"תשבו", "תשבו" לגזרה שוה; נאמר כאן בסוכות "תשבו" (ויקרא כג, מב), ונאמר במלואים "תשבו" (ויקרא ח, לה) מה להלן במילואים "ימים" שנאמר, הכוונה ואפילו לילות, אף כאן בסוכה "ימים" שנאמר, הכוונה ואפילו לילות.

א שנינו במשנה שמצוות ערבה מתקיימת לעתים שבעה ימים. כיצד? כשחל יום הושענא רבא שהוא יום שביעי של סוכות בשבת. ושואלים: ערבה בשביעי מאי טעמא דחיא [מה טעם דוחה] את השבת? אמר ר' יוחנן: כדי לפרסמה שהיא מן התורה, שהרי לא נכתבה מצוותה במפורש בתורה, וצריכה פרסום. ומקשים: אי הכי [אם כך] לולב נמי לידחי [גם כן ידחה] שבת, אף כשהיא חלה בבאחד משאר ימי החג ולא דווקא ביום הראשון כדי לפרסמו שהוא מן התורה כל שבעה ימים, שהרי אף זה לא נתפרש!

ומשיבים: לולב הלא גזרו בו גזרה משום החשש אותו הזכיר רבה (לעיל סוכה מב, ב), שמא יטלנו בידו וילך ללמוד דיניו אצל הבקי ויבוא לטלטלו ברשות הרבים. ומקשים: אי הכי [אם כך] בערבה נמי [גם כן] נגזור, מתוך אותו חשש! ומשיבים: יש להבדיל בין הדברים, כי ערבה — שלוחי בית דין מייתי לה [מביאים אותה] לכהנים והכהנים הם שעושים מצותה במקדש ושלוחי בית דין נזהרים להכינה מבעוד יום ולא יבואו לטלטל במקום האסור. ולעומת זאת לולב לכל אדם מסור ויש מקום לגזור שמא יטעה בכך.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שבערבה סומכים אנו על שלוחי בית דין, מדוע אם כן אין מצות ערבה דוחה את השבת אלא בשביעי בלבד? כל יומא נמי לידחי [בכל יום מימי החג גם כן תדחה] מצות ערבה את השבת! ומשיבים: אם היו עושים כן אתי לפקפוקי [יבואו לפקפק, לזלזל] במצות לולב, שהרי בניגוד למצות ערבה, מצות לולב אינה דוחה את השבת אלא ביום אחד בלבד. ושואלים מצד אחר: ולידחי [ושתדחה] מצות ערבה רק ביום טוב ראשון כפי שדוחה מצות לולב! ומשיבים: לא מוכחא מלתא [אין מוכח הדבר] אז בפרסום מצות ערבה, כי אמרי [אומרים] בני אדם: לולב הוא דקא דחי [שדוחה] את השבת, וכיון שהותר בלולב הותר גם בערבה.

ומקשים: אם כן ולידחי בחד מהנך [ושידחה באחד מאלה] מימי חול המועד, ומדוע דווקא בשביעי? ומשיבים: כיון דקא מפקת לה [שאתה מוציא אותה] מן היום הראשון, אוקמה [העמד אותה] על היום השביעי שאף הוא יום מיוחד בימי חג הסוכות, ולא בשאר ימי חול המועד שאין בהם יחוד.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שחשובה כל כך מצוה זו האידנא נמי לידחי [בזמן הזה, שאין בית המקדש קיים, גם כן תדחה] מצות ערבה ביום השביעי של החג את השבת! ומשיבים: אנן לא ידעינן בקיבועא דירחא [אנחנו אין אנו יודעים בקביעת החודש] ויתכן שהיום בו חל היום השביעי של החג לחשבוננו, בטעות יסודו, ומפני חשש זה איננו יכולים לזלזל בכבוד השבת.

ומקשים: אינהו דידעי בקיבועא דירחא לידחי [הם בני ארץ ישראל שיודעים בקביעת החודש שידחו] את השבת! כי אתא [כאשר בא] בר הדיא מארץ ישראל לבבל אמר: שאלה זו אינה מציאותית, כי לא איקלע [הזדמן] יום שביעי של סוכות לחול בשבת, שכך היו מתקנים את סדר עיבור השנה. כי אתא [כאשר בא] רבין וכל שאר נחותי [השליחים היורדים] מארץ ישראל לבבל, ואלה שהלכו מבבל לארץ ישראל ושבו מאוחר יותר למקומם אמרי [אמרו]: איקלע [הזדמן] ועם כל זה לא דחי [אינו דוחה] את השבת.

ואומרים: ואלא קשיא [לפיכך הרי זה קשה] מדוע אין מצות ערבה ביום השביעי דוחה את השבת אף בזמן הזה? אמר רב יוסף: מאן לימא לן [מי יאמר לנו] שמצות ערבה בנטילה ובהקפה כמו הלולב, דלמא [שמא] בזקיפה ליד המזבח בלבד, וכיון שאין מזבח, אינה דוחה בזמן הזה.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: לולב וערבה ששה ושבעה. מאי לאו [האם לא] נלמד מכאן כי מצות ערבה כמצות לולב; מה לולב מצותו בנטילה — אף ערבה מצותה בנטילה ולא בזקיפה! ענה לו: מידי אריא [וכי הדברים שייכים זה לזה] בהכרח? הא כדאיתיה והא כדאיתיה [זה הלולב כמות שהוא, בנטילה, וזה הערבה כמות שהוא, בזקיפה], ואין איפוא ללמוד מזה לזה בסדר עשייתם.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממקום אחר, ששנינו: בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואותו היום (הושענא רבא) שבע פעמים. מאי לאו [האם לא] הכוונה שמקיפים בערבה? והרי שמצות ערבה בנטילה ולא בזקיפה! ענה לו: לא, הכוונה היא שמקיפים בלולב. הקשה אביי: והא [והרי] רב נחמן אמר אמר רבה בר אבוה: בערבה מקיפין! אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: הוא אמר לך בערבה, אולם גם הוא אמורא כמותי ואני חולק עליו ואנא אמינא [ואני אומר] שמקיפין בלולב ולא בערבה. אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים אחרים בדבר; ר' אלעזר אומר: מקיפים את המזבח בלולב. רב שמואל בן נתן אמר ר' חנינא: מקיפים בערבה. וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מקיפים בערבה.

אמר ליה [לו] רבא לרב יצחק בריה [בנו] של רבה בר בר חנה: בר אוריא [בן תורה] תא ואימא לך מלתא מעליתא דהוה אמר אבוך [בוא ואומר לך דבר מעולה שהיה אומר אביך] רבה בר בר חנה. הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: כל היום מימי חג הסוכות מקיפין את המזבח פעם אחת, ואותו היום, היום השביעי של החג, מקיפין את המזבח שבע פעמים, הכי אמר אבוך משמיה [כך אמר אביך משמו] של ר' אלעזר: מקיפין אותו בלולב.

איתיביה [הקשה לו] אביי לרב יוסף מתוספתא, ששנו בה: לולב דוחה את השבת בתחלתו ביום הראשון של החג וערבה דוחה בסופו של החג, ביום השביעי. פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת, והביאו מרביות (ענפים) של ערבה מערב שבת והניחום בעזרה כדי להשתמש בהם בשבת. והכירו בהן בייתוסין שהיו במקדש, והם חלקו על חכמים שיש מצוה בערבה ביום השביעי, ונטלום וכבשום את ענפי הערבה תחת אבנים, כדי שייאסר על חכמים לטלטלם בשבת משום איסור מוקצה.

למחר הכירו בהן עמי הארץ שענפי הערבה מונחים מתחת לאבנים, והם היו מחזיקים בדברי חכמים, וכיון שלא היו בקיאים בדקדוקי מצוות ושמטום מתחת האבנים, והביאום הכהנים וזקפום בצידי המזבח. לפי שאין הבייתוסין מודים שחיבוט ערבה דוחה את השבת.

אלמא [מכאן] למד אתה שערבה בנטילה היא, שהרי מדובר בחיבוט ערבה ולא רק בזקיפתה. מעירים: אכן תיובתא [קושיא חמורה היא] לדברי רב יוסף.

כיון שכך חוזרים אנו לבעיה ראשונה ואלא נדחו [שידחו] משום מצות ערבה אף ביום שביעי שחל בשבת! ומשיבים: כיון דאנן [שאנו] בגולה לא דחינן [איננו דוחים] את השבת, משום זה אינהו נמי לא דחו [הם גם כן אינם דוחים]. ומקשים: והאם כך נוהגים בארץ ישראל? והא [והרי] יום טוב הראשון של סוכות, דלדידן [שעבורנו בגולה] לא דחי [אינו דוחה] את השבת ולדידהו דחי [ועבורם, בני ארץ ישראל דוחה] את השבת במצוות לולב!