אבל הכא [כאן] בשופר הלא "זכרון תרועה" (ויקרא כג, כד) כתיב [נאמר], וזכרון צריך שיהיה מתוך תודעה, והאי [וזה] הלא מתעסק בעלמא [בלבד] הוא, ואין כוונתו למצוה כלל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הכוונה מעכבת אפילו במצוה זו. ומסכמים: אלמא קסבר [מכאן נובע, שסבר] רבא כי מצות אין צריכות כוונה, שיוצא ידי חובה גם אם לא התכוון בשעת עשיית המצוה כדי לצאת.

איתיביה [הקשו לו] ממה ששנינו במשנה: היה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא של קריאת שמע, אם כוון לבו — יצא, ואם לאו — לא יצא. ונדייק: מאי לאו [האם לא], כוון לבו, פירושו: לצאת ידי חובה, ואם לא כיוון לבו — לא יצא, משמע שמצוות צריכות כוונה!

ודוחים: לא, הכוונה היתה: אם כיוון לבו לקרות. על תשובה זו תוהים: לקרות?! הא קא קרי [הרי הוא כבר קורא] שהרי לשון המשנה "היה קורא בתורה"! ומשיבים: כאן מדובר באדם שהיה קורא כדי להגיה את הספר, שאינו קורא כדרכו אלא בשינוי הברות, לבדוק אם אומנם הספר מוגה, ואם הזדמן שקרא פרשת שמע וכיוון לקרות כהלכתה — הרי זה יצא.

ומציעים ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ממשנתנו: היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוון לבו — יצא, ואם לאו — לא יצא. מאי לאו [האם לא] הכוונה שכוון לבו לצאת ידי חובה? הרי שמצוות צריכות כוונה!

ודוחים: לא, הכוונה היא אם כיון לבו לשמוע. ותוהים: לשמוע?! הא [והרי] נאמר במשנה במפורש ששמע את קול השופר! ומשיבים: סבור הוא, שקול חמור בעלמא [סתם] הוא ששמע, שאם לא ידע השומע שהוא שומע קול שופר אלא סבר שקול אחר הוא — לא יצא, אבל די אכן רק בידיעה שזה קול שופר.

איתיביה [הקשו לו] ממה ששנינו בברייתא: נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע — לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע. ומעתה, בשלמא [נניח] לענין נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע יתכן הדבר לפי שיטת רבא — כסבור, קול חמור בעלמא [סתם] הוא ששמע ולא שם לבו לכך, אלא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היכי משכחת לה [היאך מוצא אתה אותה] לאו [האם לא] הכוונה כשהוא תוקע לשיר ולא למצוה, ואם כן משמע מכאן שהמשמיע צריך להתכוון למצוה!

ודוחים: דלמא דקא מנבח נבוחי [שמא הכוונה היא כמנבח נביחות], כלומר, איננו תוקע כדרך התקיעה הראויה, אלא כמתעסק בלבד בשופר, ועלו בידו תקיעות בלא מתכוון.

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, לשיטתך שאין אדם צריך לכוון לצאת ידי מצוה, הישן בשמיני של חג הסוכות, כלומר: לאחר סיום חג הסוכות, בתוך הסוכה — ילקה, שהרי הוא עובר בכך על "בל תוסיף" שהוסיף יום אחד על המצוה הכתובה בתורה, שהרי לשיטת רבא גם אם לא התכוון לקיים מצות סוכה אלא ישן בסוכה מטעם אחר — עצם שהייתו בסוכה היא עצמה מצוה, ואם עשאה שלא בזמנה, הרי שעובר משום "בל תוסיף"!

אמר לו רבא: שאני אומר: מצות, אינו עובר עליהן ב"בל תוסיף", אלא אם היתה תוספת מעשה המצוה בזמנן, אולם אם היתה תוספת זו שלא בזמן הראוי לקיום מצוה זו — אין בכך משום "בל תוסיף". והוא הדין כאן בנוגע לישן בסוכה בשמיני שמאחר ובשמיני אין קיימת עוד מצות סוכה, לכן שנתו בסוכה אינה מהווה תוספת למצוה — שכבר אין מצוה בדבר.

מתיב [מקשה על כך] רב שמן בר אבא, ממה ששנינו: מנין לכהן שעולה לדוכן לברך ברכת כהנים, שלא יאמר: הואיל ונתנה לי התורה רשות לברך את ישראל, אוסיף ברכה אחת משלי, שאינה מנוסח ברכת הכהנים האמורה בתורה, כגון שמברך: "ה' אלהי אבותכם יסף עליכם" (דברים א, יא) — תלמוד לומר: "לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם "(דברים ד, ב). והא הכא [והרי כאן] בכהן, כיון דבריך ליה [שברך] כבר את ברכת הכהנים — עברה ליה זמניה [לו שעתו לברך] ולשיטת רבא לאחר זמן המצוה אין עובר משום "בל תוסיף", ובכל זאת קתני [שנה] שעבר!

ומתרצים לשיטת רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה עוסקים אנו] — בשלא סיים את נוסח הברכה הראוי והוסיף לאחריו כרצונו, אלא הוסיף בתוך סדר הברכות.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] באותו ענין עצמו במפורש לשון סיים! ומתרצים: סיים ברכה אחת, כלומר, את הפסוק הראשון של ברכת כהנים, ועדיין יש לו שתים אחרות לברך.

ומקשים עוד: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת בענין זה: סיים כל ברכותיו! ומתרצים: שאני הכא [שונה כאן] בברכת כהנים, כיון דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא [שאם יזדמן לו ציבור אחר] — הדר [הריהו חוזר] ומברך, אם כן כוליה יומא זמניה [כל היום זמנו] הוא ולא עבר זמן המצוה, ומכיון שכך, אם הוסיף ברכה מדעתו, אף לאחר שסיים — עדיין הדבר נחשב כבזמנו ועובר משום "בל תוסיף".

והעיר רבא: מנא תימרא [ומניין תאמר] סברה זו שמצוה שמותר לעשותה פעם נוספת, כל היום נחשב כזמנה — דתנן [שכן שנינו במשנה]: אותם קרבנות הניתנין במתנה אחת, כלומר, שזורקים את דמם על המזבח רק פעם אחת (כגון בכור או מעשר) שנתערבו בדם של קרבנות אחרים הנתנין מתנה אחת — ינתנו הדמים המעורבים כולם מתנה אחת. נתערבו דמים הניתנים מתן ארבע, שמזים מהם ארבע פעמים על ארבע קרנות המזבח כגון עולה, שנתערבו באחרים שאף הם ממחוייבי מתן ארבע — ינתנו כולם במתן ארבע.

אולם אם נתערבו קרבנות שהם מחוייבי מתן ארבע באלה שהם מחוייבי מתן אחת, ר' אליעזר אומר: ינתנו כולם במתן ארבע, ר' יהושע אומר: ינתנו במתן אחת.

אמר לו ר' אליעזר לר' יהושע : אם כדבריך — הרי הוא עובר על "בל תגרע" שהרי מאחר שחייב היה לתת על חלק מהם ארבע מתנות ונתן רק אחת, הרי שעבר בכך על "בל תגרע"! אמר לו ר' יהושע: לדבריך הרי הוא עובר על "בל תוסיף" לגבי הקרבנות שחובתם רק במתנה אחת!

אמר לו ר' אליעזר: לא נאמר "בל תוסיף" אלא כשהוא בעצמו, אם היה נותן קרבן הטעון מתנה אחת בארבע מתנות, אבל בתערובת אין בכך איסור. אמר לו ר' יהושע: אף אני אומר כשיטתך, לא נאמר "בל תגרע" אלא כשהוא בעצמו.

ועוד אמר ר' יהושע: כשלא נתת, גם אם עברת על "בל תגרע", הרי לא עשית מעשה בידך, שהרי זו רק הימנעות מעשייה, ואילו כשנתת כולם במתן ארבעה — עברת על "בל תוסיף" ועשית מעשה בידך.

עד כאן מהלך הדברים במשנה, ומכאן מנסה רבא להסיק: והא הכא [והרי כאן] כיון דיהיב ליה [שנתן כבר] את המתנה האחת של הבכור כפי הראוי, הלא עברה ליה לזמניה [עבר זמנו] שהרי סיים כבר את מצות נתינת הדם של הבכור, ובכל זאת קתני [שנה] שם שעבר משום "בל תוסיף", לאו משום דאמרינן [האם לא משום שאומרים אנו] נימוק זה: כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא [שאם היה מזדמן לו בכור אחר] להקריבו — הדר [היה חוזר] ומזה מיניה [ממנו], אם כן כוליה יומא זמניה [כל היום זמנו הוא] למצות הזייה.

את ההוכחה הזאת דוחים: ממאי [ממה] מסיק אתה שזה כן? דלמא קסבר [שמא סבר] ר' יהושע כי מצות עובר עליהן משום "בל תוסיף" אפילו שלא בזמנן, ואין להוכיח איפוא מכאן.

ומסבירים: אנן הכי קאמרינן [אנו כך אמרנו], כלומר, כך רצינו לומר בהבאת משנה זו: רב שמן בר אבא מאי טעמא שביק מתניתין ומותיב [מה טעם הניח את משנתנו לגבי מתנות והקשה] מברייתא, לותיב ממתניתין [שיקשה ממשנתנו] שהרי היא מוסמכת יותר! אלא מתניתין מאי טעמא [ממשנתנו מה טעם] לא מותיב [מקשה] — משום שהוא יודע שאפשר להשתמש בנימוק כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא בעי מזה מיניה [שאם היה מזדמן לו בכור אחר היה צריך להזות ממנו] ולכן כוליה יומא זמניה [כל היום זמנו] הוא, אם כן, בברייתא נמי [גם כן] כיון דאי מתרמי צבורא אחרינא [כיון שאם היה מזדמן ציבור אחר] הדר [היה חוזר] ומברך — כוליה יומא זמניה [כל היום זמנו הוא].

ומסבירים: ורב שמן בר אבא שהקשה מן הברייתא ולא מן המשנה מה דעתו? התם לא סגי דלא יהיב [שם אינו יכול שלא יתן] שאם מזדמן לו בכור — חייב הוא לתת מדמו ואם כן ודאי שלענין זה כל היום זמנו, אולם הכא [כאן] אי בעי [אם רוצה] — מברך, אי בעי [אם רוצה] — לא מברך, גם אם הזדמן ציבור אחר, שחובתו היא לברך רק פעם אחת.

רבא עצמו אמר שאין כאן קושיה מתחילה, כי כדי לצאת ידי חובה לא בעי [אין צורך] בכוונה, אולם אם רוצה אדם לעבור משום "בל תוסיף" או "בל תגרע" — בעי [צריך] כוונה לצאת ידי חובת מצוה כדי שיעבור בכך.

ומקשים: והא [והרי] מתן דמים לדעת ר' יהושע שהוא לעבור, ובכל זאת לא בעי [אינו צריך] כוונה לעבור, שהרי לדעתו אם הוסיף בדמים יותר מן המתנות הראויות הרי הוא עובר! אלא אמר רבא, יש לדחות את מה שאמרנו ולומר בנוסח אחר: כדי לצאת — לא בעי [אין צורך] בכוונה, אולם לעבור על "בל תוסיף", אם היה זה בזמנו — לא בעי [אין צריך] כוונה ועובר, וכפי שאמר ר' יהושע, אבל אם מוסיף או גורע שלא בזמנו כגון ביום שמיני של סוכות — בעי [צריך] כוונה לצאת, ואם אינו מתכוון — אינו עובר.

לעצם ענין כוונת התקיעות מסופר: אמר ליה [לו] ר' זירא לשמעיה [לשמשו]: