ותו לא מידי [ועוד אין דבר]. כלומר: דבר זה אכן מבהיר באופן מוחלט כי אין דעת ר' עקיבא כדעת ר' שמעון, ולהיפך.

עוד שנינו בברייתא שם, שאם גדלו את האתרוג בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת — פסול. אמר רבא: לא שנו שפסול, אלא שעשאו כמין בריה אחרת, אבל אם עשאו שיהיה כברייתו — כשר. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! הלא כמין בריה אחרת תניא [שנינו בברייתא], משמע שכברייתו — כשר! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא כגון דעבידא דפי דפי [שעשאו על ידי הדפוס שיהא שורות שורות] ואינו כצורת אתרוג בדיוק, אולם כיון שצורתו הכללית כאתרוג, הרי זה כשר.

א איתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בדבר אתרוג שנקבוהו עכברים, אמר רב: אין זה הדר ואין יוצאים בו. ותוהים: איני [כן הוא?]! והא [והרי] ר' חנינא היה מטביל בה, כלומר: היה מטביל את האתרוג ואוכל ממנו ונפיק [ויוצא] בה, כלומר: בשאריתו, לשם מצות אתרוג. ושואלים: ולר' חנינא הרי קשיא מתניתין [קשה משנתנו], ששנינו בה שאתרוג חסר פסול!

ומסבירים בשלמא מתניתין [נניח משנתנו] לר' חנינא לא קשיא [אינה קשה] כל כך, שאפשר לתרץ: כאן שאסרה המשנה חסר הרי זה ביום טוב ראשון של חג הסוכות, שיש להקפיד בו ביותר, כאן שמשמע ממנהגו של ר' חנינא שאף אתרוג החסר כשר, הרי זה ביום טוב שני, כלומר: בשאר ימות החג. אלא לרב שאמר כי בשנקבוהו עכברים פסול, קשיא [קשה] מה שעשה ר' חנינא! אמר לך רב [יכול היה רב לומר לך]: מכאן אין להקשות, כי שאני [שונים] העכברים דמאיסי [שהם מאוסים] ואף מה שהותירו נמאס ולכן הוא פסול, מה שאין כן בנשאר מאכילת אדם שאין הנותר נמאס ולכך הריהו כשר.

איכא דאמרי [יש אומרים] בלשון אחרת, אמר רב: אתרוג זה שנקבוהו עכברים — זה הדר. כלומר, אינו יוצא מגדר הדר בשל כך. דהא [שהרי] ר' חנינא היה מטביל בה, כלומר: את אתרוגו והיה אוכל ממנו ונפיק בה [ויוצא בו], משמע שחיסרון אינו פוסל. ושואלים: ולר' חנינא קשיא מתניתין [קשה משנתנו]! ומתרצים: לא קשיא [אינו קשה], כאן ביום טוב ראשון כאן ביום טוב שני.

ב במשנה הוזכרה מחלוקת ר' יהודה ור' מאיר בשיעורו של אתרוג קטן. אמר רפרם בר פפא: כמחלוקת כאן — כך מחלוקת בענין אבנים מקורזלות. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בשבת שלש אבנים מקורזלות (רכות, הראויות לכך) מותר להכניס בשבת לבית הכסא כדי לקנח בהן. שלמרות שאסור לטלטל אבנים בשבת, משום איסור מוקצה — מפני כבוד הבריות התירו חכמים. אלא נחלקו כמה שיעורן של אבנים אלו? ר' מאיר אומר: כאגוז, ר' יהודה אומר: כביצה. וכמובן שאין הדברים דומים בטעמם אבל יש דמיון בשיעורים שניתנו, והדבר יכול לשמש כסימן.

ג שנינו במשנה כי לדברי ר' יהודה שיעורו העליון של אתרוג גדול, הוא כדי שיאחז שני אתרוגים ביד. ולדברי ר' יוסי אין לו שיעור, וכשר אף זה שמחמת גודלו צריך לאוחזו בשתי ידיו. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: מעשה בר' עקיבא שבא לבית הכנסת ואתרוגו על כתפו מרוב גודלו. ומכאן שמותר לצאת באתרוג גדול כל כך! אמר לו ר' יהודה: משם מביא אתה ראיה? אף הם חכמים שראוהו בכך אמרו לו: אין זה הדר.

ד משנה אין אוגדין את הלולב אלא במינו, כלומר, באחד מארבעת המינים שבלולב, אלו דברי ר' יהודה. ור' מאיר אומר: אפילו בחוט או במשיחה (בחבל מדידה) מותר. אמר ר' מאיר: מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות (טבעות) של זהב, ומכאן ראיה שאין צריך לאוגדן דווקא במינן. אמרו לו: במינו היו אוגדין אותו מלמטה תחת אותן הגימוניות, ואלה לא היו לשם אגד אלא לקישוט בלבד.

ה גמרא אמר רבא: כשאמרו חכמים שאוגדים אותו במינו אין זה דווקא בחלק המשמש למצוה, כגון בעלי הלולב, אלא אפילו בסיב הגדל סביב לדקל, ואפילו בעיקרא דדיקלא בחתיכה מגזעו של הדקל. ואמר רבא: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יהודה — קסבר [סבור הוא]: לולב צריך אגד מן התורה, שאגידתו היא מעיקר מצותו ואי מייתי מינא אחרינא [ואם מביא מין אחר] לאגוד בו, אם כן הוה [הרי הם] חמשה מיני [מינים] ועובר משום "בל תוסיף".

ואמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני] הלכה זו שסיב ועיקרא דדיקלא [ועיקר הדקל] מינא דלולבא [ממין הלולב] הוא — דתניא [שכן שנינו בברייתא]; נאמר: "בסכת תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג, מד), ופירשו: סוכה של כל דבר ולא הקפיד הכתוב ממה יעשה את סככה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אין סוכה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב. וטענתו: והדין (והסברה) נותן שכן הוא, שאפשר לומר קל וחומר: ומה לולב שאין נוהג במצותו בלילות כבימים, אלא מצוותו ביום בלבד, אינו נוהג אלא בארבעה מינין בלבד, סוכה שנוהגת מצותה בלילות כבימים — אינו דין שלא תהא אלא בארבעת מינין!

אמרו לו: אין זה קל וחומר, כי כל דין (קל וחומר) שאתה דן אשר תחלתו לכאורה להחמיר, אבל סופו, כלומר: התוצאה המתבקשת ממנו, הריהי להקל — אינו דין. שהרי בסופו של דבר במקום ללמוד להחמיר נמצאת מיקל ובטלת סברת עצמך.