אי [אם] משום ערב הפסח — לאו שיורא הוא [אין זה שיור], דהא מני [שברייתא זו כשיטת מי הוא] כשיטת ר' יהודה היא, שאמר: אף שהיו שלוש כיתות בזו אחר זו עושות את הפסח, מכל מקום מימיהם של כת שלישית לא הגיעה לומר אפילו עד לכתוב "אהבתי כי ישמע ה'" (תהלים קטז, א) שהוא פרק שני של ההלל, מפני שהיו עמה מועטין ועד שהגיעו באמירת ההלל לפרק זה, כבר סיימו לשחוט את כל הפסחים, ואם כן לא תקעו עבור כת זו אלא שלוש תקיעות בלבד, ושוב אין לך אלא ארבעים ושתים.

על דחיה זו תוהים: הא אוקימנא [הרי כבר העמדנו, הסברנו] מקודם שמשנתנו שלא כשיטת ר' יהודה, שהרי לשיטתו תקיעה ותרועה ותקיעה אינם נחשבות אלא לאחת, ואם כן לשיטה זו ודאי שלא מצינו מנין הזהה לאחד מאלה המוזכרים במשנה, וכיצד רוצה אתה שוב לצרף אותה לשיטת ר' יהודה? ומשיבים: ודלמא האי [ושמא אותו] תנא סבר לה כוותיה בחדא [סבר כמותו בדבר אחד] לגבי כת שלישית בערב הפסח, ופליג עליה בחדא [וחלק עליו בדבר אחד] בדרך חישוב מנין התקיעות. ואם כן אין להוכיח מערב הפסח.

אלא אם כן, חוזרת השאלה ששאלנו קודם: מאי [מה] שייר עוד שהאי [דבר זה] שייר? ומשיבים: שייר ערב הפסח שחל להיות בערב שבת, שאז אפיק שית [הוצא שש תקיעות] מתקיעות הכת השלישית ועייל שית [והכנס שש אחרות] שהיו תוקעים בכל ערב שבת להבטיל את העם ממלאכה ולהכריז על כניסת השבת. ונמצא שיש ארבעים ושמונה תקיעות גם בערב פסח זה.

א שנינו במשנה שאין מוסיפין על ארבעים ושמונה תקיעות. ותוהים: ולא? וכי אין מוסיפים, והא איכא [והרי יש] מקרה כזה כאשר ערב הפסח שחל להיות בשבת, דאי [שאם] לשיטת ר' יהודה לפחות חמשין וחדא [חמישים ואחת] תקיעות הן: עשרים ואחת של כל יום, ותשע יתירות למוסף השבת, ותשעה נוספות להלל הנאמר בשעת הקרבת הפסח של כל אחת משתי הכתות הראשונות ושלוש נוספות לכת השלישית, אי לרבנן [ואם לדעת חכמים] שאף לכת השלישית היו תוקעים תשע תקיעות, אם כן חמשין [חמישים] ושבע תקיעות הן, ואם כן פעמים שיש הרבה יותר מארבעים ושמונה!

ומשיבים: כי קתני, מידי דאיתיה [כאשר שנה החכם, שנה דבר שישנו] בכל שנה, ואילו ערב הפסח שחל להיות בשבת, דליתיה [שאיננו] מצוי בכל שנה ושנה, לא קתני [שנה]. ותוהים: אטו [וכי] ערב שבת שבתוך החג מי איתיה [האם ישנו] בכל שנה? הרי זימנין דלא משכחת ליה [פעמים שאין אתה מוצא אותו]. והיכי דמי [וכיצד מזדמן] להיות, שלא יהיה ערב שבת בתוך שבוע החג כגון שחל יום טוב ראשון בערב שבת, שאז ערב שבת שלאחריו הוא כבר שמיני עצרת.

ומשיבים: דבר כזה אינו קורה, כי מקלעינן [כאשר מזדמן לנו] יום טוב ראשון של חג בערב שבת — מדחי דחינן ליה [דוחים אנו אותו], שדוחים את ראש השנה ביום אחד (על ידי עיבור חודש אלול). מאי טעמא [ומה טעם] הדבר, כיון דאיקלע [שהזדמן] שיום טוב הראשון של חג חל להיות בערב שבת, יום הכפורים אימת הוי [מתי יהיה] בשנה כזו — בחד [באחד] בשבת, וכדי שלא יהיו שני ימי שבתון חמורים סמוכים זה לזה, הלכך דחינן ליה [על כן דוחים אנו אותו] את ראש השנה, וממילא אף אין אפשרות שיחול יום טוב הראשון של סוכות בערב שבת.

ושואלים: ומי דחינן ליה [והאם דוחים אנו אותו], באופן שלעולם אין יום הכיפורים חל ביום הראשון בשבוע? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: חלבי שבת כלומר, חלבי תמיד של בין הערבים שנשחט והוקרב בשבת, ועדיין לא נשרפו על גבי המזבח קריבין ביום הכיפורים שחל להיות אחר השבת,

ואמר ר' זירא: כי הוינן בי [כאשר הייתי בבית] רב בבבל והייתי לומד שם, הוה אמרי [הייתי אומר] כי הא דתניא [זו ששנויה בברייתא]: יום הכיפורים שחל להיות בערב שבת — לא היו תוקעין להבטיל את העם ממלאכה ולהודיע על כניסת השבת, שהרי בלא כן היו העם בטלים ממלאכה בגלל יום הכיפורים, ואם חל יום הכיפורים במוצאי שבת — לא היו מבדילין אחר השבת, שאין מבדילים אלא בין קודש לחול או בין קדושה חמורה לקדושה הקלה ממנה, ויום הכיפורים קדושתו חמורה מזו של שבת ולכך אין להבדיל ביניהם — לדעתי, ברייתא זו דברי הכל היא. ואולם כי סליקית להתם [כאשר עליתי לשם, לארץ ישראל] אשכחתיה [מצאתיו] את ר' יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי, דיתיב וקאמר [שיושב ואומר]: דבר זה שיטת ר' עקיבא היא, לענין קדושת יום הכיפורים, ולא כשיטת חכמים אחרים. ומכל מקום רואים אנו משני מקורות אלה כי יתכן שיום הכיפורים יחול ביום הראשון, ואז חוזרת שאלתנו למקומה, שלא בכל שנה עשוי ערב שבת לחול בתוך ימי החג ומדוע הזכירתו המשנה!

ומשיבים: לא קשיא [קשה], הא [זו] משנתנו ממנה משמע כי ערב שבת חל בתוך ימי החג בכל שנה, כשיטת רבנן [חכמים] היא, הסבורים שדוחים את ראש השנה כדי שלעולם לא יהא יום הכיפורים ביום הראשון וממילא לא יחול יום טוב הראשון בשבת, ואילו הא [זו] המשנה האומרת כי חלבי שבת קרבים ביום הכיפורים שלמחרתו, שממנה משמע כי אין דוחים לעולם, שיטת אחרים היא, הסבורים שיש מנין קבוע לימות השנה ולעולם אין דוחים את ראשי החדשים, ואין משנים לעולם את מספר ימיהם.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], אחרים אומרים: אין בין עצרת (חג השבועות) לעצרת שבשנה הבאה, ואין בין ראש השנה לראש השנה הבאה אלא ארבעה ימים בלבד, שתמיד יחול אותו חג ארבעה ימים מאוחר יותר בשנה הבאה. שאם בשנה זו הוא חל ביום ראשון בשבוע — הריהו יחול בשנה הבאה ביום חמישי. שמספר ימות השנה הוא לעולם שלוש מאות וחמישים וארבעה יום, שהם חמישים שבועות שלמים ועוד ארבעה ימים. ואם היתה זו שנה מעוברת יש הבדל של חמשה ימים, מפני שמוסיפים עשרים ותשעה יום לאדר שני. וכיון שלשיטתו מספר ימי השנה קבוע נמצא שראש השנה עשוי לחול בכל יום ויום מימות השבוע.

ב לאחר הדיון בנושאים אחרים, שבים לעסוק בדברי ר' אחא שבימים שיש בהם כמה מוספים, תוקעים תקיעות מיוחדות לכבוד כל מוסף ומוסף. מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: ראש חדש שחל להיות בשבת — שיר של ראש חדש דוחה שיר של שבת. ואי איתא [ואם יש] מקום לדברי ר' אחא שעבור כל קרבן תוקעים במיוחד, לימא [שיאמר] שיר של שבת לחוד ולימא [ושיאמר] של ראש חדש לחוד, ולכאורה משמע שאין שרים ותוקעים אלא פעם אחת!

אמר רב ספרא, כך יש להבין: מאי [מה פירוש] דוחה — כוונתו דוחה לקדם, ששיר של ראש חודש מקדימים לשיר של שבת, ואכן נאמרים השירים של שניהם, ולשיטת ר' אחא אף יתקעו לשניהם בנפרד. ומקשים: ואמאי [ומדוע] יקדים של ראש חודש לשל שבת? והלא כלל בידינו: תדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם, שכל מצוה המצויה יותר, מקדימים לעשותה ואחריה עושים את המצוה שהיא פחות מצויה, ומכיון ששבת תדירה מראש חודש צריכה היא לקדום!

אמר ר' יוחנן: מקדימים של ראש חודש שלא לפי הכללים הקבועים, כדי לידע ולהודיע לשומעים שהוקבע ראש חדש בזמנו על ידי בית הדין. ושואלים: והאי היכירא עבדינן [וכי היכר זה עושים] כדי להודיע שהוקבע החודש בזמנו? הא היכירא אחריתא עבדינן [והרי היכר אחר עושים] לצורך זה! דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: כדי למנוע עירבוב חלבי הקרבנות השונים והקטרת דבר הצריך להיקרב מאוחר יותר לפני המוקדם, היו עושים היכר בכך שחלבי תמיד של שחר היו ניתנין טרם הקרבתם מחצי כבש ולמטה בצד מזרח של הכבש, ושל מוספין ניתנין מחצי כבש ולמטה במערב, ושל ראש חדש ניתנין תחת כרכוב המזבח ולמטה ממנו קצת.