ערב שבת בשנת השביעית שבשנה זו אין מעשרים, ואפשר למחרת ליטול מן הפירות ולאוכלם בלא תיקון נוסף, ואומר: מכאן מפירות אלה אני אוכל למחר. וחכמים אומרים: לא יאכל עד שירשום (יסמן) בתוך ערימת הפירות מבעוד יום ויאמר במפורש: מכאן ועד כאן אני לוקח.

א גמרא תנן התם [שנינו שם במשנה]: תינוקות שטמנו תאנים לעצמם בשדה מערב שבת כדי לאכול מהן בשבת, ושכחו ולא עשרו — לא יאכלום בשבת, לפי שאכילת שבת נחשבת תמיד כאכילת קבע המחייבת במעשר, ואפילו למוצאי שבת לא יאכלו, אלא אם כן עשרו. ותנן נמי [ושנינו במשנה גם כן]: המעביר תאנים בחצרו כדי לקצות (לעשות אותן קציעות – תאנים מיובשות) — בניו ובני ביתו אוכלין מהן בינתיים אכילת עראי ופטורים מן המעשר, שכן ראיית הפירות את פני החצר אינה קובעת את הפירות למעשר ואינה כדין בית.

ועל סמך שני מקורות אלה בעא מניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: שבת, מהו שתקבע מוקצה למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו? האם נאמר שעצם העובדה שהמאכל מוכן לשבת עושה אותו כמאכל קבע וכמי שנגמרה מלאכתו, או לא? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כיון דכתיב [שנאמר]: "וקראת לשבת ענג" (ישעיהו נח, יג), לומר שכל אכילה בשבת נחשבת כעונג ואינה כאכילת ארעי, ולכך קבעה השבת את הדברים ואפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו שייחשב כגמור וראוי לאכילת קבע, או דלמא [שמא] בדבר שנגמרה מלאכתו — קבעה השבת, אולם בדבר שלא נגמרה מלאכתו — לא קבעה?

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: שבת קובעת, בין בדבר שנגמרה מלאכתו, בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו. אמר ליה [לו] רבא והקשה: ואימא [ואמור] שתהא שבת דומיא [בדומה] לדין החצר, מה חצר — אינה קובעת שיחשב מאכל הנמצא בה כסעודת קבע לענין מעשר אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, אף שבת — לא תקבע (תחשיב כאכילת קבע) אלא בדבר שנגמרה מלאכתו! אמר ליה [לו] רב נחמן: אין אני אומר זאת בגלל סברה שהעלתי אני בדעתי שאתה יכול להציג כנגדה סברה אחרת, אלא לימוד ערוך הוא בידינו: שהשבת קובעת, בין בדבר שנגמרה מלאכתו, בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] מעין זה במשנתנו, ועוד אמר ר' אליעזר: עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן מכאן אני אוכל. טעמא [הטעם, דווקא] משום שהוא פרי שביעית, דלאו בר עשורי הוא [שאינו בן מעשר], שאין חובה לעשרו באותה שנה, הא [אולם] בשאר שני שבוע [שנות השמיטה] — הכי נמי [כך גם כן תאמר] שאסור לאוכלם בלא לעשר, מאי טעמא [מה טעם הדבר] — לאו [האם לא] משום שהשבת קבעה אותם למעשר ואסור לאוכלם בלעדיו?

ודוחים: לא משם אין ראיה, שאני התם [שונה שם] כיון שאמר: "מכאן אני אוכל למחר" אם כן מיד קבע ליה [לו] סעודה עלויה [עליהם] והרי בכך גילה דעתו שאינו רוצה לעשות בהם תיקון נוסף. ושואלים: אי הכי מאי אריא [אם כך מה שייך] מדוע נאמרה הלכה זו דווקא בשבת, שהרי אז אין יחוד בשבת, אפילו אם אמר כך ביום חול נמי [גם כן], שהרי מאחר שיחדם לסעודתו — נעשו כגמורים וחייבים במעשר! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: שטבל אין אומרים עליו שהוא מוקצה במהותו כיון שאסור לתקנו ולאוכלו, אלא מוכן הוא אצל שבת, שכן אם עבר על דברי חכמים ותקנו — מתוקן.