ניקב השופר וסתמו, אם הנקב מעכב ומשנה את קול התקיעה — פסול, ואם לאו [לא] — כשר. התוקע לתוך הבור, או לתוך הדות (בור העשוי בבנין), או לתוך הפיטס (כד גדול מאוד), אם קול שופר בלבד שמע — יצא, ואם קול הברה (הד היוצא על ידי הפיטס או הבור) שמע — לא יצא.

וכן, מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוון לבו — יצא, ואם לאו — לא יצא. ועל פי הלכה זו יתכן מקרה ששמעו שנים, ועם כל זה האחד יצא ידי חובתו והשני לא יצא. ואף על פי שזה שמע וזה שמע, מכל מקום זה כוון לבו לצאת ידי חובתו בשעה ששמע ולכן אכן יצא, וזה לא כוון לבו ולכן לא יצא.

א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: היה השופר ארוך וקצרו — הרי זה כשר. גרדו את השופר מעוביו כל כך עד שהעמידו על גלדו (עורו) בלבד — הרי זה כשר. אם ציפהו זהב במקום הנחת פה — הרי זה פסול, שלא במקום הנחת פה — כשר. ציפהו זהב מבפנים — הרי זה פסול לפי שאין שומעים אז קול שופר אלא קול היוצא מכלי זהב. ציפהו זהב מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה לפני הציפוי — הרי זה פסול, ואם לאו [לא] — אינו אלא כקישוט וכשר.

ניקב השופר וסתמו, אם מעכב את התקיעה על ידי הסתימה — פסול, ואם לאו — כשר. נתן שופר בתוך שופר ותקע, אם את קול השופר הפנימי שמע — יצא שהרי שופר אחד הוא, ואם את קול השופר החיצון שמע — לא יצא לפי שהקול יוצא בין שני השופרות כאחד.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא אחרת: גרדו, בין מבפנים בין מבחוץ — כשר. גרדו עד כדי כך שהעמידו רק על גלדו (עורו) בלבד — כשר. הניח שופר בתוך שופר ותקע בו, אם את קול השופר הפנימי שמע — יצא, ואם את קול החיצון שמע — לא יצא. הפכו את השופר ותקע בו — לא יצא.

אמר רב פפא: לא תימא [תאמר] דהפכיה ככתונא [שהפכו, את השופר ככתונת], כלומר, שהפך שיהיה חלקו הפנימי בחוץ וחלקו החיצוני בפנים, אלא הכוונה היא שהרחיב את הצד הקצר (הצר) וקיצר (הצר) את הרחב. מאי טעמא [מה הטעם] של דין אחרון זה — כדברי רב מתנה, שאמר רב מתנה: נאמר, "והעברת שופר תרועה "(ויקרא כה, ט), ללמדנו: דרך העברתו בעינן [צריכים אנו] שיהא השופר כדרך שהוא עובר בראש הבהמה, ואם עשה בשינוי — פסול.

ב שנינו במשנה: שאם דיבק שברי שופרות — פסול. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הוסיף עליו על השופר כל שהוא, בין שהוסיף עליו במינו ממין השופר בין שלא במינו — הרי זה פסול. ניקב השופר וסתמו, בין במינו בין שלא במינו — פסול. ר' נתן אומר: אם סתמו במינו — כשר, אם שלא במינו — פסול.

על כך אמרו: במינו כשר — אמר ר' יוחנן: והוא שנשתייר רובו של השופר שלם והוסיף בו רק טלאי קטן משופר אחר. ומכלל הדברים הללו למדים אנו, שאם סתמו שלא במינו, אף על פי שנשתייר רובו — פסול.

איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונה דבר זה על סופה] של אותה משנה. ששנינו: אם סתם את השופר שלא במינו — פסול, אמר ר' יוחנן: והוא שנפחת רובו של השופר. מכלל הדברים אתה שומע, שאם סתמו ודבקו במינו, אף על פי שנפחת רובו — כשר.

ציפהו זהב, מבפנים — פסול. ציפהו מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה — פסול, ואם לאו — כשר. אם נסדק השופר לאורכו — פסול. ואם נסדק לרוחבו — רואים. אם נשתייר בחלק השופר שאינו סדוק שיעור תקיעה — הרי זה כשר, ואם לאו — פסול.

וכמה שיעור תקיעה שיהא בשופר? פירש רבן שמעון בן גמליאל: כדי שיאחזנו בידו ויראה משהו ממנו לכאן ולכאן משני צידי היד. היה קולו של השופר דק ביותר או עבה, או צרור (קול יבש) — הרי זה כשר, שכל הקולות כשירין בשופר ולא קבעה התורה קול מסויים בלבד.

שלחו ליה לאבוה [לו לאביו] של שמואל מארץ ישראל הלכה: קדחו ותקע בו יצא. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן הדבר מאליו], שהרי כולהו נמי מיקדח קדחו להו [השופרות כולם גם כן קודחים אותם], שהרי לאחר הסרת הקרן מן הבהמה, קודחים ומוציאים את העצם הבולטת שבה הוא מחובר בראש הבהמה, ומה החידוש בהלכה זו?

אמר רב אשי: כאן מדובר באופן שקדחו בזכרותו, כלומר, שקדחו חור בתוך העצם שבקרן ולא הוציאו אותה בשלימותה מן השופר, כרגיל. מהו דתימא [שתאמר]: אפילו מין במינו חוצץ ועצם זו כיון שאינה מן הקרן עצמה תיחשב לחציצה בשופר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהם נחשבים מאותו מין ואינו חוצץ.

ג שנינו במשנה: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות, אם שמע קול הברה לא יצא. אמר רב הונא: לא שנו שבאופן כזה אין יוצאים ידי חובת תקיעה, אלא לאותן העומדים על שפת הבור בחוץ, שהם אינם שומעים אלא את ההד הבא מן הבור, אבל אותן העומדין בבור עצמו — יצאו שהרי הם עצמם שומעים תחילה את קול השופר.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות — יצא. והתנן [והרי שנינו במשנה] בפירוש כי באופן כזה לא יצא! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שיש לישב זאת כדברי רב הונא, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

זו היתה גירסה אחת, והיו שגרסו באופן אחרף איכא דרמי להו מירמא [יש שהשליך, הראה סתירה בדברים הללו] והביא את דברי הונא כתירוץ להם; תנן [שנינו במשנה]: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות — לא יצא. והתניא [והרי שנינו בברייתא]: יצא! אמר רב הונא: לא קשיא [קשה]; כאן — לאותן העומדין על שפת הבור — לא יצא, כאן לאותן העומדין בבור — יצא.

אמר רבה: