא יום א' שאינו יכול לעלות עלי' משום אי' דרבנן ה"ל כמו שאינה יכולה לעמוד ברוח מצוי' שהרי על כרחו יבוא יום שביתה ויבטלנו מסוכתו ה"ל כאינו יכול לעמוד ברוח מצוי' ע"ש ולמדתי מזה דעיקור קרא סוכה הראוי לז' אתא למעוטי שאינו יכול לעמוד ברוח מצוי' דא"א לז' ימים בלא רוח מצוי' שעה א' ואהא קאי עיקור קרא ובהא פליגי ר' יהודה ור"מ ר"י ס"ל איסורא דרבנן משוי לי' כרוח מצוי' ור"מ ס"ל כיון דמדאורייתא חזי ורק איסור דרבנן רביעא עלי' ואי בעי לעבור על אי' דרבנן ראוי היא לכל ז' ולא דמי לרוח מצוי' כן צ"ל. מעתה י"ל ק' הנ"ל דהנה שם בסוכה כ"ג ע"א פירש"י ד"ה לאו כלום היא דאפי' דירת ארעי לא הוה עכ"ל מבואר מזה דטעמא דפסול באינו יכולה לעמוד ברוח מצוי' משום דלא הוה אפי' דירת ארעי וא"כ ר"מ דפליג ס"ל כיון דאי בעי למיהוי עבריין ולעבור על איסור דרבנן לעלו' על הסוכה מאי דעביד עביד א"כ הוה עכ"פ דירת ארעי וכיון דמן התורה סגי בדירת ארעי יי"ח וחזי לכל ז' קרינן בי' וזה שייך בסוכה דסגי בדירת ארעי אבל בעלמא כגון בשמעתין דבעי' לכם ממש והיתר אכילת ממש לא מהני מה שיכול לאכול ע"י איסור דרבנן ולהיות עבריינא כנ"ל פשוט:

מצה של מע"ש וכו'. כ' ריטב"א מצה גזולה ע"פ הירושלמי ס"פ האורג לכתחלה לא יאכל משום בוצע ברך אבל אי עבר קנאה בשינוי ע"י לעסה ובאתרא דלא מצי לאהדורי בגרונו ומעיו כבפ' אלו נערות ע"ש ונ"ל מ"מ שפיר כ' פוסקים מצה גזולה לא יי"ח היינו היכי דלא קנאה בשינוי דלעיסה כגון בלע מצה דבעלמא יי"ח והכא משום גזולה לא הוה מצתכם מיהו היינו למאי דקיי"ל כר' יוחנן ס"פ ג"ה דהכל תלי' בהנאת גרונו ושם עדיין מצי לאהדורי ולא קנאה אלא ע"י שינוי דלעיסה וכיון דבלע ולא לעסה א"כ אז כשהגיע לגרונו לא יי"ח משום דלא הוי מצתכם אך ירושלמי מצי קאי למאן דס"ל הנאת מעיו בעי' ולא יי"ח מצוה עד שמגיע למעיו ואפי' בלע ולא לעס מ"מ טרם הגיע למעיו כבר קנאה כשהגיע למקום דלא מצי לאהדורי וא"ש הירושלמי ועיי' היטב תוס' כתוב' למ"ד ע"ב ד"ה לא צריכא וכו' ומ"ש פני יהושע שם ועיי' בחידושינו שם:

אין אדם יי"ח בפסח. עתוס' פסחים מ"ו ע"ב ד"ה הואיל איבעי מתשיל הקשו מצה של מע"ש נימא הואיל איבעי מיתשל ע"ש ואע"ג דהדר' לטיבלא נהי לרבנן דר"ש יוצאי' בטבל ונימא נמי דס"ל לרשב"א מצוה הב"ע לאו דאורייתא דהרי הכא ליכא למימר דאתי עשה ודחי ל"ת דטבל הטבול למע"ש שיש בו מיתה אע"כ ס"ל לרשב"א מצוה הב"ע לאו דאורייתא מ"מ ק' הא מע"ש לר"מ ממון גבו' ופתיך בטבל ההוא חלק גבו' וכמ"ש תוס' בטבל הטבול לתרומה דפתיך בי' חלקו של כהן וא"כ מאי קושיי' ועיי' שעה"מ שעמד על דברי תוס' אלו ולא ביאר זה וצ"ל רשב"א ס"ל כרמב"ן דמייתי הר"ן בשמעתין דטבל מקרי לכם כיון שיכול להפריש עליו ממקום אחר ודלא תוס' כשמעתין:

עיסה של מע"ש פטורה מן החלה. כ' ריטב"א וביתר ביאר רשב"ם בב"ב קל"ז ע"ב עריסותיכם מרבה שותפי' וכ"נ אי הוה כתי' פרי עץ הדרכם הוה מרבי' שותפי' ע"ש ונראה במצתכם לא שייך שותפין דהא כיון דאכיל לי' חלקו של חברו נעשה גזלן עליו משא"כ בחלה ואתרוג שייך שותפי'. והנה תוס' העלו דמצה של טבל מיירי שיש לו כמה זיתי' להפריש לכהן ועפי"ז הקשו לעיל בר"פ דתיפוק לי' דה"ל מצוה הב"ע פי' ממ"נ אי לית לי' אלא זית מצומצם ה"ל שותפת כהן וגוזל חלקו ואי אית לי' זיתי' הרבה ומצי לאפרושי ואוכל בלא הפרשה ה"ל מצוה הב"ע ואין עשה דוחה ל"ת דהא אפשר לקיים שניהם אך בפסחים תי' תוס' דמיירי בכהן עצמו שהתרומה והמעשר שלו והוא עני ומעשר עני שלו ולעולם דלית לי' אלא כזית א' וכתבתי לעיל דמעשר עני שלו צריך ליתן לאחר דהתורה הזהירה העני על שלו וצ"ל עכ"פ ה"ל גוזל מתנת עניים ע"י שינוי דלעיסה וליכא משום מצתכם דהוה שלו אלא משום טבל ועדיין צ"ע דה"ל מהב"ע דה"ל להפריש ולגזול אח"כ ע"י שינוי ולמה לי' למיכל בטבלא:

הי לך כללא דמצוה הב"ע ששנינו מר"פ עד כאן. א'. כל שאין העבירה באה אלא ע"י המצוה כגון למ"ד מצות להנות ניתנו שאם לא יי"ח לא עשה עבירה בזה לכ"ע לא יי"ח ומזה הטעם הסביר המרדכי דתמורת אשם אינו מכפר משום שעיקור לא יחליפנו בשעת הקרבה זו תמורת זו וכשאינו מכפר לא נגמר ההחלפה ע"ש:

ב'. כשהעבירה היא עבירה בפ"ע אלא שהמצוה לא נעשה אלא ע"י עבירה כגון גזל לולב גם אי לא יי"ח מ"מ הרי גזל אלא שא"א למצוה בלא עבירת הגזל בהא פליגי אי מצוה הב"ע דאורייתא או לא וכבר כתבתי דביבמות כ' ע"ב דמסקי' רבא בתיובתא מברייתא אם בעלו קנו ש"מ ס"ל לסתם שם דלא יי"ח ומיהו רבא הוה ס"ל יצא יי"ח:

ג'. אפי' למ"ד מצוה הב"ע היינו כשהמצוה והעבירה באי' כאחד אבל אם קדמה עבירה כגון שכבר קנאה קודם ע"י שינוי רשות או אפילו שינוי מעשה ושינוי שם דה"ל כפנים חדשות באו לכאן וכן כיוצא בזה בהא פליגי לר"י לא הוה מהב"ע ולר"ת הוה מהב"ע ופלוגתתם בגטין סוגי' דחטאת גזולה:

ד'. עבירה בעלמא כגון העביר מצה ד"א ברה"ר זהו אינו ענין למצוה הב"ע כלל כמבואר בירושלמי פ' האורג ופר"ח בא"ח סי' תנ"ד השיג בזה על החולקים ע"ש ואין זה אלא נעבדה בו עבירה אבל לא מצוה הב"ע:

ה'. מ"מ נעבד בו עבירה שתחלת גדולו עד סופו הכל באיסור כגון אתרוג המורכב ס"ל להלבוש דאינו יוצא בו והוא כעין דעת הרמב"ם בטעם איסור לולב של אשרה שנטעו מתחלה לעע"ז וכ' ה"ה דהטעם מפני שכל גדולו באיסור:

בגמרא ואימא פלפלין. נראה דכוונת המקשה דכיון דפלפלין נמי עצו ופריו שוין א"כ אימא דתרוייהו כשרין דאף ע"ג דאתרוג הדר טפי אפ"ה אם לא מצא אתרוג יוצא בפלפלין והא דכתיב הדר היינו מן הדר שבהן דכי היכי דאיצטריך להאי תנא דברייתא לדרשא דפרי עץ ולא ניחא ליה בפשטא דקרא דהדר ע"כ היינו משום דהו"א דעל כל פרי שאין הדר קפיד קרא שמצוה להביא מן היותר הדר א"כ ה"נ איכא למימר בהאי דרשא דפרי עץ לענין פלפלין כן נ"ל ועיין בחידושי הריטב"א:

שם פיסקא ושל ערלה פסולה מ"ט פליגי בה ר' חייא ב"א ור"א חד אמר לפי שאין בה כו'. ופרש"י והתוספות דטעמא דתרווייהו היינו משום דלא קרינן בה לכם והקשו בתוספות דא"כ לא מיפסל אלא בי"ט ראשון וטפי הוי לן למימר דטעמא דשל ערלה פסולה היינו משום דמכתת שיעורא דמצותה בשריפה כדמשמע בתמורה כו' ואפשר דאפילו מדאורייתא הוי בשריפה מהקישא דכלאי כרם. וכבר כתבתי מזה בחידושי פסחים ובקידושין דדבר זה שנוי במחלוקת בין רש"י והתוספות אי מהקישא ילפינן או במה מצינו והעליתי שם דלענ"ד ע"כ לאו מדאורייתא דלאו היקש גמור הוא דכמה פסוקים מפסיקין בין ערלה לכלאים והוכחתי כן מדלא ילפי' נמי בהאי הקישא דלוקין על ערלה אף שלא כדרך הנאתן דהא קי"ל דאין היקש למחצה ומהאי טעמא נמי לא מצינן למילף במה מצינו לענין שריפה דאיכא למיפרך מה לכלאי כרם שכן לוקין שלא כדרך הנאתן אע"ג דלכאורה קבורה חמורה משריפה למ"ד כל הנקברין לא ישרפו משום דאפרן אסור מ"מ כבר כתבתי בכמה דוכתי דהיא גופא אינו אלא מדרבנן וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דלא שייך כתותי מכתת שיעוריה אלא במידי דמצותן בשריפה מדאורייתא דומיא דאשירה ועיר הנדחת. אלא לבר מן דין אפי' אם אמר דערלה נמי מדאורייתא בשריפה אפ"ה לא ידענא מאי פשיטא להו דכתותי מיכתת שיעוריה דהא חזיין מיהא ליהנות מהן שלא כדרך הנאתן א"כ לא שייך לומר כמאן דליתא דמי משא"כ טעמא דשאין בהן דין ממון א"ש דמסתמא אינו שוה פרוטה שלא כדרך הנאתן דהא ע"כ לקושטא דמילתא בודאי הכי איירי כנ"ל. ואי משום הך קושיא דיו"ט שני אין זו קושיא כל כך לפמ"ש התוס' לעיל בריש פירקין דדוקא ברישא דמתניתין התם דקתני לולב הגזול פסול פשיטא ליה להש"ס דאיירי אף ביום טוב שני מדקתני פסול סתמא אבל באינך בבי יש מהן דכשרין בי"ט שני. ועוד דלפמ"ש התוספות שם בד"ה קא פסיק תני משמע דבגזול נמי לא שייך לחלק בין י"ט ראשון לי"ט שני אלא משום דבגזול ושאול לא תיקנו רבנן וא"כ יש לומר דלענין ערלה לא פלוג רבנן בין י"ט ראשון לי"ט שני כנ"ל ועדיין צ"ע:

גמ' פרי עץ. שהעץ כפרי בטעם שוה: ממשמע שנאמר ונטעתם. וכתיב בסופיה לא יאכל איני יודע דבעץ מאכל משתעי קרא: חייבין בערלה. דלא. תימא מין ירק הוא מפני שהוא עץ שפל כמין רותם שאינו גבוה מן הארץ: לא תחסר כל בה. ולמדך האי עץ מאכל דאפילו פלפלין בכלל: ננקוט חדא. גרעין אחד: לא מינכרא לקיחתה. מתוך קוטנה: הדיר. פרי עץ שדומה אילנו לדיר של צאן: אטו כולהו אילני לית בהו פירות גדולים וקטנים. והלא כל תפוחי אילן אחד אינן שוות: ה''ק עד שבאים קטנים כו'. כלומר האי גדולים וקטנים לאו של שנה אחת קאמר אלא גדולים של אשתקד וקטנים של שנה זו שהאתרוג דר וגדל באילנו שתים ושלש שנים וכשבאין וחונטין של עכשיו עדיין גדולים דאשתקד קיימין בו: הדר. והיא היא דרבי אלא במשמעותא פליגי מר דריש ליה לשון דיר ומר דריש ליה לשון דירה: לפי שאין בה היתר אכילה. ורחמנא אמר לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתו: לפי שאין בה דין ממון. שאינו שוה פרוטה דאיסורי הנאה הוא הלכך לאו שלכם הוא: קא סלקא דעתיה מאן דבעי היתר אכילה. אי הוי ביה היתר אכילה כגון מעשר שני בירושלים לא בעי דין ממון דאע''פ שאין ממונו לרבי מאיר דאמר בקדושין (דף נב:) מעשר שני ממון גבוה הוא ואינו נכסי הדיוט לקדש בו אשה כשר לצאת בו: ומאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה. ומכשיר אתרוג של טבל שאסור באכילה ומותר בהנאה: אלא למ''ד לפי שאין בה דין ממון. אבל היתר אכילה לא בעינן ומשום דין ממון קרינא ביה לכם: הרי מסיקה לזו תחת תבשילו. כדאמרינן (בשבת דף כה:) תתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו הוא: אלא בהיתר אכילה דכ''ע בעינן. ואפילו יש בה דין ממון לא מתכשרין בלא היתר אכילה דכיון דלא חזיא לכל דרכי הנאה לאו לכם הוא: דין ממון לא בעינן. אם מותרת באכילה כגון מעשר שני בירושלים ואליבא דרבי מאיר כשר ומתניתין דקתני של מעשר שני בירושלים כשר אפילו כר' מאיר דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא מתוקמא: דין ממון נמי בעינן. ומעשר שני לר' מאיר פסול ומתני' דקתני כשר רבנן היא דאמרי ממון הדיוט הוא ומקדשין בו את האשה: תסתיים דר' אסי הוא דאמר לפי שאין בה דין ממון. וא''נ איכא היתר אכילה דין ממון נמי בעינן ושל מעשר לר' מאיר פסול: אין יוצא בה ידי חובתו בפסח. ידי חובת אכילת מצה לילה הראשון ולקמן פריך מי כתיב מצתכם: פטורה מן החלה. דכתיב עריסותיכם והאי דגבוה היא ואע''ג דאיכא היתר אכילה כיון דלית בה דין שאר ממון לאו דידיה הוא:

ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. דלא תימא מין ירק הוא מפני שהוא עץ שפל כמו רותם שאינו גבוה כך פי' בקונטרס וקשיא דלא בהכי תליא מלתא וכמה עצים שפלים הם שיש להם תורת אילן אלא היינו טעמא משום דאמרינן פ' בתרא דיומא (דף פא: ושם) כס פלפלי ביומא דכיפורי פטור ופריך מהך דפלפלין חייבין בערלה ומשני הא ברטיבתא הא ביבשתא וס''ד כיון דסופו ליבש אפילו רטיבתא פטורין וא''ת ומנלן דקרא בפלפלין אימא אתרוג ואימא תלתן דאתרוג טעם עצו ופריו שוה כדאמר הכא וכן תלתן כדאמרינן בשילהי פ' קמא דביצה (דף יג.) וי''ל אתרוג אין זה חידוש אם הוא חייב בערלה ותלתן מין ירק הוא מדחשיב כלאים בכרם כדתנן במס' ערלה (פ''ג מ''ו) ומייתי לה בריש ביצה (דף ג.) ובשילהי הערל (יבמות דף פא. ושם) מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם: לפי שאין בו היתר אכילה. ורחמנא אמר לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתן ואף על גב דגבי תרומה טמאה דרשינן פ' במה מדליקין (שבת דף כה.) מדכתיב לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך כיון דנטמאת ואסרה הכתוב שייך לדרוש לך דידיה לגבי שאר הנאות כמו לכם דלולב דלא שייך ביה אכילה וא''ת גבי לולב של אשרה ושל עיר הנדחת (לעיל לא.) למה לן טעמא דמיכתת שיעוריה תיפוק ליה משום דבעינן דין ממון דאפילו מאן דלא חייש הכא גבי אתרוג לדין ממון היינו משום דעיקרו לאכילה אבל לולב דלית ביה אכילה כתיב לכם דידיה לענין דין ממון וי''ל דנקט דמיכתת שיעוריה כדי לפסול בי''ט שני וא''ת אתרוג של ערלה תיפוק ליה דמיכתת שיעוריה דמצותו בשרפה דקחשיב ליה בתמורה פרק בתרא (דף לג:) בהדי נשרפין ואמרינן התם הנשרפין לא יקברו ואפשר דאפילו מדאורייתא הויא ערלה בשרפה דילפינן לה מכלאי הכרם דכתיב בה פן תקדש ודרשינן (חולין דף קטו.) פן תוקד אש ומהאי טעמא נמי פסול אתרוג של תרומה טמאה דמצותה בשרפה ולמה לן טעמא דהיתר אכילה וי''ל דודאי לא היה צריך אלא נחלקו בהנך טעמי לענין ערלה משום דנפקא מינה לענין מעשר שני כדמסקינן איכא בינייהו מעשר שני ואליבא דרבי מאיר (ומאן דמכשיר היינו אליבא דרבנן) והוה מצי למימר נמי מעשר שני בגבולין ואליבא דכולי עלמא כדמוכח בסוף חלק (סנהדרין דף קיב:) שהוא ממון גבוה.: אתיא לחם לחם. תימה בפרק כל שעה (פסחים דף לה:) דאין יוצאין ידי מצה בטבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות יצא מי שאיסורו עליה משום בל תאכל טבל תיפוק ליה משום דבעינן מצה משלכם וטבל לא חשיב לכם כדמוכח הכא גבי אתרוג דעד כאן לא פליגי בית שמאי ובית הילל אלא בדמאי משום דאי בעי מפקר ליה לנכסיה והוי עני וחזי ליה אבל בטבל ודאי כולהו מודו וי''ל דלא דמי דהא דאין יכול לצאת באתרוג של טבל דהוי כמו אתרוג דשותפין שיש לכהן וללוי בו חלק ודמי לאחין שקנו