ומיבנה לאושא, ומאושא חזרה ליבנה, ומיבנה חזרה שוב לאושא, ומאושא נדדה לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לצפורי, ומצפורי לטבריא. וטבריא עמוקה מכולן שהיא מצויה בבקעת הירדן. ורמז לנדידות אלה — שנאמר: "ושפלת מארץ תדברי" (ישעיה כט, ד).

ר' אלעזר אומר: שש גלות הן, אם מונים רק את המקומות ולא את דרך הנדודים, ורמז לדבר — שנאמר: "כי השח ישבי מרום קריה נשגבה ישפילנה ישפילה עד ארץ יגיענה עד עפר" (ישעיה כו, ה), שיש בפסוק זה רמז לשש ירידות (השח, ישפילנה, ישפילה, עד ארץ, יגיענה, עד עפר) אמר ר' יוחנן: ומשם, כלומר ממקום שפלותם וירידתם עתידין ליגאל, שנאמר: "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים" (ישעיה נב, ב).

א משנה אמר ר' יהושע בן קרחה: ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי: שאפילו ראש בית דין (נשיא הסנהדרין) בכל מקום ואינו נמצא במקום מושב הסנהדרין, אף על פי שקידוש החודש תלוי בו כפי ששנינו (לעיל ראש השנה כד,א) ש"ראש בית דין אומר מקודש", מכל מקום תיקן שלא יהו העדים הולכין להעיד עדות החודש אלא ילכו למקום הוועד, ויקדשוהו חברי הסנהדרין בלא ראש בית הדין.

ב גמרא מסופר: ההיא איתתא דאזמנוה לדינא קמיה [אשה אחת הזמינו אותה לדין לפני] אמימר בנהרדעי [בנהרדעא], אזל [הלך] אמימר למחוזא לפי שעה, ולא אזלה בתריה [הלכה אחריו] להתדיין שם. כתב פתיחא עילווה [שטר נדוי עליה] על שלא צייתה לבית הדין, אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: אפילו ראש בית דין בכל מקום שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד, משמע שהולכים אחר בית דין ולא אחר ראש הדיינים המזמין!

אמר ליה [לו] אמימר: הני מילי [דברים אלה אמורים] לענין עדות החדש שבהם יש צורך בקביעות מקום, שאם כן, שיבואו למקום הקבוע ולא ימצאו שם את ראש הוועד ויצטרכו לטרוח ללכת למקום אחר — נמצאת מכשילן לעתיד לבא שלא ירצו העדים לבוא, ולכן תקנו להם תקנה זו. אבל הכא [כאן] לגבי תביעות — הלא נאמר: "ועבד לוה לאיש מלוה" (משלי כב, ז), שהנתבע הנקרא לדין משועבד לנוחיותו של התובע, ושל בית הדין.

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן כשהם מברכים ברכת כהנים בבית הכנסת, וזו אחד מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי. את התקנות הללו מונים: שית דהאי פירקא [שש שנמנו בפרק זה] (תקיעה בשבת ביבנה, לולב כל שבעה, יום הנף כולו אסור באכילת חדש, קבלת עדי החודש כל היום, הליכת עדי החודש למקום הועד, וברכת הכהנים ללא נעילת הסנדל) וחדא דפירקא קמא [ואחת שבפרק הראשון] שלא יחללו העדים את השבת אלא על ניסן ותשרי בלבד,

ואידך [והאחרת], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: גר שנתגייר בזמן הזה שלפי דין תורה צריך הגר להביא שתי עולות עוף לקרבן, נוסף למילה וטבילה. וכיון שלאחר החורבן אי אפשר להביא קרבן צריך שיפריש רובע (רבע שקל) שהוא בערך דמי שני גוזלי יונה לצורך קינו (זוג גוזלים זה), כלומר, שהגר יכין הכל לצורך זה, ומיד כשייבנה בית המקדש יהיה בידו להקריב. אמר ר' שמעון בן אלעזר: כבר נמנה עליה על הלכה זו רבן יוחנן בן זכאי וביטלה, שלא יפריש מעות אלה מפני התקלה, שאם יתחייב להפריש מעות שמא במשך הזמן (שהרי אין תאריך לפדיון מעות אלה) ישגה אדם וישתמש בכסף זה, ונמצא בא לידי מעילה בקודש.

ואידך [והאחרת] התקנה התשיעית בזה פלוגתא [מחלוקת היא] בין רב פפא ורב נחמן בר יצחק, מה היתה. רב פפא אמר: התקנה היתה בענין כרם רבעי, רב נחמן בר יצחק אמר: בענין לשון של זהורית.

ומבארים, רב פפא אמר: כרם רבעי, שכן שנינו במשנה: כרם רבעי כלומר פירות הכרם בשנה הרביעית לנטיעתם — שאמרה תורה שצריך להעלותם לירושלים ולאכלם שם. ואם אי אפשר להעבירם בעינם — פודים אותם ומביאים דמיהם לירושלים וקונים בהם דברי מאכל לאכלם בעיר. אולם תקנו חכמים שחלק מסוים של פירות כרם רבעי עצמם היה עולה לירושלים בעינו ולא יפדוהו בכסף. וקבעו תחום להבאת הפירות בערך מהלך יום לכל צד מירושלים וזו היא תחומה של רצועה זו שבה היה כרם רבעי עולה בעינו: אילת מן הצפון, ועקרבת מן הדרום, לוד מן המערב, וירדן מן המזרח.

ואמר עולא ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רבה בר עולא. אמר ר' יוחנן: מה טעם תקנו תקנה זו — כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות כלומר שעל ידי כך נמצא שיש פירות רבים בירושלים מכיון שכבר מביאים פירות משובחים מכל הכרמים שיש לחלל.

ותניא [ושנוייה ברייתא]: כרם רבעי היה לו לר' אליעזר במזרח לוד בצד כפר טבי, שהוא בתוך התחום שבו צריך להביא פירות הכרם עצמם לירושלים. וביקש ר' אליעזר להפקירו לעניים שהיה עליו טורח גדול להביאם בעינם.

אמרו לו תלמידיו: רבי, כבר נמנו חבריך עליו והתירוהו. שלאחר חורבן הבית בטלה תקנה זו עד שישוב וייבנה. ומסבירים: מאן [מי] הם חביריך האמורים כאן — הכוונה היא לרבן יוחנן בן זכאי.

רב נחמן בר יצחק אמר: לשון של זהורית היתה תקנתו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בראשונה היו קושרין לשון של זהורית (צמר צבוע אדום) על פתח אולם (חלק המקדש הסמוך להיכל הקודש) מבחוץ, ואם אחר הקרבת הקרבנות ושילוח השעיר הלבין לשון זהורית זה בדרך נס — היו העם שמחין, שהיה זה סימן שנמחלו עוונותיהם. לא הלבין — היו עצבין, וכיון שאירע שלא הלבין והיה כל העם מתעצב, התקינו שיהו קושרין אותו על פתח אולם מבפנים כדי שלא יהיו הכל רואים אותו.

ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין — היו שמחין, לא הלבין — היו עצבין, התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע שלידו עומד המשלח את השעיר לעזאזל וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח, ואז רק משלח השעיר היה רואה אם הלבין. ותקנה זו תיקן רבן יוחנן בן זכאי.

ומסבירים את יסוד המחלוקת הזו: רב נחמן בר יצחק מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב פפא? אמר לך [היה יכול לומר לך]: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שביטול תקנת כרם רבעי של רבן יוחנן בן זכאי היא, אם כן חבריו של ר' אליעזר מי הוה [האם היה]? הלא רבו הוה [היה] ובודאי אין לומר שזו תקנת רבן יוחנן. ואידך [והאחר] מה משיב הוא על כך? ומשיבים: כיון שתלמידים הוו [היו] אלה שאמרו לו — לאו אורח ארעא למימרא ליה לרביה [אין זה דרך ארץ לומר לו שיאמר לו אדם לרבו] "רבך" ולכן אמרו בלשון "חבריך".

ושואלים: ורב פפא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב נחמן בר יצחק? אמר לך [היה יכול לומר לך]: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שתקנה זו של רבן יוחנן בן זכאי היתה — בימי רבן יוחנן בן זכאי מי הוה [האם היתה] בכלל לשון של זהורית מלבינה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי היו מאה ועשרים שנה; ארבעים שנה מהן עסק בפרקמטיא (במסחר) שיוכל להגיע לעצמאות כלכלית ויוכל לעסוק בתורה, ארבעים שנה למד תורה, ארבעים שנה לימד תורה.

ותניא [ושנויה ברייתא]: ארבעים שנה קודם שנחרב הבית לא היה לשון של זהורית מלבין אלא מאדים. ותנן [ושנינו במשנה] משחרב הבית התקין רבן יוחנן בן זכאי, משמע שחי ופעל לאחר החורבן. ואם כן באותן השנים שרבן יוחנן בן זכאי היה מלמד תורה ויכול להתקין תקנות לרבים — כבר לא היה מקום לעשות זאת, שכבר ידעו שאין לשון של זהורית מלבין כלל! ושואלים: ואידך [והאחר], מה הוא עונה על כך? לדעתו אותה תקנה היתה במשך אותם ארבעים שנה שלמד, תלמיד יושב לפני רבו הוה [היה], ואמר מילתא [דבר] והציע הצעה ואסתבר טעמיה [והסתבר טעמו] לחכמים,