היינו [זהו] "מטופל" ואין לו, היינו [זהו] "ביתו ריקם"! — ולשם מה החזרה? ומשיבים: אמר רב חסדא: "אין לו" משמעו אכן בענין ממון, אולם "ביתו ריקם" אינו בענין ממון, אלא זהו שביתו ריקם מן העבירה, שאין עבירה הקשורה בביתו. שנינו במשנה כי אחד מן התכונות של היורד לפני התיבה צריכה להיות שיהיה "פרקו נאה", ומסבירים מה פירוש הביטוי, אמר אביי: זה שלא יצא לו (עליו) שם רע בילדותו. שכאשר הגיע לפרקו, לבגרותו, ולא היה עליו שם רע.

ואגב מה שאמרו על שליח הציבור הראוי, מביאים כניגוד על הכתוב "היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו יב, ח), מאי [מה] פירוש "נתנה עלי בקולה"? אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חמא אמר ר' אלעזר: זה שליח צבור שאינו הגון ("כאריה ביער") היורד לפני התיבה, שעליו כביכול אומר הקדוש ברוך הוא שהוא בגדר של "נתנה עלי בקולה" — שקול תפילתו ונעימתו שנוא לפני המקום.

א שנינו במשנה: ואומר לפניהם עשרים וארבע ברכות: שמונה עשרה שבכל יום ומוסיף עליהן עוד שש. ותוהים: הני [וכי אלה] שש ברכות בלבד הם שמוסיפים, הלא שבע הויין [הן]! כדתנן [כפי ששנינו במשנתנו], על השביעית הוא אומר: "ברוך מרחם על הארץ"! אמר רב נחמן בר יצחק: מאי [מה פירוש] "שביעית" — שביעית לארוכה. כלומר, אכן רק שש ברכות הם, אלא שמאריך בשישית ומוסיף עליה ולכך קורא הוא שביעית.

וכדתניא [וכפי ששנינו בברייתא]: ב"גואל ישראל" מאריך, ובחותמה (בסיומה) הוא אומר: "מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה. ברוך גואל ישראל", והן, הציבור, עונין אחריו "אמן", וחזן (שמש) בית הכנסת אומר להם: "תקעו בני אהרן תקעו",

וחוזר ואומר את כל הברכה השניה ומסיים: "מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה, ברוך זוכר הנשכחות", והן עונין אחריו "אמן", וחזן הכנסת אומר להם: "הריעו בני אהרן הריעו". וכן בכל ברכה וברכה, הסדר הוא שבאחת אומר "תקעו" ותוקעים ובאחת אומר "הריעו".

ומעירים: במה דברים אמורים — בגבולין, שכך עושים בכל מקום חוץ למקדש, אבל במקדש אינו כן, לפי שאין עונין "אמן" במקדש, אלא ברכה ארוכה. ומנין שאין עונין "אמן" במקדש —

שנאמר: "קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם ויברכו שם כבדך ומרומם על כל ברכה ותהלה" (נחמיה ט, ה). יכול על כל ברכות כולן לא תהא אלא תהלה אחת, שאומרים "אמן" בלבד — תלמוד לומר: "ומרומם על כל ברכה ותהלה" — על כל ברכה תן לו תהלה מיוחדת.

ואלא במקדש מהו אומר? בחתימה הוא אומר: "ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל", והן עונין אחריו במקום "אמן": "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וחזן (שמש) בית הכנסת אומר להם: "תקעו הכהנים בני אהרון תקעו",

וחוזר ואומר: "מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה. ברוך ה' אלהי ישראל זוכר הנשכחות", והם עונים אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וחזן הכנסת אומר להם: "הריעו, הכהנים בני אהרן, הריעו וכו'", וכן עשו בכל ברכה וברכה, באחת השמש אומר "תקעו" ובאחת הוא אומר "הריעו", עד שגומר את כולן.

ומספרים: וכך הנהיג ר' חלפתא בעירו צפורי, ור' חנניה בן תרדיון בעירו סיכני, וכשבא הדבר לפני החכמים אמרו להם: לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח, ובהר הבית.

ואית דאמרי [ויש שאומרים] ראיה, שהברכה הארוכה הראשונה אינה מן המנין, כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: אומר לפניהן עשרים וארבע ברכות, שמונה עשרה שבכל יום ומוסיף עליהן עוד שש. ואותן שש היכן אומרן — בין ברכת "גואל" לברכת "רופא חולי" ומאריך בברכת הגאולה, והן עונין אחריו "אמן" על כל ברכה וברכה. וכך היו נוהגין בגבולין שעונים "אמן",

אבל במקדש היו אומרים: "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל", ולא היו עונין אחריו "אמן". וכל כך למה — לפי שאין עונין "אמן" במקדש. ומנין שאין עונין "אמן" במקדש — שנאמר: "קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה" — על כל ברכה וברכה תן לו תהלה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: על הראשונות הוא אומר "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל", והן, הציבור, עונין אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וחזן הכנסת אומר: "תקעו הכהנים תקעו". וחוזר ואומר: "מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה", והן תוקעין ומריעין ותוקעין, ועל השניה הוא אומר: "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך זוכר הנשכחות", והן עונין אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד",

וחזן הכנסת אומר: "הריעו בני אהרן הריעו". ואומר: "מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה", והם מריעין ותוקעין ומריעין, וכן עושים בכל ברכה וברכה. באחת הוא אומר "תקעו", ובאחת הוא אומר "הריעו", עד שיגמור את הברכות כולן. וכך הנהיג ר' חלפתא בציפורי ור' חנניה בן תרדיון בסיכני. וכשבא הדבר אצל החכמים אמרו: לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית.

ב שנינו במשנה: ר' יהודה אומר לא היה צריך לומר זכרונות ושופרות, אלא אומר פסוקים העוסקים בענין הבצורת והרעב. אמר רב אדא דמן יפו: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה — לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות