אלא מן הגורן ומן היקב ולא מן התבואה שלא עובדה כלל, כך תרומת מעשר אינה ניטלת אלא מן הגורן ומן היקב.

ותוהים: אם נאמר שמדובר בטבול לישראל ומשום שעדיין לא הורמה ממנו תרומה גדולה, אכן שייך לומר לשון "מחשב" שנאמרה במשנה, אולם מאחר ולדבריך מדובר פה בטבול ללוי ומשום שעדיין לא הורמה תרומת המעשר, אם כן מדוע נאמר שם במשנה במסכת תרומות לשון "מחשב"? הא [זה] לשון "מדידה" בעי [הוא צריך]! כי כאשר מדובר בתרומה גדולה יכול הנותן לחשב ולהעריך בלבד, שהרי אין שיעור מן התורה לתרומה זו. אבל מעשר מן המעשר, כיון שקצבה לכך התורה שיעור מסויים ומוגדר הרי צריך לדייק ולמדוד!

ומסבירים: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא] כשיטת אבא אלעזר בן גימל היא דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אבא אלעזר בן גימל אומר על הפסוק "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב" (במדבר יח, כז) — בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר. ומכאן למדים: כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד שאינו צריך למדוד במדוייק וכן די לה שתינטל במחשבה בלבד שאינו צריך להפריש בפועל אלא די שיחשוב בלבו להפריש חלק מסויים, ומיד נעשה השאר מתוקן לאכילה — כך תרומת מעשר גם היא ניטלת באומד ובמחשבה.

א כיון שהוזכרו הדברים דנים בהלכה זו לגופה: אמר ר' אבהו אמר ר' שמעון בן לקיש: מעשר ראשון שהקדימו בשבלין — שמו טובלו, עד שיפריש לתרומת מעשר. ושואלים: מאי טעמא [מה טעמה] של הלכה זו? אמר רבא: הואיל ויצא עליו שם מעשר, שהרי זה קרוי מעשר, ולכן חלה עליו החובה גם ל"מעשר מן המעשר".

אגב דברים אלה מביאים הלכה דומה שגם אותה אמר ר' שמעון בן לקיש: מעשר ראשון שהקדימו הלוי לכהן ונטלו עוד בשבלין, לפני שדשו אותן ועשו אותן ערימה (כרי) ולפני שהורמה תרומה גדולה לכהן — פטור חלק זה של המעשר מתרומה גדולה.

שאף שצריך להפריש תחילה מן התבואה תרומה גדולה לכהן והיה צריך ליטול תרומה גדולה גם מן התבואה שהיא במעשר זה, מכל מקום נפטר הלוי מהפרשה זו, שנאמר בכתוב: "והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר" (במדבר יח, כו) ומלשון הכתוב נסיק: מעשר מן המעשר בלבד אמרתי לך להפריש מן המעשר ראשון, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אי הכי [אם כך] שנלמד הדבר מן הכתוב, אפילו הקדימו הלוי לכהן בכרי נמי [גם כן] יהיה כן הדין, ולא יצטרך הלוי להפריש מהחלק שנטל תרומה גדולה! אמר ליה [לו] אביי לרב פפא: עליך, כלומר כנגד דברים אלה, אמר קרא [הכתוב] ללויים: "מכל מתנתיכם תרימו את כל תרומת ה'" (במדבר יח, כט) ללמד שאת תרומת ה', התרומה הגדולה, צריך להרים מכל מתנה ומתנה ובכלל זה אף ממעשר ראשון שהוקדם וניטל על ידי הלוי לפני שנטל הכהן את התרומה הגדולה.

ושואלים: ומה ראית לחלק בצורה זו ולומר שכשנטל הלוי שבלים יפריש רק תרומת מעשר, וכשנטל מן הכרי יפריש את כל התרומות כולם? ומשיבים: האי אדגן [זה שהיה בכרי כבר נעשה דגן] שאינו נקרא עוד שבולת ושמו דגן, ובתרומה נאמר במפורש "ראשית דגנך". והאי לא אדגן [וזה בשבלים עדיין לא נעשה דגן] ולא חלה עליו עוד חובת תרומה.

ב תנן התם [שנינו שם] במסכת מעשרות: המקלף שעורין כדי לאוכלן חיות כמות שהן, מקלף אחת אחת ואוכלן מיד ואינו חייב במעשר, לפי שזו היא אכילת עראי. ואם קלף ונתן לתוך ידו הרבה מן המקולפות יחד — חייב להפריש מעשרות. אמר ר' אלעזר: וכן ההלכה לשבת, שאם מקלף אחת אחת אין בכך משום איסור מלאכה (של דישה) ומותר. ואם מקלף כדי יד שלימה, יש בזה משום מלאכת דישה.

ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והא [והרי] רב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי [היתה מקלפת לו אשתו בשבת כוסות כוסות של שעורים קלופות]! וכן ר' חייא מקלפא ליה דביתהו כסי כסי [היתה מקלפת לו אשתו כוסות כוסות]! אלא יש לשנות את הגירסה ולומר כי אי אתמר אסיפא אתמר [אם נאמר דבר בענין זה על סופה של אותה משנה נאמר] ששנינו שם: המולל מלילות של חטים שממעך את החטים בידו עד שקליפתן החיצונה נופלת, מנפח (נופח ברוח פיו על המוץ שיתפזר) על יד על יד (מעט מעט), ואוכל בלי לעשר. ואם נפח ונתן לתוך חיקו כמות גדולה — הרי זה חייב במעשר. ועל כך אמר ר' אלעזר: וכן לשבת.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' אבא בר מלל: וכי רוצה אתה לפרש שרישא [שתחילת המשנה] בשעורים לענין מעשר — אין [כן] נחשב זה לגמר מלאכה ולשבת לא? ומי איכא מידי [האם יש דבר] שלענין שבת לא הוי [אינו, איננו נחשב] לגמר מלאכה ומותר לעשותו, ולמעשר הוי [הריהו נחשב] לגמר מלאכה? והרי איסור מלאכה בשבת חמור הרבה בכלליו ובפרטיו!

מתקיף לה [מקשה על קושיה זו] רב ששת בריה [בנו] של רב אידי: וכי לא מצאנו דוגמה כזו? והא [והרי] גרנן למעשר הוא מקרה כזה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: איזהו דבר נחשב כגרנן של מינים שונים של ירקות וזהו גמר מלאכתם, שהוא זמן חיובן במעשר? הקשואין והדלועין — משיפקסו, כלומר, משעה שמסיר מהם את השיער הדק שעליהם. ואלה שלא פקסו שלא הסירו מהם את השיער — משיעמיד ערימה זהו גמר מלאכתן ומאז חייבים הם במעשר. ותנן נמי [ושנינו גם כן במשנה] לגבי בצלים, שגמר מלאכתם למעשר משיעמיד ערמה. ואילו לגבי שבת — העמדת ערמה פטור, שאין בכך משום מלאכה בשבת.

אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר], מדוע פטור בשבת בהעמדת ערימה — כי "מלאכת מחשבת" אסרה תורה בשבת, מלאכה שיש בה מעשה יצירה של דבר חדש, והעמדת ערימה אינה נקראת מלאכת מחשבת לענין שבת, אם כן הכא נמי [כאן גם כן] לענין קלוף השעורה מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואף שהדבר נחשב לגמר מלאכה לענין מעשר, איננו נחשב כמלאכה בשבת.

כיון שהזכרנו ענין זה של מלילה בשבת שואלים: כיצד מולל ביום טוב? אביי משמיה [משמו] של רב יוסף אמר: אצבע חדא אחדא [אחת על אחת], כלומר מניח בין שתי האצבעות ומולל. ורב אויא משמיה [משמו] של רב יוסף אמר: אפילו חדא אתרתי [אחת על שתים] בין האגודל לשתי האצבעות. רבא אמר: כיון דמשני [שהוא משנה] ואיננו עושה כרגיל — אפילו חדא אכולהו נמי [אחת על כולם גם כן], שאם מועך מלילות המצויות על כל האצבעות כולן — גם כן מותר, כיון שבכל אופן הוא שינוי מן הרגיל.

ועוד שואלים: כיצד מנפח בשבת באופן המותר? אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: מנפח