בשיטת ר' יהודה אמרה להלכה זו, שאמר: מה שנאמר, "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה" (ויקרא כג, יד), שלא תאמר שבהאיר המזרח מותר, אלא עד עצמו של יום אסור. וקסבר [וסבור הוא] בהבנת הדברים שהכתוב "עד" כוונתו: ועד בכלל, תאריך זה עצמו בכלל. נמצא שמדין תורה אסורה אכילת חדש עד סוף יום שישה עשר בניסן, אלא שכשבית המקדש קיים אפשר להתחיל לאכול מזמן הקרבת העומר.

ומקשים: ומי סבר לה כוותיה [והאם סבר ר' יהודה כמותו] כרבן יוחנן בן זכאי? והא מפליג פליג עליה [והרי חולק הוא עליו], דתנן [שכן שנינו במשנה]: משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר ר' יהודה: והלא מן התורה הוא אסור, דכתיב [שנאמר]: "עד עצם היום הזה"!

ודוחים: התם [שם] — ר' יהודה הוא דקא טעי [שטעה] בהבנת הדברים: איהו [הוא] ר' יהודה סבר כי רבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר [מדברי חכמים אמר] שיש לגזור על אכילת החדש ביום שישה עשר, ולא היא (ואינו כן), אלא מדאורייתא קאמר [מדין התורה אמר].

ומקשים: והא [והרי] לשון "התקין" קתני [שנינו], ולשון "התקין" פירושו, שאין זה מן הדין אלא תקנה חדשה! ומסבירים: מאי [מה פירוש] "התקין" — דרש את הכתוב באופן זה והתקין שכך יעשו מכאן ולהבא, כי בזמן שבית המקדש היה קיים לא הוצרכו לדרשה זו של הכתוב.

א משנה בראשונה, בתחילת ימי הבית, היו מקבלין עדות החדש כל היום בראש השנה, שאם הגיעו העדים ממקום רחוק, והעידו שראו את מולד הירח בלילה הקודם — היו קובעים יום זה כיום טוב.

פעם אחת נשתהו העדים מלבוא והגיעו בשעה מאוחרת מאוד ונתקלקלו הלוים בשיר, כיון שלא ידעו אם יום טוב הוא או יום חול, ואז התקינו חכמים שלא יהו מקבלין עדות כל אותו יום אלא עד שעת המנחה.

ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה (והלאה) עד הלילה — נוהגין אותו היום קודש בקדושת החג ובאיסור מלאכה, כפי שנהגו בו עד לאותה שעה מחמת הספק שמא אכן יבואו עדים במהלך היום ונמצא שהוא אכן ראש השנה. וזאת כדי שלא יבואו העם לזלזל בקדושת החג בשנה הבאה, בכך שיאמרו שאין לנהוג בו איסור מלאכה, שהרי בשנה שעברה נהגו בו איסור מלאכה ובטעות נהגו כן, שהרי משעת המנחה והלאה חזרו ונהגו בו כביום חול. וכמו כן נוהגים בו אף למחר קודש כפי הראוי, לפי שלא הוקבע החודש בזמנו.

משחרב בית המקדש ששוב לא היה מקום לתקנה זו התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום.

ב גמרא שואלים: מה קלקול קלקלו הלוים בשיר כלומר, מה אירע שם? הכא תרגימו [כאן בבבל הסבירו]: שלא אמרו שירה כל עיקר, כיון שלא ידעו איזה שירה עליהם לומר — אם שירה שאומרים ביום חול או שבחג. ר' זירא אמר: שאמרו שירה של יום חול עם הקרבת תמיד של בין הערבים ולאחר העדות התברר שהיו צריכים לומר שירה של חג.

אמר לו ר' זירא לאהבה בריה [בנו]: פוק תני להו [לך צא ושנה להם] לחכמים בני בבל האומרים שלא אמרו שירה כלל, את לשון ברייתא זו, וממנה ילמדו שהיו שרים של חול. ששנינו: התקינו שלא יהו מקבלין עדות החדש אלא כדי שיהא שהות ביום להקריב תמידין ומוספין של חג ונסכיהם, ולומר שירה שלא בשיבוש. ומברייתא זו נדייק: אי אמרת בשלמא אמור [נניח אם אומר אתה כדברי שאמרו] אז שירה של חול — היינו דאיכא [זהו שיש] שיבוש, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] לא אמור [אמרו] שירה כלל — מאי [מה] שיבוש איכא [יש] — הרי לכאורה לשון שיבוש משמעה שעושים דבר שלא כראוי!

ודוחים: מכאן אין ראיה, כיון שלא אמור [אמרו] שירה כלל — אין לך שיבוש גדול מזה, שהעדר אמירה הוא שיבוש בסדר הקרבת הקרבן.

מתיב [מקשה על כך] רב אחא בר הונא ממה ששנינו: תמיד של ראש השנה שחרית קרב כהלכתו כמו בכל יום, במוסף של ראש השנה מהו אומר — שירה זו, מהפסוק: "הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב" (תהלים פא, ב). במנחה מהו אומר בשיר — "קול ה' יחיל מדבר" (תהלים כט, ח), כדי להזכיר בראש השנה את קול השופר של מתן תורה.

ובזמן שחל ראש השנה להיות ביום חמישי בשבת והספיקו העדים להעיד עליו לפני שהקריבו את התמיד של שחר, שהשירה שלו בכל יום חמישי בשבת היא אף בחול "הרנינו לאלהים עוזנו" — לא היה אומר בשחרית "הרנינו", מפני שחוזר וכופל את הפרק.

אלא מהו אומר — "הסירותי מסבל שכמו" (תהלים פא, ז), שנאמר ביוסף שיצא מכלאו בראש השנה. ואם באו עדים ביום חמישי אחר תמיד של שחר — אומר "הרנינו" גם במוסף, אף על פי שחוזר וכופל את הפרק, עד כאן לשון הברייתא.

ומעתה נדייק לענייננו: אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כל היכא דמסתפקא אמרינן [שבכל מקום שיש ספק מה לומר אומרים] שירה של יום חול — היינו דקאמר [זהו שאמר] אומרו את שירת חול וכופלו, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שבמקרה של ספק לא אמור [אמרו] כלל — מאי [מה פירוש] אומרו וכופלו?