א גמרא פסוקי מלכיות של פורענות, כגון: "חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלך עליכם" (יחזקאל כ, לג) ואף על גב [ואף על פי] שאמר רב נחמן על כתוב זה: כל כי האי ריתחא לירתח קודשא בריך הוא עלן וליפרוקינן [כל כגון כעס זה, כלומר, הלואי יכעס הקדוש ברוך הוא עלינו ויגאלנו] מכל מקום, כיון דבריתחא אמור [שבכעס נאמר] הפסוק — אדכורי ריתחא בריש שתא לא מדכרינן [הזכרת כעס בראש השנה אין אנו מזכירים].

זכרון של פורענות כיצד — כגון: "ויזכר כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב" (תהילים עח, לט). שופר של פורענות — כגון: "תקעו שופר בגבעה חצוצרה ברמה הריעו בית און אחריך בנימין" (הושע ה, ח).

אבל אם בא לומר מלכות זכרון ושופר של פורענות של גוים — אומר. מלכות של פורענות — כגון: "ה' מלך ירגזו עמים" (תהילים צט, א), וכגון: "ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו" (תהילים י, טז). זכרון של פורענות — כגון: "זכר ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה" (תהילים קלז, ז). שופר של פורענות — כגון: "וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן" (זכריה ט, יד) וכתיב [ונאמר]: "ה' צבאות יגן עליהם" (זכריה ט, טו) על ישראל.

אין מזכירין בפסוקים אלה זכרון של יחיד, ואפילו הוא לטובה, כגון: "זכרני ה' ברצון עמך" (תהילים קו, ד), וכגון: "זכרה לי אלהי לטובה" (נחמיה ה, יט).

פקדונות, פסוקים שכתוב בהם שה' פקד — הרי הן כזכרונות לענין זה, כגון: "וה' פקד את שרה" (בראשית כא, א), וכגון: "פקוד פקדתי אתכם" (שמות ג, טז), אלה דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר: פקדונות אינן כזכרונות.

אגב מובאות אלה שואלים: ולר' יוסי נהי נמי [אם אמנם גם כן] נאמר שפקדונות הרי הן כזכרונות, אולם הפסוק שהוא מביא "וה' פקד את שרה" הלא פקדון של היחיד הוא, והרי אמרנו שאין מזכירים זכרון של יחיד אלא של הרבים בלבד! ומשיבים: כיון דאתו [שבאו] רבים מינה [ממנה] — כרבים דמיא [היא נחשבת] שכיון שהיא אם כל ישראל — הרי זה כזכרון השייך לכלל ישראל.

וכן נחלקו לגבי הפסוק: "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד. מי זה מלך הכבוד ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה" (תהילים כד, ז-ח), והבא אחריו: "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה" (תהילים כד, ט-י). פסקה ראשונה חושבים אותה, כשתים, כשתי מלכויות, משום שנזכרת בה פעמיים לשון מלכות, שניה נחשבת מטעם זה כשלש, אלו דברי ר' יוסי.

ר' יהודה אומר: ראשונה אינה נחשבת אלא כאחת, שהשאלה ("מי הוא זה מלך הכבוד"?) אינה נראית בעיניו כמלכות, ומטעם זה שניה נחשבת רק כשתים.

וכן פסוק אחר: "זמרו אלהים זמרו זמרו למלכנו זמרו. כי מלך כל הארץ אלהים זמרו משכיל" (תהילים מז, ז-ח) — הרי כאן שתים, שפעמיים מוזכרת כאן לשון מלכות, אלו דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר: רק מלכות אחת היא, ש"זמרו למלכנו" אינו נחשב למלכות. ושוין (מסכימים) שניהם שבפסוק "מלך אלוהים על גוים אלהים ישב על כסא קדשו" (תהילים מז, ט) שהיא נחשבת הזכרה אחת בלבד, ש"ישב על כסא קדשו" אינו מלכות מפורשת.

זכרון שיש בו תרועה כיצד — כגון הפסוק: "שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא כג, כד), אומרה עם הזכרונות ואומרה עם השופרות פעמיים, או באיזה מהם שירצה, אלו דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר: אינו אומרה אלא עם הזכרונות בלבד, לפי שעיקרו של הכתוב הוא הזכרון.

מלכות שיש עמו תרועה כיצד — כגון: "ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו" (במדבר כג, כא) — אומרה עם המלכיות ואומרה עם השופרות, אלו דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר: אינו אומרה אלא עם המלכיות בלבד.

תרועה שאין עמה ולא כלום, כלומר אין בה ענין נוסף חוץ מהזכרת התרועה, כיצד — כגון "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א) — אומרה עם השופרות, אלו דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר: אינו אומרה כל עיקר, כי צריך שיהיה בפסוק גם ענין של תפילה ובקשה השייכות לראש השנה.

ב שנינו במשנה: כי בתפילת ראש השנה מתחיל באמירת פסוקי התורה ומשלים בנביא, ור' יוסי אומר אם השלים בתורה יצא. מלשון ר' יוסי במשנה אפשר ללמוד: אם השלים כלומר, דיעבד [לאחר מעשה] — אין [כן]. לכתחילה — לא יעשה כן. והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: המשלים בתורה הרי זה משובח! ומשיבים: אימא [אמור] ותקן את לשון המשנה, לא "אם השלים" אלא: משלים, כלומר לכתחילה.

ומקשים: ובכל זאת והא [והרי] "אם השלים" קתני [שנינו], ומזה משמע כי דיעבד [לאחר מעשה] — אין [כן], לכתחילה — לא! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] כך יש לתקן את לשון המשנה: מתחיל בתורה ומשלים בנביא. ר' יוסי אומר: משלים בתורה, ואם השלים בנביא — יצא. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], אמר ר' אלעזר בר' יוסי: וותיקין היו משלימין אותה בתורה, ובודאי בשיטת אביו אמרה.

ושואלים: בשלמא [נניח] זכרונות ושופרות איכא טובא [יש הרבה] ואפשר שיימצאו פסוקים גם בתורה גם מן הנביאים די הצורך, אלא מלכיות הלא תלת [שלוש] בלבד הוא דהויין [שיש] והם: "ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו" (במדבר כג, כא), "ויהי בישרון מלך" (דברים לג, ה), והפסוק "ה' ימלך לעלם ועד" (שמות טו, יח), ואנן בעינן עשר וליכא [ואנחנו הלא צריכים עשרה פסוקים ואין לנו]! שהרי לר' יוסי צריך לפחות ארבעה מן התורה!

אמר רב הונא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, ממה שאמרו: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו, ד) — הרי זה פסוק של מלכות, אלו דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר: אינה מלכות.

"וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים ד, לט) — הרי זה פסוק של מלכות, אלו דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר: אינה מלכות. "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה) — הרי זה פסוק של מלכות, אלו דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר: אינה מלכות. ואם כן לשיטת ר' יוסי יש פסוקים במספר מספיק כדי שיוכל לומר שלושה פסוקים בתורה בתחילה ופסוק אחרון בסוף.

ג משנה אותו אדם העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה, השני, כלומר זה שמתפלל תפילה שניה, היא תפילת מוסף — הוא מתקיע, כלומר: מוציא את העם ידי חובתם בתקיעות. ובשעת ההלל, באותם ימים בהם אומרים הלל, הראשון, כלומר: זה שהתפלל תפילה ראשונה, תפילת שחרית, הוא מקרא לעם את ההלל.

ד גמרא ושואלים: מאי שנא [במה שונה], כלומר, מדוע דווקא השני מתקיע — משום ש"ברב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח) ולכן עושים זאת כאשר כל האנשים הגיעו כבר לתפילה ולא בשחרית, מפני המאחרים, אולם אי הכי [אם כך] הלל נמי [גם כן] נימא [שנאמר] בשני משום אותו נימוק ש"ברוב עם הדרת מלך"!

אלא מאי שנא [במה שונה] הלל שכן אומרים אותו בראשון — משום שזריזין מקדימין למצות, אולם תקיעה נמי [גם כן] נעביד [נעשה] בראשון, משום אותו טעם שזריזין מקדימין למצות!

אמר ר' יוחנן: בשעת השמד שנו, שגזרו על התקיעות, והיו צריכים לדחות את התקיעות עד לתפילת המוסף שלא ישגיחו עוד בהם.

מביאים מן המשנה מדקאמר [ממה שנאמר]: "בשעת הלל", מכלל דבראש השנה ליכא [אין] אמירת הלל. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? שאומרים הלל בכל חג ואין אומרים בראש השנה? אמר ר' אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מפני מה אין ישראל אומרים שירה (הלל) לפניך בראש השנה וביום הכפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו לכתוב כל אדם בספר זה או זה — וישראל אומרים שירה? שזמן זה של דין אינו ראוי שיאמרו בו שירה, ולכן אין הלל נאמר אלא בחגים אחרים, שהם זמני שמחה.

ה משנה שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום, כלומר, אין יוצאים מתחום שבת כדי לשמוע תקיעת שופר, ואין מפקחין עליו את הגל שאם נפל עליו גל אבנים — אין מפנים את האבנים כדי להוציאו, ואף לא עולין באילן כדי להורידו אם היה תלוי בו, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים לקחת אותו, ואין חותכין אותו אם צריך לחותכו ולתקנו — בין שעוברים בדבר שהוא אסור משום שבות בלבד שהיא תקנת חכמים, ובין בדבר שהוא משום מצות לא תעשה מן התורה. אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין בתוך יום החג כדי לצלל את קולו — יתן, שאין במעשה זה משום מלאכה כלל.

עוד אמרו: אין מעכבין את התנוקות מלתקוע בשופר בראש השנה, אף על פי שאין עליהם חובת מצוות, אבל מתעסקין עמהן עד שילמדו מעצמם. והמתעסק בדרך זו או אחרת בתקיעת שופר — לא יצא ידי חובה, וכן השומע תקיעת שופר מן המתעסק — לא יצא.

ו גמרא ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] ההלכה שאין עושים מלאכה ביום טוב כדי לקיים תקיעת שופר? משום שתקיעת שופר מצוות עשה הוא ואיסור מלאכה של יום טוב יש בו גם עשה של שבתון, וגם לא תעשה של איסור מלאכה — ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.

נאמר במשנה שלא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ואחר כך מזכירים גם שאין לחתוך אותו ממקומו. ותוהים על סדר הדברים: השתא [עכשיו], הרי, דברים שהם אסורים דרבנן [מדברי סופרים] בלבד אמרת שלא יעשו, דברים שהם אסורים דאורייתא [מן התורה] מיבעיא [נצרכה לומר] שלא לעשות?! ומשיבים: משנתנו בסגנון של "זו ואין צריך לומר זו" קתני [שנה], שמתחיל בדבר חידוש ומסיים בדבר פשוט וידוע יותר.