"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה" (ויקרא כג, יד), משמע עד עיצומו של יום, וכל יום הששה עשר נקרא "עיצומו של יום", וקסבר [וסבר] שלשון "עד" משמע: ועד בכלל ומכאן שאף היום הזה, יום ששה עשר, אסור כולו באכילת תבואה מן החדש.

ושואלים: ומי סבר ליה כוותיה [והאם סבר רבן יוחנן כשיטתו של ר' יהודה]? והא מפליג פליג עליה [והרי חולק הוא עליו], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר לו ר' יהודה: הלא מן התורה הוא אסור, דכתיב [שנאמר]: "עד עצם היום הזה" — עד עיצומו של יום, משמע שהן שתי דעות חלוקות!

ומשיבים: ר' יהודה הוא דקא טעי [שטעה], כי הוא סבר שרבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר [מדברי סופרים הוא שאמר] וקבע תקנה זו. ולא היא, כי אכן מדאורייתא קאמר [מן התורה הוא שאמר] שהוא אסור. ושואלים: איך תאמר שלדברי רבן יוחנן הוא אסור מן התורה, והא [והרי] לשון "התקין" אמר, משמע שהיא תקנת סופרים בלבד! ומשיבים: מאי [מה פירוש] "התקין" — דרש את האמור בתורה והתקין תקנה לרבים לנהוג כך.

א משנה יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת בערב שבת, שהרי אסור לטלטל ברשות הרבים בשבת. למחרת בשבת היו משכימין ובאין, כל אחד ואחד מכיר את לולבו שלו ונוטלו. וההדגשה הזו ש"כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו" היא מפני שאמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו. אבל בשאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו. ר' יוסי אומר: יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים — פטור מלהביא קרבן חטאת על שגגה זו מפני שהוציאו ברשות כיון שהיה טרוד במצוה והוציאו בטעות. ולדעת ר' יוסי, אף ששגג בדבר שיש בו כרת, כיון שמקור טעותו הוא בטירדת מצוה — הריהו פטור מלהביא על כך קרבן.

ב גמרא מנא הני מילי [מניין דברים אלה] שאין אדם יוצא בלולבו של חבירו ביום טוב ראשון? דתנו רבנן [ששנו חכמים]; נאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר..." (ויקרא כג, מ), "ולקחתם" משמעו: שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. "לכם" משמעו: משלכם — להוציא את הלולב השאול ואת הגזול. מכאן אמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו אלא אם כן נתנו לו במתנה ממש, שאז שוב אינו של חבירו אלא שלו.

ומעשה ברבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא שהיו באין (נוסעים) בספינה בימי חג הסוכות, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, שלקחו (קנאו) באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו ידי חובה, ונתנו לר' יהושע במתנה. נטלו ר' יהושע ויצא בו, ונתנו לר' אלעזר בן עזריה במתנה, נטלו ר' אלעזר בן עזריה ויצא בו ונתנו במתנה לר' עקיבא, נטלו ר' עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל.

על מעשה זה שואלים: למה לי למימר [מדוע היה לו לומר] את סוף המעשה שהחזירו ר' עקיבא לרבן גמליאל? שהרי לעיקר הענין די לנו בסיפור כיצד יצאו ידי חובתם במתנה. ומשיבים: מלתא אגב אורחיה קמשמע לן [דבר בדרך אגב השמיע לנו] כי מתנה על מנת להחזיר — שמה מתנה. שאף על פי שמראש היתנה שמתנה זו תוחזר אליו, כיון שנותן אותה לפי שעה במתנה — הרי זו קרויה מתנה גמורה.

וכעין זה אמר רבא; האומר לחבירו: "הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי" ונטלו זה ויצא בו, אם החזירו לאחר מכן לנותן — יצא בו ידי חובה, לא החזירו — לא יצא, שכיון שלא קיים את התנאי, נמצא שלא היתה לו זכות במתנה.

ושואלים עוד: למה לי למימר [לומר] ולספר בלולב זה שלקחו רבן גמליאל באלף זוז? ומשיבים: להודיעך כמה מצות חביבות עליהן, ששילם סכום עצום זה לקנות בו לולב.

ג אמר ליה [לו] מר בר [בנו] של אמימר לרב אשי: אבא צלויי קא מצלי ביה [אבי היה מתפלל בו] בלולב, שהיה מחזיק את המינים בידו בשעת התפילה, מתוך חיבת המצוה. מיתיבי [מקשים בני הישיבה] והלא שנינו: לא יאחז אדם תפילין בידו או ספר תורה בחיקו ויתפלל באותה שעה. ואם יש תפילין או ספר תורה בידו, לא ישתין בהן מים ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי.

ואמר שמואל: המחזיק בשעת תפילתו סכין, או קערה מלאה, או ככר לחם, או מעות — הרי אלו כיוצא בהן. שמאחר שחושש שמא יפלו מידו, הרי הם מפריעים לו בשעת התפלה ואין מכוון לבו כראוי בתפילה. ולפי זה, מדוע אם כן אין אומרים כך גם בענין הלולב? ומשיבים: התם לאו [שם לא] עניינים של מצוה נינהו [הם], בניגוד לתפילתו, ומתוך שענין אחר הם, לכן טריד בהו [והריהו טרוד בהם], ואינו מפנה דעתו להתפלל כראוי. אבל הכא [כאן] בלולב ושאר המינים מצוה נינהו [הם] וגם תפילתו מצוה היא ודבר אחד הם, לכך לא טריד בהו [אינו טרוד בהם].

ומביאים ראיה למנהג זה, שכן תניא [שנויה ברייתא]: ר' אלעזר בר צדוק אומר: כך היה מנהגן של אנשי ירושלים בימי הסוכות, היה אדם יוצא מביתו — ולולבו בידו. וכשהוא הולך לבית הכנסת — לולבו בידו. וכן כשהוא קורא קריאת שמע ומתפלל — ולולבו בידו. וכאשר היה קורא בתורה, או נושא את כפיו ככהן לברכת כהנים, שאינו יכול להחזיק את הלולב — מניחו על גבי קרקע. הולך לבקר חולים, או לנחם אבלים — לולבו בידו. נכנס לבית המדרש ללמוד — היה משגר [שולח] לולבו ביד בנו, או ביד עבדו או ביד שלוחו הביתה.

אגב כך שואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בסיפור כל הפרטים הללו, שעניינם אחד? ומסבירים: להודיעך כמה היו זריזין במצות ומחבבין אותן.

ד במשנה נאמר שר' יוסי אומר שאם חל יום טוב ראשון בשבת והוציא בו את הלולב לרשות הרבים בשגגה — הרי זה פטור מן הקרבן. אמר אביי: