סוכה לה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לה - ב

לימא מסייע ליה לרב אסי, שאמר: עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה לשיטת רבי מאיר: דתניא: עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: חייבת בחלה.

מקשה הגמרא: מדוע אמרת "לימא מסייע ליה", הרי היא היא! דברי הברייתא הן ממש דברי רב אסי? אלא: אמנם לגבי חלה ודאי מקור גמור הוא לדברי רב אסי ולא סייעתא בעלמא,

אלא שלכך נקטתי לשון "לימא מסייע ליה", היות ובדברי הברייתא יש להסתפק, האם מדבהא [בעיסה] פליגי רבי מאיר וחכמים, בהא [באתרוג ומצה] נמי פליגי, שהרי טעם אחד להם - דבאתרוג כתיב "לכם", ומצה נלמדת בגזירה שווה מהפרשת חלה דבעינן "לכם".

או דלמא: שאני עיסה דדוקא בה פטר רבי מאיר כשאינה שלו, משום דאמר בה קרא [במדבר טו כ וכא] "ערסתכם ערסתכם" תרי זימני, [בפסוק כ נאמר: "ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה", ובפסוק כא נאמר: "מראשית ערסתיכם תתנו לה' תרומה לדרתיכם"], וחזינן שמיעט בה הכתוב מיעוט יתירא. אבל כאשר יש בפסוק רק מיעוט אחד אין למדים ממנו דבעינן דין ממון, דכיון שיש בה היתר אכילה די בזה להחשב "לכם".

שנינו במשנה: של תרומה טמאה פסולה.

ובטעם הדבר מבארת הגמרא: משום דלית בה היתר אכילה.

שנינו במשנתנו: ושל תרומה טהורה לכתחילה לא יטול.

ובטעם הדבר פליגי בה רבי אמי ורבי אסי.

חד אמר: מפני שמכשירה את התרומה לקבל טומאה.

לפי ששנינו [להלן מב א]: מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה את אגד הלולב, ומחזירתן למים בשבת, שכך היו נוהגים, שהיו שורין את הלולב במים כדי שלא יבשו [וקא משמע לן שמותר לעשות כן ואין בזה משום טלטול בשבת שלא לצורך], וכשנוגע לאחר מכן האגד הרטוב באתרוג ומרטיבו, הוכשר לקבל טומאה, שנאמר [ויקרא יא לח]: "וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם טמא הוא לכם", והיינו שכאשר באו מים על פרי וכדומה, ולאחר מכן נגע בו דבר טמא, נטמא הוא בכך. ולכן כיון שאסור לגרום טומאה לתרומה, כדכתיב "משמרת תרומותי" ודרשו חכמים - עשה לה שימור, אין ליטול לכתחילה אתרוג של תרומה. ^[112]

וחד אמר: מפני שמפסידה. שקליפתו החיצונה של האתרוג נמאסת על ידי משמוש הידים, ואסור לגרום הפסד לתרומה, כדילפינן מקרא דלעיל [משמרת תרומותי].

מאי בינייהו?

איכא בינייהו, כגון שקרא עליה על האתרוג "שם תרומה", חוץ מקליפתה חיצונה. שלא הקדיש אלא את בשר הפרי ולא את קליפתו. ^[113]

למאן דאמר מפני שמכשירה - הכא נמי איכא טעמא לפסול, שהרי סוף סוף מכשירו לקבל טומאה, שאם יגע בדבר טמא יטמא כולו.

אבל למאן דאמר מפני שמפסידה - ליכא טעמא לפסול, שהרי אף אם תפסד קליפתו אין בכך כלום, שלא קרא לה שם תרומה אלא לבשר הפרי בלבד.

שנינו במשנתנו: ואם נטל את אותו אתרוג של תרומה טהורה, כשרה.

ומבארת הגמרא: למאן דאמר לעיל, דהטעם שאינו יוצא באתרוג של ערלה, מפני שאין בה היתר אכילה, כאן, באתרוג של תרומה טהורה יצא ידי חובתו, שהרי יש בה היתר אכילה לכהן, ואף ישראל יוצא בה ידי חובתו משום כך, לפי שיכול להאכילה לבן בתו שהוא כהן ^[114] [וכגון שנשאה בתו לכהן]. ואף למאן דאמר, דטעם פסול ערלה לפי שאין בה דין ממון - יש להכשיר באתרוג של תרומה טהורה, שהרי יש בה דין ממון, ויכול כהן לקדש בה את האשה. ואף ישראל יוצא בה ידי חובתו, שאף לגביו יש בה דין ממון ומקדש בה את האשה, שכן יכולה היא למוכרה לכהנים והדמים שלה.

שנינו במשנתנו: ושל דמאי, בית שמאי פוסלים ובית הלל מכשירים. מאי טעמייהו דבית הלל?

כיון דאי בעי [אם היה רוצה] מפקר להו לנכסיה [יפקיר את נכסיו], ועל ידי כך הוי עני, וחזי ליה [ויהיו פירות אלו ראויים לו] מפני שעל העניים לא גזרו חכמים דין דמאי, והעמידוה על דין תורה דהולכים אחר הרוב, ורוב עם הארץ מעשרין. ומשום הכי, השתא נמי [אף קודם שהפקיר נכסיו] "לכם" קרינא ביה.

דתנן: מאכילין את העניים דמאי.

וכמו כן מאכילין את אכסניא [חיילותיו של המלך, שמטיל מזונותיהם על בני מדינתו ^[115]] דמאי. כיון שאיסור דמאי חומרא בעלמא הוא, וכמו שנתבאר, לא העמידו חכמים דבריהם בשעת הדחק.

ובית שמאי חלקו על דין זה, וסברי: עני לא אכיל דמאי, ומשום כך אין יוצאים ידי חובה באתרוג של דמאי. דתנן: מאכילין את העניים דמאי, ואת האכסנאים דמאי. ואמר רב הונא: תנא, בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים ואת האכסנאים דמאי, ובית הלל אומרים: מאכילים את העניים דמאי ואת האכסנאים דמאי. הרי להדיא שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה.

שנינו במשנתנו: אתרוג של מעשר שני שבירושלים - לא יטול. מאי טעמא?

למאן דאמר, דטעם פסול תרומה טמאה הוא מפני שמכשירה לקבל טומאה, אף כאן הרי מכשירה, היות וגם גבי מעשר שני נאמרה הלכה זו שיהיה שמור בטהרה, שאף הוא קרוי קודש.

וכמו כן למאן דאמר שם, שהטעם הוא מפני שמפסידה על ידי משמוש הידים, אף כאן הרי מפסידה.

שנינו במשנתנו: של מעשר שני בירושלים לא יטול, ואם נטל כשרה.

למאן דאמר, דטעם פסול ערלה הוא מפני שאין בה היתר אכילה, הלכה זו, שאם נטל אתרוג של מעשר שני יצא, דברי הכל היא, שהרי יש בו היתר אכילה בירושלים. אבל למאן דאמר התם, דטעם הפסול בערלה הוא לפי שאין בה דין ממון, הא [הלכה זו שנאמר במעשר שני] מני [כמי היא] - רבנן היא, דסברי מעשר שני ממון הדיוט הוא. אבל לרבי מאיר שמעשר שני ממון גבוה הוא, והאוכל ממנו כאוכל משולחן גבוה, לא יצא דאין בה דין ממון.

שנינו במשנתנו: עלתה חזזית על רובו של אתרוג - פסול. אמר רב חסדא: דבר זה [המובא להלן] רבינו הגדול אמרו, המקום יהיה בעזרו: לא שנו שאם עלתה חזזית על רובו פסול, אלא כאשר עלתה החזזית במקום אחד. אבל אם עלתה בשנים ושלשה מקומות, כשר.

אמר ליה רבא: אדרבה, איפכא מסתברא, שהרי אם עלתה החזית בשנים ושלשה מקומות, הוה ליה האתרוג כמנומר, ופסול משום שאינו הדר!

אלא אי אתמר הך מלתא, אסיפא דמתניתין אתמר: דתנן: אם היתה החזזית על מיעוטו, כשר.

ובזה אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול אמרו, והמקום יהיה בעזרו. לא שנו שאם היתה על מיעוטו כשר, אלא כאשר היתה במקום אחד. אבל בשנים ושלשה מקומות אף שבצירוף כולם אין כאן אלא מיעוט האתרוג ^[116] - הוה ליה כמנומר, ופסול.

אמר רבא: ואם היתה החזזית על חוטמו, דהיינו, בעובי גובהו שמשם משפע ויורד לצד ראשו [לשון רש"י וראה הערה ^[117]], ואפילו במשהו נמי פסול. משום ששם ניכר הדבר לעיניים, ואף שינוי מראה כל שהוא מחסר מהדרו של האתרוג.

שנינו במשנתנו: נטלה פטמתו פסול:

תנא רבי יצחק בן אלעזר להלכה זו בלשון אחר: "נטלה בוכנתו". והיינו משום שפטמת האתרוג חדה ודומה לבוכנא. ^[118]

שנינו במשנתנו: נקלף פסול:

אמר רבא: האי אתרוגא דאגליד [שנקלף] ונעשה על ידי כך אדום כאהינא סומקא [תמרה אדומה] שכן דרך פירות הנקלפים שנעשים אדומים - כשרה, כיון שכך היא הרגילות, מראה אתרוג הוא. ^[119]

ומקשה הגמרא: והא אנן תנן: נקלף פסול?

מתרצת הגמרא: לא קשיא.

הערות

^[112] נתבאר על פי רש"י. אבל המאירי כתב: מפני שמכשירם לקבל טומאה בחזרת הלולב במים, שהדבר קרוב ליגע המים באתרוג, ומיטמא בטומאת הידים שהם שניות ושני עושה שלישי בתרומה [כלומר, בחולין אין הידים מטמאות אותם, שכיון שהידים אינם אב הטומאה או ראשון לטומאה אלא שניות, קיימא לן שאין שני עושה שלישי. אבל בתרומה החמירו שאף התרומה הנוגעת בידים נטמאת], ואסור לגרום טומאה בתרומה. ובאחרונים כתבו, שרש"י והמאירי נחלקו בדין "משמרת תרומותי": לדעת רש"י, חלק מחיוב שמירת התרומה מן הטומאה הוא שלא יכשירה לכך על ידי נתינת מים. אבל לשיטת המאירי מותר להכשירה לקבל טומאה, שסוף סוף עדיין טהורה היא, אלא שכל האיסור הוא רק לגרום הטומאה בידים. וראה עוד בילקוט מפרשים. ובאחרונים הקשו: הרי מבואר במסכת מכשירין [פרק ג משנה ה], שאין הפירות נעשים מוכשרים לקבל טומאה אלא אם כן ניחא לו בכך, ואם כן מדוע הוכשר האתרוג לקבל טומאה, הרי ודאי לא ניחא לו בזה?! וראה בילקוט מפרשים.

^[113] וכתבו הר"ן והריטב"א, שהקליפה החיצונה היא הקליפה העבה של האתרוג ולא רק הגליד הירוק שעוטף אותה. ובט"ז [תרמח ס"ק ו] הוכיח כדבריהם, דאי איירי בגליד החיצון לא שייך לדון אם קרא עליו שם תרומה, שהרי בלאו הכי כיון שאינה ראויה לאכילה אין עליה תורת תרומה. ויתירה מזו, אם רק גליד זה אינו בתורת תרומה, אם כן עדיין יבא לידי הפסד תרומה, שהרי אם תמאס וירצה אדם לאכול מן התרומה, יצטרך לקולפו, ומן הנמנע הוא שיצליח לקולפו בלא מקצת מקליפתו הפנימית ונמצא מפסיד חלק מן הקליפה הפנימית הקדושה בקדושת תרומה. ועל כן ודאי איירי שאינו קורא שם תרומה לכל קליפתו העבה.

^[114] לכאורה צריך עיון, מדוע הוצרך לומר שיכול להאכילה לבן ביתו כהן, יאמר שיש בה היתר אכילה כיון שיכול להאכילה לשבט הכהנים? ! ותירץ רבינו מנוח [פרק ח הלכה ב], דפשיטא ליה לרש"י, כי זה שיכול להאכילה לכהנים אינו מועיל להחשב כיש לה היתר אכילה בשבילו, שכן גבי דמאי אמרו בגמרא, שהטעם שיש בהם היתר אכילה הוא משום דאי בעי מפקר נכסיה, ומוכח שכדי שיחשב שיש בה היתר אכילה צריך שהוא עצמו יוכל להנות מהם, ועל כן פירש רש"י שיכול להאכילה לבן ביתו כהן הסמוך על שולחנו, שעל ידי זה נהנה בעצם אכילתו של זה.

^[115] כן פירש רש"י. אבל המאירי פירש, דמיירי באכסנאי [אורח המתאכסן חוץ לביתו], וקא משמע לן, שאף על פי שיש לו נכסים רבים בביתו, כיון שעתה אין לו מזון חשיב כעני.

^[116] ובשיעור הנימור הפוסל נחלקו הראשונים: דעת הראב"ד, שרק אם החזזית מפוזרת על פני רובו של אתרוג הוי מנומר. [כלומר, החזזית עצמה אינה אלא מיעוט, אלא שמפוזרת היא על פני רוב האתרוג ולא רק בצד אחד]. אבל המאירי נחלק עליו, וכתב, שאפילו היתה כל החזזית בצד אחד של האתרוג הוי מנומר ופסול, וראה ילקוט מפרשים.

^[117] וברא"ש למד בדעת רש"י, שאין כל השיפוע מעוביו ועד הפטמה קרוי חוטם, אלא מקום עובי גובהו לבד. כלומר, המקום הרחב ביותר באתרוג במקום הגבוה ביותר שבו. אבל הרי"ף נקט שכל השיפוע עד הפטמה קרוי חוטם, וכן עמא דבר.

^[118] כן פירש רש"י בפירושו הראשון בשם רבינו יעקב. ובאופן אחר כתב בשם רבינו יצחק הלוי: שפטמתו של אתרוג אינה בראשו, אלא פטמתו ועוקצו שניהם בחלקו התחתון, אלא שהעוקץ הוא מה שיוצא חוץ לגומא שבאתרוג, ועל כן אם ניטל כשר שאינו מגוף האתרוג, ואילו פטמתו הוא החלק הנעוץ בתוך הגומא בבשר הפרי, שאם ניטלה נעשה האתרוג חסר ופסול. ולפיכך היה רבי יצחק בן רבי אלעזר מכנה אותה בוכנא, לפי שנעוץ הוא בחוזקה כבוכנא. ופירוש ראשון נראה לו עיקר. וראה ילקוט מפרשים.

^[119] וכתב הרא"ש: ומיירי שלא ניטלה אלא הקליפה החיצונית הדקה, שהרי אם ניטל מקליפתו הלבנה הרי הוא "חסר" ופסול. וכן כתבו הר"ן הריטב"א ועוד ראשונים. וברמב"ם [פרק ח הלכה ז] החמיר עוד יותר, דאיירי שאף קליפתו החיצונית הירוקה לא נתקלפה לגמרי אלא מעט, שעדיין הוא ירוק. וראה בזה עוד בילקוט מפרשים.

"והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'" (במדבר טו, יט), מה להלן בחלה משלכם ולא משל מעשר, אף כאן במצה משלכם ולא משל מעשר.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] לר' אסי, ממה ששנינו בברייתא: עיסה של מעשר שני — פטורה מן החלה, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: חייבת בחלה. ההוכחה היא לכאורה מושלמת ולכן תוהים על הלשון שבה הוצעה, מדוע הציעו אותה בנוסח לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו], הלא היא היא ממש דברי ר' אסי!

אלא כך יש להבין: האם אפשר להוכיח מכאן כי מדבהא פליגי בהא נמי פליגי [מכיון שבזה בדין חלה חולקים, אם כן בזו במצה גם כן חלוקים], או דלמא [שמא], שאני [שונה] עיסה של חלה שאמר קרא [הכתוב] "ערסתכם" "ערסתכם" תרי זימני [שתי פעמים] (במדבר טו, כ. ובמדבר טו, כא), ושמא יש בהדגשה יתירה זו כדי להצריך בעלות בענין חלה, ואין כן במצה של מעשר שני, ולכן אין להוכיח מכאן.

א נאמר במשנה כי אתרוג של תרומה טמאה פסולה. והטעם כפי שהסברנו — דלית [שאין] בה היתר אכילה.

ב נאמר במשנה כי אתרוג של תרומה טהורה לא יטול, ואם נטל — כשר. פליגי [נחלקו] בה בבעיה זו החכמים ר' אמי ור' אסי, חד [אחד מהם] אמר: מפני שמכשירה לקבל טומאה. שקודם לכן היה האתרוג — ככל דבר מן הצומח שלא הורטב במים — בלתי ראוי לקבל טומאה (ראה ויקרא יא, לז-לח), וכיון שנוגע באתרוג בידים רטובות (שנרטבו בעת הוצאת המינים האחרים מן המים, בהם הם נשמרים כדי שלא יתייבשו), — בכך הוא מכשירו לקבל טומאה, ולכן אסרו ליטול אתרוג של תרומה שמא יטמא ויפסל מאכילה. וחד [ואחד מהם] אמר: מפני שמפסידה. שעל ידי משמוש הידים באתרוג שוב אין קליפת האתרוג ראויה לאכילה, ונמצא מקלקל תרומה שהיתה ראויה לאכילה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? ומשיבים: כגון שקרא עליה שם, כלומר: הקדיש את האתרוג לתרומה חוץ מקליפתה החיצונה, שקליפה זו לא הקדיש והתכוון שתשאר כחולין. ואז, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מפני שמכשירה — איכא [יש] איסור, שהרי מכשירה מכל מקום. ואילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מפני שמפסידה לתרומה — ליכא [אין כאן] צד איסור.

נאמר במשנה שאם נטל אתרוג תרומה טהורה — כשרה. ומסבירים: כי למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהאיסור באלה הוא מפני שאין בה היתר אכילה — הרי יש בה היתר אכילה בתרומה טהורה, ולמאן דאמר [לדעת מי שאמר] לפי שאין בה דין ממון — הרי יש בה דין ממון.

ג שנינו במשנה כי אתרוג של דמאי נחלקו בו בית שמאי ובית הלל, ולדעת בית הלל כשר. ושואלים: מאי טעמייהו [מה טעמם] של בית הלל? שהרי יש בדמאי חשש שטבל הוא, ואסור באכילה! ומשיבים: כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה [שאם ירצה יפקיר להם לנכסיו] והוי [וייעשה] עני וחזי ליה [ואז יהיה ראוי לו] לאכול מן הדמאי, כשאר עניים המותרים באכילת דמאי, לכן השתא נמי [עכשיו גם כן] כשאינו עני "לכם" — משלכם קרינא ביה [קוראים אנו בו], שהרי יש בו אפשרות כלשהי להיתר אכילה. דתנן [ששנינו במשנה]: מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא (צבא המלך) דמאי. הרי ראיה לשיטת בית הלל.

ובית שמאי שלדעתם אין יוצאים באתרוג של דמאי, סוברים כי עני לא אכיל [אוכל] דמאי, דתנן [שכן שנינו במשנה]: מאכילין את העניים דמאי ואת האכסנאים (צבא המלך) דמאי, ואמר רב הונא: תנא [שנה החכם בברייתא] שבית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים ואת האכסנאים דמאי, ובית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי ואת האכסנאים דמאי. הרי שלשיטתם אין אפשרות כלשהי להיתר אכילה בדמאי ומובנת איפוא שיטתם.

ד שנינו במשנה שאתרוג של מעשר שני שבירושלים לא יטול לכתחילה. ומסבירים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] בענין תרומה מפני שמכשירה להיטמא, הרי אף כאן מכשירה להטמא, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מפני שמפסידה את הקליפה מאכילה — הרי אף כאן מפסידה.

נאמר במשנה בענין אתרוג מעשר שני בירושלים, שאף שמן הדין לא יטלנו לכתחילה, מכל מקום אם נטל — כשרה. ומסבירים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מפני שאין בה היתר אכילה — הרי הלכה זו היא לדברי הכל, שהרי כיון שהוא בירושלים הרי הותר לאכילה. ולמאן דאמר [לדעת מי שאומר] לפי שאין בה דין ממון הא מני [זו כשיטת מי היא] — שיטת רבנן [חכמים] היא, שלדעתם מעשר שני אינו נחשב כממון גבוה, ושלא כשיטת ר' מאיר.

ה שנינו במשנה שאם עלתה חזזית על רובו של אתרוג הרי זה פסול. אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול, (רב) אמרו, המקום (הקדוש ברוך הוא) יהיה בעזרו. וכך אמר: לא שנו שפסול אלא כשהיתה החזזית במקום אחד, אבל היתה החזזית מפוזרת בשנים או שלשה מקומות — כשר. אמר ליה [לו] רבא: אדרבה, בשנים ושלשה מקומות הוה ליה [הרי הוא] כמנומר ומכוער יותר ופסול שהרי ודאי אינו הדר.

אלא כך יש לתקן: אי אתמר אסיפא אתמר [אם נאמרו דברי רב על סופה של המשנה נאמרו]. שאמרו אם עלתה חזזית על מיעוטו‍ — כשר. אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול אמרו והמקום יהיה בעזרו: לא שנו שכשר אלא כשעלתה חזזית במקום אחד, אבל אם עלתה בשנים או שלשה מקומות, אפילו על מיעוטו — הוה ליה [הריהו] כמנומר, ופסול. אמר רבא: אם היתה החזזית על חוטמו (בחלקו העליון של האתרוג), שהכל רואים אותו, והוא עיקר הדרו — אפילו במשהו נמי [גם כן] פסול.

ו שנינו במשנה: נטלה פטמתו של האתרוג — פסול. תנא [שנה] החכם ר' יצחק בן אלעזר בברייתא, "נטלה פטמתו" פירושו: נטלה בוכנתו שהיא נראית כמו בוכנה והיא הגידול העצי בראשו של האתרוג.

ז שנינו במשנה כי אתרוג שנקלף — פסול. אמר רבא: האי אתרוגא דאגליד כאהינא סומקא [אתרוג זה שהתקלף כדרך שמתקלפת תמרה אדומה] שהקליפה החיצונה הדקה בלבד ניטלת והשאר נשאר בשלימותו — כשר. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] במפורש: נקלף — פסול! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“And it shall be when you eat of the bread of the land you shall offer up a gift unto the Lord” (Numbers 15:19). Just as there, with regard to ḥalla, one is obligated only if the dough is from yours and not from second tithe, here too, with regard to matza, one fulfills his obligation only if it is from yours and not from second tithe.

The Gemara suggests: Let us say that this baraita supports the statement of Rabbi Asi: Dough of the second tithe is exempt from ḥalla; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: It is subject to the obligation of separating ḥalla. The Gemara wonders about the tentative nature of the Gemara’s suggestion. Let us say it supports his opinion. The baraita is not similar to the statement of Rav Asi; it is precisely the statement itself.

Rather, this is what the Gemara is suggesting: Do we say that from the fact that they disagree with regard to this case of ḥalla, they disagree with regard to that case of matza as well? Or perhaps, dough is different because the verse states: “Your dough…your dough” (Numbers 15:20–21) twice. Perhaps this duplication indicates that ownership is required in order for dough to be obligated in the mitzva of ḥalla; however, with regard to matza, where there is no such duplication, perhaps one fulfills his obligation, even in the case of second tithe in Jerusalem, according to Rabbi Meir. Therefore, no proof can be cited from here in support of Rav Asi’s statement.

§ The mishna continues: An etrog of impure teruma is unfit. The reason is, as explained above, that there is no permission to eat it.

The mishna stated: And with regard to an etrog of pure teruma, one should not take it ab initio. However, if he did, it is fit for use in fulfilling the mitzva. Rabbi Ami and Rabbi Asi disagreed about this. Why may one not take it ab initio? One of them said: It is because one renders it susceptible to impurity. All vegetation cannot become ritually impure, even if it came into contact with a source of impurity, unless it was moistened by one of seven liquids (see Leviticus 11:37–38). However, once one touches the etrog with wet hands, which are wet because he removed the other three species from the water in which they were kept to preserve their freshness, he renders the etrog susceptible to impurity. The Sages prohibited taking an etrog of teruma, lest it become impure, as it is prohibited to impurify teruma. And one said: It is because he damages it. By handling the etrog, the peel is rendered disgusting, and it is prohibited to damage teruma.

The Gemara asks: What is the practical difference between them? The Gemara answers: The difference would be in a case where one accorded the entire etrog the status of teruma, to the exclusion of the peel, whose status remains non-sacred. According to the one who said: Because one renders it susceptible to impurity, there is a prohibition, as failure to sanctify the peel as teruma does not prevent the fruit from becoming susceptible to impurity. However, according to the one who said: Because he damages the teruma, there is no prohibition, as the peel that might be damaged was never teruma.

The mishna continues: And if he took an etrog of teruma, it is fit, and he fulfilled his obligation after the fact. The Gemara explains: According to the one who said that one does not fulfill his obligation because there is no permission to eat the etrog, there is permission to eat it. According to the one who said that one does not fulfill his obligation because it has no monetary value, it has monetary value.

§ The mishna cites a dispute between Beit Hillel and Beit Shammai with regard to an etrog of demai. The Gemara asks: What is the rationale for the opinion of Beit Hillel, who deem it fit? It is prohibited to eat demai, due to the concern that it is actually untithed produce. The Gemara answers: Because, if one wants, he could declare all of his property ownerless, and he would be a pauper, in which case the demai would be fit for his consumption. Now too, even though he did not declare it ownerless, it is considered to meet the criterion of “and you shall take for yourselves.” As we learned in a mishna: One may feed the impoverished demai, and one may feed soldiers [akhsanya] whose support is imposed upon the residents of the city, demai.

The Gemara asks: And why, then, do Beit Shammai deem it unfit? The Gemara answers: A pauper may not eat demai, as we learned in a mishna: One may not feed the impoverished demai and one may not feed soldiers demai. And Rav Huna said: It was taught in a baraita that Beit Shammai say: One may not feed the impoverished demai and one may not feed soldiers whose support is imposed upon the residents of the city, demai. And Beit Hillel say: One may feed the impoverished demai and one may feed soldiers whose support is imposed upon the residents of the city, demai. On that basis, the dispute between Beit Shammai and Beit Hillel with regard to an etrog of demai is clear.

§ The mishna continues: With regard to an etrog of second tithe in Jerusalem, one may not take it, ab initio. The Gemara explains: According to the one who says that an etrog of pure teruma is unfit because one renders it susceptible to ritual impurity, here too, he renders it susceptible. According to the one who says it is unfit because one damages the peel, here too, he damages the peel.

The mishna continues: And if one took an etrog of second tithe in Jerusalem, it is fit. The Gemara explains: According to the one who said that one does not fulfill his obligation with an etrog of orla because there is no permission to eat the etrog, everyone, i.e., Rabbi Meir and the Rabbis, agrees that one fulfills his obligation, because in Jerusalem one may eat second tithe. However, according to the one who said that one does not fulfill his obligation with an etrog of orla because it has no monetary value, in accordance with whose opinion is this statement? It is in accordance with the opinion of the Rabbis, who do not consider second tithe the property of God; it is not in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

§ The mishna continues: If boil-like blemishes arose on the majority of the etrog, it is unfit. Rav Ḥisda said: This statement was stated by our great rabbi, Rav, and may the Omnipresent come to his assistance. The Sages taught this halakha only in a case where the blemishes are concentrated in one place; however, if they are distributed in two or three places throughout the etrog, it is fit. Rava said to Rav Ḥisda: If the blemishes are distributed in two or three places, it is as if the etrog were speckled with different colors in different places; it lacks beauty and is certainly unfit.

Rather, emend the text: If this statement was stated, it was stated concerning the latter clause of the mishna: If boil-like blemishes arose only on its minority, it is fit. Rav Ḥisda said: This statement was stated by our great rabbi, Rav, and may the Omnipresent come to his assistance. The Sages taught this halakha only if the blemishes are concentrated in one place. However, if they are distributed in two or three places throughout the etrog, even if their total remains a minority, it is as if the etrog were speckled, and it is unfit. Rava said: If there is a blemish on its upper, blossom end, which is clearly visible and comprises the essence of the beauty of the etrog, even if the blemish is of any size, the etrog is unfit.

§ The mishna continues: If its pitam was removed, it is unfit. Rabbi Yitzḥak ben Elazar taught a baraita: This means if its pestle-like protuberance at its upper end was removed.

The mishna continues: An etrog that was peeled is unfit. Rava said: This etrog that was peeled like a red date so that only its thin, outer peel is removed but the rest remains intact, is fit. The Gemara objects: But didn’t we learn explicitly in the mishna: If the etrog was peeled it is unfit? The Gemara answers: This is not difficult;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ושנינן יליף לחם לחם מעסה של מעשר שני [מה עיסה של מע"ש] לא שנאמר עריסותיכם. אף מצת מעשר שני לא. לימא מסייע ליה עיסת מעשר שני פטורה מן החלה. וחכמים אומרים חייבת בחלה. וכי היכי דפליגי בעיסה הכי נמי פליגי במצה ובאתרוג.

ודחינן דלמא שאני עיסה דכתיב תרי זימני עריסותיכם אבל הני לא.

אתרוג של תרומה טמאה פסול. לפי שאין בו היתר אכילה.

ושל תרומה טהורה לא יטול. פליגי בה ר' אמי ור' אסי. חד אמר מפני שמכשירה כלומר משוי לה מנא. וחד אמר מפני שמפסידה בשימוש הידים.

איכא בינייהו כגון שקרא עליה שם תרומה חוץ מקליפתה. מ"ד מפני שמפסידה בשימוש הידים הנה קליפה הפנימית אינה נפסדת וכשר. ומ"ד מפני שמכשירה הרי מכשירה ופסול.

ואם נטל כשר.

ושל דמאי ב"ה מכשירין דאית ביה היתר אכילה. דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה. דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא [דמאי] ושל מעשר שני בירושלים לא יטול.

למ"ד שמכשירה הרי מכשירה. למ"ד שמפסידה הרי מפסידה ואם נטל כשר.

למ"ד לפי שאין לו בה היתר אכילה דברי הכל היא. למ"ד לפי שאין לו בה דין ממון רבנן היא:

מתני' עלתה חזזית על רובו פסול. אוקימנא בין במקום אחד בין במקומות הרבה. אם תצטרף מכל מקומות שיש בו החזזיות נמצאו רוב אתרוג חזית ופסול. עלתה חזזית על מיעוטו כשר. ואוקימנא במקום אחד אבל בב' ובג' מקומות הוה ליה כמנומר ופסול. ובחוטמו אפי' לא עלתה בו חזזית אלא במשהו פסול.

ניטלה פטמתו. חוטמו של אתרוג ושושנתו דגרסינן בירושלמי פיקא נקלף. אוקימנא בשנקלף כולו. כלומר נפשטה קליפתה החיצונה כולו פסול. אבל נקלף מקצתו ונשתייר מקצתו כשר. כדרבא דאמר רבא האי אתרוג דאגליד כאהינא סומקא.

חד אמר מפני שמכשירה.‎ פירוש לקבל טומאה על ידי שנותנה במים עם הלולב והכתוב אומר את משמרת תרומותי לשמרם מטומאה ופיסולא אחרינא:

אלא אי אתמר הכי אתמר על מיעוטו כשר א״ר חסדא לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים וג׳‎ מקומות פסול. פי׳‎ כשהוא מפוזר בכלו או ברובו כדכתיבנא במתניתין:

דה״ל כמנומר ופסול דייקי רבנן ז״ל מדלא אמר דה״ל מנומר ודקאמר כמנומר בכ״ף הדמיון משמע דמנומר פיסולא אחרינא הוה שיש בו בהרות של גונים הרבה מיהו כתב הראב״ד ז״ל דדוקא שהם גונים הפוסלים באתרוג כגון לבן וכושי וירוק ככרתי אבל מנומר מגונים שכולו מאותו גוון כשר השתא נמי כשר ויש שפוסלין בכל ענין מדלא פי׳‎ ועוד כשהוא בהרות ברובו אינו הדר ופסול:

אמר רבא ועל חוטמו והוא אותו גבוה שתחת הנץ כעין נזר אפילו במשהו פי׳‎ מפני ששם מראיתו של לולב שהאדם נותן עיניו ונראין דברי האומרים שכן הדין לכל שאר הפסולין שפוסלין בחוטמו במשהו ואע״ג שיש לחלוק ולומר שלא אמרו אלא בחזזית שהוא ענין ראוי לפסול ומ״מ דין חוטמו כדין השאר ובודאי שיהא כל החוטם שהוא מיעוט האתרוג לא נידון כרובו כמו שאמרו בירושלמי אעפ״כ כיון שנתפרש חומר בחוטמו בפסול חזזית אין לנו להקל בו בשאר הפסולין אלא בראיה וכן דעת מורי הרב בשם רבותיו ז״ל:

ניטלה פטמתו תני רבי יצחק ניטלה בוכנתו.‎ פי׳‎ ‎הרב אלפסי ז״ל דפטמת והוא הנץ שנעשה בראש האתרוג והוא שושנתו מלשון שקורין פטמא של רמון לאותו נץ שעל הרמון וכן אמרו בירושלמי ניטלה פטמתו תמן אמרי שושנתו וא״כ אין זה בוכנתו פי׳‎ בוכנ׳‎ הוא הדבר העגול הנכנס׳‎ בגופו של אתרוג כבוכנ׳‎ ותחת השושנה יש בסופ׳‎ כעין זו הבוכנ׳‎ וכן יש אחרים כיוצא בה וגדולה ממנה בעוקצו של אתרוג שתלוי בו בסוף העוקץ העגול הנכנס באתרוג כמין בוכני באסית׳‎ ולדברי רי״ף ז״ל לא בא ר׳‎ יצחק לפ׳‎ שפטמתו ששנינו זהו בוכנתו דאי משום בוכנתו שתחת הנץ לא אמר ר״י שהרי לדברי רבינו ז״ל מכיון שניטל הנץ אע״פ שהבוכנה קיימת פסול שזהו ניטל פטמתו ואין צ״ל בשניטלה הבוכנא שניטלו שניהם אלא שר׳‎ יצחק בא ללמדנו פסול אחר כי כששנינו ניטל עוקצו כשר שהוא קצה העץ שתלוי בו באילן דוקא שלא ניטל אלא העוקץ הבולט שאינו נכנס באתרוג כלל אבל אם נטל עמו הבוכנא שבסוף העוקץ הנכנס באתרוג כבוכנא באסיתא פסול ואין זה הפירוש נכון מכמה טעמים חדא דא״כ היכי אמרינן תני רב יצחק בר אליעזר ניטלה בוכנתו הוה ליה למימר תני ר׳‎ יצחק ניטלה בוכנתו פסול שהרי לא בא לפרש הפסול ששנינו בפירוש אלא שבא ללמדנו פסול אחר ועוד כיון שפטמתו ובוכנתו תרי מילי נינהו היכי לא קתני במתניתא דלקמן דתניא כלהו פסולי אלא נטלה בוכנתו לחוד הו״ל למתני פטמתו נמי כדקתני נקלף ונסדק ואידך כלה דמתני'. ועוד שלא מצינו לשון פטמא על הפרח כי מה ששנינו פטמא של רמון אינו שושנתו של רמון אלא העגול שבראש הרמון בתוך המסרק והפרח ההוא נץ שמו כן שנינו פטמא של רימון והנץ שלו אלמא תרי מילי נינהו. והירושלמי שפיר׳‎ פטמתו שושנתו כסבור שהנץ הוא קרוי פטמתו הא אפליג עלה התם רבי יצחק בן אלעזר והכי אתמר התם נטלה בוכנתו תמן אמרין שושנתו ר׳‎ יצחק חקולא היינו רבי יצחק בן אלעזר האמור בגמרא שלנו וכדאיתא בהדיא בפרק ערבי פסחים והוא חולק שאין פטמתו שושנתו אלא פיקה וכל דבר עגול נקרא פיקה כאותו עץ הנתון בכוש שטוות בו נשים וכמו שאמר במסכת נדה שלש פיקאות הן ולמדנו מדברי רבי יצחק כי פטמתו ובוכנתו אחד הן והן הדבר העגול שנכנס באתרוג כבוכנא באסית׳‎ ודומה לפיק׳‎ ולא הזכיר בתלמוד שלנו אלא דברי ר׳‎ יצחק בן אלעזר דאידך טעותה הוא דטעו בפי׳‎ פטמא של רמון שחשבו שהוא הנץ שלו ולפום גמ׳‎ דילן ליכא שום פיסולא בשניטל אותו העץ ואינו לא מעלה ולא מוריד ורובן של אתרוגין נושרין מהן אותם פרחים מיד וליכא למיחש להו ואין לנו לפרש בפטמתו אלא שהוא בוכנתו כדברי רבי יצחק שבא לפרש אותו וזהו שלא הזכירו בלשונו פסול לפי שלא בא בפסול מחודש וכאלו אומר דרבי יצחק תני במתני׳‎ נטלה בוכנתו וכיון שכן אפשר לפרש דניטל עוקצו כשר לגמרי ואפילו ניטל עם הבוכנא שבסופו מפני שאינו מחסר כלום באתרוג וגם אינו פוסל בהדרו כשהוא למטה בעוקץ שאינו נראה ובוכנתו שהוא פסול הוא אותו הדד העגול אשר בראשו בסוף השושנה ואע״פ שאין האתרוג חסר מגופו כלום בנטילתו מ״מ אינו הדר וזה שבא ר׳‎ יצחק ופי׳‎ דפטמתו ששנינו לא שניטל׳‎ השושנה לבדה דלהא לא חיישי׳‎ אלא שניטלה עם הדד שלה הנכנסת באתרוג כבוכנא באסיתא וכן פרש״י בשם רבו הזקן ר״י ז״ל אבל יותר נראה לומר דבוכנתו שהוא פטמתו שהוא העגול שבסוף העוקץ וברישא דמתניתין לפסולה כשניטל אותו עגול והוה ס״ד דאפילו ניטל העץ בלא העגול לבדו פסול שהכל בכלל פטמתו להכי פירשו בסיפא דניטל עוקצו לבדו כשר דכלה סיפא דמתני׳‎ פירוש׳‎ דרישא הוא להכשיר דבר בגוף הדבר שפסלו ברישא וכן מצינן לשון פטמ׳‎ ועוקץ על כיוצא בזה בדדי אשה שאמרו במס׳‎ נדה איזהו סימנא משתשחר הפטמת ר׳‎ יוסי אומר עד שיתן ידו על העוקץ וכו׳‎ וסופו לחזור הרי שקראו עוקץ לחודו של דד הנכנס בפי התינוק שהוא בולט חוץ מן הדד וקראו פטמת לאותו עגול המשחיר הסמוך לעוקץ וכן נראה שקראו באתרוג עוקץ לעץ הבולט וקראו פטמת לעגול שבסופו הנכנס באתרוג ונמצאו העוקץ והפטמת שניהם במקום אחד ולפי שיטה זו כל שניטלה השושנה של מעלה אפילו עם הדד שבסופה ולא חסר באתרוג כלום כשר ואין לנו לפסול אלא כשניטל העוקץ ופטמתו ורוב אתרוגין יש שאין להם אותה שושנה ודד שלה והאתרוג הדר זולתם וזו שי׳‎ רבי׳‎ הגדול הרמב״ן ז״ל וכן מצינו בנמוקי קרובו הר״ר יונה ז״ל אעפ״כ כיון שלא נתברר בתלמוד יפה יש לנו לחוש ולו׳‎ דר׳‎ יצחק בא לפ׳‎ דניטלה פטמתו ששנינו אינו השושנה אלא בוכנתו של אתרוג בין אותה בוכנא שבראשו תחת השושנה בין הבוכנא דבסוף העוקץ ועל שניהם שנינו נטלה פטמתו פסול אבל אם ניטלה השושנה לבדה או העוקץ לבדו או שניהם ושתי הבוכנות קיימות כשר וכזה ראוי להורות ולעשות מעשה ולא יותר מפי מורי נר״ו:

והא אנן תנן נקלף פסול ל״ק הא בכלה הא במקצתה. פי׳‎ הרי״ף ז״ל במקצתה כשר שהמקצה הנשאר מציל שאמרו בגלודה שאם נשתייר בה כסלע כשרה ורש״י ז״ל פי׳‎ בהפך דבמקצתה פסול דה״ל כמנומר וכן נראה נכון יותר:

בד"ה נטלה בוכנתו כו' כדתנן פיטמא של רימון אבל הא דא"ר יצחק נטלה בוכנתו הוא קצה העץ כו' עכ"ל וכצ"ל וכ"ה בערוך:

תוס' ד"ה דאי בעי מפקיר נכסיה וכו' כמו לישראל דנפיק בשל תרומה וכו' ולא ס"ל לתוס' מה שפי' רש"י וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן וכו' אלא הטעם הוא הואיל ויש לה היתר אכילה ודין ממון בכהן ישראל נמי נפיק בה ומקרי לכם:

בא"ד ובההיא דפ' בכל מערבין וכו' ניחא וכו' נראה דר"ל והואיל ושם איצטריך לטעמא דאי בעי מפקיר נכסיה קאמר לה נמי הכא ובפ' מפנין:

ד"ה מאכילין את העניים דמאי ופליגי בגמ' דירושלמי דר' יונה אמר כו' כצ"ל:

בד"ה ואמר רב הונא וכו' ותימא מאי קמ"ל וכו' נ"ל דלפי התוס' לא גרסי' בגמ' בשמעתין וב"ש עני לא אכיל דמאי דתנן אין מאכילין וכו' ל"ג דתנן וכו' אלא דאמר דב הונא וכו' דאל"כ מאי מקשו התוס' תימה מאי קמ"ל רב הונא וכו' הא טובא קמ"ל לתרץ התרי סתמי דסתרי אהדדי דבחדא תנא מאכילין ובחדא אין מאכילין אלא ע"כ התוס' ל"ג לה לסתמא שני בשמעתין:

ד"ה עלתה חזזית בירושלמי משמע קצת דביו"ט ראשון דוקא פסול כצ"ל:

ד"ה נטלה בוכנתו במתני' פי' בקונטרס כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אתיא לחם לחם כו' ולא פטרינן ליה מדכתיב עריסותיכם. נ"ב פי' בודאי טבל וק"ל:

בסה"ד ילפינן עיסה דשותפין. נ"ב פי' לחיוב חלה אלמא דזהו קרי עריסותיכם וה"ה למצה וק"ל:

גמרא מפני שמכשירה. לכאורה לפ"ז יש לאסור קמח תרומה שלא הוכשר ללושו במים:

רש"י ד"ה הרי יש בה היתר אכילה אבל פדיון אין לה כו'. לכאורה איך יתכן לפרש דמחמת פדיון תקרא י"ב היתר אכילה א"כ טמאה נמי וכן מע"ש חוץ לירושלים לפרש"י במשנה (ר"ל לאפוקי מפי' הר"ן) אולם עי' בעירובין (ל ב) תד"ה ולפרוש ויתיישב לך יפה:

רש"י ד"ה כאהינא תמרה אדומה. כצ"ל:

גמ' אר"ח דבר זה וכו'. כעין זה לעיל דף לג ע"א:

של תרומה טהורה לא יטול. מזה הוכיח רשב"א בתשובה סי' תשמ"ז מדלא אמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה (פי' והדר לטיבלא וס"ל כרמב"ן הנ"ל דיוצאי' בטבל שיכול להפריש ממקום אחר) ומדלא אמרי' הכי דאין לומר דמיירי דוקא ביד כהן דלא מצי תו מיתשל דא"כ ה"ל במתני' למימר תרומה ביד כהן כדאמרי' בפסחים והכהנים בחלה אע"כ מיירי משנתינו אפי' ביד ישראל ומ"מ כיון שאינו שלו לא אמרי' הואיל אי בעי מיתשל הוה כשלו זה לא אמרי' א"כ מינה מי שאסר על עצמו לולבו בהנאה לא הוה לכם אע"ג דאי בעי מיתשל ועיי' שיטת רשב"א בר"ן נדרים פ"ה ע"א:

והקשה בתשו' שער אפרים בחא"ח בהלכות חנוכה מאי ראי' מתרומה דליכא מצוה לאתשולי לנדרים דמצוה לאתשולי דהרי מהאי טעמא הוה נדרים יש לו מתירים משא"כ תרומה כיון דלא הוה מצוה לאתשולי ותו קשי' דש"ס ר"פ בכל מערבי' מערבי' לנזיר ביין דהוה סעודה הראוי לו משום דאיבעי מיתשיל עלה. הנה לקו' ראשונה י"ל בשלמא לענין יש לו מתירים דבעי' שהמתיר בא מאליו ע"כ יש לחלק בנדרים דמצוה לאיתשולי ה"ל כאלו המתיר ברור שיבוא משא"כ בתרומה אבל הכא בא רשב"א להוכיח דמה שאינו שלו לא נקרא שלו מפני שיכול להביאו ברשותו ע"י שאלה דלא אמרי' כן במה שאינו שלו דא"כ בתרומה טמאה נהי ליכא מצוה לאיתשולי מ"מ יכול הוא להביאו לרשותו ואפ"ה אינו נקרא לכם כיון דהשתא אינו שלו ולענין זה אין סברא לחלק בין נדרים לתרומה ודוקא לענין חמץ מיקרי מצוי לך וכתיב לא ימצא אבל לכם גבי לולב לא ולפ"ז רשב"א נמי לא אמרו אלא בנודר הנאה דהפקירו ואינו שלו לא אמרי' שיהי' כשלו מפני שיכול להתיר נדרו אבל מודה רשב"א במודר אכילה והנאתו מותר לו והוה שלו ממש אלא שאין בו היתר אכילה שפיר הוה סעודה הראוי לו ע"י שאלה כיון שהוא שלו רק אסור באכילה ובידו להתירו והיינו דאמרי' מערבין לנזיר ביין הואיל ואי בעי מיתשל ולק"מ ארשב"א ובשמעתין תרומה טמאה מיירי בכל גוני אי ביד ישראל דיכול לשאול עליו מ"מ אינו שלו שצריך לתנו לכהן ומשום שיכול לישאל לא נעשה שאינו שלו כשלו ואי ביד כהן דהוה שלו להסיקו תחת תבשילו מ"מ אסור באכילה ולא מצי למיתשל עלה:

ואם נטל יצא. לתוס' ד"ה דאי בעי מיירי אפי' ביד ישראל וכיון שראוי לכהן מיקרי היתר אכילה ולר"ן בשמעתין מיירי דוקא ביד כהן וכן דעת רש"י אלא שהוסיף דמיירי נמי בישראל שקנה מכהן ומאכילו לבן בתו ישראל וצ"ל אע"ג דרש"י במתני' ס"ל מע"ש חוץ לירושלים לא הוה בי' היתר אכילה אעפ"י שראוי לאוכלו בירושלים ס"ל דהאי עדיף מיני' שיכול להאכילו כאן לבן בתו כהן שוב כ' רש"י דלא מצי פריק לתרומה לא דס"ל אי הוה פריק הוה כשלו דא"כ מע"ש חוץ לירושלים נמי אי בעי פריק לי' ואפ"ה כ' רש"י במתני' דאינו יי"ח בו אבל רש"י כ' כן דלא תאמר משו"ה סמכי' אאכילת בן בתו כיון דעכ"פ לדידי' נמי חזי ע"י פדיון וכעין שכ' תוס' בעירובין למ"ד ע"ב סוף ד"ה ולפרוש ע"ש והוה סד"א ה"נ דכוותי' לכן כ' רש"י דאינו כן דתרומה לאו בר פדיון הוא שוב הראוני כן בשעה"מ. וכ' שעה"מ דס"ל לרש"י אין פודין בי"ט והקשה א"כ אין מפקירי' בי"ט ועיי' מרדכי פ"ב דביצה גבי מקנה קמחו לאחרים דקנין קל כזה בלי קנין סודר התירו משום שמחת י"ט ועמג"א סי' ש"ז וא"כ יש לחלק מפקיר נכסי' הוה קנין קל ומותר משום מצות אתרוג משא"כ פדיון מעשר:

מפני שמכשירה. כן פסק רמב"ם ונ"ל משום מ"ד מפסיד' במשמוש היד ס"ל לקיחה ע"י ד"א לא שמה לקיחה ואנן קיי"ל לקמן ל"ז ע"א דשמה לקיחה ואינו מפסידה אע"כ מפני שמכשירה בנגיעת לולב:

אר"ח תנא בש"א אין מאכילי' את העניי' דמאי. העתק מחי' למס' שבת קכ"ז. בפ"ג שאכלו הקשו תוס' וכי טעמא דב"ש אתי לאשמעי' ובימי חורפי אמרתי לרב שם שנים שאכלו רשאי לזמן אך אינם רשאי' לחלק וחייבי' לזמן ק' איך תנן התם אכל דמאי מזמני' עליו וכ' רשב"א שם האוכל דמאי לא יזמן שעכ"פ אכל דבר איסור אלא הם יזמנו עליו וק' הלא הם לא יכלו לאכול מפתו שהוא אכל איסורא ולא גרע ממי שאוכל פת נכרי שחבירו הנזהר לא יזמן כדאי' בש"ע א"ח סי' קצ"ו וא"כ איך יזמנו הם עליו מה תאמר אינהו אי בעי מפקיר נכסייהו וחזי להו ה"ל כמי שיכלו לאכול עמו ז"א עכ"פ כיון דמתני' לרב איירי שרצו לחלוק ואין אנו מניחי' ואומרי' שחייבי' לזמן הלא יאמרו אפי' היינו עניים היינו מחמירי' שלא לאכול דמאי ולא חזי לן אפי' כי מפקרי' נכסי' ולהזהר מק' זו אתי ר"ה תלמיד רב ואייתי מתניתא בידי' תנא ב"ש אומרי' אין מאכילי' את העניים דמאי ואסור להחמיר כדברי ב"ש אע"כ היכי דאיכא מצוה מותר להחמיר כמו בבהמ"ז ס"פ אלו דברים דאשכח ארנקי דדהבי מ"מ הכא כיון דנפיק מיני' קולא לענין זימון אסור להחמיר ע"כ מייתי דר"ה התם ואגב מייתי לי' בכל דוכתא:

של מע"ש וכו' ואם נטל כשרה למ"ד מפני שאין בה היתר אכילה וכו'. הנה כל אתרוג משהופרש למצותו אסור באכילה ליומי' כמבואר וא"כ לא הוה פרי להרמב"ם ופסול כל ז' וצ"ל כל שמצותו גורם לו לית לן בה רק שיהי' ראוי לאכילה בלא מצותו ופעם א' לא הי' לאחד אתרוג בחש"מ ומצא א' תלוי לנוי סוכה שהוקצה למצותו ואסור כל ז' והתרתי לצאת בו דהא דנוי סוכה אסור כל ז' אתי' מדם שלא יכסנו ברגל שלא יהי' מצות בזוית עליו והכא אינו ביזוי אלא מעלין בקודש שמתחלה לא היה אלא נוי למצוה ועכשיו נעשה מצוה עצמה ומודי' ומשבחים עליו אע"ג דמתחלה הי' נוי לסוכה דאורייתא ועכשיו מצוה דרבנן לולב בחש"מ מ"מ גופי' דמצוה עדיף ועיי' יש"ש פ"ק דב"ק גבי הידור מצוה וכבר כתבתי לעיל ר"פ אפי' אי ואנוהו דאורייתא היינו שתהיה המצוה עצמה מהודרת אבל להדרה מבחוץ כגון נוי סוכה אינו אלא מדת חסידות נמצא משום איסור תשמיש בנוי סוכה ליכא מאי תאמר עכ"פ לית בי' היתר אכילה דהוקצה למצות נוי סוכה ואינו פרי י"ל מכיון שהנחנו דמעלין בקודש נמצא מיד שהפרישה לנוי סוכה אינו מפרישו לנוי לחוד אלא ממנו ולמעלה וכאלו הפרישו מיד גם לאתרוג ואותו איסור אכילה שמחמת מצותו איננו מפסיד מהיותו פרי (ועי' ח"ס חא"ח סי' קפ"ד): ועיי' מס' מעילה י"ג ע"ב ותוס' ד"ה ערבה וק' הא עכ"פ אסור בהנאה ולפמ"ש תוס' לעיל בלולב וערבה שאינו עומד לאכילה לכ"ע מודי' בעי' דין ממון וצ"ע וי"ל דלמ"ד דנפקא לי' מדכתי' ערבי א' ללולב וא' למקדש א"כ אותה של מקדש נמי בעי לכם אלא שזה אינו מפסיד כיון שהאיסור הנאה מפני שהוא למקדש א"כ אותו איסור הנאה אינו מפסיד למקדש כנ"ל וכיון דבחד תיבה מפיק מקדש ולולב מדכתי' ערבי א"כ יוצא נמי ידי לולב ואפשר ת"ק דר"א בן צדוק לא ס"ל דנפקא לי' מערבי וע"כ אוסר ללולב ועיי' שעה"מ דדחיק במאי פליגי והא"ש:

דבר זה רבנו הגדול אמרו והמקום יהי' בעזרו. י"ל ע"ד אגדה הרי האתרוג מרמז על צדיק יחיד בדורו וא"א להיות בתכלית השלימות כי אפי' במרע"ה כתי' ותחסרהו מעט מאלקים וכ' רמב"ם שהי' בו קצת מדת כעס וזאת היתה אספקלרי' שלו המבדלת קצת בינו לבין אלקים אלא שהיתה מאירה נמצא ה"ל אתרוג עם קצת חזזית אך לא תהי' בשנים ושלשה מקומות אפי' במיעוטו שיהי' קצת כעסן וקצת בעל תאות וקצת עצלן וכדומה שיפגעו באיזה מדות רעות אפי' כ"ש פסול ודבר זה רבנו הגדול אמרו שהוא רב שלא שח שיחת חולין מימיו ולא הביט חוץ לד' אמותיו כמ"ש הרמב"ם בהקדמת סדר זרעים ומ"מ המקום יהיה בעזרו כי אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו: ועל חוטמו. לרש"י חוטמו היינו ממקום שמתחיל לשפע ונעשה כמגדל משם ואילך מתקצר והולך למעלה ויש סוברים דרך אותו ההיקף מיקרי חוטמו אבל משמתחיל להתקצר אינו בכלל חוטמו ויש ס"ל דכל המגדל נקרא חוטמו וכן נוהגים בעלי ההוראה ויש ס"ל דלא נקרא חוטמו אלא סוף האתרוג ממש מקום שמשם יוצא הפטום שבשר האתרוג שם כנזר וממנו יוצא עמוד הפטום העשוי כבוכנא:

נטלה פטמתו. לפי מה שהשריש הרמב"ם בטרפות דכל היכי דתנן ניטל או ניקב אזי אם נברא כן מתחלת ברייתו כשר והיכי דתנן חסר פסול אפי' מתחלת ברייתו א"כ ה"נ ניטל פטמתו אבל אם חסר מתחלת ברייתו כשר ולפ"ז חסר דפסול אפי' מתחלת ברייתו אלא חסרון מבפנים לא שמי' חסרון א"כ כל שקליפה העליונה שלימה אעפ"י שיש בו גומא עמוקה והעור שלימה שם אין כאן אלא חסרון מבפנים אבל אם נראה לבן בעומקו אעפ"י שנעשה כן באילן וה"ל חסר מתחלת ברייתו מ"מ פסול:

פטמתו לרבינו יעקב בוכנתו הוא פי' פטמתו ולא באסיתא אלא עשוי כעין בוכנא בלא אסיתא ולפ"ז פסול ניטל מקצת פטמתו ועוקצו כשר לגמרי אפי' נשאר מקומו נקוב כי אין כאן חסרון בעצמותו של אתרוג ולר"י הלוי להפך אין שום פסול בשושנתא אפי' ניטלה כולה אך הבוכנא שבאסיתא שהוא העוקץ שניטל ונשאר מקומו נקוב פסול ולא משום חסר אלא משום הידור והוא פירוש פיטמא דמתני' נמצא דכשר לר' יעקב פסול לר"י הלוי והכשר לזה פסול לזה ור"ת ראה במס' נדה בדדי אשה פטמא ועוקצו במקום א' סמוכה לחוטמו ש"מ שניהם למעלה ע"כ פי' דבוכנא היינו פטמא והיינו עוקצו וניטל הפטמא השושנתא שהיא עוקצו ונשאר רק כ"ש כשר ולא פסול אלא נעקר כל הבוכנא ממקומו ונשאר אסיתא גומא למעלה בראש האתרוג וניטל עוקץ שתלוי בו אפי' נשאר מקומו נקוב כשר וקולא יתירה הוא זה, אמנם שיטת רי"ף ורמב"ם והסכמת תוס' ורוב הראשונים כרבנו חננאל דמייתי הערוך והבנתי הדבר עפ"י דברי מוסף הערוך ואבאר בעזה"י דכשהפרי באילן אז העוקץ שהוא תלוי בו הוא עליונו והפטום הוא תחתונו שמחמת כובד הפרי תלוי פטום למטה אעפ"י דכשנוטלו ביד הוא בהיפך שהפטום למעלה ועוקץ למטה מ"מ גדילתו באילן הוא לעולם עוקץ בעליונו ופטום למטה ממנו ועצם הפרי מפסיק בין העוקץ להפטום והמשילו חז"ל הדד באשה כשהוא נתון בפי התינוק אותו שהוא בפי התינוק הוא העוקץ שבו תלוי הדד כשהוא בפי התינוק והוא עליונו ומה שלמטה ממנו שמשחיר הוא פטום שלעולם הפטום תחת העוקץ כשהוא תלוי אלא בדדי האשה המה סמוכים זל"ז ואין הפסק פרי ביניהם ומעתה לק"מ ממס' נדה לדשמעתין ונחזור לכללן פטום הוא שושנתא כפטום של רמון ואפילו כ"ש ממנו פסול ועוקץ שהוא תלוי בו תנן במשנתינו שהוא כשר ואתא ר' יצחק ותנא פסול חדש שלא נזכר במשנתינו והוא נטל בוכנתו שהוא העוקץ שניכר נקוב האסיתא פסול אלא לכ"ז הי' מחדש לן מה שלא שנה רבי במשנתינו ע"כ כ' רבנו חננאל הטעם משום דא"א דלא חסר כל שהוא מגוף האתרוג ע"י נטילת העוקץ ממקורו וזה יוצדק להפוסקים דחסר כל שהוא פסול ואפי' אינו כאיסור והכי קיי"ל ניטלה שושנתא פסול משום הדר וחסר כ"ש פסול משום לקיחה תמה וכן ניטל העוקץ משום לקיחה תמה ולא משום הדר:

פיסקא נטלה פטמתו תנא ר' יצחק ב"א נטלה בוכנתו ופירש"י דבמתני' הוה תני להאי נטלה פטמתו בוכנתו כו' עס"ה. ונראה דהא דמשמע ליה לרש"י לפרש כן דבמתניתין הוה תני לה הכי ולא ניחא ליה לפרש דריב"א ברייתא באפי נפשה קתני לה להאי נטלה בוכנתו וכמ"ש התוס' בסוף הדיבור דלא לפרש המשנה בא אלא להוסיף על המשנה. וא"כ לפ"ז היה באפשר לקיים פי' רבינו יצחק הלוי מיהא לדינא דניטל עוקצו נמי פסול אלא משום דעיקר לישנא משמע ליה לרש"י הכי דלפרש המשנה בא ולא להוסיף דאי ס"ד דהא דריב"א ברייתא באפי נפשה היא ולהוסיף על המשנה בא א"כ הו"ל למיתני נטלה בוכנתו פסול ומדלא קתני פסול אלא סתמא נטלה בוכנתו משמע דלפרש המשנה בא כנ"ל:

והיה באכלכם. גבי חלה כתיב: היא היא. ודאי מסייע ליה ומאי לימא: אלא ודאי. בהא מסייעא ולימא דקאמרינן אסייעתא דאתרוג ומצה קאמר והכי קאמר לימא מסייע לרבי אסי בכולהו דמדבהא פליגי באתרוג ומצה נמי פליגי דהא חד טעמא הוא דהתם נמי לכם כתיב ומצה נמי מחלה ילפא: או דלמא שאני עיסה. בהא הוא דקאמר ר''מ פטורה דכתיב מיעוטא יתירא אבל בחד מיעוטא לא נפקא לן דכיון דמשתרי לאכילה אע''ג דלית בה דין ממון לכם קרינא ביה: שמכשירה. לקבל טומאה דאמרינן במתני' (דף מב.) מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים בשבת שהיו שורין האגודה בשבת כדי שלא ייבשו וכשנוגעים באתרוג הוכשר לטומאה דכתיב (ויקרא יא) וכי יתן מים על זרע ואסור לגרום טומאה לתרומה דכתיב (במדבר יח) משמרת תרומתי אמר רחמנא עשה לה שימור: שמפסידה. קליפתה החיצונה נמאסת במשמוש הידים ואסור להפסיד תרומה כדפרישית: הרי יש בה היתר אכילה. לכהן וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן אבל פדיון אין לה להיות ניתרת לאכילת ישראל והאומר כן רשע הוא: הרי יש בה דין ממון. כהן מקדש בה את האשה וישראל נמי אם נתנה לו הכהן מקדש בה את האשה ומוכרה לכהנים והדמים שלו: של דמאי. לקחם מעם הארץ וסתם פירותיהן ספק אינן מעושרין: מאי טעמייהו דבית הלל. הא לית בה היתר אכילה: וחזי ליה. דרוב עמי הארץ מעשרין הן וחומרא בעלמא הוא שהעמידו בספק טבל וגבי עניים ואכסניא לא העמידו דבריהם: אכסניא. חיילותיו של מלך ומטיל מזונותיהן על בני המדינה: הרי מכשירה. ומעשר שני בעי שימור דקודש איקרי דכתיב (ויקרא כז) וכל מעשר הארץ וגו': למ''ד. בערלה לפי שאין בה היתר אכילה אבל אי הוה בה היתר אכילה הוה מתכשרא ואפילו לית בה דין ממון הא יש בו נמי היתר אכילה ומתני' דתני כשר דברי הכל היא ואפילו לר''מ דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא מיתוקמא דהא בהא דין ממון לא בעינן דכיון דאכיל לה לכם קרינא ביה: ומ''ד. בערלה לפי שאין בה דין ממון דאי נמי הוה בה היתר אכילה הוה פסיל לה משום דליתיה ממון לשאר הנאות כגון מעשר שני בירושלים לר''מ: מתניתין רבנן היא. דאמרי מעשר ממון הדיוט הוא ולא ר''מ דאילו לר''מ פסול: ה''ג אלא אי אתמר אסיפא אתמר: ובחוטמו. בעובי גבהו שמשפע משם ויורד לצד ראשו: אפילו כל שהוא פסול. שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות שבו שבאותו עובי אדם נותן עיניו: תני רבי יצחק בר אלעזר נטלה בוכנתו. במתניתיה הוה תני להאי נטלה פטמתו בוכנתו לפי שהוא חד ועשוי כמין בוכנא זה לשון מורי הזקן רבינו יעקב אבל רבינו יצחק הלוי היה מפרש פטמתו ועוקצו שניהם בזנב עוקצו שניטל העץ מה שחוץ לגומא שבאתרוג כשר פטמתו שנתלש העוקץ מתוך האתרוג וחסרו לפיכך פסול והיינו דתני רבי יצחק בר אלעזר נטלה בוכנתו מה שנכנס בתוך האתרוג כבוכנא הנכנס ומכה באסיתא ולשון רבינו יעקב נראה לי שלא מצינו בכל מקום פטמא עוקץ: האי אתרוג דאגליד. נקלף: כאהינא סומקא. תמרה אדומה ואף זה לאחר שנקלף נהפך לאדמומית כדרך כל הנקלפים בפירות:

אתרוג בתפיסת הבית בסוף יש נוחלין (ב''ב דף קלז: ושם) אבל גבי מצה כשאכל ממנה כמה זיתים אם יש משלו כזית יצא ומהאי טעמא נמי ניחא דעיסה של טבל חייבת בחלה כדמוכח בירושלמי דדמאי פרק חמישי דתניא הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה כאחת ובודאי איירי מדזקוק להפריש תרומה גדולה ולא פטרינן ליה מדכתיב עריסותיכם דמיירי בשיש שם חמשת רבעים בלא חלקו של כהן (אע''ג) דבפרק ראשית הגז (חולין דף קלה:) ילפינן עיסה דשותפין: דכתיב עריסותיכם תרי זימני. אע''ג דתרוייהו דרשינן במנחות פרק ר' ישמעאל (דף סז.) למעוטי עיסת נכרי ועיסת הקדש ועוד דריש ליה בפרק ראשית הגז (חולין דף קלה:) לכדי עריסותיכם כשיעור עיסת מדבר הכא דחוי בעלמא הוא: מפני שמכשירה. שהלולב כמו שהוא אגוד נותנין אותו במים כדי שלא יכמוש כדתנן בפירקין (דף מב.) ומחזירו למים וכשנוטלו נוטפין מימיו על האתרוג והוה מצי למימר איכא בינייהו שכבר הוכשר: דאי בעי מפקר נכסיה. לא הוה צריך להאי טעמא אלא משום דיש בו היתר אכילה לעני כמו לישראל דנפיק בשל תרומה דחזי לכהן ודכוותה בפרק מפנין (שבת דף קכז: ושם) תרומה ודמאי פריך בגמ' דמאי הא לא חזי ליה ומשני כיון דאי בעי מפקר לנכסיה והוה מצי למימר הואיל וחזי לעני כי היכי דשרי התם תרומה ביד ישראל הואיל וחזיא לכהן ובההיא דפרק בכל מערבין (עירובין דף לא.) דתנן מערבין בדמאי ומפרש בגמרא משום דאי בעי מפקר נכסיה התם ניחא דאיצטריך לההוא טעמא לישבה אפילו כסומכוס דפליג על ישראל בתרומה ואהא לא פליג: מאכילין את העניים דמאי ואת האכסנאים דמאי. משנה בפרק ג' דדמאי ופליגי בגמ' דירושלמי דרבי יונה אמר בעניים חברים ובאכסניא כרבי יהושע כדמפרש התם שהם ישראל ור' יוסי אמר בעניים עמי הארץ היא ובאכסניא נכרי: ואמר רב הונא תנא ב''ש אומרים אין מאכילין. וסתם מתני' במס' דמאי דמאכילין ותימה מאי קמ''ל רב הונא במאי דב''ש פליגי ואיכא לשנויי הכא כדמשני פ' בתרא דיבמות (דף קכב.) דתנן ומשיאין על פי בת קול אמר רבה בר שמואל בגמרא ב''ש אומרים אין משיאין וב''ה אומרים משיאין ופריך מאי קמ''ל ומשני דהא קמ''ל דאי משכחת סתמא דתניא אין משיאין ב''ש היא ולא סמכינן עלה: עלתה חזזית על רובו. בירושל' משמע קצת דבי''ט [ראשון] דווקא מיפסל כדפרישית בריש פירקין: נטלה בוכנתו. במתני' פי' בקונטרס בשם ר' יעקב הזקן ניטלה פטמתו ראש האתרוג ודוגמתו הפיטמא של רמון וכאן פי' בקונטרס דר' יצחק בן אלעזר קרי במתני' להאי פטמתו בוכנתו לפי שהוא חד ועשוי כמו בוכנא ובשם רבו רבינו יצחק הלוי פירש דפטמתו ועוקצו שניהם בזנב עוקצו שניטל העץ מה שחוץ

דף לה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד