|
טקסט הדף מנוקד
לָכֶם וְלֹא לִכְלָבִים דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֲפִילּוּ נֶפֶשׁ בְּהֵמָה בַּמַּשְׁמָע אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר לָכֶם לָכֶם וְלֹא לְגוֹיִם
וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת הַכְּלָבִים וּלְהוֹצִיא אֶת הַגּוֹיִם מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַכְּלָבִים שֶׁמְּזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת הַגּוֹיִם שֶׁאֵין מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף וּלְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי דְּאָמַר לָכֶם וְלֹא לִכְלָבִים הָנֵי סוּפְלֵי לְחֵיוָתָא הֵיכִי שָׁדֵינַן לְהוּ בְּיוֹם טוֹב אֲמַר לֵיהּ הוֹאִיל וַחֲזוּ לְהַסָּקָה תִּינַח בְּיַבִּישְׁתָּא בְּרַטִּיבְתָּא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר אֲמַר לֵיהּ חֲזוּ לְהֶיסֵּק גָּדוֹל תִּינַח בְּיוֹם טוֹב בְּשַׁבָּת מַאי אִיכָּא לְמֵימַר מְטַלְטְלִינַן לְהוּ אַגַּב רִיפְתָּא כְּדִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר שְׁמוּאֵל עוֹשֶׂה אָדָם כׇּל צָרְכּוֹ בְּפַת וּפְלִיגָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּשַׁבָּת וְאֵין מְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּיוֹם טוֹב גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת נָמֵי לָא מִשּׁוּם שִׁיּוּרֵי כוֹסוֹת אִי הָכִי דִּידַן נָמֵי דִּידַן חֲזוּ לְתַרְנְגוֹלִין דִּידְהוּ נָמֵי חֲזוּ לְתַרְנְגוֹלִין דִּידְהוּ אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ וּלְטַלְטְלִינְהוּ אַגַּב כָּסָא מִי לָא אָמַר רָבָא מְטַלְטְלִין כָּנוּנָא אַגַּב קִטְמֵיהּ אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא עֲלֵיהּ שִׁבְרֵי עֵצִים הָתָם לָאו אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ הָכָא אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא וְלֶהֱוֵי כִּגְרָף שֶׁל רְעִי אֲמַר לֵיהּ וְכִי עוֹשִׂין גְּרָף שֶׁל רְעִי לְכַתְּחִלָּה אַדְבְּרֵיהּ רָבָא לְמָר שְׁמוּאֵל וּדְרַשׁ מְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּשַׁבָּת וְאֵין מְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּיוֹם טוֹב גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ מָרִימָר וּמַר זוּטְרָא כִּי הֲוָה מִקְּלַע לְהוּ גּוֹי בְּיוֹם טוֹב אָמְרִי לֵיהּ אִי נִיחָא לָךְ בְּמַאי דִּטְרִיחָא לַן מוּטָב וְאִי לָא טִרְחָא יַתִּירָא אַדַּעְתָּא דִּידָךְ לָא טָרְחִינַן מַתְנִי' בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים לֹא יָחֵם אָדָם חַמִּין לְרַגְלָיו אֶלָּא אִם כֵּן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין עוֹשֶׂה אָדָם מְדוּרָה וּמִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ גְּמָ' אִיבַּעְיָא לְהוּ הַאי מְדוּרָה מַאן קָתָנֵי לַהּ דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא וְשָׁנֵי לְהוּ לְבֵית שַׁמַּאי בֵּין הֲנָאַת כׇּל גּוּפוֹ לַהֲנָאַת אֵבֶר אֶחָד אוֹ דִלְמָא בֵּית הִלֵּל קָתָנֵי לַהּ אֲבָל בֵּית שַׁמַּאי לָא שָׁנֵי לְהוּ תָּא שְׁמַע בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם מְדוּרָה וְיִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין מַתְנִי' שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַחְמִיר כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי אֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב וְאֵין זוֹקְפִין אֶת הַמְּנוֹרָה בְּיוֹם טוֹב וְאֵין אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִימֵיהֶן שֶׁל בֵּית אַבָּא לֹא הָיוּ אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין אָמְרוּ לוֹ מָה נַעֲשֶׂה לְבֵית אָבִיךְ שֶׁהָיוּ מַחְמִירִין עַל עַצְמָן וּמְקִילִּין לְכׇל יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין וַחֲרָרִין גְּמָ' הֵיכִי דָמֵי אִי דְּאַנַּח עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי וְאִי דְּלָא אַנַּח עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין מַאי טַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל אָמַר רַב הוּנָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין וּכְדֵי חַיָּיו שָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנַן וְרַב הוּנָא לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רַב הוּנָא מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין אוֹפִין לוֹ פַּת אַחַת וּמְבַשְּׁלִין לוֹ קְדֵרָה אַחַת רש"יהני סופלי. גרעיני תמרין: היכי שדינן להו. כיון דלאדם לא חזו ומאכל לבהמה לא משתרי אסירי בטלטול: עושה אדם כל צרכו בפת. ומטלטל ע''י הפת ולא חיישינן לבזיון דאוכלין: ופליגא דרבי יהושע בן לוי. הא דרב הונא דלעיל דאמר אי כי יהבינן רפתא לינוקא כו': שיורי כוסות. של יין ששרה בהן פתו ומטלטלן השמש להצניע הכוס: דידן נמי. הא לא חזו דמאיסי: כנונא. כלי שמשימים בו הגחלים: אגב קטמיה. שהיינו צריכין לאפרו והוכן מע''ש לכסות רוק או צואה: ואע''ג דאיכא עליה שברי עצים. דלא חזו מטלטל להו עם כנונא: הכא איסורי הנאה נינהו. ומוקצי טפי: ולהוי כגרף של רעי. שמותר לטלטלו ולפנותו לאשפה מחמת מאוס כדאמרינן בפרק בתרא (דף לו:): וכי עושין גרף של רעי לכתחילה. נהי דכי איתיה קמן מסלקינן ליה אבל לאתויי קמן או למיזל אנן לגביה כי היכי דנמאס עלן ונסלקיה מי שרי: מתני' לא יחם אדם חמין. לרחוץ רגליו אוכל נפש התיר הכתוב ולא להבעיר אור בשביל רחיצה: מדורה. היסק גדול: גמ' הנאת כל גופו. דמיא לאוכל נפש: מתני' ג' דברים כו'. מפ' טעמא בגמרא: אין זוקפין. משמע אם נפלה מנורה של מתכת אין זוקפין ומשיבין אותה: פתין גריצין. ככרות עבים משום טרחא: חררין. שאופים על הגחלים: גמ' תוספותלכם ולא לכלבים דברי ר' יוסי הגלילי. אומר הר''ר שמואל מאייבר''א בשם אחיו הר''ר משה דהלכה כר' יוסי הגלילי ואף ע''ג דקיימא לן דהלכה כרבי עקיבא מחברו דהא אשכחנא סתמא דמשנה כותיה במס' חלה (פ''א מ''ח) בההיא דמייתי לעיל עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה נאפית ביום טוב ודוקא בזמן שהרועים אוכלין ממנה הא לאו הכי לא והכי איתא (בספרי) בהדיא אבל אין הרועים אוכלין ממנה אין אופין אותה בי''ט: הני סופלי לחיותא היכי שדינן. ואם תאמר מאי מספקא ליה דאמאי היה לו לאסור אי משום טרחא מהא לא משני מידי דמה בכך משום דחזיא להסקה והאיכא טרחא יתירא ואי בעי לאסרו משום מוקצה דאית להו דמאכל לבהמה מוקצה הוא לא היא דאם כן תיקשי היאך אנו נותנין תבן לבהמה ועוד תנן מטלטלין שער של אפונים הואיל שהוא ראוי למאכל בהמה ועוד דאמר בשר תפוח מטלטלים אותו מפני שהוא ראוי למאכל כלבים ויש לומר דהני גרעיני תמרה אינן ראויין לבהמה אלא על ידי תקון גדול לחתכן ומדרבנן הויא מלאכה ומ''מ ראויין כמו שהם על ידי הדחק והואיל ואינן ראויין להיות עיקר מאכל בהמה אלא על ידי תקון גדול היכי שדינן להו למאן דדריש לכם ולא לכלבים משום דהויא מלאכה ומשני דמותרין לטלטל ליתנם לחיות מפני דחזו להסקה: עושה אדם כל צרכו בפת. ותימה דאמר בשבת (דף קמב:) דלא אמרו היתר ככר או תינוק אלא למת בלבד ויש לומר בדבר שיכול לעשות מבעוד יום אמר התם דלא אמר היתר אלא למת בלבד אבל הני סופלי לא היה יכול לעשותם מערב יו''ט: כנונא אגב קטמיה אף על גב דאיכא עליה שברי עצים. וא''ת מאי מייתי מהכא דלמא שאני הכא שיש בו דבר המטלטל כגון קטמא שראוי לכסות בו צואה או רוק אבל בלא קטמא לא שרי משום דהוי בסיס לדבר האסור וא''כ הכא בכוס שיש בו דבר שאסור לטלטלו לא ויש לומר דה''נ מדמה שבכל אחד יש בו חדא לטיבותא וחדא לריעותא והכא הכוס שרי לטלטל ומה שיש בתוכו אסור וגבי כנונא יש בתוכו דבר המותר והכנונא עצמו אסור לטלטל דמלאכתו לאיסור וה''פ כי היכי דמטלטל כנונא אגב קטמא הכי הוה לן לטלטל השיורין עם הכוס ואין נראה דלפום רהיטא משמע דהא דקאמר מטלטלין כנונא אגב קטמיה לאו מכח הקטמא אלא היינו לצורך גופו ולצורך מקומו ולא דמי לכוס ואם כן אף כי הוי מלאכתו לאיסור שרי לטלטל אלא נראה דטיבותא דכוס הוי משום דשיורי כוסות גריעי טפי וראויין להתבטל אגב הכוס כמו שברי עצים אגב קטמא ור''ת פי' דלא מקרי בסיס לדבר מועט שאינו נקבע כגון שברי עצים ושיורי כוסות ודאמרינן דבעינן קטמא היינו משום שמטלטל שברי עצים תוך הכנונא והיה לו לנערם אבל אי איכא קטמא לא היה יכול לנערם שלא יפול הקטמא וכ''ש שיורי כוסות אף על גב דליכא היתר עמהן מ''מ שרו לטלטל אגב כסא לפי שאי אפשר לנערם: לא יחם אדם חמין אא''כ ראויין לשתיה. וא''ת מאיזה טעם שרו ב''ש ואפילו ראויין לשתיה הא לית להו מתוך וי''ל דמיירי כגון ששותה ומרבה לרחוץ רגליו והכי איתא בהדיא בירושלמי דלב''ש צריך לשתות מהן וב''ה מתירין ודוקא לרגליו אבל לכל גופו מודה דאסור דדבר השוה לכל נפש בעינן וזה אינו ראוי אלא לבני אדם מעונגין אבל ידיו ורגליו שוה לכל נפש: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|