כאן במקדש — היא הלכה למשה מסיני כאן בגבולין — יסוד נביאים היא.

א אמר ר' אמי: ערבה שנוטלים למצות ערבה, צריכה שיעור, ואינה ניטלת אלא בפני עצמה ולא עם הלולב, ואין אדם יוצא ידי חובתו למצות ערבה בערבה שבלולב. ותוהים: כיון שאמר מר [החכם] כי הערבה אינה ניטלת אלא בפני עצמה, פשיטא [פשוט] מובן מאליו שאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא דלא אגבהיה [במקום שלא הגביה] את הלולב למצות ארבעת המינים והדר אגבהיה [וחזר והגביהו] בשנית לשם מצות ערבה, אבל אם אגבהיה והדר אגבהיה [הגביהו וחזר והגביהו] אימא [אמור] שלא, לכך קא משמע לן [השמיע לנו] שאף אם הגביה את הלולב פעם נוספת במיוחד כדי לצאת ידי חובת מצות ערבה — אינו יוצא, אלא צריך ליטול ערבה בפני עצמה. ורב חסדא אמר ר' יצחק: אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב ביום טוב הראשון של חג.

כיון שאמרנו שערבה צריכה שיעור, שואלים: וכמה צריך להיות שיעורה? אמר רב נחמן: שלשה בדי עלין לחין, כלומר: שלושה ענפים שיש בכל אחד עלים לחים ולא יבשים. ורב ששת אמר: אפילו עלה אחד ובד אחד. ותוהים על הלשון: עלה אחד ובד אחד סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר], שיאחוז בידו עלה אחד לחוד וענף לחוד?! אלא אימא [אמור] כך: אפילו עלה אחד בבד אחד יוצא בו ידי חובה.

מסופר: אמר החכם אייבו (אבי האמורא רב): הוה קאימנא [הייתי עומד] קמיה [לפני] ר' אלעזר בר צדוק ואייתי ההוא גברא [והביא אדם אחד] ערבה קמיה [לפניו] לקיים בה את המצוה, שקיל, חביט חביט, ולא בריך [לקח, חבט בה חבוט, ולא ברך] עליה. משמע: קסבר [סבר] כי מצות ערבה מנהג נביאים הוא ולכן אין מברכים עליו, כפי שאין מברכים על מנהגים אחרים. וכגון זה מסופר: אייבו וחזקיה בני ברתיה [בני בתו] של רב אייתו [הביאו] ערבה לקמיה [לפני] רב למצוה, חביט חביט ולא בריך [חבט בה חבוט ולא ברך], משמע כי קא סבר [סבור אף הוא] כי מנהג נביאים הוא.

ב כיון שהבאנו את דברי אייבו במה שלמד מר' אלעזר בר' צדוק, מביאים הלכה נוספת שנמסרה בדרך זו; אמר אייבו הוה קאימנא קמיה [עמדתי לפני] ר' אלעזר בר' צדוק, אתא לקמיה ההוא גברא [בא לפניו אדם אחד] אמר ליה [לו] אותו אדם; קרייתא [כפרים] אית [יש] לי, כרמיא [כרמים] אית [יש] לי, זיתיא [זיתים] אית [יש] לי, ואתו בני קרייתא [ובאים בני הכפרים] ומקשקשין בכרמיא [ומעדרים בכרמים] בשנת השמיטה ואוכלין בזיתיא [מן הזיתים] הללו — אריך או לא אריך [ראוי או אינו ראוי] להניח למהלך זה של הדברים? אמר ליה [לו] ר' אלעזר בר' צדוק לאותו אדם: לא אריך [אינו ראוי]. הוה קא שביק ליה ואזיל [עזבו אותו אדם והלך]. אמר ר' אלעזר בר' צדוק: כדו הויתי דיירי בארעא הדא ארבעים שנין [כבר הייתי חי בארץ זו ארבעים שנה], ולא חמיתי בר אינש מהלך בארחן דתקנן כדין [ראיתי עוד אדם הולך בדרך הישר כמו זה]. הדר ואתא [חזר אותו אדם ובא] ואמר ליה [לו]: מאי מיעבד [מה אעשה] לתקן את ענין העידור של הכרמים? אמר ליה: אפקר זיתיא לחשוכיא, ותן פריטיא לקשקושי כרמים [הפקר את הזיתים לעניים, ותן פרוטות לעובדים בשכרם שיעדרו את הכרמים].

לגופו של הענין תוהים: וקשקושי מי שרי [ועידור האם מותר]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] על הכתוב: "והשביעת תשמטנה ונטשתה" (שמות כג, יא) ודרשו: "תשמטנה" — מלקשקש, "ונטשתה" — מלסקל את אבניה, הרי שהקשקוש אסור! אמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו [שני מיני עידור הם]; חד סתומי פילי [אחד לסתום סדקים] בקרקע וחד אברויי אילני [ואחד להבריא ולהועיל לאילנות]. אברויי אילני [להבריא את האילנות] — אסור בשביעית, אולם סתומי פילי [לסתום את הסדקים] — שרי [מותר] שאינו נעשה לגידול הנטיעות אלא למנוע את מיתת האילנות.

ג ועוד מדברי תורה שנמסרו באופן זה: אמר אייבו משום ר' אלעזר בר' צדוק: אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר ממהלך שלש פרסאות אלא ישבות בהקדם, כדי שיהא בטוח שיש עימו סעודה מתאימה לשבת. אמר רב כהנא: לא אמרן [אמרנו] אלא שלא ילך מרחק כזה לביתיה [אל ביתו] אבל אם הולך לאושפיזיה [לבית מלונו] אמאי דנקיט סמיך [על מה שהוא לוקח בידו הוא סומך], שכיון שאינו יודע אם ימצא שם מאכל, הריהו מביא בידו כדי הצורך.

איכא דאמרי [יש אומרים] בלשון אחרת; אמר רב כהנא: לא נצרכא הלכה זו שלא ילך אדם מהלך שלוש פרסאות בערב שבת דווקא להולך למקום זר, אלא אפילו לביתו לא ילך, שמא לא ימצא כדי הצורך. אמר רב כהנא: בדידי הוה עובדא [בי עצמי היה מעשה] שהלכתי מהלך כזה בערב שבת לכיוון ביתי ואפילו כסא דהרסנא [דגים קטנים מטוגנים] לא אשכחי [מצאתי] בבית. ללמדך שצריך אדם לדאוג להכין צרכי שבת מבעוד יום.

ד שנינו במשנה מצות לולב בשבת כיצד? ומבואר, כיצד מסדרים את לולביהם על גבי האיצטבא שבבית המקדש. תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב נחמן בנוסח זה: סודרים היו את הלולבים על גג האיצטבא שבמקדש. אמר ליה [לו] רב נחמן: