אל תקרי [תקרא] "לשלש" אלא "לשליש" ומכאן למדנו ששליש בישול התבואה הוא התאריך הקובע לגבי חשבון המעשר.

ומקשים: והא מיבעי ליה לגופיה [והרי צריך הוא לגופו] שתבא ברכה בתבואה בשנה שלפני השמיטה! ומשיבים: כתיב קרא אחרינא [נאמר כתוב אחר]: "וזרעתם את השנה השמינת ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעת" (ויקרא כה, כב) ואם כן פסוק נותר לדרשה — לא "לשלוש" אלא "לשליש".

א תנן התם [שנינו שם] במשנה: האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה של שמיטה מתעשרים לשעבר, כלומר, מפרישים מהם את המעשר הראוי להיות מופרש בשנה הקודמת (שנה ראשונה, שניה, רביעית וחמישית — מעשר שני. שלישית ושישית — מעשר עני), ומותרין בשביעית, אם היתה זו שנת השמיטה. ואם לאו, שלא השרישו לפני ראש השנה — אסורין בשביעית, אם היתה זו שנת שמיטה, ומתעשרין לשנה הבאה, כלומר, כמעשר הראוי לאותה שנה שבה נלקטו, אם אינה שנת השמיטה.

אמר רבה: אמור רבנן [אמרו חכמים] שנת האילן לענין המעשר נקבעת בתר [אחר, לפי] זמן החנטה (יצירת צורת הפרי), תבואה וזיתים הולכים בתר [אחר] שליש בישולם, ירק הולך בתר [אחר] לקיטה, שזמן לקיטתו הוא הזמן הקובע לענין מעשר. והשאלה היא: הני כמאן שוינהו רבנן [אלה האורז והדוחן כמו מה עשו אותם חכמים] שהרי אינם נקבעים לא לחנטה לא לשליש ולא ללקיטה!

הדר [חזר] ואמר רבה: מתוך שעשויין פרכין פרכין שאין בשלים כולם כאחד, אלא נלקטים מעט מעט באגודות ופורכים אותם לאכילה, ואם נלך אחר זמן הלקיטה יבואו לטעות ולהפריש מהנלקט לפני ראש השנה על הנלקט לאחר ראש השנה ולהיפך, ולכן אזלי רבנן [הולכים חכמים] בתר [אחר] ההשרשה, שהוא זמן אחיד עבור כל השדה, שכל השדה משרישה בשנה אחת.

אמר ליה [לו] אביי: ומדוע יעשו כך? יצבור גורנו לתוכו ויניח את הפירות הללו במקום אחד ויבללם ויטול מן התערובת מעשר ונמצא תורם מן החדש שבו על החדש שבו, ומן הישן שבו על הישן שבו!

מי [האם] לא תניא [שנויה ברייתא] כיוצא בזו, שר' יוסי בן כיפר אמר משום ר' שמעון שזורי: פול המצרי שזרעו לזרע, כלומר, לא לאכילתו כירק אלא לצורך אכילת וזריעת זרעיו, מקצתו של הפול השריש לפני ראש השנה, ומקצתו השריש לאחר ראש השנה — אין תורמין ומעשרין מזה על זה, לפי שאין תורמין ומעשרין לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש.

כיצד הוא עושה בהפרשת המעשרות שלא יבוא לטעות ולהפריש שלא כראוי — צובר גורנו לתוכו שמניח ובולל יחד הכול במקום אחד, ומפריש ונמצא תורם ומעשר מן החדש שבו על החדש שבו, ומן הישן שבו על הישן שבו. ומדוע אין עושים כן אף באורז ודוחן?

אמר ליה [לו] רבה: ר' שמעון שזורי קאמרת [אמרת]? מדבריו אין להקשות, כי ר' שמעון שזורי סבר יש בילה, שלדעתו, דברים שהונחו בתערובת מחשיבים אנו אותם כאילו נבללו בלילה גמורה, ומה שמוציא מהם — מוציא לפי יחסי התערובת הראשונה.

ואולם רבנן סברי [וחכמים סבורים] אין בילה בכיוצא בזה, לכן אין התקנה של צבירת הכל יחד מועילה לדעת חכמים.

אמר ר' יצחק בר נחמני אמר שמואל: הלכה כר' יוסי בן כיפר שאמר משום ר' שמעון שזורי. מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל: לכל אין בילה, שדברים המעורבים אינם נחשבים כבלולים לגמרי חוץ מיין חדש שעירב עם הישן ושמן חדש שעירב עם הישן וכן שאר נוזלים, ואם כן כיצד פסק כר' שמעון שזורי?

ומעירים בתשובה לכך: אשתמיטתיה [נשמט ממנו, שכח] ר' זירא הא [זו] שאמר שמואל: הכל במעשרות הולך אחר גמר פרי וזמן זה הוא הקובע את שנת המעשר. ולפי שיטה זו זמן ההשרשה אינו מעלה ואינו מוריד, ולכן יכול שמואל לפסוק כר' שמעון שזורי אבל לא מטעם בילה — טעמו של ר' שמעון שזורי עצמו — כי אם משום שלדעתו כל היבול מבשיל כאחת ושייך לשנה אחת ומתעשר כאחד.